שבט תרצג, (“הפועל הצעיר”)
(מהבירורים במועצת המפלגה לשאלת העליה)
כשאנו מדיינים בשאלות העליה, כמו בכל שאלות הציונות, אין אנו רשאים לראות את עצמנו כמפלגה הקובעת פרוגרמה שאחרים צריכים לקיים אותה, וגם לא כבעלי תביעות המוצגות למישהו מן החוץ. עלינו לראות את עצמנו כמפלגה האחראית בעצמה לענין גופו; ובשעה שאנו באים להכריע בשאלה עלינו להרגיש, כאילו בהכרעתנו בלבדה תלוי כל הדבר.
המציאות האובייקטיבית שמה לנו מזמן לזמן, שלא מדעתנו ובעל־כרחנו, תחומים והגבלות; ובדלית־ברירה אנו נאלצים להסתגל לסייגים אלה; אולם יש סכנה שבמשך הזמן יהפכו ההגבלות – מתוך הרגל – מדָבר שבאונס לדבר שברצון, מהכרח לפרוגרמה. יש שגורם אובייקטיבי – לחץ הממשלה, משבר כלכלי, אסון פוליטי – מכריח אותנו להצטמצם או להרתע לאחור, ושומה עלינו לדעת ולזכור, שאנו נכנעים במקרים אלה לכוח חיצוני. ואין לנו לתת בשום אופן שהכנעה ממושכת תיהפך לאינרציה ורוטינה של מחשבה ושל פעולה. מזמן לזמן עלינו לבדוק את דרכנו ולבחון את המצב הקיים משום מה הוא קיים: אם משום שאנו בעצמנו, מתוך צרכינו אנו, קבענו אותו, או משום שנגזר עלינו בכוח חיצוני.
מבחינה זו עלינו לבחון גם את המצב בעליה.
שלוש הן השאלות העומדות לפנינו עכשיו בשטח זה:
עלית פועלים מקצועיים,
עלית חוגים עממיים,
הרחבת מידות־העליה.
לא ייתכן שלא תהיה לנו עמדה ברורה ומבוססת בעניני העליה, כי זוהי כרגע השאלה המרכזית והבוערת, ועלינו לדעת ברורות מי הם החוגים הראויים והמתאימים ביותר שיש להעלותם.
נדמה שיש שני סוגי־עולים שהם מחוץ לכל וויכוח. סוג אחד זהו שראוי להקרא בשם “מעמד בינוני”, אלא שהדימגוגיה משתמשת בהגדרה זו שלא במקומה. לפי הגדרת בא־כוח האיכרים בוועדת העליה נקרא בשם מעמד בינוני כל מי שאינו נכנס להסתדרות העובדים, בין אם הוא פועל, בעל מלאכה, רוכל או בעל פרנסה אחרת, בין שיש לו הון ובין שאין לו, ובלבד שהאידיאולוגיה שלו היא בניגוד ל“שמאל” , וכל אלה שרוצים קודם כל בהחלשת ההסתדרות נכללים ב“מעמד בינוני” זה, המהווה לא קטיגוריה סוציאלית־כלכלית, אלא פוליטית־אידיאולוגית.
אולם אנו דנים במושגים כלכליים חברתיים, ומעמד בינוני אמיתי, כלומר החוגים שישים להם לכל הפחות אלף לא"י – עליתו לארץ היא בלתי מוגבלת על פי החוק, ואינו זקוק לסרטיפיקטים. ואיש מאתנו אינו חושב לצמצם את עלית החוג הזה.
