כסלו תרצד, (“דבר” 2589)

(הרצאה במסיבת עתונאים)

 

א. אל מה צוּווינו בשעה זו?    🔗

המחסור החריף בידים עובדות, אשר הורגש עוד בשנה האחרונה ונתגבר בחדשים האחרונים, ההתקפה אשר אורגנה על העליה היהודית בבת אחת בכל העתונות הערבית, הקיצוץ האכזרי של מיכסת העליה העובדת בחצי שנה זו, הגזירות הקשות על התיירות היהודית, מאורעות החמורים במחצית השניה של חודש אוקטובר ולבסוף ההודעה הרשמית אשר פירסמה הממשלה בשבוע שעבר על דבר הראיון של ראשי העיריות הערבים עם הנציב העליון – וכל זה לאור המצוקה האיומה של העם היהודי בעולם והאפשרויות המתרחבות בארץ לקליטת העליה היהודית – אי אפשר היה שכל זה לא ימלא את כולנו כאב, תמהון וחרדה עמוקה. אנחנו עומדים ברגע חמור מאוד ואנו מצווים בשעה זו קודם כל על שלושה דברים:

1. לראות נכוחה, לראות את הדברים כמו שהם, לא להתעלם מהאמת המרה ולא להעלים אותה.

2. לא להיבהל: לא להתפש לפניקה, להיסטריה ועצבנות, לא להגדיל את המבוכה ולא להחמיר את המצב על ידי דברים ומעשים בלתי מכוונים ובלתי אחראיים.

3. לא שאננות ולא השלמה, לא להרתע ולא להרכין את ראשינו מתוך יאוש, אלא גיוס מלוא כוחנו בשביל הגנה על תמצית חיינו ועתידנו בארץ.

הדבר הראשון – ראיית האמת ומסירתה – חל קודם עלינו, על ההנהלה. הדבר השני – לשמור על כוחנו הכבוש, ולא להיתפש לפניקה – מוטל בעיקר עליכם, על עובדי ושליחי דעת הקהל היהודית. הדבר השלישי – הפעולה – חל על כולנו, על היישוב ועל העם היהודי.

 

ב.עלית־עם – צו קיומנו    🔗

מיד לאחר הקונגרס הציוני פירסמה ההנהלה החדשה הצהרה על קווי־פעולתה ומדיניותה כלפי פנים וכלפי חוץ ובה נאמר בין השאר: "השעה קשה וחמורה כאשר לא היתה זה דורות בתולדות עמנו…

"הפורענות המזעזעת והאיומה אשר התחוללה על היהדות הגרמנית, הטרגדיה הנוקבת עד התהום של אחד מקבוצינו בגולה, היא פורענות של העם היהודי כולו. לא ששים רבוא של יהודי גרמניה בלבד, אלא כל קיבוצי ישראל נפגעו ביסוד קיומם, כבודם וחייהם.

"חורבן היהדות הגרמנית, שנוסף על חורבן היהדות הרוסית, יחד עם הדילדול וההתרוששות של קיבוצי עמנו בארצות מזרח אירופה וארצות אחרות תובעים מאתנו עכשיו מאמצים יותר גדולים ויותר תכופים מאשר בכל הזמנים הקודמים. המוני ישראל נעקרים משארית עמדותיהם בגולה, ותקוותם האחת – עליה לארץ ישראל.

“להכשיר ולאפשר עלית עם זו והשתרשרותה בארץ – זהו צו קיומנו העליון והראשי בשעה זו, ולקראת מילויו המהיר עלינו לכוון עכשיו כל מאמצינו הפנימיים והחיצוניים”.

לא נעלם מאתנו שהתפקיד הראשי הזה להכשיר עלית עם לארץ תלוי בקושיים ובמאמצים גדולים מאוד, קושיים הנובעים מטבע העליה שלנו לארץ ומהתנאים המלווים אותה.

 

ג. מה זאת עליה?    🔗

בעליה לארץ אין לראות רק הסעת יהודים מארצות הגולה לא“י; השגת פספורט, ויזה וכרטיס אניה אינה עדיין עליה. עם העברת העולה מהאניה לחופי הארץ לא נסתיימה העליה אלא היא רק מתחילה כמעט. השאלה הגדולה של העליה אינה איך לבוא לארץ – אלא איך להישאר בה ולהשתרש בתוכה. עליה לארץ פירושה בנין משק, יצירת אפשרויות עבודה לקליטת העולים. עלית עם ובנין ארץ – היסודות השנים האלה של הציונות המתגשמת אחוזים ודבוקים זה בזה ואין להפריד בין הדבקים. העליה היהודית לא”י היא עליה התיישבותית, ולא תיתכן מבלי שיווצרו על ידינו מחדש מקורות פרנסה, אפשרויות עבודה, מפעלי חרושת וחקלאות ונכסי חומר ורוח לקליטת העולים. בלי יצירה משקית רחבה בכפר ובעיר, בים וביבשה, לא ייפתחו שערי הארץ לרווחה לעם היהודי.

