¹

תולדות חייה של הסופרת דבורה בארון עברו צנזורה קפדנית על־ידיה ועל־ידי בתה צפורה. עובדות שלא רצתה שיצאו לרשות הרבים לא דלפו ומכתבים של אחרים אליה ושלה אליהם שלא רצתה שישתמרו, לא נשתמרו. רק מתוך יומן ומספר מכתבים יודעים אנו על פרשת אהבתה ואירוסיה לסופר משה בן־אליעזר (גלמבוצקי), שנמשכה כחמש שנים (מ־1905 ועד 1909). עם תחילת הקשר ביניהם הייתה דבורה בארון, בת שבע־עשרה ומשה בן־אליעזר בן עשרים וחמש.

דבורה בארון הייתה בתו של רב, שבתי אליעזר בארון, שכיהן בעיירה אוזדה, סמוך לגבול ליטא. היא הייתה השלישית בילדי המשפחה; קדמה לה האחות הבכירה חיה־רבקה ובנימין, שהיה גדול ממנה בארבע שנים, ובינו ובין דבורה היו קשרי קִרבה מיוחדים והשפעתו עליה הייתה רבה. הוא היה בקיא בספרות הרוסית והעברית, הִתווה את הדרך לאחותו, ופילס לה את הדרך לעצמאות אישית ורוחנית. הוא ששִכנע את הוריו לאפשר לה להצטרף אליו לעיר הגדולה, בקבלו את האחריות עליה.

צירף נדיר של הורים־מבינים, של אח שהוא גם מדריך־רוחני ושל נערה ברוכת כישרונות, הוא שהביא לעולם סופרת עברייה מיוחדת במינה. ב“חדר” שקיים אביה בבית־המדרש ושבו למד בנימין, למדה גם דבורה, שהייתה יושבת לבדה בעזרת הנשים וממקומה הייתה מקשיבה ולומדת את השיעור. שני סיפוריה הראשונים שפורסמו נכתבו כנראה עוד בשעה שהייתה בבית הוריה, והיא כבת חמש־עשרה.

האח בנימין נסע לעיר מינסק, שם עמד לקבל “סמיכה” לרבנות, נתפקר והחל להשתלם בלימודים־חיצוניים. דבורה בארון הצטרפה אליו. בקיץ שנת 1903 עברה דבורה בארון עם אחיה לעיר קובנה. התפרנסה משיעורים פרטיים שנתנה וחסכה כסף לשם כניסה לגימנסיה. כאן פגשה את בן‏־אליעזר. אותו זמן כבר נודעה בסיפוריה בקרב קוראי העברית.

## יומנו של בן־אליעזר

משה בן־אליעזר היה גם הוא בן לרב, למד בישיבה, החל לפרסם בעיתון הדור שבעריכת דוד פרישמן. כל הכותבים עליו חוזרים ומציינים את צניעותו, את מזגו הנוח, את חריצותו, את אהבתו הגדולה לספרות העברית ואף את… הסתתרותו מאחורי כינויי־עט רבים. בד בבד נראה שהיה גם מתרגז ומתעצבן בקלות, וחבריו מרגיעים אותו “שלא יתרגז”. בן־אליעזר נמנה עם אבות ספרות הילדים העברית.

משה בן־אליעזר ניהל יומן במשך כשנתיים וחצי – מאביב 1903 עוד סוף 1906. מיומן זה, שהיה שמור אצל בתו חוה צבי, מתגלה תמונה מפורטת של יחסיו עם דבורה בארון מפגישתם הראשונה ועד לתאריך סיום היומן. המשך הרומן ביניהם ואחריתו מתבררים מחליפת המכתבים שלו עם ברנר וי“ד ברקוביץ. זוהי עדות חד־סִטרית, כיוון ש”הצד" של דבורה בארון נעדר.

ההיכרות ביניהם החלה בשעה שדבורה בארון גרה בקובנה עם אחיה בנימין. משה בן־אליעזר שישב בווילנה, נסע לבקר את אחיו החולה בקובנה בסוף שנת 1903. פגישה ראשונה זו לא השאירה עליו רושם רב. לאחר כשנה, כשחזר לקובנה כדי להעמיד מצֵבה לאחיו שמת, הייתה הפגישה אישית יותר, ומאז (סוף חורף 1905) החלה פרשת היחסים ביניהם.

