א    🔗

בּשאָר ימוֹת השנה אֵין הוּא נחשב בּגדר בּן־אָדם כּלָל, אֶלָא סתם בּחוּר נעזב וּמשוּלָח לנַפשוֹ, נבזה וחדל־אִישים, שידוֹ בּכּל ויד כּל בּוֹ. כּשאַתּה נכנס בּקיִץ לרחוֹבה של עיר, מיד אַתּה נתקל בּבחוּר זה, המתעסק כּל ימיו עם כּנוּפיה של שקצים יחפים, מפריחַ עמהם בּאַויר סיעה של יוֹנים, המרחפוֹת וטוֹבלוֹת בּרחבי השמַיִים השוֹקטים והבּהירים. מישאֵל שם יהוּדי הוּא, לָקוּחַ מן החוּמש. ואוּלָם מזמַן שהיהוּדים קיימים בּעוֹלָם לא נקרא עדיִין שם משוּנה כּזה בּיִשֹראֵל, עד שזימן הקדוֹש־בּרוּך־הוּא לבני העיירה פּרא־אָדם זה. בּן כּמה שנים מישאֵל, אֵין שוּם בּריה יוֹדעת. הכּל זוֹכרים אוֹתוֹ זה עידן ועידנים בּצלמוֹ וּבדמוּתוֹ, שאֵינם משתּנים לא בּימי הקיִץ ולא בּימי החוֹרף. אוֹתוֹ ההילוּךְ הפּרוּע, אוֹתוֹ הלבוּש הקרוּע והבּלוּי, אוֹתה הכּוּתּוֹנת המזוּהמה, הפּתוּחָה בּמקוֹם החָזה, אוֹתוֹ החבל, המשמש לוֹ בּמקוֹם חגוֹרה על מתניו, ואוֹתן הרגליִים היחפוֹת, הבּוֹסוֹת בּטיט־חוּצוֹת.

בּשכּבר הימים, בּימי ילדוּתוֹ של מישאֵל, כּשראוּ גרוֹנם־בּרוּךְ הפּרוּש וזוּגָתוֹ גרוּנה־ברכה הפּרוּשה אֶת בּן־זקוּניהם זה, שעתיד הוּא לָצאת לתרבּוּת רעה, פּרקוּ ממנוּ עוֹל תּוֹרה ונתנוּ עליו עוֹל דרךְ־אֶרץ. נטלוּהוּ וּמסרוּהוּ לטוֹביה הפּחָח, שיִלמַד ממנוּ את אוּמנוּת הפּחָחים. מטוֹביה הפּחָח עבר מישאֵל אֶל לייבּה החַייט, מלייבּה החַייט אֶל לייבּקה הנַפּח, מלייבּקה הנַפּח אֶל יוֹנה הנַגָר, וּמיוֹנה הנַגָר – שוּב אֶל טוֹביה הפּחָח. בּמשךְ הימים אִיבּד מישאֵל בּעניין רע את עֵינוֹ הימנית ואֶת תּנוּךְ אָזנוֹ השֹמאלית. וכךְ נתגלגל מרשוּת בּעל־הבּיִת לרשוּת בּעל־הבּיִת, ולא נתקררה דעתּוֹ עד שיצא לרשוּת עצמוֹ ונַעשֹה חָפשי מכּל דבר. כּיוָן שיצא לרשוּת עצמוֹ, הריהוּ משוֹטט כּל ימיו בּרחוֹבה של עיר, שוֹרק בּשֹפתיו ניגוּנים של כּליזמרים, מתחַכּךְ להנאָתוֹ בּין עֶגלוֹת האִיכּרים בּשוּק, מַפריחַ יוֹנים עם כּנוּפיה של שקצים, מתגָרה בּנשים הכּוֹבסוֹת על שֹפת הנהר וסוֹפג דחיפוֹת וּמַהלוּמוֹת בּצד וּבכתף על כּל תּעלוּלָיו. אָביו, גרוֹנם־בּרוּךְ הפּרוּש, מלמד דרדקי בּתלמוּד־תּוֹרה של העיירה, מַבריחַ אוֹתוֹ בּכל בּוֹקר מבּיתוֹ, רוֹדף אַחריו בּמַגריפה שבּידוֹ וּבמשקפיו שעל־גבּי מצחוֹ, וּכשהוּא תּוֹפסוֹ, הריהוּ שוֹקד על שתּי לחָייו וסוֹטרן סטירוֹת יפוֹת ונאמנוֹת, עד כּדי התּזת ניצוֹצוֹת מעֵינוֹ האַחַת, הבּריאָה והשלימה. ואוּלָם אִמוֹ, גרוּנה־ברכה הפּרוּשה, על־כּרחה אֵם היא, והרי היא מוֹציאָה לוֹ החוּצה בּצינעה, מתּחת לסינרה, לחם ונזיד־גריסים לסעוּדה. וּבשעה שאֵין אִיש בּבּיִת, מתגנב מישאֵל ונכנס לפּרוֹזדוֹר האָפל, פּוֹשט שם על ארוֹן המזוֹנוֹת הנעוּל, פּוֹתחוֹ בּמין יתד העשֹוּיה לדבר וּממַלא פּיו מכּל הבּא בּידוֹ: אִם מלָפפוֹנים כּבוּשים ואִם חַלת־שבּת יבשה, אִם זנבוֹ של דג מלוּחַ ואִם שוּמן שעבר עליו הפּסח – הכּל הוּא כּוֹרךְ ואוֹכל בּיחד אכילה גסה וחטוּפה. וּכשהשעה משֹחקת לוֹ ומזמנת לידוֹ כּד מלאָה קוּם, עם שכבה עֶליוֹנה של שמנת קרה, דשנה ורענַנה, שצינתה מחַיה נפשוֹת וטעמה כּאֶחָד מששים בּגן־עֵדן, – כּל־שכּן שכּוּלָה תּוּרק אֶל פּיו.