העליה היהודית בארץ אינה דומה להגירה היהודית בארצות אחרות. יש כאן הבדל גדול ויסודי גם בגורמים הלאומיים, גם בתכלית ההיסטורית וגם בתנאים המשקיים והפוליטיים המלווים את העליה הזאת. בעליה זו אנחנו רוצים לא לצאת מגלות קשה לגלות יותר קלה, כאשר היה הדבר בהגירה היהודית לכל הארצות. בעליה זו אנחנו מתכוונים לביטול הגלות, להפסיק את הסמיכות האומללה שלנו על שולחן אחרים בכל המובנים, לבטל את התלות שלנו ברצון זר בין לשבט ובין לחסד. עליה זו מכוונת ליצירת חיי מולדת לעם היהודי.

 

ד. שני מפתחות העליה    🔗

פתיחת שערי הארץ לעליה כזו יש לה שני מפתחות: מפתח כלכלי ומפתח פוליטי. המפתח הכלכלי מסור בידי העם היהודי. המפתח הפוליטי בעיקר בידי ממשלת המנדט. אני אומר בעיקר, מפני ששני המפתחות הללו תלויים וקשורים במידה רבה זה בזה ואין אחד יכול לפעול בלי השני בכל העולה על רוחו.

עליה כזו לארץ מחייבת משטר עליה. היא מחייבת קודם כל משטר עליה פנימי בתוך הישוב היהודי בארץ, התאמת חיינו, יסודות משקנו, כל הציבוריות שלנו לקליטה מכסימלית ופרודוקטיבית של עליה. היא מחייבת העמדת כל אפשרויות העבודה שבמשקנו לרשות העולה, היא מחייבת את כולנו לעזרה ולהדרכה למען הקל את חבלי הקליטה הקשים שנתקל בהם העולה לארצנו. היא מחייבת גם משטר עליה מצד ממשלת המנדט. האמת היא – והאמת המרה – שלא תמיד ידענו ולא תמיד הצלחנו להשתמש בשביל העליה באותו המפתח הנתון ברשותנו אנו, לא תמיד ידענו להשתמש בשעת־הכושר הפוליטית אשר איפשרה לנו עליה יותר גדולה. אבל תולדות העליה העברית במשך חמש־עשרה שנים אלה הן בעיקרן תולדות התנגשויות קשות, פעם יותר קלות, פעם יותר חמורות, עם בעל המפתח השני, עם ממשלת המנדט.

 

ה. עליה בזכות    🔗

גם מבחינה פוליטית עליתנו לארץ שונה בהחלט מכל הגירה יהודית לאיזו ארץ שהיא. זו היא הארץ היחידה שאנו עולים אליה בזכות, לא בזכות יחידים. זכותנו לעליה אינה רק זכותם של אותם היחידים העולים לארץ, אלא זכות העם היהודי כולו. זכות זו הוכרה לא רק ע“י המדינה הממונה על הנהלת הארץ, זוהי זכות שהוכרה במשפט הבינלאומי, במנדט שניתן על ידי חבר הלאומים לממשלה הבריטית. יתר על כן – זכותנו לעליה אינה רק פרי האקט המשפטי אשר נאשר ברגע ידוע ע”י המשפט הבין לאומי – היא קודמת לאקט זה, והיא נובעת מהקשר ההיסטורי של העם היהודי עם הארץ הזאת. הקשר ההיסטורי הזה שימש יסוד להכרה הבינלאומית ומתנה אותה, ומשום כך אין ההכרה המשפטית נתונה לשינויים. בתוקף קשר זה ובתוקף הכרה בין לאומית זו אין אנחנו מהגרים בארץ הזאת, אלא הננו בבחינת חוזרים לארצנו. והדבר הזה של היותנו חוזרים לארצנו הוזכר באופן מפורש בהקדמה למנדט, הקובעת את כל אופיה של התעודה הבינלאומית הזו. בה נאמר בפירוש שאנחנו חוזרים לכונן כאן את ביתנו הלאומי. זכותנו לעליה בתורת חוזרים לביתם הלאומי היא לא רק טבועה באקט משפטי בינלאומי – שניתן בשעת רצון בת חלוף – אלא היא פרי הכרח מציאותי, המהווה אינטרס בין לאומי. לא רק העם היהודי בלבדו, אלא כל העמים שהיהודים חיים בתוכם מעונינים בעליה זו. יש גורמים בין־לאומיים רבי משקל שהביאו לידי הכרת זכות עליתנו לארץ, וגורמים אלה לא נחלשו מימי מתן המנדט, אלא להיפך, הם פועלים עכשיו עוד ביתר שאת.

