מקצת משהו על חייה ויצירתה של הסופרת דבורה בארון    🔗

דבורה בארון הייתה לאגדה עוד בחייה. כבר בהיותה בת חמש־עשרה (1902) התפרסמו סיפוריה הראשונים בעיתון המליץ, והשמועה על הסופרת הצעירה “בת הרב” ועל “האחות לעט” שקמה לספרות העברית, הגיעה לקהל הקוראים והסופרים והסעירה את דמיונם. רבים, רבים, צעירים וּותיקים, סופרים מנוסים וסופרים מתחילים, הזמינו אותה להשתתף בכתבי־העת הקיימים ואלה שתכננו להוציא לאור, כדי להתכבד בשמה, רצו להתכתב עמה, ובעיקר לפגוש אותה פנים אל פנים.

דבורה בארון נולדה בעיירה אוזדה שבפלך מינסק ברוסיה הלבנה בי“ח בכסלו תרמ”ח (4.12.1887) לאימהּ שרה, ולאביה שבתי אליעזר בארון רב העיירה. היא הייתה השלישית בילדי המשפחה וקדמו לה אחות ואח, ואחריה עוד שתי אחיות. כילדה, הייתה עדה לכל המתרחש בבית אביה הרב, שהיה מרכז חיי היום־יום בעיירה, וכל העניינים הקשורים ביחסים שבינו לבינה ובין אדם לחברו נדונו בו בגלוי ובלא הסתר מילדי המשפחה. לימים ראתה בו את מרכז העולם שבו מתקיימים הדגמים היסודיים של החיים בכלל, ושל החיים היהודים ושל המשפחה היהודית בפרט. דבורה בארון, שכישרונותיה ניכרו כבר בילדותה, קיבלה חינוך תורני כבן. ממקומה בעזרת הנשים למדה תורה מפיו של אביה הרב, ב“חדר” שקיים בבית־המדרש הישן, באוזדה, מקום כהונתו. מְסַפרי הזיכרונות על ילדותה מעידים שבשעה שאביה הרב נעדר מביתו, מילאה את מקומו ופסקה הלכה בשאלות שהגיעו אליה ואביה אישר את פסיקתה.

עצמאותה ונחישותה באו לידי ביטוי ביציאתה ללימודים בעיר הגדולה (מינסק; מריאמפול), שבה פרנסה את עצמה בתור מורה בבתי יהודים אמידים. זה היה מסלול קבוע לגבר, אבל נדיר ויוצא דופן כשמדובר באישה, ולמעשה נערה צעירה בת שש־עשרה. מתקופה זו נשארה לה הרגישות החברתית הגבוהה ותחושת העוול לנוכח אי־הצדק המעמדי, חייהם השבעים של העשירים לעומת עליבותם וסבלם של העניים. תקופה זו השאירה את רישומה גם בסיפוריה. בשנות לימודיה הייתה פעילה כמדריכת נוער בקרב הצעירים הציונים. אחד מחניכיה היה ברוך בן־יהודה, לימים מנהל גימנסיה “הרצליה” שסיפר על דמותה הנערצה, וכי כבר ב־1907 נערכו הפגישות בחדרה כשהיא “לרוב שוכבת או יושבת במיטתה”. “חלקת שערותיה השחורות והסרוקות למופת מבריקה למרחוק, צווארון גבוה של חולצתה מקיף את צוארה, וכולה אומרת כבוד, כולה זוהרת כשבת המלכה”. תיאור זה עתיד ללוות את דבורה בארון כל חייה.

