רקע
יוסף אורן
"כפתורים רכוסים היטב" – מירה מגן
בתוך: קולות חדשים בסיפורת הישראלית

1 2

אחד הקולות המעניינים בין סופרי “הקולות החדשים” הוא קולה של מירה מגן. ספר הביכורים שלה “כפתורים רכוסים היטב” הוא קובץ של תריסר סיפורים, שגם אם אינם אחידים ברמתם האמנותית, הדפסתם ביחד מאפשרת לסיפורים היותר בשלים לחפות על חולשתם של הסיפורים הבוסריים שבו. לעומת אי־האחידות ברמתם של סיפורי “כפתורים רכוסים היטב” ניכרים קווי־הדמיון ביניהם בנושא ובפואטיקה שלהם. ואין דרך טובה להוכיח זאת מאשר לקרוא קריאה פרשנית באחדים מהסיפורים הבשלים שבקובץ.


 

געגועים לריח האיצטרובלים    🔗

הסיפור “ריח האיצטרובלים” איננו הטוב בסיפורי הקובץ, אך ראוי לפתוח בו משום שהוא העניק לקובץ את שמו. עלילת הסיפור בנוייה כמסע מההווה אל העבר. המספרת, שהיא בהווה אשה בת ארבעים ושתיים, מזהה כעבור עשרים וחמש שנים, דרך חלון דירתה המשקיף אל גינה ציבורית, את יונתן, גבר חילוני שהכירה בהיותר בת שבע־עשרה. עם גבר זה חוותה את החוויה הארוטית הראשונה בחייה – אירוע ששינה את חייה. היא היתה אז תלמידה ונשכרה על־ידו לטפל אחרי שעות הלימודים באמו הגוועת. היתה זו ההיכרות הראשונה שלה מקרוב עם החילוניות. ההוויה החילונית נרמזת בעלילת הסיפור באופנים אחדים. בדירתו של יונתן היה מותקן רק כיור אחד (98), כצפוי בדירה שאין שומרים בה על הכשרות. על שולחן־העבודה שלו היא רואה “דפים גדושים בנוסחאות בלועזית ובמספרים” (100) ואלה רומזים על עיסוקו החילוני. על היותו אינטלקטואל ורציונליסט מלמד ההרגל שלו לעסות בשתי אצבעות את המצח –תנועה שהתפרשה אצלה כמאמץ קבוע מצידו “לפלח את המצח ולגעת במחשבות” (94). חילוניותו של יונתן גם משתמעת מדברי־הכפירה שהשמיע באוזניה: “זה מצחיק שהאלוהים שלך נעשה פתאום צדיק ורחום כשהמחלה כבר מלקקת אצבעות אחרי שגמרה לכרסם את הבשר, ואיפה היה האלוהים הזה כשהתחילה? את צריכה להחליט גברתי הצעירה, אם אלוהים אחראי לכול אז הוא זה שהביא עליה את המחלה הנוראה הזאת” (103).

עולמם הזר של החילונים מסקרן אותה ומוסיף לכוח המשיכה של יונתן בעיניה. נפילתה במלכודת החילונית היא בלתי־נמנעת והיא מפורשת באמצעות השינויים שמתחוללים בתלבושת שלה. בתחילה הגיעה לעבודה כשהיא לבושה במדי בית־הספר הדתי שבו למדה, מדים המקפידים על הצניעות: בחצאית קפלים ארוכה ובחולצה שכפתוריה רכוסים עד הצוואר (96), אך עד מהרה החלה להחליף את המדים האלה בבגדים ססגוניים ופרומים יותר קודם שהגיעה לטפל באימו החולה של יונתן. וביום מותה של אימו, היום שבו התרחש האירוע האירוטי ביניהם, לבשה סוודר אדום שכפתורים שחורים עיטרו אותו מלפנים.

העלילה של הסיפור מקבילה שני תהליכים מנוגדים. ככל שמחלת אמו של יונתן מחמירה והולכת, מתחזקת המשיכה הארוטית ביניהם. העלילה מדגישה זאת על־ידי התמקדות בהתחזקותם של שני חושים: חוש הריח וחוש הראייה. אשר לחוש הריח – בתחילה, כשעדיין שררה זָרוּת ביניהם, שלטו בדירה ריחות המחלה והמוות שעלו ממיטת האם החולה. אך ככל שהתהדק הקשר ביניהם התחזק באפה ריחו של יונתן, ריח שהזכיר לה את ריח הפריחה של האצטרובלים בחורשת האורנים הסמוכה לביתם (102). בדרך דומה מדגיש הסיפור את התהליכים המנוגדים גם בעזרת חוש הראייה. ככל שמחלת האם מחמירה כן נעשה מבט־עיניה מפוזר וסתמי (101), אך במקביל חושפים מבטיו הממוקדים והמפורשים של יונתן את התהדקות הקשר ביניהם: “והמבט היה חזק כל־כך עד שהסמקתי כולי אבל לא ניסיתי להשתמט מעיניו – – – כבר אז היתה לי רגישות איומה לכל מה שקשור בעיניים ואף על פי שהסתכלתי בחלון הרגשתי את המסע של עיניו עלי, מרוכז ויסודי, יורד לאט לאט משורשי השיער שלי אל הפנים ודרך הצוואר אל החזה ושם נעצר כי משם ומטה השולחן הסתיר” (101־100). התחרות בין שני החושים הוכרעה, היא נזכרת, בזמן שגופותיהם התהדקו זה לזה, “לא הרגשתי במבט המרוכז שנעץ בי”, כי “כשפרם את הכפתור הרביעי בסוודר שלי היה ריח האצטרובלים סמיך ומשכר כמו שמדיפה החורשה כולה” (105).

