¹

תולדות חייה של הסופרת דבורה בארון עברו צנזורה קפדנית על־ידיה ועל־ידי בתה צפורה. עובדות שלא רצתה שיצאו לרשות הרבים לא דלפו ומכתבים של אחרים אליה ושלה אליהם שלא רצתה שישתמרו, לא נשתמרו. רק מתוך יומן ומספר מכתבים יודעים אנו על פרשת אהבתה ואירוסיה לסופר משה בן־אליעזר (גלמבוצקי), שנמשכה כחמש שנים (מ־1905 ועד 1909). עם תחילת הקשר ביניהם הייתה דבורה בארון, בת שבע־עשרה ומשה בן־אליעזר בן עשרים וחמש.

דבורה בארון הייתה בתו של רב, שבתי אליעזר בארון, שכיהן בעיירה אוזדה, סמוך לגבול ליטא. היא הייתה השלישית בילדי המשפחה; קדמה לה האחות הבכירה חיה־רבקה ובנימין, שהיה גדול ממנה בארבע שנים, ובינו ובין דבורה היו קשרי קִרבה מיוחדים והשפעתו עליה הייתה רבה. הוא היה בקיא בספרות הרוסית והעברית, הִתווה את הדרך לאחותו, ופילס לה את הדרך לעצמאות אישית ורוחנית. הוא ששִכנע את הוריו לאפשר לה להצטרף אליו לעיר הגדולה, בקבלו את האחריות עליה.

צירף נדיר של הורים־מבינים, של אח שהוא גם מדריך־רוחני ושל נערה ברוכת כישרונות, הוא שהביא לעולם סופרת עברייה מיוחדת במינה. ב“חדר” שקיים אביה בבית־המדרש ושבו למד בנימין, למדה גם דבורה, שהייתה יושבת לבדה בעזרת הנשים וממקומה הייתה מקשיבה ולומדת את השיעור. שני סיפוריה הראשונים שפורסמו נכתבו כנראה עוד בשעה שהייתה בבית הוריה, והיא כבת חמש־עשרה.

האח בנימין נסע לעיר מינסק, שם עמד לקבל “סמיכה” לרבנות, נתפקר והחל להשתלם בלימודים־חיצוניים. דבורה בארון הצטרפה אליו. בקיץ שנת 1903 עברה דבורה בארון עם אחיה לעיר קובנה. התפרנסה משיעורים פרטיים שנתנה וחסכה כסף לשם כניסה לגימנסיה. כאן פגשה את בן‏־אליעזר. אותו זמן כבר נודעה בסיפוריה בקרב קוראי העברית.

## יומנו של בן־אליעזר

משה בן־אליעזר היה גם הוא בן לרב, למד בישיבה, החל לפרסם בעיתון הדור שבעריכת דוד פרישמן. כל הכותבים עליו חוזרים ומציינים את צניעותו, את מזגו הנוח, את חריצותו, את אהבתו הגדולה לספרות העברית ואף את… הסתתרותו מאחורי כינויי־עט רבים. בד בבד נראה שהיה גם מתרגז ומתעצבן בקלות, וחבריו מרגיעים אותו “שלא יתרגז”. בן־אליעזר נמנה עם אבות ספרות הילדים העברית.

משה בן־אליעזר ניהל יומן במשך כשנתיים וחצי – מאביב 1903 עוד סוף 1906. מיומן זה, שהיה שמור אצל בתו חוה צבי, מתגלה תמונה מפורטת של יחסיו עם דבורה בארון מפגישתם הראשונה ועד לתאריך סיום היומן. המשך הרומן ביניהם ואחריתו מתבררים מחליפת המכתבים שלו עם ברנר וי“ד ברקוביץ. זוהי עדות חד־סִטרית, כיוון ש”הצד" של דבורה בארון נעדר.

ההיכרות ביניהם החלה בשעה שדבורה בארון גרה בקובנה עם אחיה בנימין. משה בן־אליעזר שישב בווילנה, נסע לבקר את אחיו החולה בקובנה בסוף שנת 1903. פגישה ראשונה זו לא השאירה עליו רושם רב. לאחר כשנה, כשחזר לקובנה כדי להעמיד מצֵבה לאחיו שמת, הייתה הפגישה אישית יותר, ומאז (סוף חורף 1905) החלה פרשת היחסים ביניהם.

על פגישה זו סיפר ביומנו:

ךךךך

בקובנה אין לי מכרים רבים. ולכן לאחר שקצה נפשי לשבת בבית קרובִי היחיד נמלכתי ונכנסתי אל בית העלמה דבורה בארון, השם הזה ידוע לי מן הפוליטונים הרבים שבאו ב“המליץ”.

םםםםם

בן־אליעזר מציין כי כשפגש אותה לפני כשנה, היא שתקה רוב הזמן, הפעם כשנכנס למעונה (“חדר לא גדול, נקי וטהור”) הושיטה לו יד בידידות, קיבלה אותו בסבר פנים יפות, ולבו רחב. למחרת נפגש עמה בפעם נוספת אבל לא הייתה להם הזדמנות לדבר ביחידות.