 

ו. מידות העליה    🔗

בסיס היסטורי, מציאותי, בין־לאומי זה לזכות חזירתנו לארץ – אינו נתון לוויכוח, ופחות מכל יכולה ממשלת המנדט לחלוק עליו, כי הדברים האלה ברורים ומפורשים באותה התעודה הבינלאומית אשר על יסודה מנהלת ממשלת המנדט את הארץ הזאת. אולם יש וויכוח ממושך בינינו לבין ממשלת המנדט – וויכוח זה הוא שורש המשבר שאנחנו עומדים בו עכשיו – על מידות העליה.

עד 1922 לא היתה כל הגבלה פורמלית לעליתנו. בספר הלבן של 1922 הוגדרה בפעם הראשונה מידת העליה היהודית לארץ. לא הוכחש גם בספר הזה היסוד העיקרי של עלית היהודים לארץ, והספר הלבן מכריז במפורש שעלית היהודים לארץ הוא דבר שבזכות, אולם הוא מגדיר את כמות העליה היהודית. ההנחה היסודית של הספר הלבן 1922 היא ששיעור העליה היהודית בכל זמן נקבע לפי מידת יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ באותו זמן. מהגדרה זו ברור שאין קובעים תחומים מסוימים, סופיים, לעליה היהודית לא בזמן ולא בכמות, אלא שעם שינוי יכולת הקליטה המהווה גורם דינמי ומתחלף משתנים מזמן לזמן שיעורי העליה. לכך נוספו עוד שני תנאים החלים על העליה היהודית:

1. שהעולים היהודים אינם צריכים לנפול למעמסה על תושבי הארץ בכללותם.

2. הם אינם צריכים לשלול עבודה מחלק של התושבים הנוכחים בארץ.

התנועה הציונית וההסתדרות הציונית קיבלו אז את ההגדרה הזאת. את שני התנאים הנוספים היינו מקבלים על עצמנו גם אילו לא הוטלו עלינו מן החוץ. לא רק שאין אנחנו רואים זכות מוסרית לנו להפיל את עצמנו למעמסה על התושבים הבלתי יהודים בארץ, אלא העליה שתפול למעמסה על מישהו היא משוללת כל ערך לאומי בשבילנו ואינה מסוגלת להביא אותנו לאותה התכלית העיקרית שלשמה מכוונת עליתנו לארץ. לשם הקמת חיי מולדת יש מן ההכרח שעליתנו תהיה פרודוקטיבית, נושאת את עצמה. גם את התנאי השני – לא לשלול עבודה מאחרים – היינו מקיימים מאלינו, כאשר קיימנו זאת לפני הספר הלבן. כי לא על חשבון אחרים נוכל לבנות את מולדתנו בארץ, אלא בכוחנו אני ועל חשבון עצמנו. בהגדרה על יכולת הקליטה ראינו לא רק הגבלה שעד כאן תבואו ולא תוסיפו, אלא גם התחייבות פוסיטיבית מצד ממשלת המנדט, שבגדרי יכולת הקליטה המשתנה מזמן לזמן על ממשלת המנדט להקל את עליתנו לארץ. אולם הממשלה קיימה את ההגדרה הזאת רק מצידה המגביל, ולא תמיד איפשרה עליה במלוא המסגרת של יכולת הקליטה, והוויכוחים שהיו לנו עם ממשלת המנדט במשך כל השנים היו בשטח זה.

 

ז. הספר הלבן ואיגרת מקדונלד    🔗

לאחר מאורעות 1929 נעשה נסיון חמור לערער את כל היסוד של עליתנו לארץ. נתפרסם הספר הלבן משנת 1930 שנתן “פירוש” חדש ליכולת הקליטה ועשה בפירוש זה לאֵל כל אפשרות של עליה יהודית לארץ.

א. הספר הלבן הזה קבע שלא תיתכן עליה יהודית לארץ כל זמן שבארץ יש חוסר עבודה

ערבי, ויש זכות לממשלה להפחית או גם להפסיק את העליה היהודית כל עוד מחוסרי עבודה

ערבים אינם מועסקים בעבודה.

ב. הוא התקיף את היסוד אשר עליו נשענת כל העליה – את יסוד העבודה העברית.

