מאגדות יהודי טוניס
לפני שנים חי באחת העיירות בטוניס יהודי צדיק־ניסתר בשם ר' חיים בן שושן הכהן. הוא היה עובר בערים ובכפרים ומתפרנס ממכירה, קנייה והחלפה של מטבעות־זהב, שהיה נושא עמו לצורך מיסחר־וקניין.
ויהי היום, ור' חיים ניפגש באחד הירידים בסוחר גוי שהיה מעוניין לרכוש כמות של מטבעות־זהב והוא ביקש מר' חיים שיבוא עמו לביתו, אשר בקצה העיר, ושם, אמר לו, יוכלו לשבת בנחת ולגמור את העיסקה בישוב־הדעת. נאות ר' חיים והלך עם הגוי, עד אשר הגיעו לביתו, שהיה חבוי ביער עבות, ושם הוציא את מטבעות הזהב שלו, הניחם על השולחן והתחיל למיין אותם ולסדרם. בעודו עסוק בכך, פנה אליו הגוי ואמר:
“דע לך, יהודי, כי אינני זקוק למטבעות הזהב שלך, באשר יש לי כאן, במרתפי, מטמון גדול של מטבעות זהב. הבאתיך לביתי על־מנת להאכיל בגופך את זאבי הניזון מבשר בני־אדם. היום בא תורך ועוד רגע־קט אשרוק לזאב והוא יבוא ויטרופך”.
התחנן ר' חיים אל הגוי וביקשו לחוס על חייו ולהניחו לחזור אל חיק מישפחתו, אולם גוי רשע זה הכביד את ליבו ולא אבה להעתר לו. לבסוף, ביקשו ר' חיים שלפחות, בהתחשב בעובדה, כי יום שישי היום, יתן לו לעבור את השבת, וישאירנו בחיים עד מוצאי־שבת.
לדבר זה נאות הגוי האכזר והסכים להמתין עד למוצאי־שבת, שאז לדבריו, לא ימלט יהודי ניבזה זה מידיו, ובסופו של דבר יהא לברות לחית הטרף שלו. הוא פתח את דלתו של אחד החדרים, דחף את ר' חיים לתוכו ונעל את הדלת אחריו.
כשהגיע זמן מינחה, עמד ר' חיים והיתפלל בכוונה, וביקש מבוראו שיצילנו מידיו של גוי אכזר זה. לאחר מכן קיבל את השבת בשימחה ובקדושה והתפלל ערבית של שבת.
הגוי נטל ממנו, אומנם, את אמתחתו, שהכילה את מטבעות הזהב שלו, ושאר חפצים, אולם לאושרו, לא הריק את כיסיו, אשר לפני צאתו את ביתו מילאם1 בקצת מזון ופירות, וכך בילה את הזמן עד מוצאי־שבת־קודש באכילת שלוש סעודות, בתפילה, במנוחה ובלימוד תורה בעל־פה, הגם שמתוך אונס לא יכול היה לקיים את המיצוות של הדלקת נרות לכבוד השבת, בעוד שקידוש עשה על לחם.
במוצאי־שבת־קודש, קם רעש בשמיים בשל צדיק־ניסתר זה אשר ערל רשע גזר עליו להאכל על־ידי זאב. קמו האבות, אברהם, יצחק ויעקב, והציעו לרדת בעצמם לעולם הזה ולהציל את ר' חיים, שהיה מלא זכויות כרימון. הצעותיהם, והצעות צדיקים יסודי־עולם אחרים, לא ניתקבלו. אז ביקש דוד המלך מאת הקב“ה שתינתן לו הרשות לעשות זאת, בשל העובדה שברגע זה עורכים בני־ישראל את סעודת “מלווה מלכא”, וגם הצדיק הזה אוכל עכשיו סעודת מלווה מלכא הקשור בשמו, כי הסעודה שייכת לדוד מלכא־משיחא. ניתקבלה טענתו, והקב”ה נעתר לבקשתו ונתן לו את הרשות לרדת ולהציל את הצדיק.
בינתיים התכונן הגוי הרשע להאכיל את זאבו בבשרו של שבויו היהודי. מלפני כן הרעיב את הזאב הנורא כדי להוסיף על פראותו והוא סגר את הדלת החיצונית, שלא יהיו ניסיונות בריחה מצד קורבנו וגם שלא תהא אפשרות כניסה לבית מצד אורחים לא־רצויים. לבסוף פתח את דלת החדר, בו כלא את מיודענו העלוב, והודיעו כי באה שעתו.
לאחר שכפת את ידיו, ברכיו וכרסוליו בחבלים, גררו מן החדר, על פני הריצפה, לאמצעו של אולם, ששימש לרשע כחדר אוכל, ושרק לזאבו.
כאן קרה דבר מפתיע: הזאב התקרב אל ר' חיים, ששכב על הארץ בחוסר אונים, הביט בו, ריחרח באוויר סביבותיו ולא נגע בו לרעה, כי דוד המלך ניתגלגל בגופו של הזאב וכיוון את פעולותיו. חמתו של הגוי בערה בו עד להשחית, והוא מיהר לתפוס שוט והרביץ בו בזאבו החביב. בתגובה לכך, עשה הזאב מעשה אשר בעליו לא חלם עליו אפילו בחלומותיו הרעים ביותר: הוא זינק עליו, מיניה־וביה, הפילו ארצה ובשיניו וציפורניו הנוראות, וכוחו הכביר, טרפו.