 

ב    🔗

בּשאָר ימוֹת השנה אֵין מישאֵל נחשב בּגדר בּן־אָדם כּלָל, אֶלָא סתם בּחוּר נבזה וחדל־אִישים, המתרוֹצץ כּל ימיו לבטלה בּרחוֹבוֹת וּבשוָקים. ואוּלָם משנכנַס חוֹל־המוֹעֵד של סוּכּוֹת, הרי זה עוֹלה לגדוּלָה ונַעשֹה ראש וראשוֹן בּעיירה, שהכּל צריכים לוֹ, הכּל עוֹסקים עמוֹ ואֵין אִיש יכוֹל להתקיֵים בּלעדיו.

כּבר בּמוֹצאֵי יוֹם טוֹב שני של חַג, לאַחַר תּפילת מַעריב, שעה שהקהל משתּהה בּבית־הכּנסת, מפַנה לבּוֹ לשֹיחָה נעימה וּמַרבּה לעשן, עד שאוֹר העששיוֹת הגדוֹלוֹת, עששיוֹת־הבּרק, מעמעֵם והוֹלךְ, מתכּנס מישאֵל עם שלוֹשת רֵעיו ואַנשי־בריתוֹ, לישיבת־סתרים מאחוֹרי התּנוּר. שלוֹשת רֵעיו של מישאֵל אֵלוּ הם: פּייסי־מכנסַיִים, בּרלי־שֹפתוֹתיִים וחַצקיל של יענקיל, המכוּנה “חַצקיל־תּוֹלעת־יעקוֹב”. מתּחילה מתיעצים הלָלוּ בּלחש וּבכוֹבד־ראש וּבלהט־עֵינַיִים כּמוּס, כּמַמתּיקים סוֹד בּיניהם לבין עצמם. אַךְ מרגע לרגע הוֹלכת ההתלהבוּת וּגדֵלה וּפוֹרצת לחוּץ, והסוֹד הכּמוּס מתגלה ונשמע לכל אוֹזן שוֹמַעת: הוֹשענוֹת! בּני־החבוּרה מכינים עצמם לסַפּק לכל העיירה כּוּלָה הוֹשענוֹת להוֹשענא רבּה, כּדרכּם מימים ימימה. משֹיחים הם בּעֵסק: על כּריתת הוֹשענוֹת בּיער, על מכירת הוֹשענוֹת בּעיר, ועל העלָאַת דמי הוֹשענוֹת בּשנה זוֹ.

– המבינים אַתּם עֵסק? – מנַצח מישאֵל על חביריו וטוֹעֵן בּרגש, וּמרוֹב התעוֹררוּת הוּא מתגָרד בּערפּוֹ בּיד אַחַת וּמוֹחה אֶת חוֹטמוֹ מלמַטה למַעלָה בּידוֹ האַחרת, וכל זה נַעשֹה אֶצלוֹ בּמהירוּת מַפליאָה של מוּמחה לדבר. – הלא השנה הזאת שנַת יקרוּת היא! צאוּ וראוּ בּשוּק – אפילוּ תּפּוּחי־אדמה נתיקרוּ! המבינים אַתּם עֵסק?

