[הערה למאמרה של עמיה ליבליך, “המוקדם והמאוחר ב’רקמות', על ביוגרפיות, אובייקטיוויות, נשים ועל דבורה בארון”, אלפיים 8, תשנ"ג.]
במאמרה הנ"ל מציגה פרופסור עמיה ליבליך את השיטה שהנחתה אותה בכתיבת ספרה רקמות (תשנ"א) על הסופרת דבורה בארון. זוהי כהגדרתה “שיטה חתרנית” (עמ' 207) המפקפקת בערכם של “המקורות הקונוונציונליים” (עמ' 209) לכתיבת ביוגרפיה, כלומר עובדות מתועדות לסוגיהן, והמתירה להסתמך על ניחושים, אינטואיציות והרהורי־לב במקום שהעובדות הידועות אינן מספיקות, לדעתה, כדי לבנות “נרטיב קוהרנטי” (עמ 210). במסגרת שיטה זו נקטה פרופסור ליבליך, על פי תיאורה, שתי דרכים בלתי־מקובלות לבניית דיוקנה וסיפור חייה של דבורה בארון. האחת היא הסתמכות על סיפוריה הבידיוניים של דבורה בארון כעל עדויות אוטוביוגרפיות ישירות; והאחרת היא מעין דיבוב של דבורה בארון המתה, המופיעה בעיני רוחה של הכותבת, משיבה כביכול על שאלותיה ופותרת חידות שונות העולות מתוך סיפור חייה.
אפשר להעלות תמיהות והסתייגויות קשות כלפי דרך כתיבה זו, המנוגדת לכל נורמה של אחריות מדעית ושל דיוק מדעי, והמטשטשת את הגבולות בין מחקר לבין כתיבה בידיונית. עם־זאת זכותה המלאה של פרופסור ליבליך, אם רצונה בכך, לנהל דו־שיח עם דבורה בארון המתה, לשאול אותה שאלות ולקבל ממנה תשובות (עמ' 213); זכותה המלאה לקבל את “היצירה הספרותית כמקור אוטוביוגרפי” (עמ' 222); אבל אסור לה להשתמש במחקריהם של אחרים ולהציגם כשלהּ.
לאורך כל המאמר מציגה הכותבת את עצמה כמי שכתבה “מחקר ביוגרפי מקיף על חייה של הסופרת דבורה בארון” (עמ' 207 ועוד). בשום מקום אין היא מציינת שהיא מסתמכת בכול על המחקר היחיד הקיים המתאר את חייה ויצירתה של דבורה בארון, במחצית הראשונה של חייה, בשנים 1923–1887, וכי באותו מחקר יש גם “ראשי פרקים לפרק ביוגרפי שלא נכתב”, כלומר ל“מחצית השנייה” של חייה 1923–1956.
הכוונה לספרי בן שני החלקים, שחלקו הראשון המחזיק 338 עמודים נקרא המחצית הראשונה ובו ביוגרפיה של חייה ויצירתה של דבורה בארון בשנים 1887–1923; וחלקו השני המחזיק 366 עמודים נקרא פרשיות מוקדמות, וכונסו בו כשישים מסיפוריה המוקדמים שפורסמו בשנים 1902–1921. הספר הופיע בהוצאת מוסד ביאליק בשנת תשמ"ח/1988. ספרי זה הוא פרי מחקר של יותר מחמש־עשרה שנים, והוא מסתמך על מכתבים, יומנים ומסמכים, שאותרו ונאספו בארכיונים שונים, ציבורים ופרטיים, ועל חיפוש בכתבי־עת בלתי־ידועים, נדירים ונשכחים בספריות ברחבי העולם. כל פרט המובא בו מתועד, וניתן לבדיקה חוזרת, כמתבקש ממחקר מדעי.
ההתעלמות ממחקר זה, והצגת העובדות והפרטים כפרי מחקרה העצמי של פרופסור עמיה ליבליך החלה כבר בספרה רקמות (הוצאת שוקן, 1991). בספר זה עוד טרחה להזכיר את ספרי הנ“ל, בתוך רשימת “המקורות” ואף טרחה להודות לי, בניסוח מוזר למדי; אבל מקריאה בספר זה אין הקורא יכול לדעת שכל הפרטים הקשורים במחצית הראשונה של חייה ויצירתה של דבורה בארון, מסתמכים על ספרי, ולקוחים ממנו, ומחקרה העצמי עוסק ב”מחצית השנייה" בלבד. לאחר שהופיע הספר, תמהתי על היעדרה של הערה שהייתה מבהירה מציאות זו לקורא, אבל בחרתי שלא להגיב, בגלל אופי הספר, המבנה והתוכן שלו.
