– “תורה” שאומַר לכם? ––
מה עולה על דעתכם, רבותי? מה לתורה שלנו ולכם?
אם נשמותיכם שלכם לא היו במעמד הר סיני? – סלקא אדעתך – וכי מי אומר: לא?!
“בורא אחד, אומרים אתם, תורה אחת ועם ישׂראל אחד”. – מאי קא משמע לן? וכי מי אומר לא כך?
אבל ראו, רבותי! אין להרהר אחר מידותיו – מה עושׂה הקב"ה? יושב ומזווג זווּגים; והריהו אומר ארבעים יום קודם יצירת הוָלד: בת פּלוני לפלוני! יוצא מזה, שבן־אדם משלנו – ר' בּרל מטבוֹריצוֹב – משתדך עם… נוּ, עם המפורסם ר' ישׂראל גולדנבּרג – דרך אחר לגמרי, יהודי בעל־בית, ביתו כבר מתנהג בנגידות – אופן אחר מכול וָכול!… מתנגד הוא, בצעירותו, מספּרים, כשהיה אוכל מזונות על שולחן חותנו, – כבּד בסטירת־לחי אדם מישׂראל במקום קדוש בשל “ויצמח פורקניה”… ולעת זקנה – אחד מפני־העיר, פרנס־חודש… וּבעיר ואם בישׂראל! ונוסע הוא מדי שנה בשנה, הוא עם בני ביתו, אל מקום־מרפּא… והנה אך זה חזר מחוץ־לארץ, מאיר, בלי עין־הרע, כשמש… נוּ… והיה בשעה מוצלחת, הזווּג עולה יפה, נושׂא פירות, ופרי־עץ־הדר, כפי שאומרת סבתא… והיוצא מזה? יהיה למזל ברית־מילה, והנה אנחנו יושבים יחדיו בסעודת מצוָה, בשלום־זכר – אוכלין עדשים ושזיפים עם צמוּקים!
נכון? אך ראו והביטו – כנופיא אחת, ואותם המאכלים עצמם… ואף־על־פי־כן – לא הכול אכילתם שוָה!
“כאכילתם כך עבודתכם”, ולהפך…
המפורסם ר' ישׂראל גולדנבּרג מלקט כאותה צפור־כנף בשבּת־שירה – מסתפּק במועט, רק למענה של האיצטומכא… ועוד הזקנקן אומר לשׂפתים: חצי שלי וחצי שלך… ודי, וכבר ניער מן הזקנקן. ובקצה שם יושב אחד משלנו – חסיד’ל, מלומד ברעב, מסכּן, וחוטף, ובולע… מסוּפּק אני, אם יקיים “ואל כּליך לא תתן” – בבית יש לו פלונית עם בנים!
מה הסמקת, שוטה? – דלוּת אינה פסלוּת…
“כי לא על הלחם לבדו יחיה אדם” – הנשמה גם היא צריכה למזון, ומאכלה שלה מה הוא? – תורה!… אבל לא הכול תופסים במידה שוָה… ומלבד זה אדם אדם ומנהגיו שלו, דרכיו שלו… יש בור סוּד, ויש לא עליכם, כמין חולה, כבולעו כך פולטו.
חס ושלום, איני מראה על שום אדם באצבע…
הנה ספּר המפורסם, המחותן ר' ישׂראל, לפני שלוש־סעודות, חדוּשים ממקום־המרפּא… הר גבוה עד לב השמים! על הור־ההר, על ראשו של ההר ממש, קבּל “שכר־הליכה” – כל הסביבה כעל כף היד! העין לא שׂבעה מראות! גנים ופרדסים, ערים ועיירות והיכלות־של־ארמון – כמו מתוך תרגום־שני! ואל ראשו של ההר, ספֹּר ר' ישׂראל, מוליכות כמה וכמה דרכים, קצרות וארוכּות, עם מניעות גדולות ומניעות קטנות… ודרכים סלולות, בשביל סוסים! כך ספּר…
אתם סבורים הייתם, שאני מנמנם… ואני הקשבתי… למעלה – אמר – האויר לנשימה כבר כמעט כולו רוחניות! ואצל חלושי־ריאה, שהם צריכים ליותר גשמיות, פורץ דם מן האף!… לפיכך אין הם הולכים עד למעלה, ויש להם שׂכר־הליכה שלהם באמצע הדרך: קהוָה עם שמנת! כך ספּר.