הסצינה הארוטית התרחשה אחרי שבנוכחותה גאל יונתן את אמו מיסורי מחלתה בהמתת־חסד. בין שהרעד בגווה של המספרת היה תגובת הגוף על האימה שאחזה בה, כאשר בנוכחותה הגדיל את המינון של התרופה שנתן לאמו, ובין שגופה הגיב ברעד זה לקירבה שנוצרה ביניהם, אחרי שהפך אותה שותפה לסודו – יונתן אחז בה כדי להשקיט את רעד גופה. לראשונה נוצר מגע גופני ביניהם, וכבר אי־אפשר היה לעצור את ההמשך. ידיו פרמו את כפתורי הסוודר שלה, אך לפתע התעשת והדף אותה מעליו. האם התעשת בגלל הפרש הגיל ביניהם, או שמא נחסם בגלל הקשר לאותה בחורה, שתמונתה במסגרת עור ניצבה על שולחנו (102)? לעולם לא תדע את התשובה על כך. ועכשיו, כעבור עשרים וחמש שנה, גם הרגש שהרגישה אליו אז איננו ברור לה לחלוטין: “אני לא יודעת אם אהבתי אותו, אבל את הסוודר האדום לא כיבסתי ושנים אחר כך עוד נדף ממנו ריח אצטרובלים חריף” (106).

לחוויה הארוטית הראשונה ההיא היתה השפעה מכרעת על המשך חייה. אותה התפרצות של יצרים הרחיקה אותה מאורח־החיים הדתי שעל ברכיו חונכה. כיום מצוי רק כיור אחד גם בדירתה, והזמן “תיחח מוצקויות, סדק אמונות – – – הכל מהודק אצלי כמו אדמה יבשה וקשה שלא תצמיח דבר, הימים כמו תאומים באו זה אחר זה ואני התנהלתי לעצמי בתוך השום דבר כבר לא יכול לקרות” (98). עשרים וחמש השנים שחלפו מאז עברו עליה בהַמְתנה לפגישה חוזרת ביניהם, כדי להשלים את החוויה שנקטעה כה בפתאומיות. היא לא נישאה ולא הקימה משפחה. ההזדמנות שכל כך המתינה לה נוצרת כאשר היא מזהה אותו מחלון דירתה חוצה את הגן הציבורי. גם אחרי שנים מסגירה אותו תנועת היד על המצח, שבעזרתה התרכז במחשבותיו, והיא זו שאורבת לו בגן ופונה אליו בדברים.

אלא שהפגישה המחודשת אינה מגשימה את הציפיות שרקמה במשך שנים. ההבדל בין פגישותיהם במרחק השנים מובלט בעזרת חזרה על מוטיב. בעת שחוותה בחברתו את החוויה הארוטית הראשונה בנעוריה תינו הדרורים אהבה על אדן החלון (100, 103), ועכשיו, כשהיא בת ארבעים ושתיים, מנקרים הדרורים בשקדנות לחמנייה נגוסה (106). את מקום ההתרגשות הארוטית שחוו שניהם בעבר תופסת כעת התחשבנות כספית. ואמנם כאשר יונתן נזכר בה, אחרי שהזדהתה בפניו, הוא שולף מארנקו שלושה שטרות, שכר המשכורת האחרונה שנותר חייב לה, ומושיט אותם לה. והיא, שביקשה על־ידי הזדהות זו להחיות את הקשר איתו, כדי ש“המשהו החיובי הזה יקרה שוב” (94), מניחה את השטרות על הספסל ומאפשרת לרוח לפזרם לכל עבר. כך הסתיימו במפח־נפש גמור חיים שלמים שעברו בהמתנה ובציפייה לתחייתה של החווייה הארוטית, שנקטעה בעיצומה כאשר היתה נערה בת שבע־עשרה.

בנושאו של הסיפור “ריח אצטרובלים”, הניסיון הכושל להחיות חווית אהבה מהעבר, עוסקים גם סיפורים נוספים בקובץ: “כל אחד יש לו בבטן צלקת” ו“חוטים של ערפל”. בניגוד לסיפור “ריח אצטרובלים” המספר על כוונה קונקרטית של הגיבורה־המספרת לחדש את הקשר עם יונתן, מתחייה קשר האהבה בשני הסיפורים האחרים רק בזיכרונם של המספרים. בשל כך עיבודו של הנושא בהם הוא פחות מעניין והקשר בין אירוע האהבה מהעבר להשפעתו על חיי הגיבורים בהווה מצטייר כפחות ברור וכפחות מכריע.