כעת הופיעו שני פרקים נוספים, שבהם יש הפניות למראי מקומות, ויש הסתמכות על חוקרים ומחקריהם, אבל ההתעלמות מספרי היא כמעט מוחלטת, וההצגה של הכותבת כמי שעשתה מחקר ביוגרפי מקיף היא חד־משמעית. מי שאינו מכיר את ספרי, ילמד מהערה מס' 16 (עמ' 209) שזהו ספר שבו “נאספו לאחרונה על־ידי נורית גוברין ופורסמו מחדש, כשמונים סיפורים קצרים, שהופיעו בכתביה, כולל הסיפורים הראשונים שהודפסו בעתונות יידית ועברית באירופה”. אף מילה על כך שספר זה הוא מחקר ביוגרפי מפורט על חייה ויצירתה של דבורה בארון ב“מחצית הראשונה” של חייה, ולא רק קובץ סיפורים.
את ההזכרה השנייה והאחרונה של ספרי זה ימצא הקורא בהערה מס' 23, המפנה אליו, בלא ציוּן מספר העמוד שממנו מצטטים כביכול. וכזכור, החלק הראשון כולל 338 עמודים. וזאת, בלי לתמוה היכן מצאה הכותבת את הציטטה־לא־ציטטה שהיא מביאה, כביכול, מספרי.
פרט לשתי הערות אלה אין כל התייחסות לספרי, שממנו שואבת הכותבת לא רק את כל האינפורמציה הביוגרפית על חייה ויצירתה של דבורה בארון “במחצית הראשונה”, אלא גם כמה מהנחות היסוד באשר להבנת מניעיה של מספרת זו. הקורא לפי תומו, בטוח, על סמך דבריה החוזרים ונשנים של הכותבת, כי לפניו מחקר ביוגרפי כולל ראשון על חייה ויצירתה של דבורה בארון, פרי מאמציה של הכותבת. אין כל הפרדה בין מה שהגיעה אליו בכוחות עצמה וממקורות ראשוניים (בעיקר בכל מה שקשור ל“מחצית השנייה”), לבין מה שלקחה מספרי.
במסגרת זו אין כל אפשרות לפרט את שפע הפרטים והעבודות הלקוחים מספרי זה, כיוון שהם מהווים את השלד היסודי של רקמות והפרק החדש הצמוד אליו.
מלבד זאת יש גם שגיאות אינפורמטיביות לא מעטות, פרי רישול או אי־ידיעה, למרות שהיה לפניה מחקר שהפרטים והעבודות בו מבוססים ומתועדים.
כך למשל אפשר למחול על שב“ראשי הפרקים” (עמ' 207–209) נכתב שדבורה בארון עלתה לארץ בשנת 1911, בעוד שעלתה בדצמבר 1910, כסלו תרע“א (בספרי עמ' 82); ובדרך זו להגיב גם על טעות הדפוס שנפלה בשנת פטירתה של דבורה בארון, שנכתב שהסתגרה בביתה בשנים 1959–1923, בעוד שנפטרה בשנת 1956, כפי שאכן נכתב בהמשך. אבל איך אפשר להבין את הקביעה שבשנת 1900 “מתפרסמת הרשימה הראשונה של דבורה בארון בעתון יידי”. פרט זה חוזר שוב (בעמ' 218): “דבורה בארון הייתה בת 13 כאשר הופיע הסיפור הראשון שלה בדפוס, ביידיש כמובן”. ייתכן שיש בידי פרופסור ליבליך גילויים חדשים בתחום זה, אבל מכיוון שלא הובאו פרטים מתעדים שיפרטו את שם הסיפור, שם כתב־העת ביידיש שבו פורסם ותאריכו, יש לפקפק ב”עובדה" זו. מה שידוע עד עכשיו הוא, שלפי עדותה של בתה, כתבה דבורה בארון בגיל שבע מחזה ביידיש (שלא פורסם), ובגיל שתים־עשרה כתבה סיפורים בעברית (שלא פורסמו) (ראו: אגב אורחא, עמ' 7, וכן בספרי, עמ' 29). הסיפורים הראשונים שפורסמו בשנת 1902 היו בעברית דווקא והסיפורים הראשונים שלה ביידיש נכתבו כשנתיים אחריהם (ראו בספרי, עמ' 107 ואילך). ועוד כותבת פרופסור ליבליך על “המעבר מכתיבה ביידיש לעברית, שאינו יכול להסביר את השינוי הרב באיכות הסיפורים” (עמ' 218). כאמור, מעבר כזה, לפי מיטב ידיעתי, לא היה ולא נברא, והכתיבה ביידיש הייתה משולבת בכתיבה בעברית (ראו על כך בספרי בפרקים המתאימים, ולפי הביבליוגרפיה הכרונולוגית ומפתח השמות). אלא אם כן, כמובן, תביא הכותבת הוכחות של ממש לקביעותיה אלה ותציגן ברבים כמקובל.