– אוֹהוֹ! מבינים אנוּ! בּוַדאי מבינים אָנוּ! – מַסכּימים שלוֹשת השוּתּפים אַף הם בּרגש.

לאחוֹרי התּנוּר מציצים אוֹתה שעה קטני הדוֹר, תּינוֹקוֹת של בּית רבּם, מתייצבים בּחבוּרה, מַבּיטים בּכוֹסף רב וּביִראַת־הכּבוֹד אֶל מישאֵל ואַנשי־בריתוֹ ושוֹאפים צלם מרחוֹק.

– השוֹמעים אַתּם, שרצים קטנים, דגי־רקק? אִם יעֵיז אֶחָד מכּם לכרוֹת אפילוּ הוֹשענא אַחַת בּיער – שם תּהיֶה קבוּרתוֹ!

ומישאֵל מאַיים על הקטנים בּאֶגרוֹפוֹ, וּבאֶגרוֹף האַחר הוּא מזדרז ועוֹשֹה אֶת שליחוּתוֹ הכּפוּלָה: מגָרד אֶת ערפּוֹ ומוֹחה אֶת חוֹטמוֹ מלמַטה למַעלָה. וּשלוֹשת רעיו עוֹנים אַחריו בּרגש:

– אוֹהוֹ! ינַסוּ־נא ויִראוּ! נשבּוֹר לָהם זרוֹע אַף קדקוֹד!

וכוּלָם מַבּיטים אֶל מישאֵל בּעֵינַיִים בּוֹערוֹת, מתּוֹךְ רגשוֹת דרךְ־אֶרץ וחיבּה יתירה גם יחד. וּמישאֵל עצמוֹ צוֹפה על סביבוֹתיו כּמפקד בּגדוּד, כּמי שהשעה משֹחקת לוֹ, מרוֹמַמתּוֹ וּמגַדַלתּוֹ על־פּני כּל. לחָייו מתלהבוֹת, אַפּוֹ הקצר והסוֹלד מַאדים, ועפעפּי עֵינוֹ הסמוּיה נראִים כּמפזזים וקוֹרצים מעצמת רגשוֹתיו.

למחר בּבּוֹקר, עֵת ענני־סתיו מטוּשטשים מַאפירים על העיירה וגשם דק וקר רוֹעֵף וּמַרטיב אֶת האדמה, מזדיינים בּני־החבוּרה בּסַכּינים וּבחבלים ויוֹצאִים אֶל היער אַחרי מפקדם מישאֵל. שוּלי מכנסיהם חפוּתים למַעלָה עד הבּרכּיִים, ראשיהם חפוּיִים בּשֹקים ישנים מפּני הגשם, והרי הם בּוֹסים ברגליִים יחפוֹת בּטיט־חוּצוֹת, עוֹברים שֹדוֹת קצוּרים וגני־יָרָק מרוּקנים, שֹשֹים בּמרוּצתם, כּגיבּוֹרי־חַיִל הרצים לקרב.

לכאוֹרה, הדבר תּמוּה בּיוֹתר: בּמה זכה מישאֵל לגדוּלָה זוֹ וּלכבוֹד זה, שבּני־חבוּרתוֹ חוֹלקים לוֹ? מַה כּוֹחַ צפוּן בּוֹ, ששלוֹשת הבּחוּרים האֵלה, שֹוֹנאָיו בּנפש בּשאָר ימוֹת השנה, כּיוָן שמַגיע חוֹל־המוֹעֵד של סוּכּוֹת ויוֹם הוֹשענא רבּה ממַשמש וּבא, מיד מתרפּסים לפניו, מקבּלים מרוּתוֹ ונראִים לוֹ כּאוֹהבים נאמנים? כּלוּם בּשל עֵינוֹ הסמוּיה, אוֹ שמא בּשל אַפּוֹ הקצר, הסוֹלד למַעלָה? אָכן חידה היא וּפתרוֹן אֵין לָה. אִם כּךְ ואִם כּךְ, ועֵסק ההוֹשענוֹת קבוּע מדי שנה בּשנה בּידי מישאֵל כּמין חזקה, כּמין מוֹנוֹפּוֹלין, האָסוּר לאחרים בּהנאָה, וכל הזר הקרב – יוּכּה מַכּוֹת־רצח. אוֹי לוֹ לאָדם מן החוּץ, שירהיב עוֹז בּנַפשוֹ להיכּנס ליער בּחוֹל־המוֹעֵד של סוּכּוֹת וסַכּין בּידוֹ!