נראה שמיד חש רגש אליה וביומנו כתב: “הריני מטיל ספק אם אלה הרהורי אהבה או הרהורים הבאים מתוך שאיפה לאהבה”. עם שובו לווילנה נדפס סיפורה של דבורה בארון בעיתון הזמן² ובשיחה עליה שמע מפי הסופרים ברשדסקי וברקוביץ “רכילות מגונה שהעכירה את רוחו”. כשבועיים לאחר הפגישה קיבל ממנה את תמונתה. למחרת כתב אליה את המכתב הראשון. תשובתה לא איחרה לבוא והוא התהלך בהרגשת אושר ונעימות ב“כוח כשפיה של האהבה”. כחודש לאחר מכן הודיעה לו שהיא באה לעיר “להתארח לימים אחדים” והוא תוהה “לכבודי?”. שלושה ימים ארך ביקורה ובו גילתה לו “מעט מסודות חייה. גילתה טפח וכיסתה טפחים רבים”. הסוד העיקרי הוא פרשת יחסיה עם אחיה “המקנא בה ומקנא לה… מקנא הוא בשמה ובפרסומה, מקנא לאלא שהיא מחליפה מכתבים עמהם, קורא את המכתבים שהיא כותבת וקורא המכתבים שכותבים אליה”. באותו לילה היה בטוח: “ברור לי כי לבי אינו מסוגל לאהוב אשה יותר ממה שאני אוהב את העלמה הזאת”.

## נשיקה ראשונה

הנשיקה הראשונה אירעה בשעה שליווה אותה אל תחנת הרכבת:

ךךךך

הושטתי לה את ידי, לחצתי בחבה את כף ידה הרכה והמעונגה. הצצתי אל תוך עיניה הנוגות ושאלתי: “מיר וואלאן זיך אפשר צעקושען?” (אולי נתנשק?). ובלי אומר נגעו שפתותיה בשפתותי ונשיקה ארוכה צמדה את פיה אל פי. זו היא הנשיקה הראשונה לעלמה זרה. התפלאתי על עצמי מאין בא אלי, הצנוע שלא נגע באשה, אומץ רוח כזה? האמנם בכוח האהבה עשיתי מה שעשיתי? אבל היא האמנם גם לבה משיב אהבה אלי? ורטט גיל עובר בכל גופי.

םםםם

אבל בשיא האושר התגנבו ללבו מחשבות זרות בעקבות הרכילות המרושעת ששמע עליה והן העכירו את רוחו. שבוע ימים לאחר מכן הוא מחליט לנסוע לקובנה להתראות עמה. הפגישה הראשונה היתה קרירה והיא מאנה להתנשק. הפגישה למחרת הייתה הפוכה. “היא ישבה אצלי והתרפקה עלי”. ואחר־כך היא מפתיעה אותו בהכרזה: “גמרתי להשאר נזירה”. בפגישה ביום המחרת חלה התקרבות גופנית נוספת ביניהם, יחד עם תהפוכות בדבריה ובהתנהגותה, שגרמו לו שוב לפרץ רגשות מנוגדים של אהבה וחשד, כלפיה וכלפי “נכלי האישה”. הפְּרִידָה בבית־הנתיבות, לשם באה יחד עם אחיה, הייתה שוב נרגשת וקרובה.

בפסח שהה בבית אביו ושם מתבררים לו פרטים נוספים עליה, שאין הוא מפרשם ביומנו ורק כותב: “הלואי שלא ידעתי”. שלושה שבועות אחר־כך מזמינה אותו דבורה בארון לבוא לחג השבועות ולהתראות עם אמהּ ואחותה הרואות בו “שדוך יפה”. אבל נוכח רמז ברור זה, הוא ממאן לנסוע וכותב: “אני מפחד לשׂים ריחים על צוארי”. ועם זאת: “היום קבלתי מכתב ממנה… הריני כורע לפני בחירתן ומתפלל על האהבה”. ועוד: “לא נגעתי מעודי באשה… ופתאום כאילו צמחו לי כנפים”.

עם זאת הוא כותב אליה מכתב של תלונה, היא עונה לו ובן־אליעזר מוסר: “היא קוראה אותי בשם ‘חשדן’ על שהנני רואה צל הרים כהרים”. הוא מציע “אז טוב נפסיק לגמרי את חליפת מכתבינו” והיא עונה לו מכתב ארוך, שעליו הוא מדווח ליומנו. זהו אחד המכתבים היחידים המתאר את הפרשה מנקודת מבטה. היא כותבת בין השאר: “לפי דעתי דומה הוא כל מתאהב לגבור הבא לכבוש איזו עיר בצורה… אף אוהב זה משובח הוא אם יש בו סבלנות… די לו אם הוא כובש את המבצר קמעא קמעא”. בן־אליעזר עונה: “כובשי מבצרים אין להם אלא תאות הניצחון. הדבר הנכבש אינו יקר כל כך בעיניהם… ואנכי אין בי כל רצון לנצח, למגר, להכניע…” ולעצמו הוא כותב::גרמתי בלבי לבלי כתוב אליה עוד". אבל דבורה בארון כותבת אליו מילים של ליטוף: “חביבי”, “יקירי” והוא מסביר: “אילו ידעה עד כמה היא מגרה את עצבי בלטוף זה”.

פגישה ליומיים

בכ“ב בתמוז תרס”ה שוב נפגשו דבורה בארון ומשה בן־אליעזר במשך יומיים בבית מלונה בווילנה בדרכה לקובנה. על פגישה זו שלקראתה “איזו חרדה תקפה את כל גופי” הוא מדווח בהרחבה ביומנו: “נכנסתי אל חדר מלונה. היא נצבה לפני זקופה, בגאון והוד. פניה רציניים אך אינם עצובים כאז. חבקתיה, נשקתי לה, גם היא השיבה לי נשיקה”… בן־אליעזר ביקש כנראה את ידה: “הלא תגידי לי – הן או לאו, מתחנן אני” והיא: “בעוד חמש שנים אוכל לענות דבר ברור”. ובן־אליעזר כותב ביומנו: “מה זאת? ערמה או אכזריות?” בשיחה עמה מתגלה שרשרת סיבות לדחייתה ולהיסוסה: “הגידו להוריה כי חולה אני”… “אביה הרב אומר להתעשר על ידה”… “לא תוכל להנשא לאיש קודם שישא אשה בנימין אחיה”. ומסקנתו: “היא אינה אוהבת אותי אהבה עזה”. הוא מגלה את נושא הוויכוחים ביניהם:

