סַפּר ספר ר' נחמנ’קה את המעשׂה במוצאי־שבת, בסך־הכל כמה שבועות לאחר ההתגלות.
והתגלה נתגלה, כפי שנוהג סדר העולם, על־פי מקרה: באים יהודי או יהודיה ותופסים בכנף־הבגד ומושכים ומורידים מן העולמות העליונים; לעצה צריך הוא: בענין פרנסה, בענין שדוּך לבת בוגרת, רפואה למקשה־לילד או למחלה שלא תבוא… ולך סרב לאדם מישׂראל! פולטים דבּוּר, והוא מתקיים, פעם אחת, בפעם השניה – והדבר צף ועוֹלה, כשמן על־פני המים, וכבר נוסעים ובאים מכל עבר…
וכך היה הענין גם בר' נחמנ’קה. וכי רצה לסרב למישהו? – ונודע הדבר ברבים; נר־התמיד הצנוע נשתלהב ומאיר כבר ברחובות!
מילא, על העיירה יורדת שׂמחה, חדוָה. מצד אחד – צרות אינן חסרות, יהודי־טוב יש בו מן המועיל; ומן הצד האחר – תהיה פרנסה, רואים כבר שיבואו מארבע כנפות הארץ… וכמו פטריות וכמהין לאחר הגשם צצים ועולים כבר מופתים קטנים, נסים זעירים, מקומיים – כשאין אדם יכול לסרב לשום נפש מישׂראל, וכל היוצא מפיו הוא דבר־מלכות! מתפשטת כבר השמועה על־פני הסביבה. לשבּת אנוסים כבר להרוס שני קירות, עורכים כבר שולחן לאורך שלושה חדרים: בני־עיר, אורחים מכּפרים, מעיירוֹת שבסביבה… מעמידים כבר יינות, פירות; אגב, היתה אותה השנה שנה מבורכת בפירות…
והשׂמחה גדֵלה ומוסיפה עם כל פנים חדשות: לשלוש־סעודות כבר בוקע ופורץ מתוך החלונות זמר “בני היכלא” עד כדי כך, שבני הכוכבים שבשמים מרקדים ומפזזים משׂמחה! יתברך, אומרים, שמו הגדול, עושׂים רקידה סביב לשולחן… והוא, ר' נחמנ’קה, הבעל־שׂמחה עצמו, יושב בראש – ולא כלום. לפני הבדלה הוא נופל דוקא לתוך עצבות – ממש הידים רועדות אצלו, הוא יפיל עוד חלילה את הכוס עם ההבדלה מידו… לאחר הבדלה הוא עובר ומתיישב לו בקרן־זוית, אומר בפני עצמו מה שיש לומר, ופתאום הוא קם ויוצא מן החדר.
רוצה העולם, כמובן, לילך אחריו; והוא הופך פניו ומרמז: לאו; נשארים, ממהרים אל החלון, ורואים, איך הוא מהלך על־פני השוק ופונה ויוצא מתוך העיירה, כפוף, מתנודד, כשרוי־בצער אמיתי.
נופלת על כולם מרה־שחורה.
מקצתם חוזרים ויושבים לשולחן, אחרים מהלכים לכאן ולכאן, ועוד אחרים הולכים הביתה… העולם שנשאר מבקשים להתחיל בפזמוני אליהו – אין הזמרה עולה יפה; שולחים ומביאים מעט משקה – אין יכולים לשתות, אין שׂמחה.
– מה ומה? מה חסר לו ליהודי כזה?
– בפרנסה – עולה רעיון במוחו של אחד גס־רוח – כבר הוא מובטח!
מטילים בו, מן הסתם, מבט־עין, שמתמלט ממנו החלב שינק משדי אמו. אבל השאלה אף־על־פי־כן נשארת שאלה!
– כשיהודי עולה ומגיע למדרגה כזאת – אומרים – הוא צריך להיות ככלי מלא שׂמחה!
באותו מעמד היה אחד ר' יהושע, מלמד מפּארצב, אך מרואי פני־המלך – מאנשי הבעל־שם, בעל מזג טוב, ממש אדם שאין בו מרה, ור' יהושע זה מתרגז:
– עצבות – מגמגם הוא; היה, מסכּן, כבד־פה – מה פירוּש עצ־עצ־עצבות – כשיהודי מגיע למדרגה כזאת ויכול לעשׂות טובות ליהודים – לבטל, כמאמר הבריות, גזר־דין… הא? מה?