 

ג    🔗

עוֹד בּאוֹתוֹ יוֹם נשקפים אַנשי העיירה בּעד חַלוֹנוֹת־בּתּיהם הגשוּמים ורוֹאִים אֶת מישאֵל וּבני־לויתוֹ חוֹזרים מן היער, כּשהם עמוּסים על שכמם חבילוֹת כּבדוֹת של ערבי־נַחַל לחוֹת. קטני הדוֹר יוצאִים לקראתם להקבּיל אֶת פּניהם בּקריאַת “הוּרא”. חצר בּיתו של גרוֹנם־בּרוּךְ הפּרוּש נהפּכת למין בּית־חרוֹשת של הוֹשענוֹת, שאַרבּעה זוּגוֹת ידיִים חרוּצוֹת שוֹקדים בּוֹ על המלָאכה. אַרבּע חבילוֹת הערבוֹת נבלָלוֹת בּערימה אַחַת גדוֹלָה, הממַלאָה את כּל החָצר וחוֹסמת אֶת מבוֹא הבּיִת. נַערי בּעלי־בתּים חשוּבים, לבוּשים בּגדיהם החדשים, שתּפרוּ לָהם לכבוֹד החָג, מתכּנסים אַף הם לכאן לראוֹת בּמַחזה, עוֹמדים וסוֹקרים אֶת עוֹשֹי המלָאכה, נוֹהגים כּבוֹד מיוּחָד בּמישאֵל, מַחניפים לוֹ, מוּכנים לעזוֹר על ידוֹ בּכל שליחוּת שהיא. אִמו של מישאֵל, גרוּנה־ברכה הפּרוּשה, אִשה צדקנית, המלמדת תּפילוֹת וּתחינוֹת לילדוֹת העיירה, והיא גם צוֹלעת על ירכה וּמכוּנה על כּךְ “פּרוּטה למַעלָה וּפרוּטה למַטה”, מוֹציאָה מתּוֹךְ מיטת־הגנזים שלה פּקעיוֹת של חוּטים, עשֹוּיוֹת בּדמוּת בּיצים גדוֹלוֹת, שטָותה לתכלית זאת בּמשך השנה, וּמוֹסרת אוֹתן לבנה כּעֵין השקעה משוּתּפת בּעֵסק. וּמישאֵל – מי יִדמה לוֹ וּמי יִשוה לוֹ אוֹתה שעה? מי שלא ראה אוֹתוֹ מנַצח על אִיגוּד ההוֹשענוֹת, לא ראה אִיש עסוּק מימיו. רגלָיו היחפוֹת מלוּכלָכוֹת בּבוֹץ, שרווּלי כּוּתּנתּוֹ חפוּתים למַעלָה עד המַרפּקים, מכנסיו צוֹנחים וּתלוּיִים בּנס, כּוֹבעוֹ שמוּט לצד צפוֹן, פּניו נלהבים בּאֵש היצירה, מיץ אפּוֹ נוֹזל, ועפעפּי עֵינוֹ הסמוּיה מפזזים וקוֹרצים. האֵם נוֹשֹאת לוֹ בּפרהסיה, לעֵיני האָב הקפּדן, קערה מלאָה נזיד־גריסים להשיב אֶת נַפשוֹ. והאָב עצמוֹ, יהוּדי זקן, חָלוּש וזוֹעֵף, יוֹצא החוּצה בּכיפּה מרוּפּטת של קטיפה, נוֹטל בּידוֹ ערבה, בּוֹדק בּה וּמַבּיט עליה ממַעל לזכוּכיוֹת משקפיו בּחוּמרה יתירה, כּפוֹסק אַחרוֹן, וּפוֹנה ואוֹמר לבנוֹ מתּוֹך רוֹגז:

– קרב הנה, אַתּה! וכי זוֹהי ערבה כּשרה אֶצלךָ?

ליחס של כּבוֹד כּזה מצד האָב זוֹכה מישאֵל רק פּעם אַחַת בּשנה.

מתּוֹךְ התלהבוּת העבוֹדה, כּשחבילת ההוֹשענוֹת המאוּגָדוֹת גדלה והוֹלכת, פּוֹתחים בּני־החבוּרה בּניגוּני תּפילוֹת של ימים טוֹבים.

