(מזכרונות הילדות) 🔗
אין לך בית, שאין בו פנת מסתורין, פנה אומרת שירה; אם הגדולים אינם מרגישים בה – תינוקות מרגישים.
פנה זו היתה גם בביתנו – על הגג היתה. היה הבית ארוך וגג גבוה לו. שנים חלונות קרועים זה כנגד זה – אחד כלפי מזרח; ודרך בו נראו בתים וגנים וגם מי האביב שהיו נכנסים לכפר, לאחר שנמס השלג, ובאים לתוך עמקי הגיא העוברת באמצע הערבה. ומן החלון השני – מראה הערבה ושמש גדולה ואדומה שוקעת. היה כל הגג מרווח ומלא אור. לפרוזדור הבית – גג קטן משלו, ופתח פתוח כלפי חלל הגג הגדול. בו בגג לא השתמשו לשום דבר, ושמש מעון לשונרא ולגוריה עד שהמה קטנים – חיות גדלו פרא ותנועות חן תנועותיהם. וכשהיו מפתיעים אותם בהיותם עסוקים בשעשועיהם בחלל הגג הגדול, היו מסמרים שער, חופצים זנב קטן, פוערים פה ורדי – ומתוך זניקה אחת מבוהלה הם מסתלקים לגג הפרוזדור.
באמצע הגג הגדול נצבה המעשנה, מוציאה ארובה לכאן וארובה לכאן אל התנור ואל הפּורנה. אל כותל המעשנה דבוק קן של סנונית. אנו הילדים (וגם “הזקנים”) מתגאים לפני שכנינו בקן זה. בכל שנה ושנה שב אותו סוג הסנוניות לביתנו, מתקן בדרך קנו, מרפד אותו מחדש ומביא ולדות.
הפטפוט העליז של קן זה – כמה נעימות יש בו! הגג מלא כלים מכלים שונים; מהם, שאין העדרם נכר בבית, מהם שכבר נתישנו ונתנונו, אבל אין הלב נותן להשליכם החוצה; ואולם ארבע פנות של הגג משמשות מדור קבוע למיני כלים ידועים. פנה אחת מעין בית־נכאות לכלים ולשברי־כלים, צנצנות ובקבוקים, בובות אחיותי, אלה שיצאו ברגל ועין, נטולות ראש, קטעים וגדמים. שם גם הספירה הגדולה שלי, וסוסי הגדול, סוס לבן ו“תפוחים” אפורים זרועים על עכוזו ועל צוארו, מתופפים גדמים, דובים מכים בפטיש על גבי סדן וכו'.
ועל הכל מכסה אבק דק – קטיפה ממש, וכל כך הרבה קורי־־עכביש, אלה המשמשים תרופה כנגד דם שותת – יש למצוא כן.
אבל הפנה היותר מענינת, פנת השירה – היא פנת הכלים לפסח. פה הם עומדים נתונים בתוך תיבות, צרורים וחבושים, בהם אסור לנגוע! וכולם כאן: הקעריות הלבנות עם פרחים ועלי אלה – כליל יפה על שפותם; כלי־המרור כולו לבן ותבנית ארמון־צבעונים עליו; “קעריות הילדים” – קטנות מן המדה ואריות כתומים מאריכים ברעמותם על קרקעם, וכליל פרחים כתומים על שפותם, סיר המרק עם ידותיו מעשה ציצים, המזלגות והסכינים, שכאילו זה עתה באו מן החנות, ו“סכיני הילדים” ומזלגותיהם, קטנים מן המדה ונצב עצם כתמתמה להם. בתיבה לחוד כל כלי המטבח, סירות ויעים, קדרות וכפות, קדירות לפילירצ’יקים וקיגלים וכרימזלאות, ועוד תיבה אחת – לחוד – תיבת האיל, איל של חרס בזגוג כתום ומוריק.
וכשם שלא יכולתי לשער לי פסח, שאין בו מטעמן של אותן ה“לאטקות” הראשונות, שנתנו לנו עוד מבעוד יום, באות מעל המחבת המפעפעת, על גבי ה“קערורית שלנו” עם “המזלג והסכין שלנו”, כך לא אוכל לשער לי פסח בלי – איל זה.
היה גדלו לערך אמה, וחור פתוח באמצע ראשו על גובה קדקדו, וחור קטן בפיו. היה משמש לנו כלי ליין של פסח.
