להגיע אל מנדלי מו"ס לא היה כל כך נקל, היינו: – עד שאפשר היה להכנס אליו לפני ולפנים.
לאורך בית גדול בן כמה דיוטות, בית ה“תלמוד תורה”, דרך חצר צרה וארוכה, היינו מגיעים עד מעלות, ולאחר שעלינו במעלות היינו נכנסים למסדרון, ושוב למסדרון, ואחרי כן לחדר, ושוב לחדר – חדרים גבוהים, רציניים ושותקים – עד שהגענו לחדר, ושוב לחדר – חדרים גבוהים, רציניים ושותקין – עד שהגענו לחדר, שהוא יושב בו.
אינני זוכר איך שהתודעתי לסבא הנפלא הזה. אבל לעתים תכופות הייתי נכנס אליו. כל כך קל היה לשבת אצלו.
הוא היה מסביר פנים ולא היה מקפיד על “נימוסים”. לא היה צורך למצוא אמתלא לבואך, לא היה תורך לבקש חומר לשיחה. גם לא היה צורך להרבות לדבר. מנדלי לא היה נותן לאיש לדבר הרבה. היה לו עצמו כל כך הרבה להגיד ולספר: זכרונותיו היו עשירים בפגישות, במאורעות, בפרצופי בני־אדם מן הדור העבר, והעיקר – הוא ידע איך להסב את פני השיחה לאותה פנה, שהיה הוא נעוץ והרגיש עצמו שם כדג במים.
התנ"ך, השפה העברית, פירושים וביאורים – הם היו תמיד בידיו מן המוכן, כדי להעניק בהם את בן־שיחתנו.
לעתים קרובות אי־אפשר היה לדעת למה הוא מתכון, בשוחחו, ואולי אך לצון הוא חומד לו… בפנים רציניים עמד והוכיח, שיש להשתמש במילה “נוכחת” במובן “ראי” – ראיה לדבר, כמובן, פסוק מפורש: הנה לך כסות עינים לכל אשר אתך ואת כל ונוכחת…
– כל – הוא שַל1 – ונוכחת – ראי.
מדוע אומר ההמון “הונדסיארן”? – כי כן הוא מבין את הפסוק – “כי אלף (כלב) שנים בעיניך”…
בימים ההם הייתי כרוך אחרי שפות זרות, וכיון שבאה לידי הזדמנות לנאום בענין זה, לא הייתי מחמיץ.
והיה גם הסבא שומע את דבורי, וכאילו נאחז באמת בסבך דברי. ואולם כעבור רגעים מספר, והנה כבר הוא “באוכף”; וכבר הוא כורך דקדוק, תנ"ך ותלמוד ביחד – ומתוך כך יוצא לנו פירוש לאיזה פסוק סתום.
לא היה אף פעם שמצאתיו והוא אינו סמוך לשולחן, ואין התנ"ך הקטן בידיו.
נעים היה לשמוע את דבריו, בין שצדק בין שלא צדק. לעולם לא היו דבריו מעליבים. ולא היה עלבון להרכין ראש כלפי הסבא הנהדר זה, להסכים, שאתה עומד לפני גדול ממך, להודיע שהוא הגאון. – להיפך, היה נעים לחוש, שישנם בעולמו של הקב"ה מיוחסים כאלה, שבראם בחסדו הגדול. ומתוך זה אפשר היה לסלוח לסבא כל אותן הפגימות והלקויים שדבקו בו.
על כמה אנשים גדולים אמרו: לא צריך להתבונן בפניהם כשהם מדברים. צריך רק לשמוע את דבריהם. אך לדבר עם מנדלי ולא להתבונן בפניו – אי־אפשר היה. מי ששמע את דבריו ולא ראה את פניו בדברו, הפסיד מחציתם, הוא דבר בכל שרירי פניו, הסביר בגבות עיניו הלא־גדולות והמלאות ערמה כל־שהיא, – ונדמה לנו, כאילו איזה אורב יושב בהן במסתרים ומתנכל ליושב נכחו. מנדלי ספר בחטמו הבולט ובלסתותיו בתבנית בנין נחטב, בקוים חדים, מוצקים ועמוקים, הוא ספר בשפתים – לרבות את האצבעות…
ויש שנדמה היה, כאילו הוא בעצמו עומד מן הצד, עומד ומאזין ואולי גם נהנה מדבריו שלו, וכאשר היה מסיים את שיחתו, היה ראשו נטוי קצת כלפי גבו, והוא מסתכל במבט עובר ממעל לזכוכיות־משקפיו אל המדבר אתו, מסתכל ושוקל: – איך פעל הדבור על שומעיו?
בגאוה מסותרת – היה מתבונן.
ויפה הלם הראש הכרקטריסטי לגזרתו הזקופה והגבוהה ולמהלכו המלא הכרת ערך־עצמו. ויפה משך באותו השריר, שקוראים לו ה“שרירים של יועצי הסתרים”. ולא רק בו, אלא בכל רשת החריצים ובנות־החריצים שהיתה פרושה על פניו העגומים קצת, והולכים ופושטים צורה ולובשים צורה לרגעים־לרגעים.
זכורני שחוק שריריו זה במשך אילו רגעים.
אני נכנסתי אל הסבא. מצאתי בחדרו איזה בר־נש, אחד מחסידיו.
– יודע, סבא, למה נכנסתי? לאמור לו: “מזל טוב!” הלא אזרח נכבד הוא.
בימים ההם עוד היו העתונים היהודים מכריזים על אותות־כבוד ותארים שנתנו לבני־ישראל.
ובעתונים היתה ידיעה, שהסבא קבל את התואר “אזרח נכבד”, כמו שהיו אומרים, בגמול בעד שנות עבודתו בתור אינספקטור בבית של הת"ת.
