כשהייתי, מורה טירון ביומו הראשון, עובר בכיתה בין ספסלי התלמידים היו אלה מתכופפים מפניי הצדה וסוככים בידם על אוזנם שלא אחבוט בה בסרגל כפי שהיה נוהג המורה של השנה שעברה בברכת בוקר טוב וכמיקדמה ללא מלים להזכיר למי שאולי שכח שכאן בכיתה ג' יש סדר ואוי לרשע. עברו ימים אחדים עד שהתחילו אחדים לחשוש פחות ואחרים יותר זהירים רק הרימו כתף ספקנית אחת בעוברי זה לא כאב, הסבירו, רק קצת. ובהפסקה רצו החוצה לספר ולהיוועץ מה זה אומר כשהמורה לא מרביץ בסרגל ואיזו מזימה מסתתרת כאן, ואם זו חולשה או גבורה?

כי המורה החדש לא נראה גיבור משום בחינה שהיא, דל ורזה, בלוריתו על כל פדחתו ועל מצחו ועל עורפו נזר מבולבל של שיער צונח ובגדיו תלויים לו כמי שהוא לחוד ובגדיו לחוד וכל קשר ביניהם מקרי, אבל הדהים את כולם בהדהמת המחץ כשבהפסקה, במקום להיכנס לחדר המורים שהוא מחוץ לתחום התלמידים לשתות תה עם המכובדים, מצא את “המתח” שהוא צינור שני אינטש תלוי בין שני ברושים כשני מטר מעל הקרקע, ובניתור קליל אחד קפץ ונתלה הוא ודלות גופו ובגדיו התלויים עליו ונאחז בשתי ידיו במתח ההוא, ואז, לתימהון לב כל עם הקטנים לרבות כמה גדולים משאנני כיתה חית הבזים לכול תמיד, והציג לפניהם “עליית בטן” מהודרת שהיא קיפול רגליו ומתיחתן מעבר לצינור ויישור גופו באופן שכעת הוא רכוב על המתח מלמעלה, וככל שזה כבר נראה להם משהו מן האגדות (קולנוע עוד לא הגיע לגליל התחתון) רק כעת פערו פה למופת שהוצג לפניהם, כי אותו מורה דלול היושב כבר הכן רכוב על המתח רק בכלשהו טלטול גופו חטף תנופה והתחיל מסתחרר סביב המתח ומגבר חיילים התחיל טס במהירות בסחרורים של מדחף מטוס, לא יאמן ואין דבר כזה, ולולא זה הולך ומסתובב לעיניהם באוושת מאוורר ולא תוכל לאמר מה ראש ומה נעליים, לעולם לא היו מאמינים, עד שנעשה להם מפחיד שמא לא יוכל לעצור עוד ויסתחרר שם הדבר הזה מעתה ועד עולם וכשנעשה להם כבר לא נסבל מדאגה ורק לא היה עוד הדיבר בפיהם התחיל המסתובב להאט עד שעצר והתיישר וחייך אליהם בכל שלמות הוויתו ובקפיצה קלה שהיתה מרסקת כל אדם אחר ירד ארצה במחוות חן וחייך לכל עבר, מין דבר כזה, ומאליו יובן שלא נצטרך עוד אותו מורה, אשף הסיבובים, לשום סרגל שבעולם כדי שישאו אליו מן הספסלים מבטי פחד וגאווה.

ויודעי דבר בכל ספרי רשומות בית הספר ביבנאל ובתי הספר בגליל התחתון לרבות סג’רה ומסחה ואולי גם בטבריה הבירה, ובין מוריהם היו גם אבות החינוך ומחזירי הבית הדגושה לשפת עבר ולא נמצא ולא נרשם עוד מורה סביבון כזה שנתלה כאחד הקופים ועשה שמיניות על המתח שבין הברושים – נסו חפשו גם אתם גם בגליל העליון ואפילו בצפת, לא תמצאו.