 

הארוס כתופעה גנטית    🔗

נושא נוסף, שסיפוריה של מירה מגן דנים בו, מתמקד בהתפרצותם הפתאומית של היצרים, התפרצות המאירה את הארוס כגילוי תורשתי־גנטי במשפחה, שכוחו חזק מכוחם של ערכים המוקנים על־ידי החינוך בסביבה החרדית. הסיפור “קישואים” ידגים את אופן הטיפול בנושא הזה, שעוסקים בו גם הסיפורים “שמישהו יסגור את השער” ו“חצב הוא סוג של געגוע”.

עלילת הסיפור “קישורים” היא עלילה משפחתית המשתרעת על שלושה דורות. את העלילה מספרת הנכדה, שהיא בזמן ביצוע הסיפר רווקה בת שלושים: “אשה עם גוף גדול וכבד ושתי צמות אש” (171), שפניה “נקיים מכל רבב של צבע – – – אף פיסה מיותרת של גוף לא גלוייה לאור” (170). כל חייה חיתה בלי אם, כי האם, שושנה, ילדה אותה מחוץ לנישואים ומיד לאחר מכן נטשה אותה אצל הוריה: “והיא קשרה צעיפים למותניה והלכה לה, והרוח בידרה את הצעיפים, הפרידה צבעים, פרעה את תלתליה” (170). כשבע שנים אחרי נטישת האם נטש את הבית גם הסבא. רק בת ארבעים ושמונה שנים, אשה של ממש עם “גוף עגול ונשי” (172), היתה סבתא כאשר נטש הסבא את הבית, ובמהלך שנות הנטישה הלכה וכחשה ולא מחמת הגיל בלבד: “שנים היא שותקת, הגעגועים אוכלו עם הבשר, תאוות הפרא התייבשו, מהכול נשארה הקנאה. עבשה וקשה כמו גרוגרת” (168). נשיותה של המספרת דוכאה במשך שנים על־ידי החינוך הקפדני שקיבלה מידי סבתא כזו (177) ובבית שלא היתה בו דריסת־רגל לדמות גברית.

עובדות אלו, המדגישות שבמשך כשלושים שנה הרחיקה הסבתא את הגיבורה־המספרת מכל השפעה חילונית־מתירנית מצד האם שהתפקרה ומצד הסבא שנתן דרור ליצריו, מפתחות בקורא את הציפיות, שבעת ביצוע הסיפר תהיה הגיבורה מעוקרת מתורשת הארוס של שניהם. אך לא כך קורה, כי הנחת הסיפור היא שאין בכוחו של חינוך למחות כליל את השפעתה של התורשה הגנטית. החינוך החרדי הצליח כל עוד היתה הגיבורה נתונה רק להשפעתה של הסבתא, אבל די היה שדמות גברית תחדור לביתן כדי שיצריה המדוכאים של הנכדה ישתחררו מכבליהם ויתפרצו בבת־אחת. ואכן כך קורה כאשר הסבא נענה להזמנתה של הסבתא להגיע אחרי עשרים ושתיים שנים של פירוד כדי לציין יובל לנישואיהם, נישואים שעלו יפה עד שבתם, שושנה, הביאה להתפרקותם לפני כשלושים שנה.

הסיפור מעצים בהדרגה את ההתעוררות של הגנטיקה האירוטית בנכדה־המספרת בהשפעת ביקורו של הסבא בביתן. זו התחילה בהכנות של הסבתא לקראת ביקורו של בעלה. בשרידי האינסטינקטים הנשיים שעוד נותרו חיוניים בה מנסה הסבתא לשוות מעמד רומנטי־חושני לפגישה עם הבעל שנטש אותה. תשומת־הלב שהיא מקדישה לעריכת השולחן והבחירה שלה לבשל קישואים כמנה המרכזית, המאכל החביב עליו, אינן נעלמות מעיניה של הנכדה. והיא אכן מבחינה בחושניות ההכנות האלה. כל פעם שהסבתא מרימה את המכסה של הסיר, כדי לבדוק את הקישואים ברוטב עגבניות שמתבשלים בתוכו, “עננים אדומים של ריח מתפשטים מהמטבח” (169). הגדרת הצבע האדום־ארוטי כריח אדום־ארוטי מבשרים את ההתפרצות הארוטית שעוד תתרחש. בהמשך העלילה תהיה לחוש הראייה ולחוש הריח השפעה מכרעת על האירועים.