– בוַדאי! – מסכים העולם. – וכי מעט כבר עזר? – ומתחילים לספר מעשׂיות. מתברר, שבמשך הזמן הקצר הזה כבר הגדיל והרבה לעשׂות… מילא, את המעשׂיות לא אבוא לספר לפניכם – טפּה מן הים כנגד מה שהיה אחר־כך…
אך המעשׂה מן העז הריני חייב לספר לכם, משום שהוא מעיד, עד כמה ענותן גדול היה, עד היכן לב־טוב היה!
בעיירה היתה יהודיה זקנה, אלמנה, אשה פשוטה, אלמנתו של איזה חייט. והיא, האלמנה, היתה לה עז. והיתה מתפרנסת מן העז הזאת. כל עצמה של אותה עז היתה שוָה ריחה־של־טבּק, אבל יהודיה ישישה – יש לה חיוּנה מן העז. אולם אחר־כך כבר היה לה קשה לחלוב את העז; אשה לעת־זקנה, והיו, לא עליכם, ידיה מרעידות, ושפכה כמה טפות חלב; ובסך הכול, כמה חלב היה לה לכל אותה עז – והריהי קמה וגוררת עצמה לר' נחמן, באשר העז היא עז רעה, אין בה דרך־ארץ בפני יהודיה זקנה, ואינה מניחה שיחלבוּה בשקט… והוא מקשיב לה ומחייך; אומר הוא לה: לכי הביתה, אשה, וישועתך תבוא… והיא נושעה… כלומר: הידים לא פסקו מלרעוד אצלה, זקנה מופלגת היתה, בת שמונים בוַדאי, אפשר עם סרח העודף – אך העז היתה לעז אחרת מכל וָכול, התחילה באה מעצמה להחלב במועדה, והיתה מתייצבת בעצמה, מגביהה רגל אחת ועומדת כך עד לטפת החלב האחרונה!
לאחר המעשׂה בעז רוצה עוד מישהו לספר משהו, דומה אני, מעשׂה מן צער גדוּל בּנים… הוא מתחיל, אבל כאן נשמע קול מעבר לחלון מן החוץ:
– עוד פעם שבוע־טוב, יהודים!
קולו של הרבי.
פונה העולם וממהר אל החלון. עומד הוא, ר' נחמנ’קה, במרפקיו נשען אל אדן החלון, הראש בין כפות ידיו, העינים מאירות אצלו טובות להפליא, אך עדיין לא בשׂמחה.
– אספר לכם, – אומר הוא, – מעשׂה… שלא תשתוממו…
מבקשים להוציא ולהגיש לו כסא, אין הוא מניח; הוא רוצה לעמוד. רצים ויוצאים אליו מחצית העולם ומתייצבים מאחוריו. עומד הוא כך בסמוך לחלון, ולמעלה, במרומים, מתייצבת הלבנה כעטרה מעל לראשו… ובעמדו כך ספּר את המעשׂה משׂעיר־עזים, בענין ההתגלות…
– לפנים, – התחיל, והקול היה ספוג עצבות, – היה שׂעיר־עזים.
לכאורה, תיש ככל התישים, ואפשר לא… שום אדם לא מדד אותו… שום אדם לא הכיר אותו.
משום שאהוֹב היה אוהב התבודדות; מעולם לא נראה – ולא נמצא – ברשות הרבים… היה בכוֹר, ואפשר לא בכוֹר…
היה היתה מאחורי העיר חורבה ישנה… מפולת מדור דור. אומרים היו, וזה היה, כנראה, אמת: חורבה של מקום־קדוש, בית־כנסת או בית־מדרש… לפנים התפללו שם, תורה למדו, ואפשר, בזמן שהמקום־קדוש נחרב, מת כאן מישהו על קדוּש־השם… מעשׂיות ישנות… כהיום הזה צומח על החורבה עשׂב… עשׂב משוּנה… עשׂב של הקב"ה, שום אדם אינו זורעו, שום אדם אינו קוצרו…
והנה בחורבה הלזו היה שׂעיר־העזים דר, את העשׂב הזה היה מלחך…
ועל חורבות כאלה, כאמור, צומח עשׂב משונה – סגולה לקרנים… מעשׂב כזה גדלוֹת הן מהרה וגבוהות, גבוהות… ועוד סגולה יש לו לעשׂב: הקרנים הצומחות ממנו הן קרנים חיות: הן עשׂויות להתקפל ולהסתתר, וכן להתיישר ולהתגלות…
שכן בשעה שהן מקופלות, הרי לא־כלום! מונחות הן בשקט, ואין שום בריה יודעת עד היכן הדברים מגיעים… אבל כשהן מתיישרות, אפשר שיגיעו עד לב השמים!