– הוֹשע־נא למַענךָ אלוֹ־הי־אֵי־נוּ! – מַתחיל פּייסי־מיכנסַיִים בּקוֹל עליז וצלוּל, כּחַזן זקן ורגיל, בּזמר מענייני היוֹם.

– הוֹ־שע־נא־אָ־אָ־אָ! – עוֹנה לעוּמתוֹ בּרלי־שֹפתוֹתיים בּקוֹל פּוֹעם כּתּוֹף, כּקוֹל הבּאס של מַקהלת המשוֹררים בּבית־הכּנסת.

– הוֹשע־נא למַענךָ בּוֹר־אֵ־אֵ־נוּ! – מצפצף כּנגדם חַצקיל־תּוֹלעת־יעקוֹב בּקוֹל דק, כּקוֹל האַלט של קטוֹן המשוֹררים בּמַקהלה.

– הוֹ־שע־נא־אָ־אָ־אָ! – נוֹהם אַחריהם אַף מישאֵל נהימה צרוּדה, רק כּדי לָצאת ידי חוֹבה של ראש השוּתּפים, וּבשעת מַעשֹה הוּא מגָרד בהוֹשענא שבּידוֹ האַחַת אֶת ערפּוֹ וּבידוֹ האַחרת הוּא מוֹחה אֶת חוֹטמוֹ מתּוֹךְ זריזוּת שאֵין דוּגמתה. – נוּ, חברה, אֵין פּנַאי לדברים בּטלים! לעבוֹד! לעבוֹד!

ואַרבּעה זוּגוֹת ידיִים חרוּצוֹת שוֹקדים על המלָאכה. ערימַת הערבוֹת הלחוֹת פּוֹחתת והוֹלכת, וּכנגדה ערימַת ההוֹשענוֹת המאוּגָדוֹת גדלה והוֹלכת, ועמה הוֹלךְ גם מישאֵל וגדָל, הולךְ ונישֹא על־פּני כּל. פּניו נלהבים, מיץ אַפּוֹ נוֹזל, וכוּלוֹ טוֹבל בּנַחַל־עדנים, כּמי שכּל מַעינוֹת האוֹשר נפתּחוּ לפניו בּבת אֶחָת.

 

ד    🔗

יוֹם אֶחָד קוֹדם הוֹשענא רבּה, לאַחַר שנגמרה המלָאכה וּמלָאי ההוֹשענוֹת נחסַן בּפרוֹזדוֹר־בּיתוֹ האָפל של גרוֹנם־בּרוּךְ הפּרוּש, נוֹטל כּל אֶחָד מאַרבּעת השוּתּפים אֶת צרוֹרוֹ ויוֹצא לָעיר להחזיר בּוֹ על פּתחי בּעלי־הבּתּים. בּכל שעה הם חוֹזרים וּמזדמנים בּמַחסן, למַלא אִיש צרוֹרוֹ, ונוֹתנים דין וחשבּוֹן לפני מישאֵל, המפקח על מַהלךְ המסחָר. אֵין עלבּוֹן גָדוֹל מזה, כּשמישאֵל עוֹמד על חבירוֹ, שוֹמט לוֹ אֶת כּוֹבעוֹ למַטה מעֵיניו, מוֹחה על פּרצוּפוֹ בּכל חמש אֶצבּעוֹתיו ואוֹמר לוֹ בּנזיפה:

– תּוֹלעת־יעקוֹב שכּמוֹתךָ! יוֹתר משתּי פּרוּטוֹת בּמחיר הוֹשענא של זהב לא היה כּוֹחַ בּידךָ לקבּל מאוֹתה המכשפה הזקנה? הלא מדלדל אַתּה אוֹתנוּ בּדלוּת!

אֶחָד הוּא מישאֵל, היוֹדע לכלכּל דבר בּמסחָר. כּשהוּא עוֹמד לפני אָדם, יוֹדע הוּא לפני מי הוּא עוֹמד וּמה הוּא צריךְ לדבּר. הנה הוּא נכנס לביתוֹ של רב חַיִים־שַעיה הגביר של העיירה. רב חַיִים־שעיה הגביר יוֹשב בּתוֹךְ סוּכּתוֹ המקוּשטת, מקמט מצחוֹ על ספר ישן ונפוּחַ וּבוֹחש בּכפּית של כּסף בּכוֹס תּה, העוֹמדת לפניו. מישאֵל ניצב בּפּתח, מוֹלל בּרגלָיו וּמוֹציא כּעֵין שיעוּל מגרוֹנוֹ.

– אה… הום… יום טוב עליכם!

