ניסן תרצג, (״היינט")

א    🔗

מה שהתעמולה הציונית לא עשתה במשך עשרות שנים – עשתה המצוקה היהודית בזמן קצר. א"י נעשתה לשאלת חיים של המוני ישראל גם במזרח אירופה וגם במערבה. גם בעולם הישן וגם בחדש. לאלפים ולרבבות מבני ישראל מכל הגילים נעשה הסרטיפיקט האידיאל הגדול ביותר בחייהם.

ומתעוררת בכל רצינותה הגדולה והמרה השאלה: היש בכוחה של הארץ לקלוט את ההמונים העורגים לעלות? מי הוא החומר המעולה שהארץ זקוקה לו? ומה יש בידי התנועה הציונית לעשות למען הרחבת אפשרויות העליה לארץ?

ב    🔗

בשנת 1922 קבעה הממשלה האנגלית את העיקרון, שהעליה צריכה להתאים ליכולת הקליטה הכלכלית של הארץ בה בשעה. עיקרון זה נתפרסם בספר הלבן של צ’רצ’יל־סמואל, וההנהלה הציונית שהיתה מורכבת אז מוויצמן, סוקולוב, מוצקין, ז’בוטינסקי, ליכטהיים וסולובייצ’יק חתמה על הספר הלבן והתחייבה בכתב לנהל את הפעולה הציונית לפי העיקרונים אשר נקבעו ונוסחו ב“ספר הלבן”.

איך נתפרש למעשה העיקרון של הספר הלבן, העיקרון של יכולת הקליטה הכלכלית בה בשעה? במשך אחת עשרה השנה שלאחר הספר הלבן חלו שינויים רבים בהיקף העליה. היו שנים שהעלו לארץ למעלה מעשרת אלפים יהודים, היו שנים שהעלו רק אלפים אחדים! היתה גם שנה אחת שעלו בה למעלה משלושים אלף יהודים, והיתה שנה שמספר היוצאים גדל בה ממספר הנכנסים. וכל התנודות הללו חלו תחת אותה הממשלה ובהתאם לאותו העיקרון.

אמנם, במשך התקופה הזאת התחלפו הנציבים העליונים ארבע פעמים. אולם טעות היא לחשוב שתנודות העליה כרוכות בחילופי הנציבים. בימי הרברט סמואל (המחבר האמיתי של הספר הלבן משנת 1922) עצמו נשתנה מספר העולים משנה לשנה, ובימי נציבים אחרים קרה אותו הדבר. מובן שיחסו האישי של הנציב העליון יש לו השפעה ידועה על מהלך העליה, אולם רק במידה מצומצמת. הסיבה המכרעת בתנודות ובשינויים שבהיקף העליה יש לחפש לא במדיניות אשר לא חל בה שינוי יסודי במשך כל השנים, אלא במניעי העליה הפנימיים, במשק, בקצב בנין הארץ והתפתחותה הכלכלית.

ג    🔗

מה טיבה של יכולת הקליטה של הארץ וכיצד היא נערכת? תשובה נכונה לשאלה זו אפשר לקבל רק מתוך שאלה שניה: האם א"י היא ארץ של קליטה?