ושוב בהפסקה, כשהכל כבר פורצים מן הכיתות והחוצה מתוך הבניין השחור הזה, שעשוי היטב עד היום מאבני בזלת שחורות עם שורות טיט לבן ביניהן ובנוי כמין ‘חית’, כשבראשה חדרי ההנהלה ובאגפיה חדרי הלימוד, פורצים רצים יוצאים כמו מתוך חלל שחור אל אור היום הכחול והפתוח אל השדות שבתנופת רכינה והתרוממות הם הולכים לצד פורייה ממזרח וחסומים למערב במעלה התלול של הר יבנאל, ושם מתחת לדקלים ובכל הריצות של כל ילדי בתי הספר מעולם גם כאן הבנים היו בג’ולות או בדחיפות או במעגלי ידענים לסוסים לרובים ולשומרים, ואילו הבנות הקטנות בקלאסים ובגלגולי חבל והגדולות בהתלחשויות מאוגדות קלועות צמות בסיפורי בנות, ומקבוצה לקבוצה נדד לו גם המורה הלז, לא מוצא לו מקום בין המורים ולא מוצא לו מקום בין הילדים, ונשען בגבו אל הדקל היה לומד בעיניים נשואות את מעלה ההר של יבנאל ואת משבצות השדות שעולים עד מחצית מדרונו התלול, ועוד לא יודע את המלים הנכונות לאמור בהן את המשבצות האלה, בין צהוב לירוק ובין חלמון לחום שחור, וכבר יש פירכוס בארכובותי לעזוב הכול ורק ללכת לטפס שמה.

הוא גר אצל חיה־ברכה צימרמן, אכל אצל עטרה סחין, לימד בבוקר בכיתה גימל בבית הספר השחור, והיה יוצא למסעות שיטוט אחר הצהריים ולבו לא שבע, עד שיום אחד אפילו מצא בלוק נייר ועפרונות צבעוניים ובחצי מעלה ההר התיישב לו על אחוריו המחודדים פניו למזרח אל הר פורייה, שמסתיר את הכנרת אבל לא את הבלוחי ריטוטיה באובך השמים שמעליה, וניסה לצייר את השדות את משבצות הדומים השונים שלפניו את הצהובים והחומים והאין סוף שיש במלבני השדות הפשוטים ההם, ולא יצא לו כלום כמובן, אבל יום אחד גילה את המעיין שמעל בית־גן מערבה בדרך לשרונה, והתחיל לו יום גדול, מפני שבהמון תושיה של אותו רגע עשה מה שנבצר ממנו לעשות כל ימיו בשפלה כשהמים באו מברז עם שעון מים ולפניו רק מישור חולי שלא יצלח לשום מפעל הידרולוגי מדליק, ושם במקום ההוא גחן על ארבעותיו וחיטט במקלות ובאבנים ערוץ חילופין לזרם הדק והקר, שפלא הוא שישנו ושנובע ושהכל אמת שיש בעולם דבר שהוא מעיין ושיש בעולם דבר שהוא פלג ולא רק בשירים, ובערוץ המקורי הכין מפלי מים וסכרים וטחנת מים מכפיסי עץ ומשיירי קלח שומר אדיר שקמל עד הסתיו, וכשהכול היה מוכן, הרים את הסכר והמים בששון דהרו וחזרו לתעלתם שמימות עולם, ושאיש גם לא נגע בהם מעולם מלבד אולי גמל שמוט שיירה או פרה סוטה מן העדר או כלב משוטט אם לא תני הלילה שרק שומעים אותם מתחת לשמיכות שבחדר המוגף בבית חיה־ברכה, דהרו ורצו במדרון המתוכנן לפניהם, פה עשו להם אגם אגירה ושם נהרו געשו במפל והניעו את טחנת הקמח או את תחנת הכוח, מעין זו של רוטנברג שם מעבר לוואדי פיג’אס ולירדן, והכול היה כזה מקסים וכזה יפה וכזה מיטב כל החלומות שלא נתגשמו ומיטב כל המעשים, שמזל היה שאיש לא ראה אותו שם בדלגו לו במכנסיים מופשלות ובידי בוץ מתקן תעלות וסוכר באבנים ומעמיק בכפיסים את כל רעיונות המפעל שתוך כדי הגשמתו הוא גם מקבל תנופות דמיון חדשות, וזה עובד, הכל עובד, חוץ מן השמש שכבר הולכת ושוקעת, מתרוצץ וצוהל בקול רם וגם שר מיני הללוליות בקולות שעוד לפני היות השפה והלשון עם בית מודגשת ובלעדיה, ועד כדי כך.