פרופסור עמיה ליבליך נוקבת במספר של “כשמונים סיפורים קצרים, שהופיעו בכתביה, כולל הסיפורים הראשונים, שהודפסו בעתונות יידית ועברית באירופה”. לא ברור לי איך הגיעה למספר זה, ואיך הוא מתחלק. בספרי נאספו כשישים סיפורים מוקדמים שלא כונסו בספריה, שהם כמחצית מכלל הסיפורים שכונסו בספרי סיפוריה. כך יוצא שמה שנכון איננו משלה, ומה שהוא משלה איננו נכון.
פרופסור ליבליך הטריחה את דבורה בארון מקברה, כדי לשאול אותה על פשר הסתירה, כביכול, שגילתה בקשר לתאריך מות האב, שאירע כשדבורה הייתה בת עשרים ואחת, ואילו בסיפוריה חנה, “כפילתה”, מתוארת כילדה בת אחת־עשרה או שתים־עשרה (עמ' 212–213). היעלה על הדעת שיש כאן סתירה? רק מי שמניח הנחות על “כפילים” מגיע למסקנות מוטעות וזקוק לעורר מתים מקברם, כדי “לשמוע” את דבורה בארון
מסבירה כי חשיבותו של אביה בחייה הייתה כה גדולה, וכל כך רצתה להשביע את רצונו בכך שתוכיח לו כי עשתה דברים בעלי ערך גם בזהותה החדשה. [- - -] מוות זה, שהתרחש בגיל 21, היה לפיכך כה טרגי כאילו התרחש בחיי ילדה בת 12.
נו, באמת?!
על חוויית מות האב והשתקפותה בסיפוריה אפשר לקרוא בספרי בפרקים המתאימים (עמ' 158–184 ועוד). תחילה, בשנת מותו, תואר, מתוך ביקורת ומחאה, על קיפוחן של הנשים בעולם הגברים, קיפוח, שגם לאב היה חלק בו. רק מקץ שנים כשעברה דמות האב שינוי, תפקידו התהפך, והוא הוצג כמי שמגן על הנשים שהגברים מנסים לסלקן. אין צורך לדרוש אל המתים כדי ליישב סתירה מדומה זו.
פרופסור עמיה ליבליך משתמשת בהנחות היסוד המובאות בספרי כהסברים אפשריים להתנהגותה של דבורה בארון, כאילו הן שלה. לא רק החלוקה “למחצית הראשונה” ו“למחצית שנייה” (עמ' 217–218, במאמרה); ולא רק ההסבר על ההבדלים בין סיפורי הבוסר הראשונים שלה לבין סיפוריה הבשלים המאוחרים – הם הנחות היסוד של מחקרי; אלא גם הסברים רבים אחרים, כגון שהתפטרותה מעריכת הפועל הצעיר קשורה בכך “שנפגעה מהביקורת שהאשימה אותה באליטיזם בעבודתה כעורכת ספרותית בעתון”. די להשוות עם הדיון הנרחב והמתועד בספרי בפרק “פרשת ההתפטרות” (עמ' 263–270, בספרי) ולראות מִנַיִן שאבה הכותבת את הסבריה. כדי שלא להלאות את הקורא אפסיק בנקודה זו, ולא אטריח עליו בדוגמאות נוספות. אם ירצה יקח בידו את ספרי, את ספרה ואת מאמרה של פרופסור ליבליך, וישפוט בעצמו.
ייתכן שהמחברת חששה להכביד על הקורא, אם הייתה מזכירה בכל מקום את המקור שבו הסתייעה, כדרך שעושים המתוקנים שבחוקרים, בגלל ריבוי ההפניות, אבל בוודאי שההגינות מחייבת לתת הערה כללית בפתיחת דבריה שתעמיד את הקורא על השימוש הנרחב שעשתה במחקר הביוגרפי היחיד הקיים על חייה ויצירתה של דבורה בארון.
אני מקווה שברקמות העומד להופיע באנגלית, תהיה לכותבת הזדמנות לתקן את המעוות.
בקהילה אקדמית מתוקנת, לא נהוּגה התנהגות מסוג זה, וזאת בלשון המעטה. אבל מתוך אהבתנו המשותפת לדבורה בארון, אוסיף רק זאת: הכותבת עשתה במחקרי כבתוך שלה, לא “הביאה דבר בשם אומרו” ולכן גם “לא הביאה גאולה לעולם”.
י“ט בחשוון תשנ”ד (3.11.1993)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.