אין לך עיר יפה בעולם כעיר קושטא. חן המקום עליה וחן זכרונות לעמים רבים ודורות משכבר־הימים וממלכות נגוזו. וכל צעד וכל שעל על אדמתה – קטע לתולדות אדם. “עיר הצריחים” הייתי קורא לה: צריחים קלים, זקופים וגמישים, אצל כל מסגד ומסגד, כ“נרות דולקים לפני אללה וחניתות כלפי השונא”. תאמרו, גם בכמה ערים אחרות יש מגדלים וצריחים, פלטינים וחורבות־פלטינים ובתי־מסגד נאים… אמת, אבל דבר אחד יש באסטנבול ואין למצוא כמוהו בשום מקום. וחנו גדול ומיוחד. אין לך מקום בעולם, שתהיה קרבת החיים אל המתים ניכרת בו כל־כך, כמו בעיר זו. החוט המסתורי שביניהם אינו ניתק. בתוך גנות זעירות אתה פוגע, על יד בתים קטנים, בבית־עלמין לבן וקטן – מנוחת עצמות אבות ואבות־אבותיהם. ופה, בבית הסמוך להן, אורגים אלה עלי אדמות את פתיל ההוֹוה והעתיד, הולכים וממשיכים את השושלת אלה שעודם בחיים. זה בצד זה, סמוכים זה לזה אלה ואלה, קיר־אבן מבדיל ביניהם – כולם בני משפחה אחת: זה בתוך ד' כתליו שלו, וזה בתוך ד' אמותיו שלו. הנכד הקטן כל היום הוא משתעשע על פתחי מעונם של אלה, ובערב ישבו לנוח מעמל יומם החיים ממעל, משוחחים זה עם זה ומשיחים זה לזה דאגתם; ואבותיהם שומעים – ויודעים כל הנעשה בבית פנימה. כל המשפחה חיה יחדיו, ורק שכבת עפר דקה מפרידה ביניהם. וגם לי יש בקושטא קבר קטן אחד, חביב עלי ויקר לי. וגם הוא היה סמוך לבית אשר גרתי בו בימי שהותי בקושטא. גנה קטנה היתה מוריקה אצל חלוני, וכשהייתי מוציא ראשי בעד החלון, הייתי רואה אותו, ונראה, כאילו אותו הגוף הקטן והיקר שהצפנתי תחת אותו גל זעיר עודנו חי, ואין ביני ובינו אלא מטלית ה‎‏̍כר הקטן הירוק. לפני חמש שנים התכוננו באמריקה, כלומר בארצות הברית, לבחירות נשיא המדינה. יש מועמדים ויש מועמדים, וכל הכתות והכנופיות מכריזות ומכריזות, כל אחת על המועמד החביב עליה, מרבות בשבחם, הולכות ומזכירות נשכחות, מה שפעלו ועשו אלה, למען דעת הבוחרים מה שיוכלו אלה לעשות כשיהיה השלטון בידם. היה בין המועמדים גם שמו של הובר. וכשבאים להזכיר שמו, מזכירים גם מה שפעל באותם ימי הרעב ברוסיה, כשעמד בראש החברה “ארא” להציל כמה וכמה רבואות בני אדם ממות. שנות ראינו רעה היו השנים. היה רעב בארץ. והגיעו הדברים לידי כך, שגועו ומתו ברעב ממש ברחובות עיר, במדינה אחת שהיתה מוציאה קודם לשוק־הסוחרים די שבר מיליוני אדם. אין לך חרפה ובושה גדולה מזו – בני אדם גוֹועים ברעב בתוך ישוב בני־אדם. היתה בושה וחרפה להסב לשולחן ועליו מרק־בצלים ופת חרבה, זעומה ודלה, ודרך החלונות הפתוחים קולות בוקעים ועולים – יללה אחת עולה, ממושכה ומקפיאה את הדם – – לחם… לחמא… לחמא… ומי שראה בעיניו אותן עינים של מזי־רעב ושכח אותן – ארור בחייו וארור במותו יהיה! צר היה לנו, לגדולים, על אותם הילדים, שעלה בחלקם לגדול בשעת־חירום זו. הם לא ידעו טעמם של פירות, של מגדנות, ממתקים ומיני סוכר. ואוי לאלה שידעו את טעמו של לחם, לחם הימים ההם… לא עמד בדבורו אחד מגדולי־הדור, שהבטיח לנו לתת לחם עד כדי שלא לשכוח טעמו של לחם מהו. אנחנו שכחנוהו. אותם