אדר תרפה, (“קונטרס” רי)

וגם בתוכנו פשה הנגע– ואל נעלים עין ממנו. מחלת הליקווידציה דבקה גם בקצות המחנה שלנו. ולא רק פועלי ציון שמאל– אלה תלמידי “דואר היום” מצד שמאל– אלא גם חברים שעוד אתמול ושלשום עמדו בקצה השני של המחנה– נותנים ידם לליקוידטורים בארץ ובחו"ל ובני בריתם בהנהלה הציונית ובהנהלת מוסדותיה, נביאי “המעמד הבינוני” חסר־המעמד; גם בתוכנו יש אנשים החוזרים עכשיו על הפזמון הריק והמטומטם, חסר הבנה במצב הארץ ובצרכי העליה והכיבוש, הנשמע מפי כל האידיאולוגים של “היזמה הפרטית” והמעמד הבינוני כביכול, שעכשו, עם ריבוי העליה העממית, אין עוד כל מקום וצורך בכוחות חלוציים ובמאמצים לאומיים לכבוש עמדות בהתישבות ובעבודה. בנין הארץ והמשק, החקלאי והחרשתי, יבוא מאליו, בכוח ההון הפרטי והיזמה הפרטית, ואלה יקימו בארץ מעמד פועלים עברי, ועל כן– אין לתנועת הפועלים בארץ, אין להסתדרות הכללית, אין למפלגה הסוציאליסטית עוד כל תפקידים חלוציים בהגשמת הציונות הסוציאליסטית, ומעתה עלינו להיות תנועה רק “מעמדית” הדואגת אך ורק לצרכי יום יום. מבלי לברר כאן מה טיבה של הכרה “מעמדית” זו הרוצה להוריד את תנועת הפועלים בארץ למדרגה טרייד־יוניוניסטית מהסוג הכי פרימיטיבי שכבר עבר ובטל מן העולם גם בארץ של הטרייד־יוניוסמוס הקלסי– באנגליה,– הכרה “מעמדית” זו שאינה מבינה את ערך החלוציות במלחמת המעמדות של הפועל, ואינה מכירה בתפקידי הכיבוש ההיסטוריים של תנועת הפועלים בכל ארץ וארץ, עלינו שוב להזכיר ולחזור ולהזכיר את העובדה המכרעת והיסודית בתנועת הפועלים בארץ, את העובדה שבמרכז תנועתנו ובראש צרכיה עומדת שאלת העליה לארץ בלתי בנויה, המחייבת כוחות ומכשירי כיבוש מעמדיים וחלוציות מעמדית, אשר בלעדיהם לא יקום בארץ מעמד פועלים, ובלעדיהם לא תכון אותה המהפכה הגדולה אשר אליה ישא לבו הפועל העברי.

העליה היתה, והנָה– וכך תהיה עד עת קץ– הכוח המניע והמכריע בתנועת הפועלים בארץ, מעין חיותה וגידולה, מחוז תקוותה ומבטח עתידה. כל עמדה אשר כבשנו וכל צעד אשר התקדמנו לא יימודו באמת־המידה של הקיים, כי אם במידת הצרכים של העליה. כל מידה אחרת תשקר. קנה־המידה של הקיים הוא פסול לא רק מפני שהקיים הוא מעט ודל ורופף– אלא מפני שהקיים אינו בר־קיימא כלל מחוץ לסיכויים של העליה וההתיישבות החדשה.

החלוציות של תנועתנו מוטבעת לא רק באפיים הסובייקטיבי של נושאיה, אלא היא מוכרחת גם מפני התנאים האובייקטיביים של תנאי־המציאות שלנו.

בניגוד לארצות הגירה אחרות בא הנה הפועל העברי בתביעות ובצרכים העולים על אלה של הפועל המקומי, ומצא פה משק ירוד ודל ממשק הארצות אשר משם יצא. הפועל העברי לא יכול ולא רצה להוריד את דרגת־חייו עד כדי הסתגלות לתנאי העבודה הקיימים ולא היתה לו כל אפשרות לחדור לתוך המשק הפרימיטיבי הנמצא בארץ. ולא היה הפועל העברי מוצא מדרך־רגל בעבודה בארץ אלמלא הצליח לבנות לעצמו משק פועלים אשר שימש מקלט־נאמן לכשרון־פעולתו והקל עליו את כיבוש העבודה למקצועותיה; על ידי פעולתו המשקית ברשות עצמו ובעזרת ההון הלאומי עלה בידי הפועל העברי לחדור גם למשק הפרטי היהודי הנבנה בכוח הדחיפה והתמיכה הלאומית, וגם הצליח במאמצי־מלחמה קשים לכבוש במשק הפרטי תנאי עבודה המאפשרים את קיומו על אף התנאים הירודים השוררים במשק הכללי ובשוק העבודה הארצי.

אולם כל הכיבושים האלה בעבודה, במשק ובהתיישבות אינם עדיין חי נושא עצמו, ובלי חיזוק והמשך והרחבה בכוח העליה וההתיישבות החדשה– אין להם כל אחיזה וקיום. עם הפסק המאמצים החלוציים בהתישבות ובעליה, עם דלדול הכוחות המחזקים את עמדת העבודה העברית בארץ– עלול כל הבנין אשר בנה הפועל העברי, כל הכיבוש אשר כבש גם במשק הלאומי וגם במשק הפרטי– להתערער ולהתקעקע עד היסוד.

וגורל תנועתנו, בהווה ובעתיד, תלוי במהלך העליה במשמעותה הרחבה והמקפת: בהכשרת העליה בחו"ל ובכשרון קליטתה בארץ, בעליה החלוצית וההון הלאומי, במשקלנו בתוך העליה הכללית, בהשפעתנו בתנועה הציונית ובישוב, בתנופת העליה העובדת ובטיבה החברתי והלאומי והכרתה הסוציאליסטית והחלוצית. המפעל הקיים של ציבור הפועלים בארץ, המפעל המשקי, המקצועי, הישובי, התרבותי יתרחב ויתבצר או ידולדל ויימך– לפי כוחנו וערכנו בעליה הבאה. הכוחות והגורמים הפועלים בעליה ובהתערותה בארץ– אלה יכריעו את גורל פעולתנו ותנועתנו לשבט או לחסד.

תל־אביב, כד אדר תרפה [קונטרס רו]