מיד עם בואו ממוקדים מבטיה של הנכדה־המספרת בפיזיות הגברית של הסבא: גופו הארוך, זרועותיו הגדולות, הפה הענק שעוד מתרחב כשהוא מחייך והדלתא הענקית שנוצרת בין רגליו הפשוקות. הסבא אכן אוכל בתאווה את המאכל השותת רוטב אדום, שהוכן במיוחד עבורו. שנים של כעס נמסות לעיניה של המספרת בהשפעת התבשיל האדום, ובעת שהוא מגיש את הקישואים אל פיו, “טיפות אדומות נושרות לצלחת”, וגם “העינים של סבתא מאדימות, ברק אדום של קישואים יוקד בהן” (173). החושניות הדחוסה שנוצרת בעת הארוחה משפיעה גם עליה, הנכדה. יצריה שמתלהטים משכיחים ממנה את האיסור החמור על גילוי־עריות ושמדובר בסבא שלה. נוכחותו הפיזית המרשימה של גבר, האוכל בתאווה כזו את תבשיל הקישואים, חזקה מהאיסורים שהסבתא והסביבה החרדית חינכו אותה עליהם.

בסקרנות ובתדהמה היא מרותקת לתחושות שקִרבת גבר מעוררת בה: “נעים לי להשוות ולחוש את החום שמתפשט ממכנסיו אל ברכי המכוסות – – – והחום הזה סמיך ומגיע אלי דרך כל העטיפות של החצאית והגרביים – – – אני מקרבת את הקרסול שלי אל מכפלת המכנסיים שלו – – – וכשסבא אוחז ברוך את היד שלי – – – הדם שלי שוב מוזנק אל הפנים” (178־174). עד מהרה הופכים המגעים המקריים והספק־תמימים האלה להתערטלות של ממש: “אני פורמת לאט את הצמה – – – אני פותחת שלושה כפתורים בחולצה ומקפלת את חגורת החצאית – – – והחצאית מתרוממת ומגלה את ברכי בתוך גרבי הכותנה האטומים. – – – אני טובלת את האצבע ברוטב שדבוק לקרקעית ומורחת על השפתיים – – – אני חולצת את הנעליים ומקפלת את הגרב כולו” (179).

בהופעה משוחררת־מופקרת זו, פרועת תלתלים ובחלקי גוף חשופים, המזכירה כל־כך את הופעתה הפרובוקטיבית של האם, שושנה, בעת שהתמרדה לפני יותר משלושים שנה, היא מגישה את התה. הסבתא והסבא הנדהמים טרם משערים מה צפוי להם מנכדתם בהמשך. אחרי ששניהם אומרים לה להתלבש, הסבתא – בקול מצווה והסבא – בקול משכנע. היא חוזרת לפרוזדור החשוך ומסירה את כל בגדיה, עוטה על גופה העירום את מעיל הצמר הגדול של הסבא, הספוג בריח גופו, וכך מעורטלת מבגדיה עוזבת גם היא את הבית, שבו נחנקה שלושים שנה – כפי שעשתה לפני שנים אמה, שושנה – על מנת שלא לשוב אליו עוד. בצאתה היא שומעת את הסבתא המפוייסת אומרת לבעלה: “עכשיו בדיוק בשעה הזאת היתה החופה” (181), וכאשר מסבה הגיבורה־המספרת את ראשה בפעם האחרונה אל הכלא שממנו שיחררה זה עתה את עצמה, היא רואה שמשמה של זו שהורישה לה את הגנים של הארוס, “שושנה”, שרשמה קודם על אדי החלון, התאדו האותיות נו“ן וה”א, ונותרו רק שלוש האותיות: “שוש” – הקיצור המקובל מהשם “שושנה” בחברה החילונית, שלתחומה עוברת כעת גם הבת כדי לממש את הגנטיקה הארוטית שזורמת בדמיה.


 

הצצה לחצר החרדית    🔗

את הקובץ פותח הסיפור “גרברות בחצי מחיר”, שהוא הסיפור הבשל בספרה הראשון של מירה מגן. יחד עם הסיפורים “לא קבלו אותי לצבא” ו“יהיה נחמד אם תקני לי זר של ורדים” הוא עוסק בנושא שלישי שמטופל בקובץ זה: הכישלון של מי שהתחנך בתרבות הדתית או החילונית להתנתק מהסביבה התרבותית שבה חי ולהצטרף אל התרבות המנוגדת. גם במקרה זה ייצג הסיפור “גרברות בחצי מחיר”, שהוא הטוב מבין השלושה, את השניים האחרים.

מספרת העלילה היא אשה בת ארבעים ואחת ואם לילד, שבאמצע המירוץ להשלמת תואר באנתרופולוגיה נפרדה מאורח־החיים החילוני ועברה להתגורר בסביבה חרדית. באמצע יולי עזבה, יחד עם בנם בן השבע, את בעלה, שלו היתה נשואה שתים־עשרה שנים, ובאמצע ינואר, אחרי שבעה חודשי שהות בסביבה החרדית, היא מסכמת את תוצאות השינוי שעשתה באורח־חייה. שני אירועים הקשורים זה בזה כופים עליה את ביצוע הסיכום הזה מוקדם מכפי ששיערה: ביקורו הראשון של בעלה אצלם בסביבתם החדשה והתקרית האירוטית שהתרחשה אחרי־כן בינה ובין השכן החרדי, יחיאל גרוסמן.