בקבוק הגביש רחב־האחורים היה מחזיק את היין המשובח, אבל כמה נעים היה למזוג מן היין הזול לתוך כוס דוקא מין האיל. ובשעת הסעודה עמד גם הוא בפישוט כרעי חרסו, מביט בחללו של החדר בעיני־איל טפשות, עינים לא רואות, קובע יפה רגליו במפה הצחורה – כולו איל, על צמרו הסבוך ועל קרניו הקטנות.
לא היה לנו כלי אחר כל־כך חביב עלינו, על התינוקות ועל הגדולים, כאותו איל, שיצא מתחת ידיו של סאבוסקה הקדר.
כל באי ביתנו ידעו איך הגיע לידנו איל זה, ועל שום מה עשהו הקדר, ומדוע שקע בו כל כשרונו וכל רגש הטעם והיופי שהיה נטוע בקרבו.
ביום אחד מימות שלהי חורף, סמוך לתקופת ניסן לאחר היריד הקטן שלנו, ואבי מכניס את הניירות והקונטרסים וכל ספרי החשבונות אשר על שולחנו, מצא תחת ערמת התעודות ארנק של עור ובו מאה ועשרים ושמונה רובל.
גם בו ביום גם בימים שלאחריו לא נכנס איש לשאול אותו, אם מצא כסף על שולחנו.
תחילה אמר אבי להכנס אל “הנהלת הכפר” ולהכריז על המציאה, אלא לא היה לו פנאי, וסבור אני, כי גם מפני שלא חבב ביותר את הרשות, דחה מדי פעם בפעם את הדבר, עד שהיה שוכח אותו, וכשהיה שוב נזכר בו, היה דוחה אותו שוב.
עברו כמה שבועות ונכנס אליו סאבוסקה הקדר, אחד מ“חסידיו” של אבי. נכנס בערב קודם חשכה, עמד ופטפט, ואחרי כן ישבו ושחקו ב“משחק המלכה” מתוך שיחה קלה.
ספר הגוי שקרהו אסון, היו לו מעות מן המוכן, רצה לקנות סוס: זה שלו זקן ואין בו כוח לעבוד. כל החורף קבץ את הכסף ובימי היריד היה בדעתו לקנות סוס, ובו ביום אבד לו הכסף. אינו זוכר עד היום ואיך אבד לו.
– גם אצל אבי היה ביום ההוא, אבל הוא נזכר יפה, שמאצלנו יצא וארנק הכסף בידו.
– איזה ארנק היה? – שאלהו אבי.
ונותן הגוי סימנים.
– ואיזה כסף?
– שנים שטרות בני חמשים, שנים בני עשרה, אחד תכלת ואחד ירוק.
קם אבי ממושבו, עמד אצל ה“עמוד” והוציא משם את הארנק.
– זה שלך?
– שלי, רחימאי, שלי!
– אם שלך הוא – קחהו.
ולא ידע הגוי מה לעשות מתוך שמחה.
לאחר יאוש גמור בא לידו הכסף.
כעבור שבועים נכנס שוב הגוי לאבי ותחת בית־שחיו – כלי. בשבילו ולשמו עשהו. כזה לא עשה מימיו – כלי בתבנית איל.
– יתבונן לזגוג היפה, יסתכל בצמר שעל גבו. יודע הוא בכמה עלה לו הזגוג? כאן לא היה מקום לחשבונות בכמה. מן החומר היותר טוב והיפה שיש למצוא לקח. ומתורת מלמדיו לא הפיל שערה ארצה. באמונה ובתום עבד. ואת מעשה הצמר מר מבין? דרך נפה דקה העביר את החומר. נא, לא כל קדר יעשה כך. וכמה טופסים עשה ושבר עד שהגיע והעביר באש את זה.
אבל, מעשה אמן!
ובפעם הראשונה נתעלה הקדר בן הקדר למדרגת אמן.
מתנה היא לאבי.
עמד איל־החרס עמידה זקופה על כל ארבע כרעיו, מביט בעיני איל טפשות נכחו, מבלי הבין כלום.
זה היה קודם הפסח, ימים אחדים.
טבלו את הכלי, ואבי חרץ משפטו: יהיה כלי קבול ליין פסח זה.
חרצה אמי משפטה: ישאר לעולם כלי של פסח.
וכך היה.
פיכטנגרונד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.