הכעכים התפוחים, בעלי לחיים שחומות, שהיה מחירם שנים בפרוטה, לא היתה אפשרות לתתם במתנה לתינוק. לא ידעה בתי הילדה גם היא נחת בימים ההם. פעם בפעם היינו מוציאים אלונטית־בד ארוכה ורחבה, מאותן אלונטיות שאך רוסיה ידעה מה טיבן – דורונות ו…של ימים כתיקונם, כתונת של כר, ב' אמות על ב' אמות, חלוק לבן וגמיש וכדומה – והילדה היתה עושה בהם פרקמטיה. היתה נכנסת לשוק ומוכרת אותם לכפריים, ומקבלת במחירם כסף או שוה־כסף: תפוחי אדמה, גריסין, חמאה. ובאותן השנים, שבני־גילה לפנים היו יודעים רק שעשועים לאחר שעות הלמוד, נשאה גם היא בסבלות הבית: אפתה, בשלה, כבסה לבנים, נדדה מהלך פרסאות כדי למצוא ולהביא דלי מים… לא עת ידידות וריעות היתה אז. לא היה פנאי, ולא היה כח בשעות הפנאי, ולא היה אמון בבן־אדם, כשהיה כח בשעת הפנאי – האדם נעשה רע, רע ורעב… ואולם הלב הקטן רצה שיהיה לו דבר־מה כדי לשכוח את מרי ימיו העלובים. אי אפשר היה להכניס הביתה (קרי: החדרה) שום בעל־חי, כי בעל־חי משמעו – אוכל, בה בשעה שבבית אין מה לאכול… וכשקרב יום הולדתה של הקטנה והימים נעשו קודרים ביותר, רצינו דוקא לשמח את לבה במה שהוא – ומצאנו. ומצאנו עוד אלונטית אחת – מורשה מימים עברו, מאד רחוקים, הוצאנו אותה אל השוק, מכרנוה וקנינו במחירה צפור. צפור קטנה לא יהיו מזונותיה קשים לנו. בני אדם שנהנים מזמרת צפרים, יש להם על־פי־רוב זמיר, קנרי. אבל להשיג את אלה, שמחירם היה גדול למדי גם בימים כתיקונם – לא יכול היה לעלות על הדעת. מי שהיו לו אלה – זה כבר מכרם, ומי שיכול לפרנסם בימים אלה – אינו זקוק למכור אותם. אבל קנינו צפור קטנה, מאלה הנמצאות בארץ, בכל יער ובכל חורשה, צפור שיש לה קול ערב ונוצה נאה: חרפי, מגדל שערו קומי ולובש ירוק וצהוב. גוי קטן זריז מעמיד מלכדת וצד אותו. במחיר פרוטות הוא מוכר אותו עם הכלוב מעשה־ידיו, מוציא כספו לסוכריות ושוב צד צפור. וכך היה. מצאנו גוי קטן, ובידיו כלוב פשוט, ובכלוב — חרפי. חרפי עליז, עם עינים מלאות אור, מתבונן בסקרנות על סביביו. גדולה היתה השמחה במעוננו כשנכנס הקטן העליז ופתח בנגונו. ועם הנגינה הפשוטה נכנס שוב דבר־מה לחדרנו העגום, ונכנס דבר־מה נשכח לתוך הלב העגום, נכנסה אמונה, שאי־שם, אי־שם, עוד אילנות מלבלבים – ולא סתם עצי־הסקה. ויש מקומות שיש שם ריח של מחטי־ארנים, ושלכת ריחנית, ומיני בעלי־חיים שאינם חיים רק לשם מטרה אחת: להגדיל ולהאדיר תורתו של לנין, אלא חיים בתכלית הפשטות, בלי הכריז על עצמם שהם זכאים לחיים. ואולי נכנסה גם תקוה לימים טובים מאלה… אלא שברבות הימים נוכחנו לדעת, שהחרפי הקטן – כל שהוא קטן – אכלן גדול הוא. אין זאת אומרת שהרבה לאכול, אלא עובדה זו עצמה שאכל והיה זקוק למזונות, – כבר הכבידה עלינו. ומאכלו – מיני זרעונים, יש שקראו להם “ביצי נמלים” – היה צורך לקנות. אבל, מכיון שנכנס לחדרנו למד הוא לדרכינו: פעם מרבה ופעם – ממעיט, ובלבד שהכרס תשאר בחיים מתוך תקוה לימים טובים מאלה. ובימים ההם נתרחש נס. התחילו באות חבילות “ארא” – משלוח מאמריקה, משלוח מאגודת יהודים