הופרכה זכותנו לעבוד בעצמנו ולהקים את משקנו אנו בעמל ידינו.

ג. נפסלה כל עבודה שאינה מתמדת בתור גורם בחישוב העליה.

ברור היה שספר לבן זה עשוי לסגור את הארץ בפני עליה יהודית. ועדיין זכורה הסערה שקמה אז בתוך העם היהודי, שראה בספר לבן זה התנקשות בתקוות עתידו האחת והתכחשות להתחייבות המפורשת שהטילה על עצמה ממשלת המנדט. אולם לא רק העם היהודי, כי אם גם גדולי המשפט האנגלי כמו לורד הילשאם, סיר ג’ון סימון, שהם חברים בקבינט הנוכחי באנגליה, ראו בספר הלבן פגיעה במנדט, ובמכתב גלוי שנתפרסם בעתונות האנגלית קבעו שהוראות הספר הלבן אינן מתיישבות עם ההתחייבויות המפורשות שקיבלה עליה אנגליה. בעקבות מחאות אלה מבפנים ומבחוץ נקבעו ועדה קבינטית מיוחדת לשאת ולתת עם באי כוח הסוכנות בנשיאות וויצמן, ובמסקנה של המו“מ נוסח המכתב הידוע של מקדונלד לד”ר וויצמן, שבצורה של פירוש אוטוריטטיבי לספר הלבן קבע שיש לעם היהודי הזכות הגמורה לעבוד בעצמו בארץ, הוכרה זכות העבודה העברית האכסקלוסיבית בכל מפעל יהודי והוכרז שאין בדעת הממשלה לבטל או לפסול זכות זו. הוכר בפירוש שהעליה הנדרשת לכל העבודות במשק היהודי ולאותו החלק בעבודת הממשלה והעיריה המניע לפועל היהודי – אינה תלויה לגמרי במצב העבודה או בחוסר העבודה שמחוץ למשק היהודי. את חוסר העבודה הערבי יש לקחת בחשבון אך ורק בחישוב העליה הנדרשת בשביל אותה העבודה הנעשית במפעלים שאינם יהודיים ולא ממשלתיים ועירוניים, כמו למשל, מפעלים של הון בין־לאומי או לא־יהודי בארץ. רק בשביל עבודות אלה יש לקחת בחשבון כגורם בחישוב העליה את חוסר־העבודה הערבי. כן גם נקבע בפירוש שהיות עבודה זמנית אינה פוסלת אותה מהיות גורם בחישוב העליה.

מכתב זה שהופיע ביום 13 בפברואר 1931 נשאר זמן רב אות מתה, ורק עם חילופי הנציבות ניתנה לנו הבטחה וגם נתגלו סימנים בולטים לשינוי המצב הזה. ואמנם, עם בוא הנציב החדש בא שינוי גדול באטמוספירה הפוליטית בארץ. הוגדלה הרגשת הבטחון שלנו בארץ. בא גם שינוי באותו הענין העיקרי המעסיק אותנו כרגע – ענין העליה. אבל גם בשנתיים האלה לא קיבלנו סיפוק בדרישות העליה ובצרכי העליה במסגרת שנקבעה בספר הלבן של 1922 ובמכתב של מקדונלד.

 

ח. העליה בימי הנציבות הנוכחית    🔗

אין אנו יכולים לזקוף לחובת הנציבות את המכה הקשה אשר קיבלנו בימים הראשונים לבואו של הנציב החדש, כאשר היגשנו שדיול של 1700 עולים וקיבלנו רק 350. הדבר הזה נעשה לפני בוא הנציב. אבל גם השדיולים אשר דרשנו במשך ימי הנציבות הזאת – מבלי לדבר אפילו על השדיול האחרון–מה הם מראים? באפריל 1932 דרשנו 3723 סרטיפיקטים וקיבלנו 2008, באוקטובר 1932 דרשנו 6720 וקיבלנו 4500, באפריל 1933 דרשנו 12750 וקיבלנו 5500. בסך הכל דרשנו במשך תקופה זו (מלבד במחצית השנה החולפת, אשר עליה נעמוד לחוד) 23193 סרטיפיקטים וקיבלנו 12000, קצת יותר רק מהחצי. אנחנו היינו בטוחים שדרישתנו היתה מותאמת בהחלט לפרינציפ של יכולת הקליטה בארץ, והקיצוץ למחצה שנעשה לנו לא היה מוצדק גם מבחינה כלכלית. ויש לנו עובדה ניצחת המוכיחה את צדקתנו.

