ניסן תרפח, (“קונטרס” שלג)

(מתוך הרצאה במועצת במועצת הבחרות הסוציאליסטיות)

אנחנו עומדים עכשיו לא בחזית קשה, – בחזית קשה אנחנו נמצאנו תמיד ונימצא עוד הרבה שנים, – אלא במצור, תנועת הפועלים בארץ ישראל ואתה כל התנועה הקשורה בנו בגולה נמצאת בשעה זו במצור. צרו עלינו מכל הצדדים, אנחנו מוקפים אויבים ופגעים: הפועל במושבה, הפועל בעיר, הפועל במשק העצמי שלנו הם במצב של מצור. בעיר אנחנו נצורים מחוסר עבודה, במושבה נוספו לנו על חוסר העבודה איבת הפרדסן היהודי, פחדו בפני הפועל היהודי, ובמשק העצמי, אשר שם כאילו אנחנו אדונים לגורלנו, גם שם אנו עומדים במצור. אנו עומדים במצור של איבת בעל הבית הציוני. הוא כרגע המושל בכיפה. דווקא בשנה שהתגלתה כל היכולת המשקית שלנו, דווקא בשנה שאנחנו רואים את ראשית נצחוננו המשקי, דווקא בשנה זו נערכה התקפה גדולה על המשק העצמי של הפועל ע“י בעל־הבית הציוני. ולא רק אנחנו, תנועתה פועלים ומפעל תנועת הפועלים, אלא כל התנועה הציונית היא כרגע במצור, במצור ובמחנק, שגילויו הכי בולט הוא סגירת שערי הארץ. אנחנו בעצמנו כבר כל כך השלמנו את הדבר, שכבר חדלנו להרגיש בו. אין אנחנו מתפלצים יותר לדבר, ששערי ארץ־ישראל פתוחים אך ורק בכיוון אחד, בכיוון לחו”ל; שפסקה כל עבודה התישבותית חדשה; שדללה האמונה הציונית, שאלה המתימרים להיות מנהיגי התנועה הציונית זורעים אי־אמון וליקבידציה בתוך שורות התנועה הציונית. התנועה שלנו בגולה, תנועת החלוץ, נמצאת במצור, ולמרות כל הסתערותם לארץ, חסומה בפניהם הדרך לארץ־ישראל, המקרה הוא הדבר, אם זה חזיון חולף? האם יש להתגבר על זאת, וכיצד?

השנים הראשונות שלאחר המלחמה היו שנים של העפלה חלוצית גדולה ושל כיבוש חלוצי גדול בארץ; תיכף אחרי תום המלחמה התפרץ הנוער העברי לארץ־ישראל, הגדיל את מחנות ציבור הפועלים וכבש את הכיבושים הגדולים בעמק מצד אחר ובבנין מצד השני, וכל התנועה הציונית, לא רק שלנו, גם התנועה הציונית הכללית, גם התנועה הציונית הבעל־ביתית, התפרנסו מכיבושים הללו וינקו ממקורות היצירה וההעפלה של הכוחות החלוציים הללו. בשנים ההן היה רק אומר אחד לכל העסקנים ונושאי דגל הציונות בעולם: החלוץ והמפעל החלוצי בארץ־ישראל. בעקבות הכיבושים הגדולים הללו החלה עליה עממית גדולה לארץ, עליה המונית, אשר שטפה ועברה את גדות החלוציות וסחפה אחריה שכבות עממיות רבות מאוד. הסתער על הארץ מה שקוראים בשם המעמד הבינוני. אולם ההתפרצות של העליה העממית הגדולה הזאת, אשר לה התפללנו ואשר רק היא תבנה את הארץ, קרה לה אסון ומכוח יוצר הפכה לנו לרועץ, כי לעליה עממית זאת חסר היה מה שהיה לעליה החלוצית. העליה החלוצית, ההתפרצות של 25־20 אלף חלוצים, זכתה למצוא בארץ מדריכים ומפלסי נתיב, אשר התכוננו לקראתה ואשר כיוונו את דרכה, ואשר בנסיונם במשך 20 שנה, בנסיונם הקולקטיבי בארץ בכל ענפי הפעולה, בכפר ובעיר, בעבודה ובתרבות, בארגון ובחיים הציבוריים, היו להם למורי דרך, שימשו להם מחנכים עוד בגולה, – כי נוצר ע"י העליה השניה מפעל גדול, אשר היה לכוח מחנך בשביל אלפי החלוצים, עוד בטרם בואם לארץ, והכשירם לקראת שינויי הערכין, אשר נתבעו מהם בארץ הזאת, וראשי החלוץ באו לארץ הזאת בהכשרה ידועה, והיו מוכנים במידה רבה לקראת התמורה הרבה בכל חייהם, בהווי שלהם, ביחס שלהם, בסידור חייהם הפרטיים, הודות למפעל שיצר הפועל בארץ במשך עשרים שנה. חינוך זה חסר לעליה העממית הרחבה.