כאשר ארזה את חפציה במזוודה לגלג עליה בעלה וניבא שתיכשל בניסיון, כי לא תוכל להתנזר ממין זמן ממושך, אך הוא שגה. המחשבה על מין לא העסיקה אותה במשך שבעת חודשי הפירוד ממנו. אלמלא ביקורו אצלם בשבת אחר־הצהריים היתה מצליחה לכבוש את היצר בלא קושי גם בהמשך, אך הופעתו במכנסי ג’ינס הדוקים לגופו החטוב עוררו בה באחת את הרעב “לחספוס של הבד הגס ולעור החם שתחתיו” (18). לראשונה מאז שהגיעה להתגורר כאן הבחינה שקולותיהם של השבים מבית־הכנסת הם קולות של גברים (19) והרגישה בזרותם של הריחות הסובבים אותה במקומה החדש (23). וכמכת־ברק חלפה במוחה מחשבת הקנאה לו, לבעלה, שהרי לא יתכן שבמהלך חודשי הפירוד שלו ממנה לא שכב עם אף אישה (20). הביקור של בעלה, שהגיח לסביבתה החדשה, החרדית, מסביבתה הקודמת, החילונית, שם קץ לשלווה שהצליחה לבצר סביב עצמה בסביבת החיים החדשה.

תוצאת הגירוי הארוטי שעורר בה ביקורו של בעלה יתגלו במה שיתרחש אחר כך בינה ובין יחיאל גרוסמן, שיכנס לדירתה למחרת היום כדי לתקן צינור פגום בחדר־השירותים. במהלך ביצוע התיקון היא משווה במחשבתה את גופו הגדול של השכן החרדי (24) לגופו הנערי של בעלה החילוני (25). אופן אכילתו החושני של השכן מדרבן אותה לשוות בדמיונה את תמונת ההתעלסות של בעלה עם “האישה האחרת” (25, 27). ההשוואות האלו מעוררות בה תשוקה עזה. לרטיבות המים משקל רב בהתעוררות הזו של יצריה. פתאום נזכרה שבעלה הגדיר פעם את הגשם כ“אהבה שהשמים עושים אם האדמה – – – יש משהו כל־כך חושני באדמה הנרטבת” (25). האפשרות שבעלה אומר עתה לאישה אחרת “תראי איך האדמה נדפקת” (27) ובה בעת גורר אותה למיטה כפי שגרר אותה, את אשתו, אחרי שאמר באוזניה את הדברים – האפשרות הזו רק מלבה בתוכה כעת את התשוקה. וזו קושרת גם את הפרטים הקונקרטיים של הממשות, את נזילת המים מהצינור של האסלה ואת הנקישות של טיפות הגשם על החלונות, למחשבות על הקשר בין רטיבות הגשם לצחיחות האדמה המבקשת להירטב.

המתח האירוטי שגואה בחדר־השירותים הצר סופו להתפרק במגע גוף בגוף. אמנם הכל מסתיים רק במגע ידה בשכן: “לא יכולתי לכבוש את החמלה הפתאומית כלפי האיש הגדול הזה – – – עמדתי מעליו והיד שלי התמלאה מהחום של קרקפתו ושקעה בתוך שיער סמיך ומכוסח, הכיפה התגלגלה על כתפו וצנחה על הרצפה המאובקת” (29), אך די היה במגע הזה כדי להוליד בו “רגע עיוור כזה בו האדם הוא רק גוף” (30). וכבר הוא מסביר במבוכה: “גם אנחנו בשר ודם… לפעמים נחלשים פתאום”, סוגר את הדלת של דירתה ומתקרב לאחוז בה. וגם היא הבינה פתאום: “כמה תמימה היתה ההנחה שבעולם שלהם הכול על מי־מנוחות והאנשים זורמים עם החיים זרימה חלקה כמו שזורם הדם בעורקיו של תינוק” (28), ועל כן ניסתה להרחיקו מעצמה, להרגיעו ולסמן מחדש לשניהם את הגבולות, שכמעט נכשלו שניהם באיסור החמור על פריצתם.

אחרי שיצא יחיאל גרוסמן מדירתה ידעה, כי “מעכשיו עד יומו האחרון ינסה לרצות את אלוהים וכמה שיתאמץ ומה שלא יעשה תמיד ירגיש חייב” (21), אך היא גם ידעה שבאירוע זה נחתם הניסיון שלה להשתלב באורח־החיים החרדי. רגליה שהמשיכו לרעוד אחרי צאתו, בדומה לענף הרוזמרין שרעד מהרוח בחוץ, הבהירו לה סופית, שאחרי התבוסה שספגה בהיותה חילונית מהתבלות גופה (15), הנה הובסה שנית גם כאן, בהוויה הדתית, והפעם על־ידי תשוקותיה. עכשיו, אחרי שהבינה “כמה טוב לאדמה ולגשם שהם יכולים בלי סוף” (32), היא מסוגלת להתפייס מחדש עם החילוניות ולנסות לחזור אל חייה הקודמים בלי לראותם כחיים ריקים מתוכן, כפי שהעריכה אותם כאשר מאסה בהם והחליטה לנטוש אותם לטובת החיים בסביבה החרדית. ואכן כשהיא מתקשרת אל בעלה בטלפון, היא עושה זאת כדי לחזור ולהתאחד איתו מחדש.