אחרי־כן ניגש הזאב אל ר' חיים ובעדינות נשך בשיניו החזקות והחדות את החבלים שהיה קשור בהם ושיחרר את ידיו ורגליו. ר' חיים קם על רגליו, הודה לריבונו־של־עולם על הישועה ששלח לו, ברחמיו הרבים, והתחיל להסתובב בכל פינות הבית עד שמצא את האוצר העצום של מטבעות הזהב שהיו שייכות לבעל־הבית. הוא שם בכליו חופן מטבעות, יצא את הבית וסגר אחריו את השער הכבד של החומה.
בלכתו חזרה למקומו, ולביתו, עבר שוב־פעם דרך היער העבות. מהיותו תשוש מן התלאות שעברו עליו, ומשום שחשיכה כבידה כיסתה את היער, השתרע מתחת לאחד העצים ומייד אחזתו תרדימה כבידה והוא נירדם וישן שנת־ישרים.
בשנתו הופיע אצלו, בחזיון הליל, המלך דוד, כשעטרה בראשו והוא לבוש בגדי־מלכות נהדרים; פניו הפיקו אור־יקרות ועיניו שפעו חיבה וחום.
“מן השמים ריחמו עליך”, אמר, “ושלחוני להושיעך ולהצילך מידיו של הרשע ההוא. כעת הנני להודיעך שלשה דברים: א. לבל תספר, לאיש, אפילו לבני־ביתך, את אשר אירע לך מערב־שבת עד עתה. ב. שלא תקח מן האוצר, אלא די־מחסורך בכל פעם, ולא הרבה בפעם אחת. ג. איש לא צריך לדעת מניין בא כסף זה לידך.”
דמותו של המלך דוד נעלמה בחלום, ואילו ר' חיים ניזדעזע וניתעורר משנתו. היה זה זמן הנץ החמה, ור' חיים ראה לשימחתו, ממש לידו, פלג מים. הוא נטל את ידיו בכלי שהיה נושא עמו תמיד בכיסו והתפלל בכוונה עצומה תפילת שחרית. כעבור הליכה של שעות, הגיע למקומו ושב וחזר לביתו לשימחתם של בני־ביתו שדאגו לו וחששו לשלומו.
*
מאז, נוהג היה תמיד, בעת הצורך, לחזור בנסיעה, בעגלתו אשר קנה, לבית השומם שביער הגדול. ניכנס היה פנימה, נוטל מטבעות־זהב, ככל הדרוש לו, וחוזר לביתו. דעת־לנבון־נקל, שהוא לא סיפר מאומה לכל אותם סקרנים, שתחבו את חוטמם בעיניינים לא להם וחפצו לדעת מניין עשה את כל החייל הזה. למרות כל חקירותיהם, לא הוציאו הגה מפיו, בעיניין זה, ולא סיפר מאומה אפילו לרעיתו, שוכבת־חיקו.
לפני מותו קרא אליו את בנו וגילה לו את סודו הגדול. הוא תיאר לו את מקום הבית שביער ולימדו מה לעשות, בכל פעם שיהא לו צורך בכסף, ואיך להוציא מן האוצר את הכמות הנחוצה של המטבעות. שתי אזהרות הזהירו: שיוסיף לתת צדקה, מעשר, למוסדות התורה ולעניים, ושיזהר לא לגלות, בשום פנים ואופן, את הסוד.
הזקן כילה לצוות לבנו, עצם את עיניו ונאסף אל עמיו. לאחר ימי האבל, כשהבן זקוק היה לכסף, נסע לבית היער, עשה בדיוק כאשר צווה על־ידי אביו המנוח וחזר כשכיסיו מלאים מטבעות־זהב.
הוא המשיך לנהוג כך שנים מיספר, עד שאשתו הרגישה כי משהו לא כרגיל עמו והחלה להציק לו בשאלותיה: במה עוסק הוא, מניין משיג הוא את הכסף ועוד, כיוצא־בהן, שאלות. הוא עמד כצור־מוצק נגדה וניסה להתחמק משאלותיה הטורדניות, אולם כעבור שבועות, וחודשים רבים, כשהאשה אינה מרפה ממנו ומציקה לו באופן שיטתי, נימאס לו הכל והדבר היה לו לזרא.
בלילה אחד, עת שהציקה לו עד־מאוד, גילה לה את הכל ואז הוקל לו. בבוקר הפצירה בו, שיניח לה ללוותו לבית המוזר שביער, למען תחזה במו־עיניה באוצר הטמון בו. הוא נעתר לה, והם עלו על העגלה ונסעו יחדיו.
כשהגיעו למקום נישתוממו מאוד לראות במקום, בו עמד הבית, קרחת בעבי־היער ללא כל זכר למה שהיה במקום זה מקודם.
*
בנו של ר' חיים, הצדיק הניסתר, נאלץ מעתה לעבוד לפרנסתו כשאר בני־האדם.
-
“מילאן” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.