– יוֹם טוֹב עליכם? – שוֹאֵל רב חַיִים־שַעיה הגביר, מרים ראשוֹ מתּוֹךְ חשש אֶל מישאֵל ונוֹעֵץ בּוֹ זוּג עֵינַיִים תּמהוֹת, כּמי ששמע דבר־פּליאָה שאֵינוֹ מתקבּל על הדעת. – הַא? מה אָמַרתּ? מי שלָחךָ לכאן? מַה בּקשתךָ? לךְ למיטבּח!

– אֶה… הוּם… רצוֹני לאמוֹר… הוֹשענוֹת!

– הוֹשענוֹת? – תּוהה רב חיִים־שַעיה הגביר. – מה הוֹשענוֹת? מַה פּירוּש הוֹשענוֹת? לךְ למיטבּח!… אָה, אַתּה הוּא הבּחוּר, המוֹכר הוֹשענוֹת? נוּ, מה־נַפשך. הנח אוֹתן כּאן, על הכּיסא.

ואוּלָם רב חיִים־שעיה הגביר שכח, כּפי הנראֶה, כּי הוֹשענוֹת סחוֹרה היא כּכל סחוֹרה, העוֹברת לסוֹחר, ואֵינה נקנית אֶלָא בּמזוּמנים. מַעמיק הוּא שוּב אֶת ראשוֹ בּספר הישן והנפוּחַ, מקמט אֶת מצחוֹ וּבוֹחש בּתה הצוֹנן בּכּפּית שבּידוֹ. מישאֵל עוֹמד שעה קלה וּמַמתּין, מוֹלל בּרגלָיו מקוֹצר־רוּחַ, חוֹזר ונוֹטל בּידוֹ אֶת ההוֹשענוֹת, המוּנחוֹת לפני הגביר, וּמוֹציא שיעוּל מגרוֹנוֹ.

– אֶה… הוּם… רצוֹני לאמוֹר… השנה הזאת שנַת יקרוּת היא…

– הַא? – שוֹאֵל רב חַיִים־שַעיה הגביר כּאִילוּ לאַחַר יִישוּב־דעת עמוֹק, מרים ראשוֹ מעל הספר ונוֹעֵץ במישאֵל שתּי עֵינַיִים מטוֹרפוֹת, מַבּיט אֵלָיו ואֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתוֹ.

– אֶה… הוּם… רצוֹני לאמוֹר… ההוֹשענוֹת… עוֹלוֹת הן לָנוּ בּדם… השנה הזאת שנַת יקרוּת היא…

רב חַיִים־שַעיה הגביר קם פּתאוֹם מעל מוֹשבוֹ מלוֹא קוֹמתוֹ, רוֹעֵד בּכל גוּפוֹ, מעפעֵף בּעֵיניו המטוֹרפוֹת, כּמי שאוֹר היוֹם חָשךְ בּעדוֹ.

– צירה־לאָה! היכן היא הבּתוּלָה, אַל יִיזָכר שמה לטוֹבה! תּבוֹא־נא ותקח אֶת זה מעם פּנַי! תּתּן לוֹ כּוֹס ייש וּתצוה עליו לָלכת!

מבּית הגביר יוֹצא מישאֵל כּוּלוֹ אָדוֹם, פּניו מַבהיקים ועֵינוֹ האַחַת, הבּריאָה, מבוּסמת וּמנַצנצת. וכךְ הוּא רץ וּמשֹתּעֵר על חביריו בּשֹמחה רבּה:

– השוֹמעים אַתּם, תּרנגוֹלים? שני זהוּבים בּכסף מזוּמן שקל על ידי, כּשם שאני יהוּדייה!

 