 

התלבטות בין שני עולמות    🔗

לכאורה ניתן היה להסיק מסיומו של הסיפור, שהוא מעניק ניצחון לאורח החיים החילוני על זה הדתי. אך לא כך צריך להבין את הסיום. הגיבורה־המספרת איננה חוזרת לחיק בעלה בגלל הכרה ביתרונות של אורח־החיים החילוני על אורח־החיים החרדי. כדי להבין את המסקנה המשתמעת מסיומו של הסיפור צריך לזכור, שהיא חוזרת מובסת אל החילוניות ואחרי שנכשלה בניסיונה להשתלב באורח־החיים החרדי. כוחו של הסיפור הוא דווקא בעמדה האמביוולנטית שהוא נוקט כלפי שתי הוויות החיים המנוגדות: זו החילונית וזו הדתית.

אף שבסיום היא חוזרת לחיים החילוניים, היא לא נסוגה כלל מהביקורת הקשה שמתחה עליהם: “נמאסו עלי האופקים האינסופיים של חיינו, ההתרוצצות הזאת בתוך הריק רחב הידיים שאנחנו קוראים לו חופש”. כאשר נפרדה מבעלה ביקשה לבחון חיים “שיש להם גדר ושאפשר לגעת בחוטיה” (11). אך היא בחלה לא רק בחופש המוגזם, דהיינו: במתירנות, אלא גם ביומרה של החילוניות, שתכניה עמוקים ונאורים יותר מהתכנים של האמונה: “שישי בצהריים, תמיד עם כולם באותו בית־קפה – – – נושפים קווים ישרים של עשן, השמש על הספסלים ועל הזרועות העירומות ועל מחשופי הצוואר. משוחחים על אמנות, משווים ז’אנרים ומבנים, מנתחים את האותנטיות של הגיבור בספר האחרון שיצא אל המדפים – – – וסוגדים לכל מה שלחות של נעורים עוד מופרשת ממנו” (13).

אין זה מקרה, שהאשה החרדית עם זר הגרברות עוררה את קנאתה. לבושה והתנהגותה העידו שחייה הם “החיים האמיתיים” (15), אחרי שהשתחררה “מהצורך להרשים” (14), להתייפות ולהשקיע את כל זמנה ומשאבי נפשה בטיפוח מיניותה. האשה עם הגרברות הבהירה לה שהחילוניות יכולה לקסום זמן מוגבל, כי היא מותאמת לפרק הצעיר של החיים. באורח החיים החילוני שולטת תרבות הנעורים, ורק במאמץ ניכר מצליח מי שחלפו נעוריו להיות מעורב בהם באופן פעיל ואמיתי. בכאב נזכרת הגיבורה־המספרת ברגע שבו ראתה את הנערה בת השש־עשרה, הניצן הרענן, שהגיעה אליהם לשמש כבייבי־סיטר, כאשר הבינה: “בקרב הזה אני מובסת. כל־כך מגוחך היה בעיני פתאום לעמוד בדרכו של הגוף ולהכריח אותו לייצר לחויות ולהוציא זקיקי נעורים מנקבוביותיו” (15).

עכשיו, אחרי שניסתה את שתי צורות החיים, החילונית והדתית, היא יודעת להגדיר את ההבדלים ביניהן: “עסקנו בתשוקה וסגדנו לה והאמנו שהיא המנוע שמפעיל את העולם” (19), “הסתובבנו כמעט עירומים, בשורטס, בחולצות דקיקות שנגמרות סנטימטר לפני הטבור וחתוכות עד אמצע הגב, אבל למעשה כל הזמן התכסינו והסתרנו וניסינו להיות מה שיועיל לנו ולא מה שאנחנו, מדברים על חופש אבל מסתובבים כלואים בתוך הפוזות האלה. וכאן אמנם כולם עטופים ואריג מכסה על אריג, אבל החיים עירומים וכל הזמן נוגעים בבשרם” (16).