ובן־אליעזר מוסיף:

הוא ממתן את קצב מכתביו אל דבורה בארון, והאח בנימין מתערב, כותב אליו ושואל “מדוע חדלתי להחליף מכתבים עם אחותו”. הוא מתלבט, מבקש להתקרב שוב לדבורה, ומתחרט: “מוטב לי ולנפשי שלא אתקרב אליך”. מגיע ראש השנה, מקובנה אין מכתב והוא כותב: “אני אוהב אותה בכל מאודי. ובלעדיה עולמי שומם”. בשלב זה מסתיימת מחברת היומן. התאריך האחרון הוא כ“ב בתשרי תרס”ו (סוף שנת 1905). הרומן עם דבורה בארון על עליותיו ומורדותיו נמשך עוד שלוש שנים, ומהלכיו העיקריים ידועים לנו מחליפת מכתבים בין בן־אליעזר וידידיו הסופרים ברנר וברקוביץ.

במכתב לברנר, שישב אז בלנודון וערך את המעורר במרס 1906, הוא כותב (בן־אליעזר שהה אז בפריז): “בתוך עורך נא עשה דבר מה: כתוב נא אל העלמה בארון בשמי, כי תשלח בשביל ‘המעורר’ איזה דבר ביליטריסטי” הוא שואל אותו אם קרא את סיפורה “בתוך חשכה” בעיתן הזמן ומבקש לדעת: “מה הוא בעיניך? בעיני מצא חן מאוד. אפשר מפני שהסופרת מוצאה חן בעיני”.

אירוסין וריחוק

בנובמבר 1906 הוא כותב לברנר: “כאן המקום לגלות לך כי העלמה באראן היא לי קרובה מאחות, היינו, ארוסתי היא. על פי בקשתה שלחתי אליה את תמונתך”. ושישה שבועות אחר־כך הוא כותב שוב לברנר:

בתקופת שהותו בפריז פרסם בן־אליעזר סיפור בהעולם בשם “מחצה על מחצה”, הקדישוֹ “לדבורה בארון”, ונתן פומבי ליחסיהם.

מפריז נסע בן־אליעזר לניו־יורק, הקים שם את כתב־עת שבלים וערך את עיתונה של ההסתדרות הציונית באמריקה דעס יידישע פאלק. באפריל 1909 כתב לברנר: “אני חובש את מטלטלי על מנת לצאת לדרך. לאן? – לרוסיה. בעוד ימים אחדים אני מפליג בספינה. כוח מושך לרוסיה אין וגם כוח דוחה מניוארק אין. אלא מאי? ‘אומרים אהבה יש בעולם’ והיא אינה רוצה לבוא הלום”.

מכתבו הבא של בן־אליעזר לברנר, שנמצא כבר בארץ־ישראל, הוא מווילנה מאוקטובר 1909, ונכתב לאחר פגישה קשה בין שני בני הזוג והניתוק הסופי ביניהם:

חמישה חודשים אחר־כך הוא כותב שוב לברנר: “אמנם נתקיימה נבואתך במקצת: לבי הרגיע, ונראה לי כי עולמי לא יחרב. אך ששון החיים לא שב אלי”.

בדצמבר 1910 עלתה דבורה בארון לארץ. כחודש אחר־כך כותב בן־אליעזר לברנר ושואל אם התוודע כבר אליה: “אפשר שיבוא יום אשר אספר לפניך את כל אשר עבר ביני ובין מרת זו”, הוא אומר לו. על כך ענה לו ברנר: “את הגברת דבורה בארון ראיתי פעם אחת באקראי. הרושם שהיא עושה: פיקחנות, חוסר אינטימיות אמתית. חוץ מזה היא אומללה – כמו כולנו”. (טבריה, מיום י“א שבט תרע”א/9.2.1911)

שמונה חודשים אחר־כך נישאה דבורה בארון ליוסף אהרנוביץ, מראשי “הפועל הצעיר”, עורך ביטאון המפלגה, שהיה אחר־כך מנהל בנק הפועלים. אהרנוביץ נפטר בשנת 1937. דבורה בארון נפטרה בשנת 1956. היא לא השאירה שום תעודה או מכתב שיוכיחו את אהבתה ואירוסיה לבן־אליעזר. בן־אליעזר עצמו התחתן עם מינה קפלן חצי שנה לאחר נישואי דבורה בארון.

גאולה, בתם של פולה ודוד בן־גוריון, נישאה לעמנואל בנם של מינה ומשה בן־אליעזר, אחיה של חוה צבי. יריב בן־אליעזר, בנם של גאולה ועמנואל בן־אליעזר, הוא נכדם המשותף של משה בן־אליעזר ודוד בן־גוריון. לא פעם חתם דוד בן־גוריון על מאמריו: סבא של יריב. משה בן־אליעזר עלה לארץ עם רעייתו בשנת 1925 והצטרף למערכת הארץ. לא היו לו כאן קשרים מיוחדים עם משפחת בארון־אהרנוביץ. בשנת 1934 כתב ביקורת בעיתון הארץ על ספרה של דבורה בארון קטנות: “התכונה העיקרית הלוקחת את לב הקורא בשלוש הנובלות של דבורה בארון היא האהבה העמוקה אל הפינה המתוארת ואל אנשיה, זו האהבה המביאה לידי רחמים, או יותר נכון: אהבה שהיא רחמים”. בן־אליעזר נפטר בשנת תש"ד/1944.

שבט תשמ"ח (פברואר 1988)

[הערה למאמרה של עמיה ליבליך, “המוקדם והמאוחר ב’רקמות', על ביוגרפיות, אובייקטיוויות, נשים ועל דבורה בארון”, אלפיים 8, תשנ"ג.]