לפני כשנה הופיעה בפי הממשלה טענת התיירים. כשהיגשנו עוד לפני שנה את השדיול באה אלינו הממשלה בטענה, שישנם תיירים שנשארים בלי רשות בארץ הזאת, ולכן תביעתנו מוגזמת. בשבילנו – ודבר זה נאמר אז לממשלה – שימשה השתקעות תיירים בארץ ראייה חותכת שהממשלה אינה מספקת את הצרכים הכלכליים של הארץ בעליה. אין לנו מספרים מדוייקים על התיירים שנשתקעו בארץ. הנציב דיבר בראיון עם ראשי העיריות על מספרים גדולים של תיירים שנתשתקעו בארץ. אבל מה אומרת העובדה שאין אנו מכחישים את מציאותה? הממשלה לא טענה אף פעם שהשתקעות התיירים יצרה חוסר עבודה. ולא עוד, אלא שהממשלה הודתה, שלמרות השתקעות התיירים בארץ יש מחסור בידים עובדות. הודייה זו באה לידי גילוי עובדתי. עוד לפני מתן השדיול האחרון הכירה הממשלה בצורך לתת שתי מפרעות על חשבון השדיול הבא, אלף סרטיפיקטים בכל מפרעה. סימן, שגם הממשלה הכירה, שלמרות המספר הגדול של תיירים, אשר נשתקעו בארץ, לא רק שאין חוסר עבודה, אלא שיש מחסור בידים עובדות. העובדה הזאת אומרת, שהערכתנו אנו את יכולת הקליטה היתה צודקת ומכוונת למציאות, וקביעת הממשלה והערכתה היתה מוטעית.

 

ט. מה נשתנה    🔗

בינתיים קרה עוד דבר מה חשוב מאוד שחייב ואיפשר את הגדלת העליה. בינתיים קרה האסון הגדול של היהדות הגרמנית. הושלך פתאום אור מבעית על מצב האומה היהודית בגולה. כל האילוסיות על שוויון זכויות שהיו עוד לכמה קיבוצי היהודים בארצות הגולה וכל ההשליות שהיו עוד לחוגים אנטי־ציוניים על דבר אפשרות קיומנו בגולה נתערערו בהחלט.

אבל לא רק הדבר הזה קרה. נתרחש באותו זמן בארץ פרוצס מופלא של פריחה. למרות המשבר אשר התחולל בעולם כולו, למרות המצוקה הגדולה, חוסר העבודה, סגירת מפעלים, שיתוק כלכלי חמור בארצות העשירות ביותר, גילתה ארץ קטנה זו סימני גיאות והתפתחות, שקשה למצוא דוגמתן בשום מקום בעולם. פריחה זו לא היתה יכולה להיות נעלמת מאת הממשלה, כי הממשלה ניהנתה ממנה בשורה הראשונה. גדלו הכנסותיה ונצברו עודפים גדולים. מאפריל 1932 עד מרס 1933 הכניסה הממשלה 3016,000 לא“י והוציאה 2,516,000 לא”י ונשאר לה עודף של חצי מיליון לא“י. ממרס 1933 עד ספטמבר ש”ז הכניסה הממשלה 1,774,000 לא“י והוציאה 1,180,000 לא”י. נשאר עודף של 594 אלף לא“י. עם ריבוי העליה גדל העודף של הממשלה בכל חודש ב־100 אלף לא”י – בזמן שהמדינות האדירות בעולם סובלות גרעונים וממשלות נופלות מפני שאין בידן לאזן את תקציבן. ודווקא בארץ קטנה ודלה זו מצליחה הממשלה לצבור עודף כל כך גדול בתקציבה. הפריחה של הארץ נתגלתה גם במבחר החיצוני של ארץ־ישראל. בשנת 1931 עלה האכספורט ל־1,572,000 לא“י, בשנת 1932 – 2,381,000 לא”י, יש איפוא, ריבוי של 809,000 לא“י. האימפורט עלה בשנת 1931 לסכום 5,940,000 לא”י, בשנת 1932 לסכום 7,769,000 לא“י, גידול ב־1,020,000 לא”י, וכל זה למרות ההוזלה המרובה של הסחורות. במשך זמן זה הורחב שטח הנטיעה, הוקמו מפעלי חרושת חדשים, הורחבה רשת החשמל, נתחדש מפעל גדול שיש לו ערך עולמי, מפעל ים המלח. הודות לעליה היהודית הוכשרה ארץ זו לעמוד בפני התקפת המשבר השורר בעולם כולו. בשעה זו היינו מוצדקים לא רק בתוקף המצוקה האיומה של העם היהודי, אלא בתוקף האפשרויות הכלכליות המתרחבות בארץ, להגיש לממשלה שדיול של 24,000 סרטיפיקטים למחצית השנה הזאת. הנסיון במשך השנתיים אימת במלואו את הערכתנו ונתן לנו יסוד לתביעה זו.