ולבסוף בכמעט חושך הוא חוזר ומיישר מכנסיו ושוטף ידיו ומעביר יד בבלוריתו ולא יכול להפרד הוא יורד וחוזר בשריקה גדולה, כי הוא שרקן גדול ושורק גדול, מה כן ומה לא, שירי מולדת ומבחר אופרות בציוצים חדים ובשריקים מעובים ובכזה מין שורק מצייץ הוא עובר בין בתי בית־גן, ומציצים בו מדלתות ומחלונות, לא כל יום עוברת פה תהלוכת שריקים וציוצים, ופה ושם גם אומרים לו שלום המורה, בפליאה, זה מורה זה, וגם אולי תיכנס, וגם זה הלוא המורה שלנו, וגם מנין הוא בא, וגם מה הוא עושה, ויוצא אליו לרגע תלמידו אורי, ונגרר ובא גם יואב, ואחריהם בושה מכולם גם חנוּנָה, אבל הוא רק מוסיף ופוסע דק ושורק דק והולך באמצע רחוב יבנאל ועל יד בית הספר השחור וכבר כמעט חושך והוא פונה ימינה ועולה במעלה דרך האבנים אל ביתה בית הראשונים של חיה־ברכה שמקבלת אותו במאור פנים ובכבוד, בטוחה שיצירה חדשה נכתבה במוחו בשקידה על הניירות הקטנים שלפניו, לאור העששית, החשמל של רוטנברג יגיע בקרוב, בלי שתדע שאין זה אלא עוד מכתב שיישלח בדואר גם מחר בדרך לבית הספר דבר יום ביומו תמיד לאותה כתובת עצמה: קבוצת גבע על יד עין־חרוד. ושעם כל האהבה והרעות, הרי על מפעלי נחל שרונה לא יסופר בו, לא בינתיים.

ואילו בכיתה גימל הלכו הלימודים ועלו כפורחת, הדרדקים בני השמונה והמורה הישיש מהם בעשר שנים תמימות הלכו ונפתחו לפני סיפורי התורה כשהמורה עושה מן הסיפורים העתיקים סיפורי מתח ועלילות גיבורים ומחזות צבעוניים אוזן לא שמעה, ואיך משה וכל עם ישראל בלכתם כאן בוואדי פיג’אס הזה, והלכו וגדלו גם עם סיפורי המיקראה ושיריה והגיעו עד מעבר לכל אופק פורייה מזה ואופק הר יבנאל התלול מזה, והלכו ושוטטו בשדות אחר צמחים וחרקים וציפורים, הוא בראש והם נסחבים עייפים וקטנים אחריו, וכל שאר עניינים ומעשים ולימודים שעלו בדעתו ולא תמיד לשמחת לב המנהל מר ברלינר שביקש סדר ושיטה קודם כול וגם כבוד למורה, וגם ההורים חלקם היו כך וחלקם כך, אבל מסכימים כולם כי מין עוף כנף כזה עוד לא היה במקומותיהם, ומי יודע והדעות היו לכאן ולכאן ואחדים גם הלכו אל משה־זלמן לשמוע מה דעתו, מפני שמשה־זלמן היה האיש היודע והחכם מכולם והוא דווקא חייך ואמר אי אי אי, אילו היה לי מורה כזה, וכולי וכולי. והשנה היתה עוברת לה כמאליה, הולכת ועשירה והולכת ומשעשעת והולכת ונגמרת ולשנה הבאה באוניברסיטה, עד שבא פסח, ובפסח פרצו ה“מאורעות”, וכל הארץ נהפכה על פיה. וביבנאל הקימו משמר השדות (עוד לא ידעו על “סיירת”), רכובים על סוסים שהותרו מן העגלות ומן המחרשות, רובים בידיהם ונחישות בחריצי פניהם, והם הם הביטחון ממש.