ה    🔗

וּבליל התקדש הוֹשענא רבּה, לאַחַר היריד הגָדוֹל, בּשעה שגרוֹנם־בּרוּך הפּרוּש ואִשתּוֹ גרוּנה־ברכה הפּרוּשה יוֹצאִים למלאכתּם בּבית־הכּנסת לאמוֹר תּהילים, מתכּנסים אַרבּעת השוּתּפים מסביב לשוּלחָן למנוֹת אֶת כּסף הפּדיוֹן של ההוֹשענוֹת ולעשֹוֹת אֶת חשבּוֹנם. הרבּה מעוֹת מפוּזרוֹת על השוּלחָן, כּל מיני מַטבּעוֹת, מַטבּעוֹת־כּסף וּמַטבּעוֹת־נחוֹשת, מַטבּעוֹת שהעלוּ חלוּדה ירוּקה וּמַטבּעוֹת חדשוֹת ונוֹצצוֹת, המאִירוֹת אֶת העֵינַיִים וּמשֹמחוֹת אֶת הלב. מישאֵל יוֹשב בּראש השוּלחָן ואֵינוֹ מַניחַ לשוּם אִיש לנגוֹע בּפּדיוֹן. הוּא לבדוֹ מוֹנה אֶת הכּסף, בּוֹדק תּחילָה כּל מַטבּע וּמַטבּע, ממַששה בּאֶצבּעוֹתיו ורוֹקק עליה, שתּהא בּת־מַזל, ואַחַר־כּךְ מצרפה לחשבּוֹן. החשבּוֹן עוֹלה יפה, וּלחָייו של מישאֵל מתלהבוֹת, ידיו רוֹעדוֹת ורגלָיו היחפוֹת, הקפוּאוֹת, מתחַממוֹת ולוֹהטוֹת.

החלוּקה עוֹברת בּשלוֹם. הכּל סוֹמכים על יִשרת־לבּוֹ של מישאֵל. הכּל יוֹדעים, כּי חזקה היא לוֹ מקַדְמַת־דְנָה, שהוּא נוֹטל לעצמוֹ שני חלָקים, והם – כּל אֶחָד חלקו.

אַחַר־כּךְ נמנים בּני־החבוּרה להיטיב אֶת לבּם אַחרי העבוֹדה הקשה, שעבדוּ כּל ימי חוֹל־המוֹעֵד. מביאִים מן האַכסַניה של אֶלי האַדמוֹני אַוָז צלוּי, נַקניקים, בּקבּוּק ייש הראוּי להתכּבּד עם חַלָה קלוּעה של יוֹם טוֹב, חַמה וטוֹבה, ועוֹשֹים סעוּדה לעצמם. וּכשמַגיע תּוֹר הייש, מתלהב מישאֵל וּמוֹזג אַרבּע כּוֹסוֹת מלאוֹת על פּיהן וּמַעמידן בּחשיבוּת של בּעל־הבּית לפני כּל אֶחָד ואֶחָד.

– נוּ, פּתח פּיךָ וּשתה כּוֹסךָ! – אוֹמר לוֹ חַצקיל־תּוֹלעת־יעקוֹב, בּריה קטנה וּצהוּבּה, שפּניה פּני תּינוֹק, וּמתאַדם כּולוֹ מרוֹב הכּרה בּחשיבוּת השעה.

– לָמה אני דווקא? שתוּ אַתּם תּחילָה! – מוֹשךְ מישאֵל את ידיו מן הכּבוֹד, שחבריו חוֹלקים לוֹ.

– שתה אַתּה, שתה! אַל תּעשֹה מַחזקוֹת! – משדלים אוֹתוֹ חבריו בּאַהבה רבּה וּבעֵינַיִים דוֹלקוֹת. – הלא אַתּה הגָדוֹל!

– וכי בּשביל שאני הגָדוֹל? – תּוֹהה מישאֵל בּתמימוּת ונוֹטל כּוֹסוֹ בּיד רוֹעֶדת. – נוּ, לוּא יהי כן. לחַיִים!

– לחַיִים טוֹבים וּלשלוֹם! – עוֹנים אַחריו בּני־החבוּרה

מתּוֹךְ התעוֹררוּת רבּה, כּמנהג בּעלי־בתּים חשוּבים בּשעת שֹמחה, וּמריקים אִיש כּוֹסוֹ.

– לחַיִים, אַחים! – קוֹפץ מישאֵל וּמוֹזג כּוֹס שנית לעצמוֹ ולחביריו. – הלוַאי יִתּן אלוֹהים, כּי… כּי… כּי…

– כּי תּצמַחנה בּיער הוֹשענוֹת הרבּה! – מסַייע אוֹתוֹ חַצקיל־ תּולעת־יעקוֹב וקוֹרץ בּעֵיניו הקטנוֹת על סביבוֹתיו בּפיקחוּת יתירה.

– אָמן! – עוֹנים אחריו כּל בּני־החבוּרה מתּוֹךְ חדוַת הלבבוֹת.