 

י. במערכה    🔗

באותו הכרוז אשר פירסמה ההנהלה הציונית החדשה מיד לאחר הקונגרס הודענו ש“כמה הופעות במדיניות של ממשלת המנדט מעוררת בנו דאגה קשה”. והדאגה הזאת הלכה וגדלה עם כל מגע ומו"מ שהיה לנו בזמן זה עם הממשלה פה ובלונדון.

ההנהלה החדשה ראתה – ואני בטוח שכל הנהלה אחרת היתה רואה כמונו – את תפקידה הראשי לטפל בענין העליה גם מהצד הכלכלי וגם מהצד הפוליטי. מיד לאחר הקונגרס שב שרתוק לארץ וביום הראשון לבואו נפגש עם הנציב בשאלת השדיול. באותו הזמן נפגשו שלושת חברי הנהלת הסוכנות: פרופ' ברודצקי, גרינבוים ואנכי, עם משרד המושבות. העמדנו לפני המשרד לא רק את התביעה למחצית השנה הזאת אלא את שאלת העליה היהודית בכל היקפה. מסרנו על המצוקה האיומה של העם העברי, על האפשרויות המתרבות בארץ. עמדנו על הצורך בבקורת יסודית לאור המצב החדש גם של חוקת העליה וגם של הקו המעשי הנקוט בידי הממשלה. זמן מה לאחר הקונגרס נסע הנציב מהארץ וביקש לדחות את ענין השדיול עד לאחר בואו. כשרק חזר לארץ נפגש עם כל ההנהלה והשיחה העירית שלו אתנו היתה בשאלת העליה, וכבר בשיחה זו שמענו כמה הערות שעוררו בנו דאגה רבה, לא רק למיכסת הסרטיפיקטים לתקופה הקרובה אלא לכל הכיוון של הממשלה בשאלת העליה. כעבור ימים אחדים קיבלנו את המכתב המודיע לנו שהממשלה מעריכה את יכולת הקליטה של הארץ למחצית השנה הזאת ב־6,500, אבל לרגל השתקעות תיירים בלי רשות – שלדעתה תימשך כנראה גם להבא, הוא מנכה 1,000 סרטיפיקטים.

ראינו בדבר הזה לא רק קיצוץ קשה במידה מופלגת, פגיעה קשה בצרכים התכופים של המשק בארץ, אלא גם סכנה רבה לכל התפתחותנו ולעתידה של העליה. אם בשעה כזו של מצוקת העם מצד אחד ופריחת הארץ מצד שני יש מרחק כזה בין צרכינו ותביעותינו ובין קביעת הממשלה והחלטתה, הרי זה מציג בסימן שאלה חמור את כל גורל העליה ויחס הממשלה להתחייבויותיה היסודיות לגבי העם העברי.

ובאותה פגישה שהיתה לנו עם הנציב ביום קבלת המכתב על השדיול, הבענו את צערנו ואכזבתנו הגדולה לא רק על השדיול הקרוב, אלא הצגנו את שאלת העליה כולה. אמרנו לנציב בין השאר שמספר הסרטיפיקטים שהוא נתן הוא אכזבה קשה ואין למצוא בשבילה שום הצדקה – לא רק שזה רחוק מהציפיה של עמנו לסיכויי עליה, אלא גם רחוק מהצרכים הדחופים הכלכליים של הארץ. אנו מכירים באופן אינטימי את המצב וצרכי המשק ואנו יודעים כמה צמצום זה של העליה יעכב את התפתחותה של הארץ, יניח כמה מפעלים חדשים וישנים בלי הפועלים הדרושים להם וידכא במידה עצומה את הישוב והעם היהודי. זוהי מכה קשה ובלתי מוצדקת לכל מפעלנו ותנועתנו.