מכאן שאי־אפשר להסיק מנסיגתה של הגיבורה־המספרת מהסביבה הדתית שאורח־החיים החילוני ניצח את אורח־החיים הדתי. גם אחרי שתחזור לחיות כחילונית תדע להוקיר את אמיתותם של החיים שניסתה לאמץ לעצמה במשך שבעה חודשים. היא יודעת להגדיר בדיוק את תבוסתה, כי אל העיקר לא העפילה: לאמונה תמימה באלוהים. אמנם השכנות ניסו לקרב אותה אליו בדרכי נועם (20), ולפעמים גם היתה לה הרגשה שמושג־מה על מהותו של אלוהים “כבר לא כל כך רחוק” ממנה (23), אך אחרי הכל, היא מודה: “אני עדיין ריקה מאלוהים, עשיתי לו כל־כך הרבה מקום אצלי, פיניתי הכול והוא לא נכנס”. האם צדק יחיאל גרוסמן, שהסביר לה: “אלוהים גם לא ייכנס, אמר, אלוהים נולד בתוך האדם” (31), והניח, שמי שלא נולד עם אמונה, לא יוכל להיות מאמין של ממש לעולם, או שטעה, ולעולם שמור הסיכוי, גם למי שהיה חילוני כל חייו, לגלות את אלוהים, אם רק נתברך, שלא כמו הגיבורה שלנו, ברוח איתנה וברצון נחוש? שאלה זו נותרה בלי מענה גם בסיומו של הסיפור.


 

נושאים ופואטיקה    🔗

שלושת הסיפורים מייצגים את הנושאים שמירה מגן מטפלת בהם בקובץ הראשון שלה: המאמצים לחוות מחדש חוויה ארוטית, שדווקא משום שלא מומשה, עקב איסורים תרבותיים, היא נותרה חרותה בזיכרון (“ריח אצטרובלים”), ההתפרצות של היצרים שהסביבה החרדית האמינה שהצליחה לדכאם ולרסנם (“קישואים”) והקושי של מי שגדל בקהילה חילונית לסגל לעצמו את אורח־חייה ואת ערכיה של הקהילה החרדית (“גרברות בחצי מחיר”). אין זה מקרה שהסיפורים המוצלחים יותר בקובץ הם אלה שמתארים את המאבק בין יצרי הגוף לכיסופים של הנשמה דווקא בקרב בני העדה החרדית. גם בכתיבתו של יהושע בר־יוסף בולטות יותר יצירות שהתמקדו במאבק בין שני הכוחות האלה בבניה של הקהילה החרדית. כמו יהושע בר־יוסף, סבורה גם מירה מגן, שהמאבק הזה מתקיים בעוצמה שווה אצל החוזר בתשובה (“גרברות החצי מחיר”) ואצל החוזר בשאלה (“קישואים”).

סיפוריה של מירה מגן אינם מטפלים במתח בין יצרי הגוף לכמיהות הרוחניות כאילו היה שאלה עיונית, שהגיבורים יכולים לפתור אותה בעזרת שיקול־דעתם. השפעתם של שני הקטבים על הגיבורים של סיפוריה שקולה במידה כזו, שרק תוספת של כוחות אי־רציונליים, שאינם בשליטתם, כמו הירושה הגנטית או המורשת התרבותית, מכריעה בכל מקרה את המאבק לכאן או לכאן. בסיפורים אחדים היא מחריפה את ההתלבטות של גיבוריה, בזמן התקיימותו של המאבק, בעזרת הצבתם של פיתויים נוספים לצד כל קוטב. הדגשת הפיזיות או הרוחניות בדמויות המִשניות, הסובבות את הגיבורים בעת המאבק, מחריפה את התלבטותם בין שני הקטבים המנוגדים.

הניגוד בין הנורמות, שהקהילה החרדית־יראית מציגה אותן כרצויות, ובין היצרים, המצויים בטבעו של בן־אנוש כיחיד, מרומז בשמו של הקובץ. הקהילה החרדית מחנכת לרכוס היטב את הכפתורים ולרסן את היצרים, ואילו הגופניות של האדם מתאווה לפרום את הכפתורים הרכוסים כדי לאפשר את סיפוקם הטבעי של הצרכים הפיזיים. בעזרת פעולה זו – כמו בעשרת כל הפעולות הדומות האחרות, כגון: פתיחת פתחי הדירה אל רשות הרבים או סגירתם בפני החוץ, עצימת העיניים או פתיחתן, המגע בזולת או הימנעות מכך – מבליטים גיבורי הסיפורים שבקובץ את המאבק הפנימי שמתקיים בתוכם בין שתי מערכות אלה של ערכים מנוגדים: בין חינוכם לשלוט ביצרים ובין תשוקתם לתת להם פורקן.

נושאים אלה אינם חדשים בספרות העברית. הם היו שכיחים בסיפוריהם של הסופרים בראשית המאה, שהמחישו את התחייה הלאומית בפרובוקציה חילונית: הם קראו דרור ליצרי הגיבור, היהודי, על־ידי התרתם מהרצועות של התפילין, כלשונו של טשרניחובסקי בשיר “לנוכח פסל אפולו” (1899). לאחרונה טיפלה במתח שבין החיים החרדיים ובין היצריות האנושית גם חנה בת־שחר בשני ספריה: “לקרוא לעטלפים” (1990) ו“ריקוד הפרפר” (1993) שהשפעתה על מירה מגן בתחום התימאטי והפואטי ברורה ביותר. השפעות כאלה הן ברורות ובלתי־נמנעות כל עוד טבע האדם איננו משתנה וגם מצוקותיו אינן נפתרות. התייחסות מחודשת לנושאים שכבר טופלו מקבלת הצדקתה המלאה, כאשר סופר מאוחר מנסה לספרם באופן אחר, בדרכו המיוחדת. לפואטיקה יש לכן משקל גדול בהערכת הכתיבה הספרותית, ואף שאין לדרוש חידושים פואטיים מסופר בקובץ הראשון שלו, ראוי לקדם בהערכה מקרה כמו זה של מירה מגן, שניסתה כבר בקובץ סיפוריה הראשון למצוא דרך משלה לעסוק בנושאים שגם אחרים עסקו בהם לפניה.