ואנחנו עומדים כרגע בתוך תקופת ריאקציה של הציונות הבעל־ביתית נגד כל המפעל הציוני בארץ, באשר התגלה, שהמפעל הציוני היחידי בארץ הוא מפעל הפועל. ומתוך אכזבה בדרכו, ומתוך כשלון פעולתו הוא, בא הבעל־הבית לידי חוסר אמונה בציונות עצמה, ומתוך שמפעלו הוא נכשל, ומתוך שדרכו היא נכשלה, חושב בעל־הבית הציוני, שכל הציונות נכשלה. וזה פשר הליקבידציה, המתגלה עכשיו בכל חוגי הציונות הבעל־ביתית, עד המנהיגים הראשיים של הציונות הבעל־ביתית. ושוב, מעין מה שהיינו לפני 25־20 שנה במושבות, קומץ של בודדים, בלתי מובנים, כך היינו שוב עכשיו – אמנם במסשטב יותר גדול. ציבור הפועלים בארץ נעשה מבודד בתוך התנועה הציונית; לא רק בודד במפעלו, אשר אין לו עזר ואשר אין לו יחס חיובי בתוך התנועה הכללית, אלא בודד באמונתו, בודד באמונתו הגדולה ליצירת המדינה העברית בארץ־ישראל, בודד באמונתו באפשרויות הכלכליות הרבות הצפונות בארץ, ביכולת הרבה, שישנה בתוך חוגי העם העברי לבנות את הארץ.

יש עוד סיבה אחת לאותה הבדידות ואותו המצור, אשר בהם נמצאת כרגע תנועתנו. תנועתנו בארץ ישראל היא תנועה של מרד. היו הרבה תנועות מורדות בתולדות העם היהודי. אם נקח רק את המאה האחרונה: – תנועת ההשכלה, זאת היתה תנועת מרד נגד הגיטו, נגד חיי הגיטו, התפרצות גדולה למרחב, לאנושי, למידת ערכין אנושיים. והתנועה זאת חידשה את החיים היהודיים, למרות כל השלילות שהיו בה. היתה תנועת מרד שניה, חיבת ציון. היתה תנועת מרד שלישית, תנועת הפועלים היהודים בעולם, ה“בונד”, אשר מרד בשפלות של היהודים, בפחד שלהם מפני הגוי, בדכאון של בעל המלאכה היהודי ושל הפועל, אשר היה הראשון, שהרים את נס המלחמה בעד שיווי־זכויות ובעד ארגון הפועל ובעד מלחמה קולקטיבית אקטיבית לארגון חיי היהודים. – היתה עוד תנועת מרד גדולה, הציונות המדינית, אשר בבת אחת זקפה את הקומה הלאומית של היהודים, הציגה את הפרובלימה של העם היהודי כפרובלימה אינטרנציונלית, אשר לא הסתפקה יותר ב’ראוונאפראביה'; אשר אמרה שויון לאומי, שויון מדיני, מדינה, עם כמו כל העמים, – וכל התנועות הללו, שבאו למרוד במציאות הדלה, העלובה של חיי היהודים, נתקלו בהתנגדות גדולה מאוד, נתקלו בהתנגדות של האינרציה והמסורת. אולם לא היתה תנועת מרד כ"כ עמוקה כתנועת המרד, אשר הרים הפועל היהודי בארץ כל המרידות הנזכרות היו פחות או יותר אך ורק בשטח המחשבתי־הציבורי, בשטח החיים הציבוריים, ולא נגעו לחיים האישיים, לא נגעו ביסודות הקיום של האנשים. והנה קמה בתולדות העם היהודי תנועה חדשה, קם מרד של הפועל העברי, אשר מרד בבת אחת לא ר ק בגולה, הוא מרד גם בציונות, הוא מרד גם בסוציאליזם, אשר שררו ברחוב היהודי, והרים על נס שינוי הערכים הכי יסודיים בחיים האישיים, בהווי, – את שינוי הערכין מתוך ההגשמה והפועל הזה, אשר העז כל כך למרוד בכל היש היהודי, גם ביֵש של אותן התנועות, אשר לכאורה באו לרומם אותנו מהשפלות הזאת, בציונות מצד אחד ובסוציאליות מצד שני, הפועל הזה הוכרח להיות בודד גם בתוך התנועה הציונית וגם בתוך תנועת הפועלים.