אנחנו יודעים שאי אפשר להכניס עכשיו לארץ־ישראל את כל הרוצים והצריכים לעלות. יש לקחת בחשבון את יכולת הקליטה של הארץ. אולם יכולת קליטה זו אינה צומחת מתוך הארץ גופא, אלא נוצרת על ידינו, על ידי המאמצים של העם היהודי. פעולתנו יוצרת מקורות עבודה חדשים. ויש לנו הרשות להשתמש במקורות אלה במלואם לקליטת העליה. כל מה שאנו עושים בארץ, עלינו לעשות על יסוד כלכלי וכספי איתן, כי אחרת הדבר לא יתקיים ולא יאריך ימים. ואנו מעוניינים שעבודתנו תקום לעד. אבל עבודתנו בארץ אינה קיבולת כלכלית בלבד, אלא מפעל הצלת העם. "עוברת עלינו עכשיו טרגדיה איומה, אחת הקשות ביותר בהיסטוריה שלנו. וכשקראנו את הוויכוח בפרלמנט הבריטי, את דברי סיר אוסטן צ’מברלין ואחרים על מצב יהודי גרמניה היה זה בשביל עמנו סיפוק מוסרי גדול. הרגשנו, שאין אנו בודדים לגמרי בעולם, שעוד יש עם קולטורי גדול המשתתף בצערנו. אולם הסיוע המוסרי הזה – שאנו יודעים להעריך – אין בכוחו לעזור לנו. היהודים הנחרבים מחפשים להם מוצא. חלק מהפליטים הלכו לצרפת וארצות אחרות. והמדינות הללו התנהגו בעין יפה וקיבלו את אחינו בסבר מכניסי אורחים. אבל הן קיבלו רק מעטים, ולא תתנה שהפליטים יתרבו אצלן, כי בעצמן הן סובלות עכשיו מחוסר־עבודה. ואפילו היהודים שבאותן הארצות חוששים שעם ריבוי הפליטים תתעורר תנועה אנטישמית בארצות אלו. הארץ היחידה שנשארה לנו – זוהי ארץ־ישראל. הנה אנו באים בזכות, לא כזרים. כאן אנו יוצרים בעצמנו את המקורות לקיומנו ולעבודתנו. ושום יהודי בעולם לא יבין מדוע בשעה זו, בשעת האסון הגדול ליהודי גרמניה ויהודי ארצות אחרות ובשעת הפריחה הגדולה של הארץ הודות למאמצינו אנו – מדוע אין הממשלה נותנת להכניס עולים יהודים במלוא היכולת הכלכלית של הארץ? האם זוהי הדרך לקיים את ההתחייבות שקיבלה על עצמה ממשלת המנדט – להקל עלית יהודים לארץ?

 

יא. חידוש הספר הלבן?    🔗

ואגב בירור זה נתקלנו במשא ומתן שלנו עם הממשלה בשאלות המחדשות עלינו את הוויכוח של הספר הלבן משנת 1930. כפי שראיתם גם בהודעה שנתפרסמה בשבוע שעבר ע"י הממשלה עצמה, חושב הנציב שיש לקחת בחשבון לא רק את יכולת הקליטה, אלא יש להתחשב גם עם העתיד, “עתיד” זה – הוא גורם נעלם, שאיננו נתן להימדד, ואם מכניסים אותו בחשבון, הרי כל הפרינציפ של יכולת הקליטה ושל כל חישוב מתבטל, וכל הענין של קביעת שיעור העליה נהפך לענין של שרירות לב. הוצגנו שוב בפני השאלה של עבודות זמניות, אם כי בעיקר התבססנו בדרישותינו על עבודות תמידיות. התעשיה היהודית בלבד דורשת למעלה מ־5000 פועלים. הנטיעה החדשה והחקלאות הקיימת שכוח קליטתה מתרחב, תובעות בעצמן אלפים עובדים. אלפי פועלים נדרשים גם למפעלי בנין גדולים, שבמצב הקיים בארץ בהכרח לא יוכלו להיפסק מהר, מפני שהלחץ של חוסר דירות ובתים גדול מאוד אפילו בשביל היהודים שכבר באו לארץ, אפילו בשביל אותה העליה שנקלטה כבר בארץ. גם בעבודת הבנין אין לראות דבר ארעי.

במו"מ העמדנו לפי שאלה עיקרית שלא תיתכן כלל להיות שאלה מצד הממשלה – שאלת העבודה העברית. הממשלה לא הכחישה, שיכולת הקליטה של הארץ היא יותר גדולה והצורך בידים עובדות הוא יותר גדול ממה שניתן לנו. אבל לצרכים התכופים יש בארץ די עובדים לא יהודים. באותן העבודות הדחוקות הדורשות אלפי עובדים עכשיו, כמו בבנין, בפרדסנות, בעבודות של חברות גדולות, יש להעסיק עבדוה לא־עברית, והממשלה נשענת על העובדה שמעבידים עברים משתמשים בעבודה לא־יהודית. כמובן אין הממשלה מכריחה אותנו רשמית לזאת. אין בזכותה להכריח אותנו לכך. אבל בסגירת השערים לעליה עובדת – נעמוד לפני הכרח או לבטל את העבודות הללו או להכניס בהמונים עבודה לא־יהודית גם במשק החקלאי היהודי וגם בעיר היהודית.