ומי עוד היה בין ששה הרוכבים, מי אם לא המורה הכחוש ההוא, מגמר הלימודים בצהריים ועד הערב, או עד הבוקר, הלוך וסבוב בשדות ועל ההרים ובעמקים ועד ואדי פיג’אס ולרבות ואדי פיג’אס שאין מקום בעולם, ולפחות בארץ, מסוכן ממנו, חורש מזימות ממנו ומפחיד ממנו. צריך להודות כי המורה הפרש לא גדל על סוס ולא נולד על סוס ולא רכב על סוס, חוץ מאלה שקרא בספרים המרתקים שלו, ולאמיתו של דבר די חשש לעלות על הסוס, ודי טרח להעמיד פנים שלא ירגישו, אף כי העירו לו כל הזמן שלא כך ולא כך, אבל תמיד ברוח טובה, מה גם שהוא משחרר כך איכר לעבודת שדהו, ויותר מכל רחב לבו כשהיה שותפו לרכיבה אותו משה־זלמן, שלמרות שמו שנשמע מיושן היה איש מחמדים, בקיא ויודע, ומכיר ובקיא גם בכל הקורה סביב, לרבות בין הבדואים שבין ערב אל זביח במסחה ובין ערב אל נאקב שבין ואדי פיג’אס והירדן, צומת הדרכים המפחידה של כל השודדים מאז ולמעולם, כאן הם עוברים את הירדן וכאן הם באים מן הירדן וכאן הם מסתתרים וכאן הם אורבים לרצוח. גם אמיץ לבו בגיבורים וגם לב האריה, כולם נמסים כאן מפחד.

משה־ולדמן היה אחד ושמואליק היה אחר, שאתם רכב ואתם גדל להיות פרש, בחור מחמדים השמואליק הזה, איכר צעיר גור איכרים בן יבנאל כשעוד היתה יֶממה, לא דברן גדול ולא למדן גדול אבל בחור וטוב, איך להדהיר את הממאן ואיך לעצור את הדוהר, ואיך להקשיב ואיך להבין את המוקשב, ואיך לקשור את הסוס לזנב עשב ולאכול ממה שיש בשדה כשיודעים מה זה שדה. ועוד דברים מרכזיים שלא לומדים בשום בית ספר גם כשהמורה הוא נשוב רוחות, והיינו רוכבים בשדות שלא היו עוד משבצות צבע אצל משבצות צבע אלא מרבדים מעוקשים למדי של מזרע אדם ולעתים של נזרע אלהים, ושלכל מרבד שדה היה גם שם פרטי ובעלות משפחה וסיפורי היאחזות ומריבות, עוד מן הימים שחרשו בשני שוורים ובמחרשה ערבית, וכשעוד אדון קלווריסקי היה כאן מלך פיק"א, הרבה לפני שקדחו את הבאר ומצאו שלוש מאות מעוקבי מים ולא היה צריך עוד לגרור מים מן המעיין שם בדרך לשרונה, אם אתה יודע איפה זה, ובלי שידעו בכמה שנים גדל הילד הזה הרוכב אתם מאז ימי המעיין והפלג ההם ועד לימי השמירה לשפת הואדי המפחיד ואדי פיג’אס. וכמובן בלי לדעת שדווקא משה־זלמן ייהרג בעוד שנה מן היריות ושני חברים אתו.

אבל זה היה כעבור שנה וכעת בקיץ הזה היה הכול נראה כגילוי העולם ממקום שלא צפוי היה שהוא ישנו כלל בעולם, והצרה העיקרית לא היתה אלא הרובה, לפי שלא היו די רובים ולמורה המתלמד לשמור נתנו מקל, עם איזה דימוי קלוש איך הוא קם המורה הדל הזה וחובט באויב האכזר, ורק כעבור זמן מצאו בשבילו ג’יפט, שפירושו רובה ציד שנפתח ב“שבירה” כלומר בקיפול הקנה הכפול מן הקת ובנעיצת שני כדורי קרטון ממולאים רסס לתוך דו־לועיו, וסגירת הנצרה, אלמלא שלא היתה שם נצרה או שנשתחקה ולפיכך צריך היה לשאתו “שבור” ורק כשיתפוצץ הקרב או המארב או הפשיטה, לפי העניין, צריך יהיה גם לחבר את השבר גם לשאת את השלם אל הכתף גם לעצום עין אחת גם לכוון אי כך גם לירות אחת ועוד אחת וגם להשמיד את האויב וגם מהר מהר לטעון את השניים הריקנים. ואם כל זה נשמע קצת לא כל־כך, הרי טוב הג’יפט היורה מן המקל מפצח הראשים.