במאמרה הנ"ל מציגה פרופסור עמיה ליבליך את השיטה שהנחתה אותה בכתיבת ספרה רקמות (תשנ"א) על הסופרת דבורה בארון. זוהי כהגדרתה “שיטה חתרנית” (עמ' 207) המפקפקת בערכם של “המקורות הקונוונציונליים” (עמ' 209) לכתיבת ביוגרפיה, כלומר עובדות מתועדות לסוגיהן, והמתירה להסתמך על ניחושים, אינטואיציות והרהורי־לב במקום שהעובדות הידועות אינן מספיקות, לדעתה, כדי לבנות “נרטיב קוהרנטי” (עמ 210). במסגרת שיטה זו נקטה פרופסור ליבליך, על פי תיאורה, שתי דרכים בלתי־מקובלות לבניית דיוקנה וסיפור חייה של דבורה בארון. האחת היא הסתמכות על סיפוריה הבידיוניים של דבורה בארון כעל עדויות אוטוביוגרפיות ישירות; והאחרת היא מעין דיבוב של דבורה בארון המתה, המופיעה בעיני רוחה של הכותבת, משיבה כביכול על שאלותיה ופותרת חידות שונות העולות מתוך סיפור חייה.

אפשר להעלות תמיהות והסתייגויות קשות כלפי דרך כתיבה זו, המנוגדת לכל נורמה של אחריות מדעית ושל דיוק מדעי, והמטשטשת את הגבולות בין מחקר לבין כתיבה בידיונית. עם־זאת זכותה המלאה של פרופסור ליבליך, אם רצונה בכך, לנהל דו־שיח עם דבורה בארון המתה, לשאול אותה שאלות ולקבל ממנה תשובות (עמ' 213); זכותה המלאה לקבל את “היצירה הספרותית כמקור אוטוביוגרפי” (עמ' 222); אבל אסור לה להשתמש במחקריהם של אחרים ולהציגם כשלהּ.

לאורך כל המאמר מציגה הכותבת את עצמה כמי שכתבה “מחקר ביוגרפי מקיף על חייה של הסופרת דבורה בארון” (עמ' 207 ועוד). בשום מקום אין היא מציינת שהיא מסתמכת בכול על המחקר היחיד הקיים המתאר את חייה ויצירתה של דבורה בארון, במחצית הראשונה של חייה, בשנים 1923–1887, וכי באותו מחקר יש גם “ראשי פרקים לפרק ביוגרפי שלא נכתב”, כלומר ל“מחצית השנייה” של חייה 1923–1956.

הכוונה לספרי בן שני החלקים, שחלקו הראשון המחזיק 338 עמודים נקרא המחצית הראשונה ובו ביוגרפיה של חייה ויצירתה של דבורה בארון בשנים 1887–1923; וחלקו השני המחזיק 366 עמודים נקרא פרשיות מוקדמות, וכונסו בו כשישים מסיפוריה המוקדמים שפורסמו בשנים 1902–1921. הספר הופיע בהוצאת מוסד ביאליק בשנת תשמ"ח/1988. ספרי זה הוא פרי מחקר של יותר מחמש־עשרה שנים, והוא מסתמך על מכתבים, יומנים ומסמכים, שאותרו ונאספו בארכיונים שונים, ציבורים ופרטיים, ועל חיפוש בכתבי־עת בלתי־ידועים, נדירים ונשכחים בספריות ברחבי העולם. כל פרט המובא בו מתועד, וניתן לבדיקה חוזרת, כמתבקש ממחקר מדעי.

ההתעלמות ממחקר זה, והצגת העובדות והפרטים כפרי מחקרה העצמי של פרופסור עמיה ליבליך החלה כבר בספרה רקמות (הוצאת שוקן, 1991). בספר זה עוד טרחה להזכיר את ספרי הנ“ל, בתוך רשימת “המקורות” ואף טרחה להודות לי, בניסוח מוזר למדי; אבל מקריאה בספר זה אין הקורא יכול לדעת שכל הפרטים הקשורים במחצית הראשונה של חייה ויצירתה של דבורה בארון, מסתמכים על ספרי, ולקוחים ממנו, ומחקרה העצמי עוסק ב”מחצית השנייה" בלבד. לאחר שהופיע הספר, תמהתי על היעדרה של הערה שהייתה מבהירה מציאות זו לקורא, אבל בחרתי שלא להגיב, בגלל אופי הספר, המבנה והתוכן שלו.

כעת הופיעו שני פרקים נוספים, שבהם יש הפניות למראי מקומות, ויש הסתמכות על חוקרים ומחקריהם, אבל ההתעלמות מספרי היא כמעט מוחלטת, וההצגה של הכותבת כמי שעשתה מחקר ביוגרפי מקיף היא חד־משמעית. מי שאינו מכיר את ספרי, ילמד מהערה מס' 16 (עמ' 209) שזהו ספר שבו “נאספו לאחרונה על־ידי נורית גוברין ופורסמו מחדש, כשמונים סיפורים קצרים, שהופיעו בכתביה, כולל הסיפורים הראשונים שהודפסו בעתונות יידית ועברית באירופה”. אף מילה על כך שספר זה הוא מחקר ביוגרפי מפורט על חייה ויצירתה של דבורה בארון ב“מחצית הראשונה” של חייה, ולא רק קובץ סיפורים.

את ההזכרה השנייה והאחרונה של ספרי זה ימצא הקורא בהערה מס' 23, המפנה אליו, בלא ציוּן מספר העמוד שממנו מצטטים כביכול. וכזכור, החלק הראשון כולל 338 עמודים. וזאת, בלי לתמוה היכן מצאה הכותבת את הציטטה־לא־ציטטה שהיא מביאה, כביכול, מספרי.