וישנו סוג שני, אשר מחוצה לנו הוא אולי עומד בוויכוח, אבל בתוכנו אין כל חילוקי־דעת בדבר ערכו הראשוני לגבי העליה – וזהו סוג העליה החלוצית. לשם כיבוש העבודה, לשם צרכי ההגנה ולשם תמורת־המבנה הכלכלי של העם היהודי, אשר בלעדיה לא תיתכן הגשמת הציונות, ישנו הכרח בעליה חלוצית ובהכשרה חלוצית. החלוציות לא רק שזמנה לא עבר, אלא שיש צורך חיוני בהגברתה. כל אלה הטוענים שאין עוד צורך בעליה החלוצית – היו מתנגדים כל השנים לעליה חלוצית. אם הם מצדיקים עכשיו את החלוציות שבעבר – הרי זאת מפני שאינם יכולים לעמוד בפני האמת ההיסטורית. הם רק מעידים על עצמם שהיו עד עכשיו מוכי־עיוורון. אבל הם טועים, אם הם סבורים שעכשיו נפקחו עיניהם. כמו שלא הבינו לפני עשר ולפני עשרים שנה את הצורך במאמץ חלוצי, ורק לאחר מעשה ידעו להעריך את חשיבותו, כך הם עכשיו אינם מבינים את סוד היצירה והבנין הזקוקים תמיד לכוחות חלוציים. כמו בשנים הקודמות אנו עומדים גם עכשיו – ובהיקף יותר רחב – לפני תפקידי כיבוש שלא ייתכנו בלי כוחות חלוציים. עלינו רק לשאול את עצמנו באיזו מידה העליה הנקראת חלוצית היא באמת חלוצית. לא נוכל להתעלם מהעובדה המרה שטיב העליה החלוצית בשנים האחרונות נמצא בקו של ירידה, ולא כל עליה הבאה בשם החלוץ היא ראויה ומוכשרה באמת לשם זה ולתפקיד המוטל עליה. אבל אין זו שאלת מדיניות־העליה – אלא שאלת פעולתנו החינוכית וההכשרתית בגולה. דווקא מפני שצרכי הכיבוש ותפקידי הכיבוש התרחבו, עלינו להחזיק עוד ביתר שאת מאשר קודם את דגל העליה החלוצית ולעשות את כל המאמצים הדרושים למען יהלום הדגל את נושאיו, ובעליה שאינה חפשית, בעליה הנתונה בכבלי מיכסות ממשלתיות, עלינו להילחם על בכורת העליה החלוצית.
אולם אני נדרשים עכשיו לתת תשובה, הלכה למעשה, לשאלת הפועלים המקצועיים הנדרשים לארץ במספר יותר רב לרגל ההתפתחות המהירה של החרושת והבנין בארץ. ישנה כרגע תביעה, לפי דעת החברים הבקיאים בדבר, לאלף פועלים מקצועיים שאין להשיגם בארץ – ובגולה נמצאים אלפי פועלים כאלה המשתוקקים לעלות לארץ והמוכשרים להיקלט בה, אולם במסגרת העליה הקיימת אין להם מקום. דרך איזה קופא נעלה את הפועלים האלה? ברור שיש צורך בשינוי דרכי העליה, וצריכה להיווצר מסגרת נוספת על יד העליה החלוצית בשביל עלית בעלי־מקצוע שהארץ זקוקה להם, אם גם אינם נמצאים ואינם יכולים להימצא בתוך שורות החלוץ. אנחנו רק נצטרך להציג להם דרישות תרבותיות וחברתיות מסוימת ונתקין בשבילם הכשרה מיוחדת – אם על יד החלוץ או מחוצה לו.
יותר קשה היא שאלת החוג השני – שאינו בגדר מעמד בינוני, כלומר בעלי הון מספיק להתפרנס אך ורק מהונם, וגם אינו בגדר החלוץ והפועל המקצועי, וחוג זה הוא רוב מיניינו ורוב ביניינו של העם היהודי בגולה.
אנו נמצאים כרגע במצב שאין בו כל צורך לעשות תעמולה בשביל א“י, חיי היהודים בתפוצות עושים את התעמולה הממריצה ביותר – ע”י הריסת כל האפשרויות הכלכליות של ההמונים וערעור יכולת קיומם בגולה.
לפני 9־8 שנים התפרצה לארץ עליה עממית רחבה, ועליה זו למרות כשלונותיה המרובים, הביאה גם ברכה רבה לארץ. יהודים רבים בעלי אמצעים מועטים, ולפעמים כמעט בלי כל אמצעים, נאחזו בכברת אדמה, רכשו פרות אחדות או נאחזו במלאכות שונות, התנחלו וגם יצרו ישובים חדשים. חוגים אלה, שאינם נכנסים כמעט לשום קטיגוריה שבחוק הממשלתי – מתפרצים עכשיו באלפיהם לארץ. מהי התשובה שאנחנו, הרואים עצמנו אחראים, ואחראים יחידים, יכולים לתת להמונים אלה?