אחת החוויות הקשות שהיו נחלתה של דבורה בארון בשנים אלה (1904–1909) הייתה פרשת אירוסיה לסופר משה בן־אליעזר (גלמבוצקי), שנמשכה כחמש שנים והסתיימה בלא־כלום. עם תחילת הקשר ביניהם הייתה כבת שבע־עשרה ומשה בן־אליעזר כבן עשרים וחמש. במערכת יחסים זו שביניהם שילמה דבורה בארון את מחיר היותה אישה סופרת. סיפוריה שפורסמו באותן שנים לא נראו לחבריה הסופרים כהולמים בת רב, שכן היו ארוטיים ונועזים מדי לטעמם. בעקבותיהם זכתה במנת יתר של רכילות מרושעת באוזניו של ארוסהּ – שמי שכותבת סיפורים כאלה על יחסים שבינו לבינה, בוודאי נתנסתה בכך בעצמה, ואין היא תמימה כפי שהיא מציגה את עצמה.

בדצמבר 1910 עלתה דבורה בארון לארץ־ישראל, כשהיא בת עשרים ושלוש, בשיא פרסומה, מוקפת חיבה, הערכה, ואף הערצה. זו הייתה עליית־יחיד של אישה צעירה לבדה, עלייה ציונית מובהקת שבאה מתוך הכרה ורצון להגשמה, אם כי, כמובן, לא נעדרו ממנה גם מניעים אישיים.

בארץ־ישראל הייתה ציפייה דרוכה לקראת בואה, הכול ידעו עליה וחיכו לה. העובדה שהייתה סופרת מפורסמת ומבוקשת, צעירה נאה, בת רב ועצמאית, הגדילה את הרושם של הופעתה המלכותית והאגדית. מדי עם עלייתה הצטרפה למערכת הפועל הצעיר בתור עורכת המדור הספרותי, והשתלבה במהירות בעשייה הספרותית והציבורית ובחבורת הסופרים הארץ־ישראלית.

נישואיה למנהיג הפועלים הנערץ עורך הפועל הצעיר יוסף אהרנוביץ, פחות משנה לאחר עלייתה לארץ, פרנסו את הכמיהה לאגדה רומנטית ויפה. הרב קוק, רבה של יפו, “הענו וטוב הלב”, הוא שהשיא את בני הזוג. המשפחה הצעירה קבעה את מגוריה בנווה צדק, בבית שבו היו המערכת והדפוס של הפועל הצעיר. בסמיכות להם גרו י“ח ברנר וש”י עגנון, שהשאיר לה את הווילון שהיה בחדרו כשעזב את הארץ בקיץ 1912.

צפורה, בתם היחידה של בני הזוג, נולדה ב־1914, בתוך עבודת העריכה השוחקת, בעיצומם של מעשי התרגום והיצירה המקורית. היו אלה השנים הפוריות והפעלתניות ביותר של דבורה בארון. ההיריון, הלידה, הטיפול בתינוקת החלישו אותה מאוד. כמו כן סבלה לא מעט מ“מדיניות הבית הפתוח” שהייתה נהוגה באותן שנים, ולפיה כל אחד הרשה לעצמו בכל עת לבוא לביתם ולהעסיק את העורכים בבעיותיו.

ביוני 1915 הוגלתה משפחת אהרנוביץ־בארון על־ידי התורכים לאלכסנדריה שבמצרים עם בתם הפעוטה. בתקופה זו התגלתה מחלת הנפילה של הבת, שבתנאים של אותן שנים לא ידעו איך לטפל בה והשתדלו לא לחשוף אותה לרשות הרבים. צפורה אהרנוביץ הושארה בבית וחינוכה נעשה באמצעות מורים פרטיים ובראשם אימהּ. כאן אולי המקור לאישיותה יוצאת הדופן וליחסי ההערצה המיוחדים, עד כדי השתעבדות, שרחשה לאימהּ. עם שובה של המשפחה לארץ־ישראל לאחר ארבע שנות גלות, חזרו מיד לעריכת הפועל הצעיר. דבורה בארון חידשה את השתתפותה בכל כתבי־העת שהופיעו באותן שנים. שלוש שנים לאחר חידוש הפעילות התפטרו בני הזוג מעריכת הפועל הצעיר והודיעו על כך במודעה בעיתון. התפטרותם הִכתה בהלם את קהל הקוראים מה גם שסיבותיה נשארו עלומות ואת מקומן תפסו שמועות והשערות.