פרט לשתי הערות אלה אין כל התייחסות לספרי, שממנו שואבת הכותבת לא רק את כל האינפורמציה הביוגרפית על חייה ויצירתה של דבורה בארון “במחצית הראשונה”, אלא גם כמה מהנחות היסוד באשר להבנת מניעיה של מספרת זו. הקורא לפי תומו, בטוח, על סמך דבריה החוזרים ונשנים של הכותבת, כי לפניו מחקר ביוגרפי כולל ראשון על חייה ויצירתה של דבורה בארון, פרי מאמציה של הכותבת. אין כל הפרדה בין מה שהגיעה אליו בכוחות עצמה וממקורות ראשוניים (בעיקר בכל מה שקשור ל“מחצית השנייה”), לבין מה שלקחה מספרי.

במסגרת זו אין כל אפשרות לפרט את שפע הפרטים והעבודות הלקוחים מספרי זה, כיוון שהם מהווים את השלד היסודי של רקמות והפרק החדש הצמוד אליו.

מלבד זאת יש גם שגיאות אינפורמטיביות לא מעטות, פרי רישול או אי־ידיעה, למרות שהיה לפניה מחקר שהפרטים והעבודות בו מבוססים ומתועדים.

כך למשל אפשר למחול על שב“ראשי הפרקים” (עמ' 207–209) נכתב שדבורה בארון עלתה לארץ בשנת 1911, בעוד שעלתה בדצמבר 1910, כסלו תרע“א (בספרי עמ' 82); ובדרך זו להגיב גם על טעות הדפוס שנפלה בשנת פטירתה של דבורה בארון, שנכתב שהסתגרה בביתה בשנים 1959–1923, בעוד שנפטרה בשנת 1956, כפי שאכן נכתב בהמשך. אבל איך אפשר להבין את הקביעה שבשנת 1900 “מתפרסמת הרשימה הראשונה של דבורה בארון בעתון יידי”. פרט זה חוזר שוב (בעמ' 218): “דבורה בארון הייתה בת 13 כאשר הופיע הסיפור הראשון שלה בדפוס, ביידיש כמובן”. ייתכן שיש בידי פרופסור ליבליך גילויים חדשים בתחום זה, אבל מכיוון שלא הובאו פרטים מתעדים שיפרטו את שם הסיפור, שם כתב־העת ביידיש שבו פורסם ותאריכו, יש לפקפק ב”עובדה" זו. מה שידוע עד עכשיו הוא, שלפי עדותה של בתה, כתבה דבורה בארון בגיל שבע מחזה ביידיש (שלא פורסם), ובגיל שתים־עשרה כתבה סיפורים בעברית (שלא פורסמו) (ראו: אגב אורחא, עמ' 7, וכן בספרי, עמ' 29). הסיפורים הראשונים שפורסמו בשנת 1902 היו בעברית דווקא והסיפורים הראשונים שלה ביידיש נכתבו כשנתיים אחריהם (ראו בספרי, עמ' 107 ואילך). ועוד כותבת פרופסור ליבליך על “המעבר מכתיבה ביידיש לעברית, שאינו יכול להסביר את השינוי הרב באיכות הסיפורים” (עמ' 218). כאמור, מעבר כזה, לפי מיטב ידיעתי, לא היה ולא נברא, והכתיבה ביידיש הייתה משולבת בכתיבה בעברית (ראו על כך בספרי בפרקים המתאימים, ולפי הביבליוגרפיה הכרונולוגית ומפתח השמות). אלא אם כן, כמובן, תביא הכותבת הוכחות של ממש לקביעותיה אלה ותציגן ברבים כמקובל.

פרופסור עמיה ליבליך נוקבת במספר של “כשמונים סיפורים קצרים, שהופיעו בכתביה, כולל הסיפורים הראשונים, שהודפסו בעתונות יידית ועברית באירופה”. לא ברור לי איך הגיעה למספר זה, ואיך הוא מתחלק. בספרי נאספו כשישים סיפורים מוקדמים שלא כונסו בספריה, שהם כמחצית מכלל הסיפורים שכונסו בספרי סיפוריה. כך יוצא שמה שנכון איננו משלה, ומה שהוא משלה איננו נכון.

פרופסור ליבליך הטריחה את דבורה בארון מקברה, כדי לשאול אותה על פשר הסתירה, כביכול, שגילתה בקשר לתאריך מות האב, שאירע כשדבורה הייתה בת עשרים ואחת, ואילו בסיפוריה חנה, “כפילתה”, מתוארת כילדה בת אחת־עשרה או שתים־עשרה (עמ' 212–213). היעלה על הדעת שיש כאן סתירה? רק מי שמניח הנחות על “כפילים” מגיע למסקנות מוטעות וזקוק לעורר מתים מקברם, כדי “לשמוע” את דבורה בארון

נו, באמת?!

על חוויית מות האב והשתקפותה בסיפוריה אפשר לקרוא בספרי בפרקים המתאימים (עמ' 158–184 ועוד). תחילה, בשנת מותו, תואר, מתוך ביקורת ומחאה, על קיפוחן של הנשים בעולם הגברים, קיפוח, שגם לאב היה חלק בו. רק מקץ שנים כשעברה דמות האב שינוי, תפקידו התהפך, והוא הוצג כמי שמגן על הנשים שהגברים מנסים לסלקן. אין צורך לדרוש אל המתים כדי ליישב סתירה מדומה זו.