על פגישה זו סיפר ביומנו:

ךךךך

בקובנה אין לי מכרים רבים. ולכן לאחר שקצה נפשי לשבת בבית קרובִי היחיד נמלכתי ונכנסתי אל בית העלמה דבורה בארון, השם הזה ידוע לי מן הפוליטונים הרבים שבאו ב“המליץ”.

םםםםם

בן־אליעזר מציין כי כשפגש אותה לפני כשנה, היא שתקה רוב הזמן, הפעם כשנכנס למעונה (“חדר לא גדול, נקי וטהור”) הושיטה לו יד בידידות, קיבלה אותו בסבר פנים יפות, ולבו רחב. למחרת נפגש עמה בפעם נוספת אבל לא הייתה להם הזדמנות לדבר ביחידות.

נראה שמיד חש רגש אליה וביומנו כתב: “הריני מטיל ספק אם אלה הרהורי אהבה או הרהורים הבאים מתוך שאיפה לאהבה”. עם שובו לווילנה נדפס סיפורה של דבורה בארון בעיתון הזמן² ובשיחה עליה שמע מפי הסופרים ברשדסקי וברקוביץ “רכילות מגונה שהעכירה את רוחו”. כשבועיים לאחר הפגישה קיבל ממנה את תמונתה. למחרת כתב אליה את המכתב הראשון. תשובתה לא איחרה לבוא והוא התהלך בהרגשת אושר ונעימות ב“כוח כשפיה של האהבה”. כחודש לאחר מכן הודיעה לו שהיא באה לעיר “להתארח לימים אחדים” והוא תוהה “לכבודי?”. שלושה ימים ארך ביקורה ובו גילתה לו “מעט מסודות חייה. גילתה טפח וכיסתה טפחים רבים”. הסוד העיקרי הוא פרשת יחסיה עם אחיה “המקנא בה ומקנא לה… מקנא הוא בשמה ובפרסומה, מקנא לאלא שהיא מחליפה מכתבים עמהם, קורא את המכתבים שהיא כותבת וקורא המכתבים שכותבים אליה”. באותו לילה היה בטוח: “ברור לי כי לבי אינו מסוגל לאהוב אשה יותר ממה שאני אוהב את העלמה הזאת”.

## נשיקה ראשונה

הנשיקה הראשונה אירעה בשעה שליווה אותה אל תחנת הרכבת:

ךךךך

הושטתי לה את ידי, לחצתי בחבה את כף ידה הרכה והמעונגה. הצצתי אל תוך עיניה הנוגות ושאלתי: “מיר וואלאן זיך אפשר צעקושען?” (אולי נתנשק?). ובלי אומר נגעו שפתותיה בשפתותי ונשיקה ארוכה צמדה את פיה אל פי. זו היא הנשיקה הראשונה לעלמה זרה. התפלאתי על עצמי מאין בא אלי, הצנוע שלא נגע באשה, אומץ רוח כזה? האמנם בכוח האהבה עשיתי מה שעשיתי? אבל היא האמנם גם לבה משיב אהבה אלי? ורטט גיל עובר בכל גופי.

םםםם

אבל בשיא האושר התגנבו ללבו מחשבות זרות בעקבות הרכילות המרושעת ששמע עליה והן העכירו את רוחו. שבוע ימים לאחר מכן הוא מחליט לנסוע לקובנה להתראות עמה. הפגישה הראשונה היתה קרירה והיא מאנה להתנשק. הפגישה למחרת הייתה הפוכה. “היא ישבה אצלי והתרפקה עלי”. ואחר־כך היא מפתיעה אותו בהכרזה: “גמרתי להשאר נזירה”. בפגישה ביום המחרת חלה התקרבות גופנית נוספת ביניהם, יחד עם תהפוכות בדבריה ובהתנהגותה, שגרמו לו שוב לפרץ רגשות מנוגדים של אהבה וחשד, כלפיה וכלפי “נכלי האישה”. הפְּרִידָה בבית־הנתיבות, לשם באה יחד עם אחיה, הייתה שוב נרגשת וקרובה.