מעטים האנשים, אשר יעיזו כאשר העזנו אנחנו. והגורל הזה הגורל להיות בודדים, (לא) הוא גורל של תנועה מורדת גדולה; הבדידות הוא לפעמים גורם של חולשה ולפעמים של כשלון, – כי המחנה המועט הוא קצר אונים ביחס לתעודות הגדולות, אשר הציג לעצמו, – אבל יש שבדידות זו היא הערובה לנצחון. כי אם אנחנו עכשיו נצורים מכל הצדדים בארץ, בעבודה, במשק, בתנועה הציונית, בתנועת הפועלים היהודית, אם אנחנו מוקפים אויבים, – הרי בפנים אנחנו הננו מבצר. לא המבצר האחרון, כי אם המבצר הראשון. אנחנו הננו המבצר הראשון של המהפכה היהודית הגדולה, אשר בה צפונים כל הכוחות המרובים הגנוזים בתוך העם היהודי; הכוחות הסמויים מעינינו, אבל קיימים ופועלים במסתרים. כי לא מאפס באנו, כי אין נוצר יש מאין. לא מתוך חלל ריק הופיע ציבור זה של 80,000 פועלים, הנושא את ההגשמה הנועזה של המרד הכי גדול בהיסטוריה היהודית. לא, אנחנו בעצמנו הננו פרי של כוחות גדולים מאוד המפעמים בחובּה של ההיסטוריה היהודית.