פרופסור עמיה ליבליך משתמשת בהנחות היסוד המובאות בספרי כהסברים אפשריים להתנהגותה של דבורה בארון, כאילו הן שלה. לא רק החלוקה “למחצית הראשונה” ו“למחצית שנייה” (עמ' 217–218, במאמרה); ולא רק ההסבר על ההבדלים בין סיפורי הבוסר הראשונים שלה לבין סיפוריה הבשלים המאוחרים – הם הנחות היסוד של מחקרי; אלא גם הסברים רבים אחרים, כגון שהתפטרותה מעריכת הפועל הצעיר קשורה בכך “שנפגעה מהביקורת שהאשימה אותה באליטיזם בעבודתה כעורכת ספרותית בעתון”. די להשוות עם הדיון הנרחב והמתועד בספרי בפרק “פרשת ההתפטרות” (עמ' 263–270, בספרי) ולראות מִנַיִן שאבה הכותבת את הסבריה. כדי שלא להלאות את הקורא אפסיק בנקודה זו, ולא אטריח עליו בדוגמאות נוספות. אם ירצה יקח בידו את ספרי, את ספרה ואת מאמרה של פרופסור ליבליך, וישפוט בעצמו.

ייתכן שהמחברת חששה להכביד על הקורא, אם הייתה מזכירה בכל מקום את המקור שבו הסתייעה, כדרך שעושים המתוקנים שבחוקרים, בגלל ריבוי ההפניות, אבל בוודאי שההגינות מחייבת לתת הערה כללית בפתיחת דבריה שתעמיד את הקורא על השימוש הנרחב שעשתה במחקר הביוגרפי היחיד הקיים על חייה ויצירתה של דבורה בארון.

אני מקווה שברקמות העומד להופיע באנגלית, תהיה לכותבת הזדמנות לתקן את המעוות.

בקהילה אקדמית מתוקנת, לא נהוּגה התנהגות מסוג זה, וזאת בלשון המעטה. אבל מתוך אהבתנו המשותפת לדבורה בארון, אוסיף רק זאת: הכותבת עשתה במחקרי כבתוך שלה, לא “הביאה דבר בשם אומרו” ולכן גם “לא הביאה גאולה לעולם”.

י“ט בחשוון תשנ”ד (3.11.1993)

סיפוריו של אלפונס דּוֹדֶה לא “הופיעו בעברית כבר כמעט לפני שלושים שנה” כדברי הכותבת.¹ כבר לפני 106 שנים תורגם שיר משלו, ולפני 96 תורגמו שניים מסיפוריו. שירו של ביאליק “בשל תפוח” עוּבד כפי שכתב “על־פי דּוֹדֶה”, עם מותו כשנה קודם לכן, ופורסם בשנת תרנ“ח (1898) במאסף האשכול, ב, שהופיע בקרקוב, בעריכת עזריאל גינציג. בכך היה ביאליק לראשון מתרגמי אלפונס דּוֹדֶה לעברית בשירה.² זכות ראשונות בסיפורת יש לדבורה בארון, שתרגמה שניים מסיפוריו: “הזקנים”, שפורסם בכתב־העת לבני הנעורים מולדת, שהופיע ביפו, בעריכת ש. בן־ציון, בתמוז תרע”א (אוגוסט 1911), ו“עזו של מר סנגוין”, שפורסם בהפועל הצעיר, בט“ז באדר תרע”ב (5.3.1912).

תרגומו של יעקב שטיינברג למכתבים מן הטחנה, פורסם בשני כרכים כבר בשנת תרע"ט (1919), ביפו, בהוצאת ספריה בכפר של יצחק וילקנסקי, כלומר לפני 85 שנים.

דבורה בארון לא חתמה בשמה המלא, ולכן אולי לא זוהתה. פרטים על תרגומה זה, בספרי: המחצית הראשונה, הוצאת מוסד ביאליק, 1988, עמ' 344–299. פרטים על תרגומו של יעקב שטיינברג, בספרו של אבי, ישראל כהן: יעקב שטיינברג – האיש ויצירתו, הוצאת דביר, 1972, עמ' 448–449. פרטים על תרגומי אלפונס דּוֹדֶה לעברית במרוצת השנים (בלא הזכרת שמה של דבורה בארון) בלכסיקון אופק לספרות ילדים, הוצאת זמורה ביתן, 1985.

י“ט באב תשס”כ (6.8.2004)

מקצת משהו על חייה ויצירתה של הסופרת דבורה בארון

דבורה בארון הייתה לאגדה עוד בחייה. כבר בהיותה בת חמש־עשרה (1902) התפרסמו סיפוריה הראשונים בעיתון המליץ, והשמועה על הסופרת הצעירה “בת הרב” ועל “האחות לעט” שקמה לספרות העברית, הגיעה לקהל הקוראים והסופרים והסעירה את דמיונם. רבים, רבים, צעירים וּותיקים, סופרים מנוסים וסופרים מתחילים, הזמינו אותה להשתתף בכתבי־העת הקיימים ואלה שתכננו להוציא לאור, כדי להתכבד בשמה, רצו להתכתב עמה, ובעיקר לפגוש אותה פנים אל פנים.

דבורה בארון נולדה בעיירה אוזדה שבפלך מינסק ברוסיה הלבנה בי“ח בכסלו תרמ”ח (4.12.1887) לאימהּ שרה, ולאביה שבתי אליעזר בארון רב העיירה. היא הייתה השלישית בילדי המשפחה וקדמו לה אחות ואח, ואחריה עוד שתי אחיות. כילדה, הייתה עדה לכל המתרחש בבית אביה הרב, שהיה מרכז חיי היום־יום בעיירה, וכל העניינים הקשורים ביחסים שבינו לבינה ובין אדם לחברו נדונו בו בגלוי ובלא הסתר מילדי המשפחה. לימים ראתה בו את מרכז העולם שבו מתקיימים הדגמים היסודיים של החיים בכלל, ושל החיים היהודים ושל המשפחה היהודית בפרט. דבורה בארון, שכישרונותיה ניכרו כבר בילדותה, קיבלה חינוך תורני כבן. ממקומה בעזרת הנשים למדה תורה מפיו של אביה הרב, ב“חדר” שקיים בבית־המדרש הישן, באוזדה, מקום כהונתו. מְסַפרי הזיכרונות על ילדותה מעידים שבשעה שאביה הרב נעדר מביתו, מילאה את מקומו ופסקה הלכה בשאלות שהגיעו אליה ואביה אישר את פסיקתה.