בפסח שהה בבית אביו ושם מתבררים לו פרטים נוספים עליה, שאין הוא מפרשם ביומנו ורק כותב: “הלואי שלא ידעתי”. שלושה שבועות אחר־כך מזמינה אותו דבורה בארון לבוא לחג השבועות ולהתראות עם אמהּ ואחותה הרואות בו “שדוך יפה”. אבל נוכח רמז ברור זה, הוא ממאן לנסוע וכותב: “אני מפחד לשׂים ריחים על צוארי”. ועם זאת: “היום קבלתי מכתב ממנה… הריני כורע לפני בחירתן ומתפלל על האהבה”. ועוד: “לא נגעתי מעודי באשה… ופתאום כאילו צמחו לי כנפים”.

עם זאת הוא כותב אליה מכתב של תלונה, היא עונה לו ובן־אליעזר מוסר: “היא קוראה אותי בשם ‘חשדן’ על שהנני רואה צל הרים כהרים”. הוא מציע “אז טוב נפסיק לגמרי את חליפת מכתבינו” והיא עונה לו מכתב ארוך, שעליו הוא מדווח ליומנו. זהו אחד המכתבים היחידים המתאר את הפרשה מנקודת מבטה. היא כותבת בין השאר: “לפי דעתי דומה הוא כל מתאהב לגבור הבא לכבוש איזו עיר בצורה… אף אוהב זה משובח הוא אם יש בו סבלנות… די לו אם הוא כובש את המבצר קמעא קמעא”. בן־אליעזר עונה: “כובשי מבצרים אין להם אלא תאות הניצחון. הדבר הנכבש אינו יקר כל כך בעיניהם… ואנכי אין בי כל רצון לנצח, למגר, להכניע…” ולעצמו הוא כותב::גרמתי בלבי לבלי כתוב אליה עוד". אבל דבורה בארון כותבת אליו מילים של ליטוף: “חביבי”, “יקירי” והוא מסביר: “אילו ידעה עד כמה היא מגרה את עצבי בלטוף זה”.

 

פגישה ליומיים    🔗

בכ“ב בתמוז תרס”ה שוב נפגשו דבורה בארון ומשה בן־אליעזר במשך יומיים בבית מלונה בווילנה בדרכה לקובנה. על פגישה זו שלקראתה “איזו חרדה תקפה את כל גופי” הוא מדווח בהרחבה ביומנו: “נכנסתי אל חדר מלונה. היא נצבה לפני זקופה, בגאון והוד. פניה רציניים אך אינם עצובים כאז. חבקתיה, נשקתי לה, גם היא השיבה לי נשיקה”… בן־אליעזר ביקש כנראה את ידה: “הלא תגידי לי – הן או לאו, מתחנן אני” והיא: “בעוד חמש שנים אוכל לענות דבר ברור”. ובן־אליעזר כותב ביומנו: “מה זאת? ערמה או אכזריות?” בשיחה עמה מתגלה שרשרת סיבות לדחייתה ולהיסוסה: “הגידו להוריה כי חולה אני”… “אביה הרב אומר להתעשר על ידה”… “לא תוכל להנשא לאיש קודם שישא אשה בנימין אחיה”. ומסקנתו: “היא אינה אוהבת אותי אהבה עזה”. הוא מגלה את נושא הוויכוחים ביניהם:

ובן־אליעזר מוסיף:

הוא ממתן את קצב מכתביו אל דבורה בארון, והאח בנימין מתערב, כותב אליו ושואל “מדוע חדלתי להחליף מכתבים עם אחותו”. הוא מתלבט, מבקש להתקרב שוב לדבורה, ומתחרט: “מוטב לי ולנפשי שלא אתקרב אליך”. מגיע ראש השנה, מקובנה אין מכתב והוא כותב: “אני אוהב אותה בכל מאודי. ובלעדיה עולמי שומם”. בשלב זה מסתיימת מחברת היומן. התאריך האחרון הוא כ“ב בתשרי תרס”ו (סוף שנת 1905). הרומן עם דבורה בארון על עליותיו ומורדותיו נמשך עוד שלוש שנים, ומהלכיו העיקריים ידועים לנו מחליפת מכתבים בין בן־אליעזר וידידיו הסופרים ברנר וברקוביץ.