אנו יודעים שלפני המלחמה היתה א“י ארץ פליטה. אלפים מתושבי הארץ, בעיקר ערבים, אבל גם לא מעט יהודים מירושלים, צפת וטבריה (ערי “הישוב הישן”) היו עוזבים שנה שנה את הארץ. המשק הקיים בארץ, התנאים הכלכליים כמו שהיו לא היה בכוחם לפרנס את הישוב הדלול שהיה פה, ורבים נאלצו לקחת מקל נודדים ולחפש מולדת חדשה בארצות רחוקות – אמריקה, ברזיליה, ארגנטינה ועוד. היהודים שעלו לארץ במשך חמישים השנים האחרונות לא נקלטו במשק הקיים – אלא הושם עליהם ליצור לעצמם מקורות מחיה חדשים ולבנות ישובים חדשים. היהודים שעלו לארץ לא נתיישבו בכפרים הערבים אף לא בערים הקיימות, אלא יסדו כפרים חדשים והקימו שכונות ופרברים עירוניים חדשים. היהודים לא הלכו לעבוד בכרמים ופרדסים של ערבים, אף לא בבתי מלאכה וחרושת שלהם, אלא הם נטעו כרמים ופרדסים חדשים ובנו בתי מלאכה וחרושת חדשים. לא כמהגרים אלא כמיישבים באו היהודים לארץ. היהודים לא באו לא”י הקיימת, העתיקה, המצויה לפני בואם, הם באו לארץ חדשה שיצרו אותה עם בואם. רק בזאת יש לבאר את הפלא. שהארץ אשר לא יכלה לפרנס את תושביה הקודמים – נהפכה פתאום לארץ מושבת וקולטת ישוב חדש. ארץ הפליטה נעשתה ארץ הקליטה.

ד    🔗

האמת מא“י היא שזוהי ארץ של התיישבות, ורק ע”י כך ארץ של עליה. העליה לארץ מותנה מהמפעל הקולוניזציוני שקם פה ומתרחב. העליה היהודית אינה תלוייה במה שיש כבר בארץ, אלא במה שהולך ונוצר בתוכה מחדש. רק עליה בונה, יוצרת ומיישבת – מסוגלה להקליט ולהרחיב את כשרון הקליטה לעליה חדשה.

ההתיישבות הנאמרת כאן אין פירושה רק התישבות חקלאית, אם כי זו משמשת בסיס ומשען לכל מפעלנו ועתידנו בארץ. המדובר כאן על התיישבות במובנה הרחב – כלומר יצירת מקורות עבודה ואמצעי קיום חדשים בכל מקצועות הכלכלה בכפר ובעיר, בחקלאות ובחרושת, בבנין ובמלאכה ובכל שאר ענפי המשק.

העליה לארץ שומה עליה להיות כוח בונה יוצר ומיישב, כי בלי מקורות עבודה חדשים, בלי יסודות משק חדשים – אין בארץ מקום לעולים.

אין תפיסה מוטעת ומסוכנת מזו הרואה בעליה רק מעבר גיאוגרפי מהגולה לארץ. בהשגת רשיון עליה ובהסעת האנשים מארץ היציאה והבאתם לארץ אין העליה מסתיימת. האניות המעלות יהודים לארץ – יכולות גם לשאת יהודים מהארץ. במשך שתים עשרה השנים האחרונות (משנת 1920 עד סוף 1932) נכנסו לארץ למעלה מ־130000 עולים, אבל במשך זמן זה גם עזבו את הארץ למעלה מ־30.000 יהודים. בשנות 1926־7 בלבד יצאו את הארץ 12.400 איש.

העליה יש לה רק אז ערך ממשי לישוב ולציונות (ולעולים עצמם) אם יש בכוחה להתערות במשק הניבנה, זאת אומרת, אם יש ביכלתה ובכשרונה להשתתף בהקמת המפעל ההתיישבותי בארץ.

ה    🔗

היקף ההתיישבות קובע למעשה את כשרון הקליטה של הארץ בה בשעה.

מדיניות העליה של הממשלה ממלאה בלי ספק תפקיד גדול בקביעת ההיקף והקצב של העליה. ממשלה אויבת יכולה לעכב באופן מלאכותי את גידול העליה או גם להפסיקה לגמרי, כאשר קרה הדבר בימי הרברט סמואל ובימי צ’נסלור. אולם טעות היא לחשוב שמדיניות־עליה ידידותית כשהיא לבדה, מבלי הרחבת המפעל ההתיישבותי, יש בידה להרחיב אתה עליה ללא גבול. לפני המלחמה, כשא“י היתה רק אחד הגלילים באימפריה התורכית, והמעבר מסוריה וממחוזות תורכים אחרים לא”י היה לגמרי חפשי – לא שימשה א“י מרכז קליטה לשכניה, – אלא להיפך. שלושים אלף היהודים שיצאו בתקופה שלאחר המלחמה מהארץ עשו זאת לא מחוסר זכות־ישיבה. ואם גם נתאר לעצמנו לרגע ששערי א”י נפתחו לרווחה לעלית היהודים, ללא כל הגבלה וצימצום, לא ישתרשו בארץ המונים רבים, אם לא יוקמו בקנה מידה רחב מפעלי התיישבות חדשים בחקלאות ובחרושת אשר יקלטו את המוני העולים.