השלילה הגמורה הנשמעת מכמה חברים ביחס לחוגים אלה – אינה עומדת בפני הביקורת. נכון הדבר שתפקיד הציונות בתקופת ההגשמה אינו בהצלת יחידים – מועטים או רבים – אלא בבנין־הארץ, ועלינו לכוון את מעשינו בתקופה זו לא כלפי אלה שצריכים לארץ, אלא כלפי אלה שהארץ צריכה להם. עלינו לנקוט בכלל; לא הארץ בשביל העולים – אלא העולים בשביל הארץ, כל זמן שהציונות לא נתגשמה. אין אנו עוסקים במפעל פילנטרופי, ואין א"י ארץ של אימיגרציה. עלינו לעבוד מתוך חשבון היסטורי, וכל עולה ייבחן, אם הוא מועיל לארץ ומקדם את ההגשמה הציונית. ואנחנו נבכר להעלות מספר מצומצם של צעירים על מספר יותר גדול של זקנים, אפילו אם נדע שעל ידי כך נציל אותם מסבל רב, כי עלינו לעשות תמיד חשבון ציוני, ולא פילנטרופי.
אבל אין אנו יכולים להצטמצם רק בהתיישבות לאומית, זו תהיה התעלמות לא מוצדקת מן המציאות אם לא נראה שההון הפרטי, הזר לפעמים מכל רצון ציוני, נעשה כמה פעמים בעל כרחו, ולא פעם גם ברצונו, לגורם גדול וחשוב בשביל בנין הארץ וקליטת העליה העובדת. עובד יהודי ישנו לא רק בהתיישבות הלאומית. ישנם גם שנים־עשר אלף פועלים בהתיישבות החקלאית של ההון הפרטי – ההתעלמות מעובדה זו אין בה לא משום עמדה ציונית ואף לא משום עמדת־פועלים.
אבל לא רק זאת. אנחנו יצקנו דפוסים מסויימים בשביל עבודתנו בארץ. הדפוס הראשון היה דפוס הקבוצה. דפוס זה לא הוצק במחשבה תחילה, אלא נתגבש בפרוצס ממושך של חילופי הפועל היהודי למצוא אחיזה לעבודה עברית. יצקנו אחר כך את דפוס המושב. הצד השווה שביניהם – עבודה עצמית. ואמרנו: עבודה עצמית בתוכנו זהו הגבול שבין הסתדרות ובין לא הסתדרות. אבל השאלה היא אם זהו הגבול בין ציונות ולא ציונות? ואני מרשה לעצמי לומר שהגבול בין ציונות ובין לא ציונות אינה מזדהה עם הגבול בין הסתדרות ובין לא הסתדרות אי אפשר להגיד שמגדיאל נמצאת מעבר לא“י. אי אפשר להגיד אפילו שפתח־תקווה נמצאת מעבר לא”י. ואנחנו לא השלמנו אפילו עם העובדה שזכרון־יעקב וראש־פינה נמצאים מעבר לגבול א"י, אם כי הם כיום כמעט מעבר לגבול. שני הגבולות האלה אינם עולים בקו אחד, ומכאן יש מסקנה, שהעליה, אשר תימצא מעבר לקו של ההסתדרות אין לשלול אותה, אם רק היא תוכל להשתמר בתוך תחומי הציונות. וודאי שתעמוד השאלה מי קודם. אם יהיה לנו סרטיפיקט אחד בשביל שני מועמדים לעליה השווים בכל הדברים, אלא שהאחד יודע עברית והשני אינו יודע – נבכר כמובן את היודע עברית. אם אחד מהם קיבל הכשרה והשני לא – נבכר את המוכשר. אם אחד יהיה צעיר והשני זקן, נבכר את הצעיר. אנו קובעים סימנים ציוניים בעולים, וכל מי שסימניו מרובים – הריהו קודם לעליה.
אולם גם לאחר קביעת סימנים אלה עוד לא פתרנו את כל השאלה. יש המוני יהודים שאינם חומר להכשרה חלוצית, אין בהם גם בעלי מקצוע ואף אלף לא"י אין להם, ואין הם מסוגלים לקבל על עצמם תריג מצוות שלנו – הרצויה עליתם לארץ, שלא על חשבון העליה החלוצית?