רואים אתם: אנחנו החסידים מטפסים על הקירות ממש! ישר למעלה! ואתם במחילה מכּם, המתנגדים: בדרך בעלי־בתית, במתינות, בדומה לסוסים!
שׁאַֹ! שׁאַ! איני רוצה, חס ושלום, לבייש שום בן אדם!
רוצה אני לומר לכם דבּוּר נאה, ובשם אומרו, מילתא דבדיחותא של הרב מפּאַרציב. “מתנגדים, אמר, הם הנגוד של חסידים”…
בסדוּר כתוב: “תשובה, תפילה וצדקה”… ולמעלה, באותיות זעירות: “צום, קול, ממון” – כן?
אומרים אנחנו החסידים כסדר: ראשית חכמה: צום! יהא החומר יודע, שאין הוא יחסן, שלא הוא המושל והשליט, שאין הוא אלא טפל… דרוּש־דרוּש הוא: דרוּשוֹת הרגלים, לרוץ אחר מצוה! דרושות הידים: תפילין להניח, אתרוג ולולב להחזיק! צריכים לפה, בשביל תורה ותפילה! וצריכים לקיבה גם כן – על מה היו מברכים? אבל מזמן לזמן חייב אדם להוכיח לו לגוף, שלא הוא הוא עצם הענין, לא הוא הוא החוק, שלא “ואכלת” אלא “וברכת” הוא העיקר!…
אחר־כך בא: “קול”, יושבים ולומדים, מתפללים; עד לב השמים עולה הקול! בוקעים שבעה רקיעים בעבודה מתוך שמחה: מזמרים זמר… ורק לגמרי־לגמרי בסוף בא: “ממון” – אדם מישראל צריך למטבע גם כן! “המפרנס אשתו ובניו”… וכל מיני ממון: שכר־למוד, דמי־צדקה… והרי אני בגלות – דמי־“לא־יחרץ” גם כן! שלא יהא עֵשו הדואג לי! שקילא טיבותיך!… וסותמין לו את הפה! שלא יהא מדריך אותי, שלא יהא מלמד אותי, שישכח אותי!
ועכשיו: כסף לתאוה כלשהי!
־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־
סבורים אתם, שיהודי כמותי, למשל, שאינו נוסע למקום־מרפא, שרהיטים אין לו, בפתח פעמון אין לו, ובבית מראָה אין לו – אינו בעל־תאוה כלל וכלל? אוי־אוי! היצר־הרע מוצא את הדרך גם אלי! אבל, רואים אתם, רבותי, יהודי ערוּם הנני! אין אני הולך אחריו, אלא אני מושכו אחרי! הריני מעטף את התאוה בטלית של יראת־שמים! היצר־הרע דופק על דלתי, אני פותח! מה רוצה אתה, בעל־דבר? שב, דבר את דבריך! והוא מדבר! מה מדבר הוא? הוא מדבר על לבי, שאעשה לי מלבוש חדש! אני איני אומר: לאו! אדרבּה, מוכן ומזומן אני! מה אתה רוצה? אַטל“ס? ראַצימוֹר”א? אדרבּה ואדרבּה! ואני עושׂה לעצמי בגד לכבוד שבת ויום־טוב! רוצה אתה, “יפה”? טוב – הריני קונה לי עוד טלית מבּריסק, ציציות מטיקטין, תפילין מנוֹבוֹגרוֹד! והוא מניח לרגע… והריהו הולך וחוזר שנית. מה שוּב? דירה נאה? מהיכא תיתי! סוכּה לתפארת, מקושטת בכל מיני נוי ובפירות של ארץ־ישׂראל… לאחר זמן הוא בא ומגמגם משהו בענין אכילה ושתיה; אין אני אומר: לאו! יש סעודת מצוָה, מעט משקה שוב לקדוּש ולהבדלה, וכמה פעמים בשנה אוכלים קרעֶפּלי“ך גם כן, ומשום כך באמת בא לאחר “צום” ו”קול" גם “ממון” – ממון לצרכי תאוָה כלשהי!
ואתם יש לכם גם כן אותו סדוּר’ל עצמו, אותן מלים עצמן אומרים אתם, אלא שאתם מהפּכים את הסדר. אנחנו – ישר, ואתם – הפוּך!
התחל מתחילים אתם ב“ממון”!