במכתב לברנר, שישב אז בלנודון וערך את המעורר במרס 1906, הוא כותב (בן־אליעזר שהה אז בפריז): “בתוך עורך נא עשה דבר מה: כתוב נא אל העלמה בארון בשמי, כי תשלח בשביל ‘המעורר’ איזה דבר ביליטריסטי” הוא שואל אותו אם קרא את סיפורה “בתוך חשכה” בעיתן הזמן ומבקש לדעת: “מה הוא בעיניך? בעיני מצא חן מאוד. אפשר מפני שהסופרת מוצאה חן בעיני”.

 

אירוסין וריחוק    🔗

בנובמבר 1906 הוא כותב לברנר: “כאן המקום לגלות לך כי העלמה באראן היא לי קרובה מאחות, היינו, ארוסתי היא. על פי בקשתה שלחתי אליה את תמונתך”. ושישה שבועות אחר־כך הוא כותב שוב לברנר:

בתקופת שהותו בפריז פרסם בן־אליעזר סיפור בהעולם בשם “מחצה על מחצה”, הקדישוֹ “לדבורה בארון”, ונתן פומבי ליחסיהם.

מפריז נסע בן־אליעזר לניו־יורק, הקים שם את כתב־עת שבלים וערך את עיתונה של ההסתדרות הציונית באמריקה דעס יידישע פאלק. באפריל 1909 כתב לברנר: “אני חובש את מטלטלי על מנת לצאת לדרך. לאן? – לרוסיה. בעוד ימים אחדים אני מפליג בספינה. כוח מושך לרוסיה אין וגם כוח דוחה מניוארק אין. אלא מאי? ‘אומרים אהבה יש בעולם’ והיא אינה רוצה לבוא הלום”.

מכתבו הבא של בן־אליעזר לברנר, שנמצא כבר בארץ־ישראל, הוא מווילנה מאוקטובר 1909, ונכתב לאחר פגישה קשה בין שני בני הזוג והניתוק הסופי ביניהם:

חמישה חודשים אחר־כך הוא כותב שוב לברנר: “אמנם נתקיימה נבואתך במקצת: לבי הרגיע, ונראה לי כי עולמי לא יחרב. אך ששון החיים לא שב אלי”.

בדצמבר 1910 עלתה דבורה בארון לארץ. כחודש אחר־כך כותב בן־אליעזר לברנר ושואל אם התוודע כבר אליה: “אפשר שיבוא יום אשר אספר לפניך את כל אשר עבר ביני ובין מרת זו”, הוא אומר לו. על כך ענה לו ברנר: “את הגברת דבורה בארון ראיתי פעם אחת באקראי. הרושם שהיא עושה: פיקחנות, חוסר אינטימיות אמתית. חוץ מזה היא אומללה – כמו כולנו”. (טבריה, מיום י“א שבט תרע”א/9.2.1911)

שמונה חודשים אחר־כך נישאה דבורה בארון ליוסף אהרנוביץ, מראשי “הפועל הצעיר”, עורך ביטאון המפלגה, שהיה אחר־כך מנהל בנק הפועלים. אהרנוביץ נפטר בשנת 1937. דבורה בארון נפטרה בשנת 1956. היא לא השאירה שום תעודה או מכתב שיוכיחו את אהבתה ואירוסיה לבן־אליעזר. בן־אליעזר עצמו התחתן עם מינה קפלן חצי שנה לאחר נישואי דבורה בארון.

גאולה, בתם של פולה ודוד בן־גוריון, נישאה לעמנואל בנם של מינה ומשה בן־אליעזר, אחיה של חוה צבי. יריב בן־אליעזר, בנם של גאולה ועמנואל בן־אליעזר, הוא נכדם המשותף של משה בן־אליעזר ודוד בן־גוריון. לא פעם חתם דוד בן־גוריון על מאמריו: סבא של יריב. משה בן־אליעזר עלה לארץ עם רעייתו בשנת 1925 והצטרף למערכת הארץ. לא היו לו כאן קשרים מיוחדים עם משפחת בארון־אהרנוביץ. בשנת 1934 כתב ביקורת בעיתון הארץ על ספרה של דבורה בארון קטנות: “התכונה העיקרית הלוקחת את לב הקורא בשלוש הנובלות של דבורה בארון היא האהבה העמוקה אל הפינה המתוארת ואל אנשיה, זו האהבה המביאה לידי רחמים, או יותר נכון: אהבה שהיא רחמים”. בן־אליעזר נפטר בשנת תש"ד/1944.

שבט תשמ"ח (פברואר 1988)