תקופה חדשה נפתחה בחיי בני הזוג. יוסף אהרנוביץ נעשה מנהלו הראשון של בנק הפועלים והוסיף לקבל על עצמו תפקידים ציבוריים שונים. הוא נפטר ב־1937. דבורה בארון המשיכה להסתגר בביתה עד כדי ניתוק מגע עם העולם החיצוני והתמסרה לכתיבת סיפורים בלבד. בתהליך זה של אטימת ביתה וחייה צירפה אליה את בתה צפורה, שהקדישה את חייה לשירותה של אימהּ.

במשך שלושים וחמש שנה, עד יום מותה ב־1956 כשהיא בת 69, כתבה דבורה בארון את מיטב סיפוריה שביססו את מעמדה כאחת הסופרות החשובות בספרות העברית. במחצית השנייה של חייה לא השמיעה דבורה בארון את קולה בשום ויכוח ציבורי, לא התראיינה, ולא כתבה שום דבר שאינו סיפור. היא התקיימה כנוכחות ספרותית בלבד שעוד בחייה נעשתה לאגדה, אגדת בת־המלכה הכלואה מרצון בביתה. היא לא יצאה מפתח ביתה גם להלווייתו של בעלה. ידידי הבית העידו על דרכה לקבל את אורחיה המעטים בשכיבה במיטה, כשהיא לבושה. לא מעט דובר על היחסים המיוחדים ששררו בינה לבין בתה, שעבדה את אימהּ כעבודת קודש. אורח חייה הנזירי, מחלתה האמתית או המדומה, הסתגרותה בביתה וגינוניה האחרים, יישארו בסופו של דבר בגדר חידה. העצמאות והנחישות שאפיינו את חייה מיום שעמדה על דעתה, התבטאו בשנים אלה בכך שהמשיכה לתאר את העיירה הליטאית בסיפוריה ולא נכנעה לתביעה החברתית לתת ביטוי למציאות המתחדשת בארץ־ישראל, ובכך מילאה את התפקיד שהועידה לעצמה – שימור העיירה היהודית בגולה והעולם שהיה ואיננו.

סיוון תש"ס (יוני 2000)

נספח: מה בין הביוגרפיה לבין המחזה?    🔗

המחזה דבורה בארון מאת יהודית קציר, שהועלה לראשונה על במת התאטרון הקאמרי, ב־17.7.2000, מבוסס על דמויות שהיו במציאות. אך העלילה, בחלקה, בדויה. התחקיר הביוגרפי למחזה מבוסס על ספרה של פרופסור נורית גוברין המחצית הראשונה. דבורה בארון – חייה ויצירתה (תרמ“ח–תרפ”ג), בהוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשמ"ח. עד כאן נוסח ההערה כפי שפורסם בתוכנייה של התאטרון הקאמרי המלווה את ההצגה.

ספרי על דבורה בארון, שהופיע כאמור בשנת 1988, מורכב משני חלקים: החלק הראשון: ביוגרפיה מפורטת של דבורה בארון שכותרתו המחצית הראשונה. דבורה בארון – חייה ויצירתה (1888–1923), עמ' 338–1; החלק השני: כינוס ראשון של כשישים סיפורים מוקדמים של דבורה בארון, שכותרתו פרשיות מוקדמות. סיפורים תרס“ב–תרפ”א (1902–1923), עמ' 339–704. סיפורים אלה לא היו ידועים ברובם, שכן פורסמו לראשונה בכתבי־עת נידחים ונדירים, ובשמות בדויים, וגילוים הוא פרי מחקר של חמש־עשרה שנה. כל דיון במחזה מן הראוי שישווה בין הביוגרפיה של החוקרת לבין המחזה של היוצרת.

אדר תשס"א (מרס 2001)