ו    🔗

אפשרויות העליה הגדולות לארץ מקופלות באפשרויות ההתיישבות הרחבות: בפיתוח האינטנסיבי של שטחי־ההשקאה באיזור החוף, עמק הירדן והחולה, בישוב מרחבי הנגב ועבר הירדן מעוטי האוכלוסין, בבנין חרושת רבת־ענפים בשביל “ההינטרלנד” הגדול שבמזרח, צפון ודרום לא“י; בהתקנת מפעל־ים רב היקף ותחבורת אניות בין חופי א”י ובין כל מרכזי היהדות בעולם.

יכולת הקליטה האמיתית של א“י אין להעריכה ולמדדה רק מתוך חקירות ובדיקות בארץ גופא, כאשר עשו זאת ה”מומחים" של הממשלה האנגלית, הופ־סימפסון ופרנטש, אלא יש לצרף מתוך ידיעה פנימית את הכוח הבונה ויכולת־היצירה ההתיישבותית של העם היהודי. שום מומחה לא היה יכול לחזות לפני 26 שנה כמה אוכלוסים יקלוט שטח־חולות של אלפי־דונמים אחדים שעל יד יפו, אשר עליו נבנתה העיר העברית החדשה. שום אכספרט חקלאי לא היה יכול לנבא מראש כמה מפותח, מנומר ואינטנסיבי יהיה משק־העבודה החדש שהוקם בעמק־יזרעאל ובעמק־הירדן, אילו ידע וראה רק את האדמות השוממות, ולא הכיר את הכוח החלוצי שבא להפרותן ולהפריחן. לא היישות הפסיבית הסטטית של הארץ – אלא הכוח האקטיבי, הדינמי של העם, הכוח היוצר והחלוצי של בונה החקלאות והחרושת, הוא הקובע את כשרון הקליטה האמיתי של ארץ ישראל.

המפתח לעליה מונח לא בארץ אלא בעם.

ז    🔗

העליה לארץ מן ההכרח שתהא עליה חלוצית, בונה ומיישבת. היקף העליה תלוי בהיקף המשק החדש הנבנה ע"י העולים. בלי התיישבות חדשה, בלי זרם של הון פרטי ולאומי, בלי חומר אנושי מתאים להקמת משק חדש – לא תיתכן עליה. ואם אנו רוצים בהרחבת עליה, בעלית־המונים – עלינו להרחיב את מפעלנו ההתיישבותי. כמובן שעלינו קודם כל לסלק את המניעות הפוליטיות, הגבלות־העליה מחוסרות ההצדקה – אבל זה בלבד אינו מספיק. המלחמה לעלית־המונים, אשר צריכה עכשיו לעמוד במרכז המלחמה של העם העברי ושל התנועה הציונית – תישאר מחוסרת־אונים ועקרה אם היא תופנה אך ורק כלפי־חוץ, כלפי ממשלת המנדט. יחד עם המלחמה הפוליטית לפתוח לרווחה את שערי הארץ לכל היהודים הרוצים והמוכרחים לשוב למולדתם – שומה עלינו לתכנן ולכונן מפעל־כלכלי רחב־מידות, מפעל התיישבותי גדול־היקף בעיר ובכפר אשר יקליט את העולים וישרישם לצמיתות בארץ.

עליה לארץ־ישראל פירושה התיישבות.

וורשה, 9.6.33 [“היינט”, 131]