הכרח הוא, שיהיו לכם דירות גדולות.. והכרח הוא, שתהא קבועה דמות־דיוקנו של ר' יחזקאלי מפּראג… ונעשׂים אתם בעלי־סודות ופורשׂים וילאות על החלונות, שלא יהיו מציצים, חלילה, הביתה שלא בעתו, ורהיטים מן ההכרח שיהיו, וקרעֶפּלי“ך – כן מנהג, לא מנהג – מאכל הם! ונוסעים לפעמים אל מקוּם־מרפא גם כן… ומתאוים למעט כבוד, הן ברחוב והן בבית־המדרש, ומוכרחים לעשׂות שדוכים טובים, עם עשירים גדולים יותר… מחפשׂים משען ומשענה… ומי שיוצא מזה העולם, ודמות־דיוקן, כמו ר' יחזקאלי מפּראג, לא נעשׂה, הרי הוא חייב להניח אחריו זֵכר: בית־חומה! עֵסק שהיורשים יוכלו להכּנס בו ראשם ורוּבּם ולא יראו עוד את עולמו של הקב”ה… בדבּוּר אחד, צריך להיות, מוכרח להיות, נגיד; קול אחד, – צועקים גוואָל“ד: נגיד! ואילו היה הרקיע נקרע, מה הייתם צועקים? מ־מון! מתאוים דוקא לקרעֶפּלי”ך! דבר פשוט: אצלנו הכל בבחינת מן: אם הקוּג"ל שמן, מהיכא תיתי! אבל יכול אני לאכול פרוסת לחם של אתמול, ולכשארצה אהיה אומר: כיס־המן הוא! וזה יהיה כיס־המן, אהיה מרגיש את הטעם של פרג עם דבש! אבל מתנגד מן ההכרח שיהיו לו דברים כהוָיתן – על־פי פשט! – ולפיכך העיקר באמת הוא “ממון” – ואם העיקר, מבינים אתם, הוא ממון, במחילה מכּם, הרי כבר יורדים למידת הקבצנות… על השולחן – מפּה של קטיפה, אבל כשמתיישבים אל השולחן – מסירים אותה ומניחים מה שלא יהיה… ספּה, כורסאות, כסאות – מרוּפּדים קטיפה, אבל מצוּפים מלמעלה בד אפור… לישב יושבים אתם על בד אפור!.. וגם, במחילה מכם, הדלת, בשעה שהולכים לאכול, נסגרת… “כל דכפין ייתי וייכול” הוּא פסוק בבהגדה, ולא בא אלא בשביל שהמגיד מדוּבּנא יהא לו על מה לעמוד ולהמשיל עליו משל… משום שכל מקום, שהעולם־הזה נעשׂה בו עיקר, באמת אין בו עולם־הזה…
בנאמנות, לא נאה, רבותי… מה השפלתם את עיניכם?
הרי הקדמתי ואמרתי לכם, שאין זו אלא מימרא יפה, מילתא דבדיחותא…
החלוּק בין מתנגדות לחסידות נעוץ קצת עמוק יותר, אלא מה? הגביהו עיניכם, רבותי, רוצה אני לקרב לכם את הדבר אל השׂגתכם…
שמעוּ!
תורה – הרי יודעים אתם – נמשלה למים – תורה היא מים! מים טהורים, מים בהירים, מים חיים!
נו, ואם תורה היא מים, מה עושׂה מתנגד?
הריהו נוטל ושׂוחה! למעלה, על פני המים…
אף־על־פי־כן מעט סכנה יש בזה, הרי אף־על־פי־כן מים שאין להם סוף הם?
אם כן יש עצה!
נוטלים מתחת לבית־השחי: שלפוחית אחת – השולחן־ערוך, והשניה – חיי אדם, ומשתכּבים עליהן פרקדן, ושׂוחים…. מזדמן מעט קצף: קצת דקדוק בפירוּש רש"י… פירוּש’ל מחוּכּם במצוּדת־ציון ומצוּדת־דוד… נוֹטריקוֹן בבעל־הטוּרים – יפה! מחייה נפשות! העינים מתמלאות מרוב תענוג – ממש קצף של כסף! כסף טהור!
אחד בא ותופסו לעין־יעקב, פרק משניות – הוֹי! הלזה כבר מהלך בצעדי־מים! אך את הראש עדיין אין הוא מרטיב; הראש נשאר יבש! עדיין לא סכנת נפשות!