אוקראינים שבלונדון; מאיזו ארץ רחוקה בדרום אפריקה. ברכות תחולנה על ראשם של אלה, אשר שלחו לנו, אשר פקדו אותנו ולא נתנונו לגווע מרעב בפנה חשכה, בתוך דירה קרה שנתרוקנה מכליה ומאורה! ובתוך מבר̍כיהם היה גם נלי החרפי שלנו. שירו נעשה יותר עליז, והיה מרבה לקפץ ולדדות, וכרסו הקטנה, כרסו זו הלכה וגדלה, ממש כאותה כרס של בורגני קטן. זה כבר היתה כרסו הקטנה שלו – מד־מזונות בביתנו. כשהונח לנו מעט – הלכה וגדלה, וכשהורע לנו מאד – הלכה והתכוצה. ויחד עמנו עמד נלי לצאת בגולה, בדרך לקושטא. והיה קורקבנו של נלי מלא ומת̍כדר – בחור נאה היה. וכשעמדנו לבדיקה על מרפסת הנמל לפני הספינה ולבדיקה שניה על ספון האניה, חרדנו מאד מאד. השק הקטן עם מזונותיו של נלי עבר וחזר ועבר כמה ידים סקרניות של מומחים שבמומחים לבדיקה – בקשו למצוא שם “קאראטים”, זאת אומרת: אבני־חן שמשקלן קאראטים. ודאגנו מאד שלא יפתחו קרקבנו של נלי – מי יודע, כלום אי אפשר לחשוד גם בו, שעל־כרחו בלע “קאראטים”? כלום היה מקום שלא טפלו בו בהנאה יתרה לשם בעור יהלומים. אלא שהכל עבר בשלום ואנחנו עוגנים בקושטא, ואנו נהנים מן העיר, מיפי מסגדיה, מיפי שרידי הפלטין של מלכי ביזנטיה, מן הים, מן החומות, מן המוצגים במוזיאון לאמנות, ובזה התיאולוגי, וגם מריח הלחם הטרי אדום־הלחיים, וממראה גופות הצאן והבקר התלויות באטליזים, וערמות הפירות ושפע הדגה. ונגוניו של נלי – נגינות עליזות, וכרסו עגולה. סבורים אנו: צריך להכניס לכלובו את בת־זוגו. כמובן, ̍כלוב יותר נאה ויותר גדול נביא לו. החלון פתוח, וריח חריף, חמים, נודף מן הגן הקטן, מאצל החלון… ויושב אני פעם – יחידי נשארתי בחדרי – על יד החלון ומעתיק שירי ה“איליאס” לתוך קונטרס גדול עם נייר אפרפר, בכריכה הגונה, שנתן לי במתנה אחד מראשי היבסקציה, בנו של רב, מחסידי הקהליה החדשה, אדם ישר וחובב עברית, קורא בגנבה את “התקופה”. בכלוב שעמד על החלון מדדה נלי לכאן ולכאן, מן המוט על הרצפה וחוזרת ועולה על המוט. ופתאום קול ציוץ חד קלטה אזני, וכמה מן היסורים היו בו. קול קטן קורא לעזרה, קול יודע שמצבו איום! והקול בא מן הכלוב. דבר מה ניתק בלבי… אני תופס את הכלוב ורואה שהחרפי שלי עוצם עיניו הקטנות ויורד – יורד ונשמט מטה מן המוט, וכך נשאר מוטל על החול. פתחתי את הכלוב והושבתיו. רגע נשאר יושב. הכרס הקטנה מכבידה על הרגלים הדקות ונוגעת בחול. אחר – נפל, התחיל פוער פיו ונושם בכבדות, לסירוגין. שמתי אותו על ידי. העינים נפתחו שוב, אלא שהאישון הולך ומתחמק, הולך ומתחבא, ורק הלובן מביט – הבטה איומה. עוד רגע נשם, עוד רגע נשף, וראשו נפל אין־אונים שמוט על צדו. הצפור מתה. עד שבאה הילדה חפרתי בגן על יד החלון בור קטן, שמתי את הגוף הקר בתוך תיבת־עץ והורדתיו לתוך הבור, ותקעתי זמורה לסימן. ב̍כל יום ויום, כל זמן שהותנו בקושטא, היינו מתבוננים לעתים קרובות אל הקבר הקטן, שהעלה ירק מיד. והיה לנו המת הקטן קרוב־קרוב מאד. וכך נשאר לנו קבר קטן, קרוב ויקר, באחד הרחובות הקטנים והשאננים בקושטא – את שמו שכחתי – שם, לנוכח משרד הרבנות.