עצמאותה ונחישותה באו לידי ביטוי ביציאתה ללימודים בעיר הגדולה (מינסק; מריאמפול), שבה פרנסה את עצמה בתור מורה בבתי יהודים אמידים. זה היה מסלול קבוע לגבר, אבל נדיר ויוצא דופן כשמדובר באישה, ולמעשה נערה צעירה בת שש־עשרה. מתקופה זו נשארה לה הרגישות החברתית הגבוהה ותחושת העוול לנוכח אי־הצדק המעמדי, חייהם השבעים של העשירים לעומת עליבותם וסבלם של העניים. תקופה זו השאירה את רישומה גם בסיפוריה. בשנות לימודיה הייתה פעילה כמדריכת נוער בקרב הצעירים הציונים. אחד מחניכיה היה ברוך בן־יהודה, לימים מנהל גימנסיה “הרצליה” שסיפר על דמותה הנערצה, וכי כבר ב־1907 נערכו הפגישות בחדרה כשהיא “לרוב שוכבת או יושבת במיטתה”. “חלקת שערותיה השחורות והסרוקות למופת מבריקה למרחוק, צווארון גבוה של חולצתה מקיף את צוארה, וכולה אומרת כבוד, כולה זוהרת כשבת המלכה”. תיאור זה עתיד ללוות את דבורה בארון כל חייה.

אחת החוויות הקשות שהיו נחלתה של דבורה בארון בשנים אלה (1904–1909) הייתה פרשת אירוסיה לסופר משה בן־אליעזר (גלמבוצקי), שנמשכה כחמש שנים והסתיימה בלא־כלום. עם תחילת הקשר ביניהם הייתה כבת שבע־עשרה ומשה בן־אליעזר כבן עשרים וחמש. במערכת יחסים זו שביניהם שילמה דבורה בארון את מחיר היותה אישה סופרת. סיפוריה שפורסמו באותן שנים לא נראו לחבריה הסופרים כהולמים בת רב, שכן היו ארוטיים ונועזים מדי לטעמם. בעקבותיהם זכתה במנת יתר של רכילות מרושעת באוזניו של ארוסהּ – שמי שכותבת סיפורים כאלה על יחסים שבינו לבינה, בוודאי נתנסתה בכך בעצמה, ואין היא תמימה כפי שהיא מציגה את עצמה.

בדצמבר 1910 עלתה דבורה בארון לארץ־ישראל, כשהיא בת עשרים ושלוש, בשיא פרסומה, מוקפת חיבה, הערכה, ואף הערצה. זו הייתה עליית־יחיד של אישה צעירה לבדה, עלייה ציונית מובהקת שבאה מתוך הכרה ורצון להגשמה, אם כי, כמובן, לא נעדרו ממנה גם מניעים אישיים.

בארץ־ישראל הייתה ציפייה דרוכה לקראת בואה, הכול ידעו עליה וחיכו לה. העובדה שהייתה סופרת מפורסמת ומבוקשת, צעירה נאה, בת רב ועצמאית, הגדילה את הרושם של הופעתה המלכותית והאגדית. מדי עם עלייתה הצטרפה למערכת הפועל הצעיר בתור עורכת המדור הספרותי, והשתלבה במהירות בעשייה הספרותית והציבורית ובחבורת הסופרים הארץ־ישראלית.

נישואיה למנהיג הפועלים הנערץ עורך הפועל הצעיר יוסף אהרנוביץ, פחות משנה לאחר עלייתה לארץ, פרנסו את הכמיהה לאגדה רומנטית ויפה. הרב קוק, רבה של יפו, “הענו וטוב הלב”, הוא שהשיא את בני הזוג. המשפחה הצעירה קבעה את מגוריה בנווה צדק, בבית שבו היו המערכת והדפוס של הפועל הצעיר. בסמיכות להם גרו י“ח ברנר וש”י עגנון, שהשאיר לה את הווילון שהיה בחדרו כשעזב את הארץ בקיץ 1912.

צפורה, בתם היחידה של בני הזוג, נולדה ב־1914, בתוך עבודת העריכה השוחקת, בעיצומם של מעשי התרגום והיצירה המקורית. היו אלה השנים הפוריות והפעלתניות ביותר של דבורה בארון. ההיריון, הלידה, הטיפול בתינוקת החלישו אותה מאוד. כמו כן סבלה לא מעט מ“מדיניות הבית הפתוח” שהייתה נהוגה באותן שנים, ולפיה כל אחד הרשה לעצמו בכל עת לבוא לביתם ולהעסיק את העורכים בבעיותיו.

ביוני 1915 הוגלתה משפחת אהרנוביץ־בארון על־ידי התורכים לאלכסנדריה שבמצרים עם בתם הפעוטה. בתקופה זו התגלתה מחלת הנפילה של הבת, שבתנאים של אותן שנים לא ידעו איך לטפל בה והשתדלו לא לחשוף אותה לרשות הרבים. צפורה אהרנוביץ הושארה בבית וחינוכה נעשה באמצעות מורים פרטיים ובראשם אימהּ. כאן אולי המקור לאישיותה יוצאת הדופן וליחסי ההערצה המיוחדים, עד כדי השתעבדות, שרחשה לאימהּ. עם שובה של המשפחה לארץ־ישראל לאחר ארבע שנות גלות, חזרו מיד לעריכת הפועל הצעיר. דבורה בארון חידשה את השתתפותה בכל כתבי־העת שהופיעו באותן שנים. שלוש שנים לאחר חידוש הפעילות התפטרו בני הזוג מעריכת הפועל הצעיר והודיעו על כך במודעה בעיתון. התפטרותם הִכתה בהלם את קהל הקוראים מה גם שסיבותיה נשארו עלומות ואת מקומן תפסו שמועות והשערות.