 

איפיוני הכתיבה    🔗

את סיפורי הקובץ ניתן להגדיר כסיפורים ריאליסטיים־ליריים בשל התכונה שמתבלטת מיד לקורא: בכל סיפורי הקובץ מופעל מספר־דמות, המספר את העלילה בגוף ראשון. ופרט לשלושה סיפורים (“פטרו”, “כל אחד יש לו צלקת בבטן” ו“חוטים של ערפל”), שבהם הדמות המספרת היא דמות גברית, בכל שאר הסיפורים מופעלת דמות נשית כדמות המספרת. ואף בעניין זה ניתן לצמצם צמצום נוסף ולומר, שברוב הסיפורים, שבהם מכהנות נשים כמספרות, אלו נשים שנעוריהן חלפו או שנעוריהן נחתמו בטרם עת אחרי שחוו אהבה נכזבת. מצבן בסיום כל הסיפורים כנשים נטושות ואומללות משקף את התוצאה הטרגית שמתהווה בחיים האישיים כאשר קיימת סתירה גדולה מדי בין הנורמות של המורשת התרבותית־חברתית של הקהילה לצרכים הטבעיים של היחיד בקהילה זו.

מירה מגן נוטה לארגן את העלילה בשיטת ההגלם (הסוז’ט), שיטה שבה אין המאורעות מסופרים על־פי סדרם הכרונולוגי. הסיפור מתחיל מן ההווה וממשיך לנוע אחורה וקדימה. שזירת האירועים בדרך זו יוצרת קישורים מעניינים בין הזמנים והיא חושפת מידע לאורכו של הסיפור. שיטת סיפר זו גם משתפת באופן פעיל את הקורא באירגון הקווי של העלילה. כמו כן היא מתחילה את עלילות סיפוריה ממצב כמעט טריוויאלי, או מאירוע החשוד כבנאלי, ורק מאוחר יותר מתברר שבלעדיו אי־אפשר היה להניע את הסיפור אל שיאיו הדרמטיים. ניתן להדגים את דרך הבנייה הזו של העלילה בשלושת הסיפורים שהמסה בחרה להתמקד בהם. בשלושתם מתפתחת תפנית דרמטית בחייהם של הגיבורים בהשפעת אירוע שיגרתי ויום־יומי: ביקור של הבעל בשבת אחר־הצהריים אחרי חודשים של פרידה (“גרברות בחצי מחיר”), פגישה מקרית עם מכר מהעבר בעת ישיבה על ספסל בגינה (“ריח אצטרובלים”), והכנות לבישול קישואים לקראת ביקורו של אורח (“קישואים”). כל אירוע שיגרתי כזה מוליך לתוצאות בלתי־צפויות מראש בחיי הגיבורים: להתפרצות עזה ופתאומית של היצרים שדוכאו.

כבר בקובץ הראשון הזה של מירה מגן ניתן להבחין במידת הזהירות שבה היא נוהגת באפשרויותיה של הלשון. אין היא מפריזה ככותבים אחרים במשמרת “הקולות החדשים” בשימוש בלשון הפיגוראטיבית. לעומת זאת היא שוקדת, כפי שראינו בשלושת הסיפורים המדגימים, להקנות איכות סמלית לפרטים נופיים ולחפצים קונקרטיים. בעזרתם היא מנסה לדמות ולייצג את שתי ההוויות המנוגדות שביניהן מתלבטים גיבוריה: הלחות של הנוזלים והיובש של האדמה, הרעד של הגוף והשלווה של הנשמה, מכנס הג’ינס ההדוק לגוף והחצאית המעלימה את אברי הגוף, המרחב הפתוח והאופק החסום. לעתים היא הפריזה במספר המוטיבים ולפעמים העניקה להם הבלטת־יתר על־ידי חזרות תכופות מדי בטקסט של הסיפור. חוסר המיומנות הזה אכן החליש אחדים מסיפוריה, אך הקובץ הראשון בכללו מבטיח שלפנינו מספרת שראוי להמתין להמשך כתיבתה.



  1. הוצאת כתר / סדרת “צד התפר” 1994, 227 עמ'. [כנ"ל]  ↩

  2. מסה זו נדפסה לראשונה בכתב־העת “אפיריון”, חוברת 38, דצמבר 1995, תחת הכותרת: “קול חדש ונושאים מחודשים”.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 54198 יצירות מאת 3320 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22219 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!