ואם המתנגד יהודי למדן הוא – מהו עושׂה? הוא שׂוחה אפרקדן וטובל לפעמים טבילת־ראש… לפעמים הוא צולל בעומקה של הלכה, כל כמה שהנשימה מספקת, ומעלה ומוציא – מרגניתא טבא! מרגלית מאירה מעומקה של תהום רבה!
ואם המתנגד אפילו עלוּי הוא? וקופץ אל תוך המים, וגם – בראשו למטה, – אם כן, מה הוא? עושׂה נפלאות, רב־מג!
אין אני רוצה, חלילה, לקפח שׂכרה של שום בריה… ואפילו אני רוצה! הרי הקדוש־ברוך־הוא אינו רוצה! כשאמרו נמשלה תורה למים – הרי זה אמור ועומד! אבל אם היסוד הוא מים – הרי מים, ואתם – דגים קרים!
והיכן היא בחינת והסנה בוער באש?
תורה הרי נמשלה לאש גם כן, ויש אש אוכלה אש… אש שבאש! וזאת, רואים אתם, כבר תורתנו שלנו היא! התורה שלנו לוהטת… התורה שלנו מאירה… התורה שלנו – –
אבל אני רוצה אף־על־פי־כן לקרב את הדבר אל ההשׂגה!
רוצה אני, שתבינו את ענין התורה “שלנו”…
מהו: יהודי־טוב, צדיק, אומר “תורה”… לכאורה: מאי כולי האי? טול ספר ועיין! אבל הדבר אינו כן! – המתינו, הריני ערב לכם, תשׂבּעו נחת מזה…
“כי נר מצוָה ותורה אור…”
כן… המצוָה, רבותי, היא נר – אך אינו מאיר כל־זמן שאין מדליקים אותו… אפשר שיהא אדם עושׂה־נרות, ויהיה לו פּוּ"ד של נרות בביתו, ויהא מהלך בחשכה, ומגשש בפינות! תורה אור – מצוָה צריכה כוָנה… צריכים לידע, מה מכוּוָן במצוָה…
מצוָה שלא בכוָנה היא מצוָה מתה… בר־מינן.
הידים הניחו תפילין, הפה אמר ברכת־הבוקר, הרגלים הלכו למקום־קדוש, האף הריח בשׂמים בשעת הבדלה – אבל הנשמה לא שתּפה עצמה בכל זה… הכּוָנה היתה חסרה! לא הדליקו את הנרות!
וכשחסר האור, חסרה השׂמחה…
ואנשים מישׂראל עושׂים מצווֹת ואף־על־פי־כן הם מתהלכים בעצבות, בפניהם מרה־שחורה, בעיניהם חשכה, ונאנחים, ונאנקים…
שׂמחת־מצוָה חסרה!
לך ושׂמח, כשנולד ילד מת!
הרבה מצווֹת עושׂים אתם… אבל מתוך עצבות…
צדקה נותנים אתם מתוך רחמנות… “הרי לך – קח ולך!”… צריך להפּטר מן העני… שולחים לו אפילו אל ביתו, ובלבד שלא לראות את פניו… לומדים כל יום דף גמרא: חוק הוא! עושׂה אדם וגומר את מלאכתו כשׂכיר־יום! חטיבה קטנה של עבודת־פרך! יום־טוב – מכינים בשׂר ודגים וצימעֶ"ס מבשלים… אלא, מבקשים כבר להפּטר מן היום־טוב הזה… מחייה־נפשות הכוכב השלישי במוצאי־שבת! כצפּה למשיח מצפּים לו! ואיזו שׂמחה היא לכם בשמיני של פסח – כוסית שכר! כבר מותר! ומוצאי פסח – סעודת החמץ! ובסוד סודות, הרי מתפללים אתם בסוכות לטל ומטר – שתוכלו לאכול בבית!
שׂמחה חסרה לכם! משום שעושׂים אתם הכל בגוף, בלי־הנשמה… משום שהמצווֹת שלכם הן גופים בלי נשמות, נרות שלא הוּדלקוּ!