– אזרח נכבד – הסבא! – פנה אלי, ומדגיש עם זה יפה, ומטעים את ה“נכבד”, כלומר: אתם, ארחי־פרחי, שקצים שכמותכם, וכי מבינים אתם את עמקו של ענין זה?…
– גם אני “אזרח נכבד”, – עניתי לו.
זרק בי היהודי מבט חודר:
– איך זה? באיזה אופן?
זה אך גמרתי את תלמודי, ובתור הצטיינות קבלתי תואר זה.
מבטו של הלה! ומבטו של מנדלי מו"ס! – אחד – כשקבל את המזל־טוב; אחד כשהסביר לו היהודי את ערך הזכות, ומבט שלישי – לאחר דברי.
־־־־־־־־־־־־־
היו באים מחברים ומראים לסבא את חבוריהם; קוראים לפניו ספורים, שירים וכדומה. ומנדלי מו"ס היה אמן לספר על כל זה.
אני לא הראיתי לו אף פעם משירי. אך קטעים משירת “היאותה” הראיתי לו. בשיר זה הייתי מאוהב; דומני, שלא היה איש מבין מכירי אשר לא הלעטתיו בתרגומי מלונגפילו. ובכלל לא היה מנדלי מן המתענינים ביותר בספרות העמים. כנראה נשאר רובו בתחומו שלו מאז. אם ידע שפות זרות – אינני יודע. אפשר שידע רק את הגרמנית. קטעי ה“יאותה” מצאו חן בעיניו, ביחוד אותם הקטעים, שבהם יש תיאורי החיים של הצפרים והחיות, שכן בכלל היתה ספירה זו חביבה עליו. וכן היה מתבל את דבריו במשלים לקוחים מחיי הטבע החי וגם הדומם; וניכר היה, שהוא אוהב את תולדות הטבע. ובפנה חמה זו אפשר היה להפגש אתו לעתים תכופות. ב“תולדות הטבע” אהב מנדלי, אם אפשר לומר כך, – את ה“הוי” שבהם. במלוא צבעונן היו החיות עוברות לפניו, כנפשות, הפועלות בתוך ד' האמות של עולמן הקטן. אבל אני נמשכתי גם אחרי אותו “סוד האחוד” שבחיים, וכבר חשתי את היופי הגדול והמסתורי המתבלט בכל אבר ואבר מן החי. וביחוד לאחר שנהייתי מתלמידיו של ביצ’לי.
והיה הזקן שומע את דברי מתוך כובד ראש, מרכין ראשו בעיון ונראה כאילו הוא סופג את הדברים, שנראו לו מוזרים קצת – ושב תוך כדי דבור לאותו “ההוי”, המלבב והחם שבחייהם.
אי־אפשר היה שלא לצחוק לספוריו של הסבא, כשהתחיל מרחיב את הדבור על המחברים “המשכימים לפתחו”. ביחוד כשהיה ממלא את דבריו באותן הקריצות, הרמיזות והעויות – כדרכו. חיות ממש עמדו אז הנפשות העלובות האלו לפני השומע. הסבא היה זורק בהן מרתו, ולא נשא פנים גם לזקן.
פעם אחת בא אליו מחבר עם מחברת שירים, החרוזים היו גרועים שבגרועים, אבל הם היו כתובים יפה־יפה, ובקונטרס נהדר ובכתב־יד מצוין.
התחיל הסבא קורא; התחיל לבקר. ולא נשאר מתום בכל החבור. לא היתה עצם, שלא משש אותה – “אחת מהנה לא נעדרה”.
וכשנוכח המחבר העלוב, שעתיד הוא לצאת מכאן בשן ועין, התחיל מתנצל: – אני עמלתי ויגעתי. טוב מזה לא אוכל, בנאמנות, כשם שאני יהודי…
– אבל, יקירי, מי בקש מידך בכלל עבודה זו? האם אחז מי בכנפות בגדך ואכף עליך לכתוב?!
המחבר האומלל עמד נבוך: כאילו דבר זה, שהיה יכול לא־לכתוב לגמרי, לא עלה על דעתו כלל…
יחסו של מנדלי אל הציונות ידוע.
אבל הוא לא היה מסרב מעולם מלקחת חלק בנשפים, שערכנו לעתים תכופות, לשם פרופוגנדה. ומובן שבעונג מיוחד היינו אנחנו מכריזים על הקראתו, ובעונג מיוחד היה הקהל בא לשמוע וליהנות מהקראותיו. אם היה הסבא בכלל קריָן מצוין – אינני יודע; אך קורא יותר טוב ל“ספוריו של מנדלי” ודאי ובודאי שאי־אפשר היה למצוא בכל העולם.
מן הרגע שבו פתח:
“אמר מנדלי מו”ס…"
היו פני הקהל מרותקים אל פניו שלו, כדי שלא לאבד אף הגה קל, כדי שלא לחסר אף תנועה קטנה שבקטנות מתנועותיו שלו!
הנה הוא מרכין ראשו כלפי הכתף, מקפל את שפתיו ומבליטן, מעקם פה, מקמט מצח ומגביה גבות עיניו; או מרכיב אצבע על גבי החוטם וכאילו שוקע בשעיפיו – עומד מקרוא. הנפשות הפועלות שביצירותיו עוברות כמו חיות, פועלות ונפעלות לנגד עיניו.
הסבא כבר שכח, שהוא קורא, והוא מתיחד עם גבוריו, ושוב חייו שלו קשורים בחייהם של אלה, והגבולים שבין האמת והיצירה נמחקו וכלא היו.
-
רדיד (ברוסית Шаль, – וכך בכל השפות – גרמנית Schal, אנגלית Shawl). ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.