ושׂעיר־העזים הזה גם נזיר גדול היה. נזיר זהיר ונזהר: לא נטל מעשׂב אחר לתוך פיו, לא לחך לחיכה כלשהי… רק עשׂב־החורבה… וגם לא מכל החורבה… הוּא היה מבין בעשׂבים, ובחר לעצמו מן היפה והטוב ביותר, הן בטעם, הן בריח… והוא היה מבין גדול־גדול בעשׂבים: זה, הרגיש, צומח במקום של תורה לשמה… ההוא – במקום של תפילה בכוָנה, והלזה הריהו גדל ועולה מדם, מדם יהודי, שנשפך על קדוּש השם… ועשׂב זה בעיקר הוּא חפּשׂ…
וגדלו באמת הקרנים וגדלו…
ואת הקרנים החזיק מקופלות, נזיר היה ונסתר… אך באמצע הלילה, בזמן שהעיירה ישנה, ויהודים יראי־שמים נמצאים בבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות ועורכים חצות, ומתוך חלונותיהם של בתי־הכנסיות ובתי־המדרשות פורצת ויוצאת שועת־הלב “על נהרות בבל” ומשתפכת בין שמים וארץ, אותה שעה מתייצב הוא על רגליו האחוריות, מיישר וזוקף את הקרנים, מגביה עצמו למעלה, למעלה, ואם הלבנה עוד צעירה, אך זה עתה קוּדשה, הריהו מטיל את עוקצי קרניו על קָצֶהָ התחתון ושואל:
– מה נתחדש שם, לבנה קדושה? עדיין לא הגיעה שעה שבן־דויד בא?
והלבנה מוסרת את השאלה לכוכבים, והכוכבים כמו נרעדים, ועוצרים אותה במהלכה. ודממה משתלטת. דומם הלילה, הזמר שלו נפסק… משתאים למעלה, אצל כסא הכבוד, שאין שומעים את שירתו של הלילה. שולחים שליח למטה, לידע ולהיוָדע, מה אירע שם ומה נתחדש, מביא השליח את התשובה, שהלבנה והכוכבים נעצרים במהלכם, ושואלים אם עדיין לא הגיעה השעה להגאל…
ונאנחים, ליד כסא הכבוד…
ודבר כזה אפשר שתהיה לו פעולה…
וכאן נפסק קולו של ר' נחמנ’קה…
הוא כובש את פניו בכפיו, והראש עם הידים – רואים בחוש שהם רועדים, והלבנה במרום, שהתייצבה כעטרה מעל לראשו, רועדת גם היא… ורק לאחר שעה קצרה הרים את ראשו, ונראו פנים חיורות עוד יותר, ובקול מרטט מופלא הוסיף וספּר:
– וזה, – אומר הוא, – שהוא הסתופף בכאן, גם כן כבר היה חסד גדול מצדו…
אחר במקומו, יש לך קרנים כאלה, אתה נאחז בלבנה, קח וקפוץ כלפי־מעלה, ובקפיצת־תיִש אחת לשם… אל השמים, חיים אל תוך הגן־עדן… מה איכפת לך?
אבל הוא בעל־רחמים הוא; וחבל לו על הקהלה; חס לו עליה, אינו רוצה לעזבה… מזמן לזמן – שנות־רעב, הקהלה מתחילה פוחתת והולכת, נשים מוכרות מעליהן את התכשיטין, גברים – את העטרות מן הקיטלי"ן והטליתים… מנורות של חנוכה, בגדי שבת ויום־טוב – יוצאים מתוך העיירה ונודדים… והרעה גוברת והולכת… מוציאים תינוקות־של־בית־רבן מן החדר; אין ממה לשלם שׂכר־לימוּד.. ומתחילות הצרות מגיעות עד נפש ממש – מתרחשים תחלואים רעים, רעב, ואז אנוס הוא להושיע.