ואל נא תחשבו… לאו כל אדם זוכה למצווֹת חיות ומאירות… אמת, “ולא עם הארץ חסיד”, בלי “תורה אור”, בלי תורה שנמשלה לאש, אין אדם יכול להיות חסיד… אבל לא כל החסידים חסידים הם…
מתכנסות באמת אצל הצדיק נשמות קרות, נשמות קפואות, יהודים שיש להם נרות בכיס בית־החזה שלהם, אלא שאינם דולקים, אינם מאירים… באים עטופי עצבות, חשכות… אך באים אל הצדיקים, באים לקבּל תקוּן, לקבּל אור… והצדיק, כשהוא רואה כך, הרי הוא יושב ואומר “תורה”… ואָמוֹר אומר הוא תורה, שנמשלה לאש… התורה שהיא מלהטת ו“מדליקה את הנרות”… והמצווֹת, שנעשׂו שלא בכוָנה, מקבּלות כוָנה… הן נדלקות ומתחילות להאיר… מ“מתים בל יחיו” הן הופכות לנשמות מאירות, מפּגרים – לשׂרפים ואופנים..
ויורדת אורה, ובאות שׂמחה וצהלה ודיצה, ואהבה ואחוָה ורעוּת…
והכול לוהט…
ומה, אם כן, פעל ועשׂה הצדיק?
הוא קיים את המצוָה: “בהעלותך את הנרות!”
נטל מן ה“אור זרוע לצדיק” והדליק את כל הנרות!..
וכשכולם דולקים? הרי מבינים אתם, הרי איני צריך לשׂים את הדברים בפיכם – כשנדלקים כל הנרות – עוטפת את כולם האורה, חובקת את כולם השׂמחה, ובאה התלהבות, ובאה דבקוּת.. ובאה – –
אבל דבר זה שוב אינו לפי השׂגתכם… די לכם – שׂמחה! שׂמחת מצוָה, שׂמחת יום־טוב – –
מה עושׂים אתם בימים הנוראים?
משנכנס אדר – צוחקים אתם; בא מזל בתולה –בוכים אתם!
מתנגד חי על־פי ה“לוּח”…
מקנחים אתם את החטמים ובוכים!…
נעשׂים אתם בעלי־בכי, כנשים! ורועד עליכם העוֹר ומרטט.
ומה עושׂים אצלנו בימים נוראים? מרקדים, שרים! והולכים אפילו לטייל! כשהכול מאיר, כשהכול מתלהט – לך ובכה!
זה פירוּשוֹ של “תורה אור” – תורתו של הצדיק היא אוֹר! – –
אך איידי דאתינא לאור, רוצה אני לספר לכם שׂיחה, דבר זה בוַדאי תשׂיגו! ותהיה לכם אפילו הנאה! הרי יודעים אתם: שני מאורות – חמה ולבנה. החמה יש לה אור וחמימות, והלבנה, מילא, הרי כבר יודעים אתם, הרי אתם מחבבים הרבה את הלבנה, הרי אתם עם הלבנה ידידים שבידידים, הרי הנערים שלכם כותבים שירים ונאנחים אל הלבנה – הלבנה אין לה אלא אור בלבד…
וישב הוא, שיחי', פעם אחת ליד החלון – בין השמשות.
בין מנחה למעריב, היה אוהב לישב סמוך לחלון, בשעה שאינה לא יום ולא לילה… יוצאת הלבנה. רואים אנחנו בחוש, שהיא יוצאת במכוּוָן מתוך הענן לקבּל את פניו… ומחייך הוא… ומפנה עצמו אלינו ושואל פתאום, אם אין אנו יודעים ענין הדין־תורה, שהיה לה ללבנה… אין יודעים; והוא מספּר.
החמה – מספּר הוא – הרי יש לה משמורת ביום, ולכן חם לה. אבל הלבנה הרי יש לה משמורת בלילה, וקר לה… ומתייצבת היא פעם אחת לפני הבית־דין של מעלה בטענה: קר לה! מה, אם כן, רוצה הלבנה? – שיעשׂו לה בגד! אומר הבית־דין של מעלה: צדקה ממני! מגיע לה בגד! שולחים תיכף ומיד לכנס את כל החייטים מארבע כנפות הארץ, שיעשׂו לה בגד! אומרים החייטים, שאין הם ביכולת לעשׂותו! מפני מה, רוצים אתם לשאול? פשוט, מפני שאינם יודעים, אימתי ליקח את מידתה: כל החודש כולו – או שהיא מוסיפה והולכת או שהיא פוחתת והולכת…
האַ?
מה אומרים אתם?
שיעשׂו לה שלושים בגדים!
ידעתי, שאת הדבר הזה תשׂיגו!
דבר זה באמת הוא, שיחי', חידש!
מספּוּרי יוחנן המלמד1
-
ראה בספר הראשון “חסידות”. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.