כשם שלא נכון להגיד שההון הפרטי הוא אנטי־ציוני בכל המקרים – אם כי במקרים רבים הוא מזיק לציונות, – כך אין זה נכון להגיד שעלית חוגים עממיים אלה אינה ציונית. הראייה מ“העליה הרביעית” אינה מוכיחה כלום. עליה זו באה לידי משבר. נכון. אולם נסלף את האמת אם נעשה חשבון העליה הזאת רק על פי מספר היורדים שעזבו את הארץ והבאישו את ריחה או על פי אלה שפשטו את הרגל או עסקו רק בספסרות. העליה הרביעית היתה התחלה של עליה עממית, ולמרות מגרעותיה, הביאה ברכה רבה לארץ. חלק ממנה נכשל, מפני שהלך שולל אחרי הדימגוגיה הבעל־ביתית, שאין לה דאגה לציונות אלא שנאה לפועלים. חלק ממנה נכשל מפני שהיה עָקָר ופרזיטי. אבל חלק גדול של עליה זו הִפרה את הארץ ונאחז בה בהצלחה. העקבות החיוביים של עליה זו יש למצוא גם בתל־אביב וגם בדרך לפתח־תקוה ובשרון. איש לא יגיד שרמת־גן ובני ברק ומגדיאל אינם נכסים ציוניים. היו יהודים שבאו עם מאתים ושלוש מאות פונט ויסדו משק ונעשו לעובדים, הם ובניהם, ומתפרנסים מזיעת אפם וגם מפרנסים אחרים. האם אין לתת יד לעליה זו ואין להפרותה ולערותה בארץ?
עליה זו אינה מתבססת על עבודה בלבד או על הון בלבד. יש לה מעט הון והיא מוכשרה גם לעבודה, אם כי לאוו דוקא על טהרת העבודה העצמית. בכל זאת לא מתוך פרינציפ, אם כי למעשה, מהכרח כלכלי, בחלקה הגדול היא מתקיימת בעבודה עצמית. וידעתי שבהזדמנות הראשונה הם יפרצו את העבודה העצמית – אבל הם יהיו בכל זאת פרודוקטיביים, והתנועה הציונית אינה יכולה להסתלק מדאגת עלייתם והשתרשותם בארץ. אולם בקביעת סוגי העולים אין אנו ממַצים עדיין את עיקרה של שאלת העליה כפי שהיא מתייצבת לפנינו בשעה זו.
לאחר שיתוק העליה במשך שנים אחדות מלא כל אחד שמחה כשהוא רואה עליה של אלפים. בשנת 1932 נכנסו לארץ למעלה מעשרת אלפים איש. לעומת השנים האחרונות הרי זוהי התקדמות גדולה. אבל מה הן מידות העליה הזאת, לא רק לעומת הצורך של העם היהודי, – כאן נעמוד באמת לפני מידות אסטרונומיות – אלא אפילו רק לעומת הצורך של בנין־הארץ בשטח הזמן הניתן לנו לבצע את מפעלנו, כפי שאפשר לראותו מראש בתנאים ההיסטוריים שלנו? האם לא הגיעה השעה לתנופה פוליטית גדולה, כלפי חוץ וכלפי פנים, למען אפשר עליה עממית רחבה אשר תהלום את צרכי העם ואת היכולת הרבה אשר נתגלתה בארץ דווקא בתקופת המשבר העולמי? האם לא הגיעה השעה למאמצים פוליטיים מוגברים בקנה־מידה עולמי, כאשר עשינו בימי הצהרת בלפור, למען קשר שוב את ענין א"י עם הצורך לפתור את שאלת העם היהודי, ולמען הפוך את המצוקה היהודית הגדולה, את החורבן של היהדות בכמה ארצות, למנוף פוליטי רב־אונים אשר ירים את העליה ויחיש את בנין הארץ?
ואני מדבר לא רק על תנופה פוליטית לשם שינוי שיטת העליה של הממשלה – אלא גם על תנופה פנימית לשם גיוס אמצעים רבים, אם מתוכנו אנו ואם מבחוץ, אם בצורת מלווה לאומי או מלווה בין לאומי, כדי לאפשר התישבות גדולה, לא של מאות – אלא של אלפי משפחות לשנה בתקופה הקרובה על פי תכנית ערוכה ומכוונת. עלינו להתנער ולצאת מתוך העוגה הצרה אשר כוחות מכשילים ומעכבים מבחוץ וחוסר־אונים מבפנים ענו לנו כל השנים האלה – ולהרחיב את מסגרת העליה וההתיישבות ע"י פעולה פוליטית מוגברת ועל ידי מפעל כספי רב־היקף אשר יתאימו את מידות־העליה לצרכי בנין הארץ והגשמת הציונות. זוהי השאלה המרכזית העומדת עכשיו על הפרק ודורשת מאתנו פתרון.
כשהעם היהודי הולך ונהרס ונחרב במרכזי תפוצתו, וכשארץ־ישראל משווה את האי־הפורח היחיד בתוך עולם מוכה משבר אין אנחנו יכולים להשלים את המדיניות הקיימת של הממשלה ביחס לעליה. אבל שינוי מידות־העליה אינו רק ענין פוליטי ואינו תלוי רק בממשלה. זהו גם ענין של אמצעים קולוניזציוניים. כי לא לחלוקת החרדה העלובה שרבים מהפכים בה אני מתכוון.