אלא שלא כך היה. כלומר הסוס דהר קלות, הפרש ניתר קלות ומבחילות באוכף, הג’יפט השבור היה חזק בידיו, והשדות היו שקטים חוץ מאוושת הזהב שיש להם תמיד, וחוץ מאיזה שן סלע מכוסה עשב כוזב שהיה מוצפן במדרון המפחיד אל ואדי פיג’אס הנורא, צומת כל השודדים ומפגש כל הכנופיות, מאבו ג’ילדה ועד עז אל דין אל קסאם, ובאותה ירידה קלה בלב מכווץ ובמעיים מקשקשות קרו פתאום המון דברים בבת אחת. הסוס נתקל בסלע וזינק הצדה להינצל ולא ליפול, בחור אחד נתנער מכוח הזינוק המפתיע ועף מאוכפו והועף בלא כבוד אפיים ארצה רגל אחת עדיין במשוורת והרובה השבור נצמד לשלם מן התדחפה וגם ירה אחת וירה שתיים, וזהו, וכבר היה שקט, וזה הכל.

ןאחר כך, מפני שכן היה אחר כך, אחר כך היו בבת אחת המון דברים, כולם מעורפלים. הקימו אותו כנראה, את הבחור, חילצו רגלו ובדקו מה הנזק, עשו משהו עם הסוס כנראה, חיפשו את נבלת האויב האכזר בין השיחים הנוראים של הפיג’אס המפחיד, לא ברור אם מצאו, אבל נתנו לו כנראה לשתות, משה־זלמן מכאן ושמואליק מכאן, זה בוודאי, והניחו אותו על העשב גם כשהוא בין עשבי המדרון הנורא של הוואדי, נפנפו עליו או ספקו לו על לחי זו ועל לחי זו, וגם אמרו איך אתה? ובהמון חיבה, ולא ברחמים אלא בחיבה, ואמרו לו אתה בסדר? ואמרו לו לא נורא יהיה בסדר, ועוד כל מיני כאלה, ואם העלו אותו על הסוס או נטלוהו בידיים או הביאו עגלה לא כל־כך ברור, ברור היה שהגיעו אל המושבה יבנאל בכביש העולה תלול פנימה ומזה ומזה בתים ועציצים וציצים רגועים לגמרי, ולא נחו עד שהגיעו אל ביתה של חיה־ברכה, ודחו ואמרו כנראה לכל מיני סקרנים מבוהלים שלא נורא, בלי שמישהו יאמין ובלי שיימצא אחד שלא יאמר ידעתי, כל הזמן ידעתי, משהו יהיה עם המורה הזה, הטיפוס הזה, ורק חיה־ברכה, לאחר שנרגעה וראתה שהוא במיטה הלבנה, הבטיחה שהנה היא עושה לו מרק עוף שידוע שעושה נפלאות, אף על פי שהיא עצמה צמחונית אדוקה בדת הצמחונים ואפשר להעריך את מסירותה, חוץ ממה שגם היא וגם חיים בעלה עלו ובאו מברסטיצ’קה של אמא שלי, וזה קרוב יותר וחזק מכל קרבת דם, עד שיגיע הרופא, אם בכלל צריך רופא ונראה שלא, כפי שהבטיחו לה גם משה־זלמן שהיה מוסמך לדעת וגם שמואליק שהיה חזק בחיים עצמם.

וזהו, במכתב העבה שהוא ייקח מחר לשים בדואר ושייסע עם שאר המכתבים בתוך שק הדואר, קודם באוטובוס של רשל עד טבריה, ומשם בכל מיני דרכים עד עין־חרוד ומשם בדרך הקצרה שהיא כידוע גם הישרה לקבוצת גבע ושם בחדר האוכל יניחו על השולחן הגדול בערמה ומישהו יצעק בקול, נעמי יש לך מכתב, והיא הראשונה שתדע הכול, ולאחר שתיבהל ותחדל תביט סביב סביב ותאמר למי שישנו שם לשמוע, ותאמר את הנכון, תמיד ידעתי שכך יקרה, תמיד.