לא במקרה בא כל אחד מאתנו הנה. לכל אחד מאתנו אולי ידמה שאותו קרה מקרה. אבל לא מקרה הוא הדבר הזה, אשר קרה ל־30,000 איש, לא מקרה הוא הדבר, אשר 30,000 איש מכל קצוי תבל חוללו בחייהם את שינוי הערכים הכי עמוק, אשר חולל עד היום הזה איזה ציבור אנשים שהוא. די רק שכל אחד ואחד מאתנו יזכור, מה היה, איך חי, מה היתה לשונו, איך הרגיש, איך התיחס לענינים לפני 10 שנים, לפני 15 שנה או לפני 5 שנים, בטרם בואו לארץ, ומה הוא עכשיו, איך הוא חי, איך הוא עובד, מה הוא מרגיש כרגע. איזו מהפכה עצומה עברה על כל אחד ואחד מאתנו. האמנם כל זה היה מקרה, האמנם כל זה היה רק דבר אישי, האומנם מאחורי המהפכה הזאת אינם עומדים כוחות עצומים, אשר אינם נראים לעין, כמו שלא נראית לעין הסערה המכה גלים בים? אותם הכוחות ההיסטוריים הפועלים בקרב העם היהודי הכריחו, דחפו בכוח איתן את כל אלה שהם הכי רגישים בתוכו, את כל אלה שהם הכי אקטיביים, את כל אלה, אשר חוננו בדקות ההרגשה וברגש חובה יותר עמוק, להיות הראשונים, – מה שקוראים בשם, שנעשה כבר בנלי מרוב שימוש, – החלוץ. אנחנו מבצר האבנגרד של המהפכה היהודית, אנחנו מוכרחים להיות בודדים, אנחנו מוכרחים להיות לא מובנים, כי אנחנו כובשים דרך חדשה בהיסטוריה היהודית. אנחנו מרדנו בכל ההוי היהודי, בכל החיים היהודיים, בכל התפיסה היהודית, לא רק הבעל־ביתית, גם הסוציאליסטית שבגולה, וכבשנו לנו דרך חדשה. והכוח אשר נתגבש בתנועתנו איננו הכוח של 25 או 80 אלף הפועלים והפועלות שישנם בארץ, אלא שהוא התגבשות ממוצה של כוחות היסטוריים גדולים, התלכדות של ניצוצות, אשר הבהבו בהיסטוריה היהודית בכל הדורות ובכל התקופות, הניצוצות של המאוויים המשיחיים, מאוויי הגאולה, אשר לבשו לבושים שונים ובאו לידי גילוי מחודש בתוך ציבור הפועלים בארץ.

הכוח הזה, אשר כבש לעצמו דרך חדשה, קרוי עכשיו לתעודה קשה מאוד: לכבוש את העם היהודי בשביל הדרך הזאת.

במשך 25 שנה היינו מרוכזים בהקמת מפעלנו בארץ וביצורו. יצאנו את הגולה, הוצאנו מהגולה את מיטב כוחות התנועה וריכזנו אותם בארץ. הגולה התרוקנה. היא התרוקנה ממיטב הנוער שלה, היא התרוקנה מכל כוחות ההעפלה והחלוציות, אשר התרכזו בארץ. הסחנו את דעתנו מהגורם העיקרי, היינו מוכרחים להסיח את דעתנו מהגורם העיקרי בהגשמת המפעל שלנו,–מהעם אשר נשאר שם. והעם הזה הופקד לבעל הבית, העם הזה הופקד לסוציאליסט היהודי הגלותי, וחינוכו נשאר בידים לא נאמנות. הדבר הזה, חוסר החינוך וחוסר ההכשרה של ההמונים היהודים, בא לידי גילוי טרגי ברגע הראשון שפרצה עליה גדולה. העליה העממית הראשונה לא היתה מוכשרה לתפקיד הבנין והמהפכה בארץ־ישראל. ואם אנחנו לא נכשירה, איש לא יכשירה. הפקרנו את האיש העממי היהודי.

אל נטעה מתוך מרכסיזם מזוייף לחשוש, שטבעי הדבר, שכל אלה שאינם פועלים – וזהו הרוב הגדול של העם היהודי – הם נגדנו, בני מעמד צורר לנו, המוכרח על פי טבעו להתנגד לנו. להיפך, הרוב הגדול של העם היהודי הוא משולל רכוש ואין לו שום תקווה להיות בעל רכוש, ואין לו שום סיכוי בעתיד לבנות את חייו על יסוד רכוש, על יסוד ניצול. הרוב הגדול של העם היהודי, אם יש לו עתיד של קיום, יש לו קיום רק בעבודה. ולא טבעי הדבר, שבעל־הבית היהודי, בעל הרכוש, בעל האינטרסים המעמדיים המתנגדים לנו, – שהוא יהיה השולט בהמונים הללו, שהוא יהיה בא־כוחם, מדריכם ומחנכם. כי אם נכון הדבר, שיש כחות היסטוֹריים הדוחפים והמושכים את העם העברי אל הארץ הזאת, לבנותה ולהבנות בתוכה – הרי אלה הם מניעים את ההמונים היהודים הגדולים לעבור לחיי עבודה בארץ, כי אין כל סיכוי ותקווה להמונים הגדולים אם לא בעבודה. התנועה החלוצית גופה יש בה ביטוי עמוק להכרח ההיסטורי הפועל בחיים שלנו, המצווה על הדור הצעיר לעבור לחיי עבודה, ואין כל יסוד לדבר שהמוני העם יהיו נתונים להשפעה בידי “בעל הבית”, בידי השונא המעמדי שלנו. לעקור את המוני העם היהודי מהשפעת העסקן הבורגני, הפובליציסט הבורגני, ולרכזם סביבנו בהגשמת הציונות בארץ – זוהי עכשיו חובתנו ותעודתנו. אנחנו עומדים לפני הצורך של הכשרת כוחות עממיים גדולים לקראת בנין ארץ־ישראל, אנחנו עומדים ערב תקופה חדשה בהתפתחותה הכלכלית של הארץ, ערב מפעלים משקיים גדולים: מטעים, חשמל, נמל, ים המלח.