– אוֹי, אַחים טוֹבים, השוֹמעים אַתּם? אִילוּ היתה כּל השנה כּוּלָה הוֹשענא רבּה! מחַיֶה נפשוֹת!… – מתמוֹגג מישאֵל מרוֹב טוֹבה לאַחַר הכּוֹס השלישית, כּשראשוֹ הוֹלךְ סחַרחַר, וּמלמַעלָה וּמלמַטה מסתּוֹבבים וּמרקדים בּעירבּוּביה התּקרה והכּתלים וּכלי־הבּיִת, וגם האַוָז הצלוּי, המוּטל על השוּלחָן בּריסוּק אֵיברים.

– בּאמת, מחַיֶה נפשוֹת! – מַסכּימים לוֹ חביריו בּמַקהלָה וחוֹטפים ואוֹכלים בּכל פּה מחמדת השוּלחָן.

– היוֹדעים אַתּם, ילָדים? – פּוֹנה מישאֵל לאַחַר הכּוֹס הרביעית ואוֹמר לחביריו דברים תּמוּהים, ועפעפּי עֵינוֹ הסמוּיה מפזזים וקוֹרצים. – הבה נקח כּוּלָנוּ ונהיֶה לאנשים… אנשים הגוּנים, כּכל האנשים… על אַפּם ועל וחמתם… נלבּש בּחוֹרף “בּוּרקוֹת” חַמוֹת… נקנה מַגָפיִים… על אַפּם ועל וחמתם… ואַחַר־כּךְ נקח לָנוּ גם נשים…

עֵצה משוּנה זוֹ מבדחת מאוֹד אֶת לב המסוּבּים, והם נוֹתנים כּוּלָם אֶת קוֹלָם בּצחוֹק־שיכּוֹרים רם:

– חַה־חַה! שיכּוֹר אַתּה, מישאֵל, שיכּוֹר כּהלָכה! חַה־חַה־חַה!

ואחריהם עוֹנים בּצחוֹק גם התּקרה, גּם הכּתלים, ואפילוּ הּבקבּוּק שעל השוּלחָן צוֹחק בּחבוּרה. הכּל משמש בּעירבּוּביה, סוֹבב הוֹלךְ בּערפל. מישאֵל מַבּיט אֶל חביריו מתּוֹךְ בּילבּוּל החוּשים. עֵינוֹ הבּריאָה נמוֹגה והוֹלכת, וּלשוֹנוֹ ממַלמלת מיני דברים מטוֹרפים, אַךְ אֵין שוֹמע לוֹ. חַצקיל־תּוֹלעת־יעקוֹב מתוֹפף בּאֶגרוֹפוֹ הקטן על השוּלחָן, וּשאָר בּני־החבוּרה עוֹנים לעוּמתוֹ בּזמר:

– אָנא! אֵל־נא! הוֹשע־נא! והוֹ־שי־עה־נא־אָ־אָ־אָ!

וּפתאוֹם מַתחיל מישאֵל להתייפּח. מתּחילָה נדמה לחביריו, כּי רק צחוֹק עוֹשֹה לָהם מפקדם, להרבּוֹת השֹמחה. אֶלָא שהתייפּחוּת זוֹ מוֹסיפה והוֹלכת, עד שהיא נַעשֹית לגעייה ממוּשכת, כּגעייתוֹ של עֵגל, שהפרידוּהוּ מעל אִמוֹ וּמוֹבילים אוֹתוֹ לשחיטה. מוּטל מישאֵל על הסַפסל וּפניו למַטה, מעקם פּרצוּפוֹ, מגָרד ראשוֹ בּשתּי ידיו מתּוֹךְ יֶאוּש מַר וטוֹעֵן כּאִילוּ לעצמוֹ, גוֹעֶה בּבכיה משוּנה, המחַלחלת בּתוֹךְ גרוֹנוֹ וחוֹטמוֹ.

– מה? מה הם דוֹרשים ממני? מה עשֹה לי הרוֹצח, יבוֹא חלירע עליו? בּעֵץ הכּה על פּנַי, בּבוּל־עֵץ… רוֹצח שכּמוֹתוֹ… שתּיִים היוּ לי… שתּי עֵינַיִים… בּריאוֹת, יפוֹת… יפה־תּוֹאַר… בּן־אָדם!… יכוֹלתּי לָקחת כּלָה נאָה, לקבּל נדוּניה… להתפּלל בּטלית… ועתּה מי יִקחני?… פּוֹחח שכּמוֹתי, יחף, בּמכנסַיִים קרוּעים… עד עוֹלָם אֶתהלךְ כּךְ, עד שאֵרד לקבר… לבדי, גלמוּד כּאֶבן… וּבעיִן אַחַת… רק בּעיִן אַחַת… בּוּהוּאוּאוּ!…