יש בשמים שביל חלב, כך קוראים החוזים־בכוכבים לבהרות הלבנות, המפוזרות על־פני השמים. ובאמת אין זה שביל… אין מהלכים, אין נוסעים שם…
שׂדות הם. שׂדות גדולים, גדולים, זרועים אבני יקר, אבנים טובות ומרגליות, אין לשער ואין לספּר – אבנים טובות ומרגליות לעטרות שבראשיהם של צדיקים בגן־עדן… אין מונה אותן, אין סופר להן מספּר – כחול הים! הן צומחות וצומחות, האבנים הטובות והמרגליות האלה, הן מתרבות והולכות, וצדיקים – פוחתים והולכים – יצמחו להן! והולכות השׂדות ומתפשטות.
ובשעה שכאן כלו כל הקצין, והגזר־דין אינו ניתן, חס־ושלום, להקרע… הולך הוא, בעליהן הנחבא של הקרנים החיות, בחצות של ליל־שקט, בזמן שהעיירה ישנה ומבתי־כנסיות ובתי־מדרשות צפה ועולה בכיה חרישית על גלות־ישׂראל וגלות־השכינה, – ומזדקף על רגליו האחוריות, וזוקף את הקרנים, ונועץ את קצותיהן כלפי־מעלה אל שביל החלב, ונאחז בו ותולש מתוכו אבן טובה, ומטיל אותה לאמצעיתו של השוק. מתפוצצת אבן טובה כזאת לאלפי ניצוצות, הולכים אחינו בני־ישׂראל הביתה מ“חצות”, מנצנץ השוק מאבנים טובות, מוצאים הם מציאות כשרות, ויש פרנסה לפרק זמן…
לפיכך אין הוא יכול לעלות למעלה.
־־־־־־־־־־־־־־
ושוב נפסק קולו, ולאחר רגע הוא פותח שוב:
“והרחמנות העבירה אותו”…
על־ידי הטוּב נתגלה; לא הוא, – הקרנים…
ועל־ידי דבר מועט. על־ידי ריחָה־של־טבּק…
ומופלא התחיל הקול מתרונן בסופו של המעשׂה, ואין ידוע אם צוחק הוא ואם בוכה…
– על־ידי ריחה־של־טבּק, – אומר הוא, – נתפשט מנהג להריח טבּק… אור חדש, אומרים, מאיר את העינים. וכשמריחים טבק – נזקקים לקופסאות, לנרתיקים… מחפשׂ לו יהודי קטע של קרן, מוצאו באשפה, מרימו ועושׂה לעצמו נרתיק… הולך אחר ומוצא עז או בהמה ומבקש קטע של קרן, והוא מקבּל נגיחה אל החוֹמש… אך מתרחש, שיהודי נתקל בשׂעיר־העזים, עבר במקרה לפני החורבה, ומבקש הוא:
– בכוֹר, או לא בכוֹר, יש לך כל־כך הרבה קרן, תן לי במתנה ממנה קטע לקופסה!… ואין הוא יכול לסרב – קוטע היהודי קטע… והוא בא אל בית־המדרש ומכבד יהודים בריחה־של־טבּק, שואלים אותו היכן השׂיג קרן טובה כל־כך, והוא אומר… והולכים כבר זקן וצעיר לבקש…. כל מי שמריח טבּק… ואין הוא יכול לסרב… וכופף לפני כל אחד ואחד את ראשו, וקוטעים ומקטעים קטעי־קרן לקופסאות… מי שבא, הוא מרכין ראשו לפניו: כרוֹת… והקרן שמה יוצא לפניה, מכל הסביבה באים לקחת קרן… עוד יבואו מכל תפוצות ישׂראל… ויהיו קופסאות עם נרתיקים… אך להאחז בלבנה, ולשאול למשיח בן־דויד, לא יהיה לו במה… אפילו אבן־טוב לא יהיה במה לעקור מלמעלה…
והוא הפסיק, פנה עורף לעולם והלך לו…
אותו רגע הסתיר ענן את הלבנה, ועצבות, וכמעט אימה, נפלה על העולם…
כידוע, נגמר הדבר אף־על־פי־כן בכי טוב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.