נדרשת עכשיו עליה בקנה־מידה יותר רחב. אני יודע שאין זה בגדר של פוליטיקה מעשית אם נבוא עכשיו לממשלה ונגיד שתסיר את ההגבלות של העליה ותמסור את סידור העליה לרשות העם היהודי לבדו; אבל יש לתבוע שינוי יסודות הקונטרולה על העליה אשר יתן לנו אפשרות להכניס מספר עולים יותר רחב, מתוך קבלת אחריות התנועה הציונית על עליה מורחבת, ומתוך גילוי יכולת מורחבת של התנועה הציונית לקיים עליה מורחבת. כי שינוי העליה קשור בשינוי מידות ההתיישבות. עליה זוהי התיישבות – ז"א קרקע ואמצעים. מצב העם היהודי ומצב מפעלנו בארץ מאפשרים ומחייבים שינוי זה. מתוך גיוס גדול בתוך העם, מתוך ריכוז אמצעים יותר מרובים להתיישבות ומתוך תנופה פוליטית יותר מוגברת הדבר ניתן להיעשות.
אני זוכר כי בשעה שהתווכחנו על תנופה פוליטית זו לפני כשנה, אמר אחד החברים – שאין כל תקווה מהממשלה האנגלית, כי יש לה אינטרסים אימפריאליסטיים ואינטרסים אלה הם נגדנו. יש הודו ויש עולם מוסלמי – ואין זו אלא אשליה לסמוך על עזרת אנגליה.
איני רוצה לחלוק על תיאוריות אלו – כי אני חושב כל תיאוריה “אנגלית” בתור מוצא למסקנה ציונית – לפסולה ומסוכנת. היו בתנועה הציונית כמה הסברות מדוע אנגליה מעוניינת ומדוע אינה מעוניינת בציונות. היתה הסברה של סואץ ושל הבייבל, והיתה הסברה של הודו ושל פחד הערבים. והיתה תיאוריה אחת שפחד הערבים מביא לידי סיוע לציונות, והיתה הסברה שניה שפחד הערבים מביא לידי התנגדות לציונות. והיתה הסברה של סנטימנטים והסברה של אינטרסים, והסברה שנבנתה על כוחם של יהודי אמריקה והסברה שנבנתה על כוח היהודים בעולם. כל ההסברות הללו אינן עניין למדיניות ציונית. אנו לא באנו לתורכיה ולא באנו לחבר הלאומים אלא מתוך האינטרס החיוני של העם העברי. זה היה הארגומנט העיקרי והמכריע – וזה נשאר הארגומנט העיקרי והמכריע. לפעמים היו לו שומעים ולפעמים לא היו לו שומעים. ויש כמובן גורמים אובייקטיביים מדוע נשמע פעם ולא נשמע בפעם אחרת. יש שדברים אינם נשמעים מפני שנאמרים בלחש, ויש שדברים אינם נשמעים מפני שהאוזן תפוסה בעניינים אחרים. אבל אין כל התיאוריות וההסברות קובעות אם עלינו לדרוש ולפעול ואם לא. וביחוד כשאנו דנים במדינה כמו אנגליה. אימפיריה זו, הגדולה בעולם, יש לה המון אינטרסים מורכבים ומסובכים המתפשטים על פני כל כדור הארץ, ויש בה כל מיני סתירות וניגודים והתרוצציות, והיא עומדת בפני כל מיני מצבים משתנים ומתחלפים, ומרכז הכובד נעתק מפעם לפעם מעניין לעניין ומקום למקום, פעם הוא באמריקה ופעם באירופה, פעם בהודו ופעם באירלנדיה, פעם בחופש המסחר ופעם במסחר פרוטקציוני – ואין לבוא עם אמת־מידה אחת מסויימת ועם הנחות חנוטות הקבועות לעולם ועד. וכל גישה ציונית מדינית על יסוד תיאוריה אנגלית היא פסולה ומכשילה.
מבחינה עיונית אפשר לשאול מדוע בשנת 1930 ניהל דווקא פספילד – אחד מאבות הצהרת בלפור, פוליטיקה אנטי־ציונית, ומדוע אחר כך נתנה הממשלה את איגרת מקדונלד ומינתה את ווקופ לנציב בארץ. וכל זה נעשה ע"י אותה הממשלה. מה יש ללמוד מכך?