נסתיימה תקופת ההסתערות והכיבוש הראשונה שלנו, אשר הצליחה להרים עליה עממית גדולה, אבל עליה זו לא הוכשרה לתפקידיה בארץ ונכשלה. ויש סכנה, שהמצוקה, חוסר העבודה, ההתקפות של שונאינו, הליקבידציה המתנכרת בתוך הציוניות הבעל־ביתית, אפיסות הכוחות של ההסתדרות הציונית, חילוף המשמרות בתוך הנהלת ההסתדרות הציונית, גל הפורעניות המרובות שעבר עלינו במשך שתי השנים הללו – יש סכנה, שהגל יאפיל את האופק הנפתח לפנינו, ויסיח אותנו מעבודת הכיבוש הגדולה, הכיבוש של ההמונים היהודים למפעל של הפועל היהודי בארץ. ועל כל אחד ואחד מאתנו לדעת, שיחד עם המלחמה נגד חוסר־העבודה, נגד ההתקפות נגדנו, נגד הממשלה, נגד ההנהלה הציונית המתנכרת, נגד השטנה המתפשטת בעתונות הציונית, יחד עם העבודה הקשה שהיא צריכה להעשות יום יום, – לא נעלים מעינינו את התעודה הגדולה האומדת לפנינו בתור ציבור שאינו רק נושא צרכים בלבד אלא נושא מפעל וחזון ויעוד; לא רק ציבור מטופל בצרות ובדאגות ובמצוקות, אלא צבור חלוצי המכין עצמו לקראת כיבוש עממי גדול. עלינו להפוך את כל מלחמתנו עכשיו. מלחמתנו נגד חוסר העבודה צריכה להיות לא רק מלחמה נגד הבטלה של אלפי פועלים; מלחמתנו בהתנכרות של ההסתדרות הציונית, צריכה להיות לא רק נגד מנהיג פלוני ועסקן אלמוני; מלחמתנו על המשקים, צריכה להתכוון לא רק נגד התנקשות במשק קיבוצי זה או אחר; עלינו להפוך את המלחמה הזאת למלחמה היסטורית בעד שינוי כל הדרך, בעד שינוי יחסי הכוחות בתוך התנועה הציונית ובעם היהודי; עלינו להפוך את המלחמה נגד חוסר העבודה למלחמה בעד התיישבות חדשה; עלינו להפוך את המלחמה נגד ההרכבה של ההנהלה הציונית – למלחמה בעד כיבוש ההמונים היהודים לדרך הפועל; אנחנו צריכים להפרות גם את סבלנו ומצוקתנו. תנועת הפועלים, אשר יש לפניה אפקים רחבים, דרך היסטורית, מחוייבת להפוך את הסבל ואת המצוקה למקור של מאמץ קולקטיבי גדול לקראת כיבושים חדשים. ואת דאגתה לעניני יום יום היא צריכה לשלב במלחמה מפרה ומהפכת את המצב בארץ ובתנועה.

ירושלים, יב ניסן תרפח [“קונטרס” שלג]