תקופה חדשה נפתחה בחיי בני הזוג. יוסף אהרנוביץ נעשה מנהלו הראשון של בנק הפועלים והוסיף לקבל על עצמו תפקידים ציבוריים שונים. הוא נפטר ב־1937. דבורה בארון המשיכה להסתגר בביתה עד כדי ניתוק מגע עם העולם החיצוני והתמסרה לכתיבת סיפורים בלבד. בתהליך זה של אטימת ביתה וחייה צירפה אליה את בתה צפורה, שהקדישה את חייה לשירותה של אימהּ.

במשך שלושים וחמש שנה, עד יום מותה ב־1956 כשהיא בת 69, כתבה דבורה בארון את מיטב סיפוריה שביססו את מעמדה כאחת הסופרות החשובות בספרות העברית. במחצית השנייה של חייה לא השמיעה דבורה בארון את קולה בשום ויכוח ציבורי, לא התראיינה, ולא כתבה שום דבר שאינו סיפור. היא התקיימה כנוכחות ספרותית בלבד שעוד בחייה נעשתה לאגדה, אגדת בת־המלכה הכלואה מרצון בביתה. היא לא יצאה מפתח ביתה גם להלווייתו של בעלה. ידידי הבית העידו על דרכה לקבל את אורחיה המעטים בשכיבה במיטה, כשהיא לבושה. לא מעט דובר על היחסים המיוחדים ששררו בינה לבין בתה, שעבדה את אימהּ כעבודת קודש. אורח חייה הנזירי, מחלתה האמתית או המדומה, הסתגרותה בביתה וגינוניה האחרים, יישארו בסופו של דבר בגדר חידה. העצמאות והנחישות שאפיינו את חייה מיום שעמדה על דעתה, התבטאו בשנים אלה בכך שהמשיכה לתאר את העיירה הליטאית בסיפוריה ולא נכנעה לתביעה החברתית לתת ביטוי למציאות המתחדשת בארץ־ישראל, ובכך מילאה את התפקיד שהועידה לעצמה – שימור העיירה היהודית בגולה והעולם שהיה ואיננו.

סיוון תש"ס (יוני 2000)

נספח: מה בין הביוגרפיה לבין המחזה?

המחזה דבורה בארון מאת יהודית קציר, שהועלה לראשונה על במת התאטרון הקאמרי, ב־17.7.2000, מבוסס על דמויות שהיו במציאות. אך העלילה, בחלקה, בדויה. התחקיר הביוגרפי למחזה מבוסס על ספרה של פרופסור נורית גוברין המחצית הראשונה. דבורה בארון – חייה ויצירתה (תרמ“ח–תרפ”ג), בהוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשמ"ח. עד כאן נוסח ההערה כפי שפורסם בתוכנייה של התאטרון הקאמרי המלווה את ההצגה.

ספרי על דבורה בארון, שהופיע כאמור בשנת 1988, מורכב משני חלקים: החלק הראשון: ביוגרפיה מפורטת של דבורה בארון שכותרתו המחצית הראשונה. דבורה בארון – חייה ויצירתה (1888–1923), עמ' 338–1; החלק השני: כינוס ראשון של כשישים סיפורים מוקדמים של דבורה בארון, שכותרתו פרשיות מוקדמות. סיפורים תרס“ב–תרפ”א (1902–1923), עמ' 339–704. סיפורים אלה לא היו ידועים ברובם, שכן פורסמו לראשונה בכתבי־עת נידחים ונדירים, ובשמות בדויים, וגילוים הוא פרי מחקר של חמש־עשרה שנה. כל דיון במחזה מן הראוי שישווה בין הביוגרפיה של החוקרת לבין המחזה של היוצרת.

אדר תשס"א (מרס 2001)

דבר (שלא) בשם אומרו

¹

לילי שמיר ציטטה כמה שורות כמוטו למאמרה “המציאות שאחרי המציאות, על שני שירים של דוד פוגל” (עתון 77, גיליון 296–297, דצמבר 2004), וייחסה אותן לעמיה ליבליך בספרה רקמות, ולא כן הוא. אמנם שורות אלה מופיעות בספר זה (עמ' 196–197) אבל הן פרי עטה של דבורה בארון בסיפורה “דרך קוצים”, עמ' 93–94 (הוצאת מוסד ביאליק, במהדורות השונות). הסיפור פורסם לראשונה בשנת תש“ג (1943). השורה הפותחת של ה”מוטו" למאמר זה, אינה חלק מן הסיפור “דרך קוצים”; כמו שהפנייה אל “איתמר בני” איננה מופיעה ברקמות.

הספר רקמות כתוב בלא הבחנה בין דברי עמיה ליבליך לבין ציטוטיה מסיפורי דבורה בארון, ובכך הוא שם מכשול בפני קוראיו. לא לחינם נאמר במסכת אבות: “כל האומר דבר בשם אומרו – מביא גאולה לעולם”.

שבט תשס"ה (ינואר 2005)

• צחה וקנין-כרמל
• יעל חייקין
• עמינדב ברזילי
• נורית לוינסון
• שולמית רפאלי
• שלינה פריד
• יעל זילברמן
• רחל זלוביץ
• מרגלית נדן
• עתליה יופה
• אודי מנור
• פנינה סטריקובסקי
• אופירה צור
• רחל ויסברוד
• הדר ברנע
• מיה קיסרי
• רבקה קולבינגר