א) שיש חליפות באנגליה.
ב) שהגורם היהודי בא אף הוא בחשבון.
אין לדעתי אשליה יותר גדולה מזו מראות את העם היהודי כגורם פוליטי עולמי המכריע את דרכן של מדינות גדולות, כאנגליה. אף פעם לא היינו גורם כזה ואף פעם, כנראה, לא נהיה. אולם יש חוג־עניינים שכוחנו בהם הוא יותר גדול אפילו מכוחן של כמה מדינות גדולות. אם העניין אינו שאלת חיים של אנגליה, ואינו שאלת חיים של עם אחר – אבל גורל קיומנו אנו תלוי כולו בעניין זה, הרי כוחנו אנו בענין זה הוא גדול משל אחרים, ורצוננו ויכלתנו בעניין זה הוא גדול משל אחרים, ורצוננו ויכלתנו בעניין זה הם המכריעים. לא רק כוחה של אנגליה בכללה גדול משלנו אלא אפילו כוחם של הערבים גדול משלנו. הם מרוכזים בארצותיהם, הם גם שליטים בכמה ארצות. אולם לגבי א"י – שאינה מהווה שאלת חיים לא לעם האנגלי ולא לעם הערבי, ולעומת זאת היא מהווה שאלת־קיום, שאלת החיים והמוות בשביל העם היהודי כולו, לא רק מבחינה היסטורית מופשטת, אלא גם מבחינה אקטואלית וממשית, כוחו של העם העברי, רצונו ויכלתו של העם העברי הם הקובעים והמכריעים. זהו לדעתי היסוד למדיניות הציונית. ורק לאור ראייה זו אנו צריכים ללכת בפעולתנו הציונית.
וישנם שני גורמים יהודיים שאנו יכולים להניח על כף־המאזנים הפוליטיים, והם יכריעו את כל השאר: הגורם של מצוקת העם היהודי, והגורם של פריחת ארץ־ישראל. מצוקת העם היהודי עכשיו כל כך בולטת, כל כך מנקרת עיני כל העולם, אי אפשר להתעלם ממנה, כי היא פוגעת לא רק ביהודים, אלא גם בעמים שבתוכם אנו יושבים. והפריחה של הארץ? – היש עכשיו איש בעולם אשר לא יראה שפריחה זו נוצרה ע"י המפעל הציוני וקשורה בו, וגם פריחה זו בולטת עכשיו, ביחוד עכשיו, על הרקע של המשבר הכלכלי בארצות הגדולות ביותר והעשירות ביותר. ושני גורמים אלה יש להניח על כף המאזנים בשביל לשנות את מידות־העליה בהתאמה עם המפרה הציוני וצרכי העם העברי.
דבר זה צריך לעמוד במרכז המדיניות הציונית בשעה זו. ודבר זה אומר שינוי מדיניות העליה וגיוס אמצעים מתוך עזרה של אנגליה ושל חבר־הלאומים או ע“י מתן מלווה, או ע”י מתן ערבות, או ע"י העמדת קרקע וקונצסיה לרשות מפעל התיישבותי יהודי גדול.
הגיעה השעה שנעמיד מחדש בעולם הבינלאומי את שאלת העם היהודי בקשר עם ארץ־ישראל כשאלה אקטואלית. תנועה כתנועתנו הצפוייה תמיד למכשולים ומשברים וכשלונות צריכה להיות מוכנה לא להירתע מקטנות, כי כל צעד קטן וכל קורטוב של אחיזה מגדילים את התערותנו והשתרשותנו; אבל אנו צריכים להיות מוכנים גם לגדולות, ועלינו לדעת תמיד לתפוס שאנס גדול. כי במשחק הכוחות ההיסטוריים יש שמופיע שאנס גדול, שאם מחמיצים אותו אינו חוזר. זהו בבחינת אותו הרגע האחד בשנה, שלפי האגדה נבקעים בו השמים וכל בקשה שביקעת באותו רגע נשמעת. ולתנועה דרוש חוש לתפוס את רגע־הרצון. כבר הפסדנו הרבה בשתי שנים אלה, אבל שעת הרצון טרם עברה, ואל נחמיץ יותר. אנו נתבעים לתנופה חיצונית ולמאמץ פנימי – להתאים את מידות העליה וההתיישבות לצרכים ולאפשרויות של שעה גדולה זו.
תל אביב, ח שבט תרצג [הפועל הצעיר, 17־18]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.