 

יב. בטחון הישוב והתיירות    🔗

בעוד אנחנו עומדים במו“מ זה באו המאורעות של המחצית השניה של אוקטובר, ועל דאגת העליה נוספה דאגה חמורה של ביטחון. אתם יודעים כמונו, שבאותה שעה קשה – איש מאתנו אינו יכול להגיד, שהיא עברה כבר לגמרי – עמדה הממשלה על משמר הביטחון; גם הישוב עמד יפה בנסיון קשה זה והפעם יצאנו מהמשבר החמור בשלום. בכל הבירורים והוויכוחים שהיו לנו בזמן הזה לא שמענו אף פעם מהממשלה, שההפגנות האלה, והמאורעות הקשים שבאו בעקבותן, משמשים גורם או משפיעים על יחס הממשלה לענין העליה. בענין, שבו החלה הממשלה להפגיע עוד מהראיון הראשון, בענין התיירות ציינה הממשלה, שטיפולה בשאלה זו קדם הרבה לכל ההפגנות שהיו בארץ בקשר עם העליה. ואם שמתם לב לדבר, גם בדברי הנציב למשלחת של ראשי העיריות הערבים הוא ציין את התאריך שבו אושרו התקנות החדשות נגד התיירים ע”י משרד המושבות. מבלי לעמוד כאן על שאלת התיירות, רצוני רק לציין, כי ידיעות מפורטות על האמצעים שהממשלה חושבת לאחוז בהם בנידון זה, נמסרו ע“י ההנהלה בישיבה מלאה של הוועד הלאומי. את עמדתנו בשאלה זו קבענו בהודעה שפירסמנו בשבוע שעבר ואינני רואה כל צורך לחזור על הדברים. הטיפול בשאלה זו טרם חדל והסכנות הצפויות לשלום הכלכלי של הישוב, לשלום אלפי אנשים שבאו הנה ביושר לב והסתדרו כאן בעבודה או בעצמם יצרו מפעלים חדשים – בעינן עומדות. ענין התיירות נוגע באופן ישר לישוב הא”י, כי הם התערו בישוב ונעשו לחלק ממנו. גם הסוכנות וגם הישוב יצטרכו לעמוד על המשמר בענין זה ויש תקוה שיצליחו.

 

יג. סטיה מאיגרת מקדונלד    🔗

אבל דאגתנו העיקרית מופנה לגורל העליה. ההודעה שנתפרסמה מטעם הממשלה – אם אינני טועה זוהי הפעם הראשונה שדברים הנוגעים ליהודים הרבה יותר מלערבים, כמו ענין התיירות, יינתן להם פירסום פומבי ע“י צינור של שיחה עם משלחת ערבית – הודעה זו רק חיזקה את הדאגה אשר בה היו כבר שרויים הישוב והנהלת הסוכנות. את כל הטענות האלה שמעה ההנהלה במשך המו”מ עם הממשלה לפני התפרסם ההודעה הרשמית. אבל הפירסום הרשמי רק הגדיל את חומר המצב, וגם ההנהלה, אולי בפעם הראשונה בהשתלשלות יחסיה עם הממשלה, ראתה צורך לפרסם אף היא הודעת תשובה בכתב.

אין לנו טענה על עצם העובדה של הפגישה הזאת של הנציב עם הערבים. אנחנו מעריכים מאוד את דרך הנציב העליון להרבות במגע ישר עם בני הארץ לכל חוגיהם, בין יהודים ובין ערבים. אולם תכנה של ההודעה וצורתה אי אפשר שלא ידאיגו אותנו, את היושב ואת העם היהודי כולו. הודענו, כי אנחנו רואים בדרך הממשלה סטייה יסודית משתי הנחות עיקריות, אשר נקבעו באיגרת מקדונלד. הסטייה הראשונה כלולה בהודעת הנציב, שעליו להביא בחשבון את המצב לעתיד לבוא – נעלם זה ששום איש אינו יכול להגיד מה טיבו. ההנחה להביא בחשבון את הגורם הנעלם הזה דווקא בשעת פריחה מעמידה אותנו במצב משונה מאוד. בשעת משבר ובשעת מצוקה כלכלית הממשלה לא תרשה עליה, כי אין יכולת הקליטה לשל הארץ מרשה זאת. אולם בשעת פריחה שוב לא תרשה עליה, שמא יבוא פעם משבר. שיטה כזו מערערת את כל הבסיס לעליתנו לארץ.

הגורם השני – חוסר־העבודה הערבי, אשר לגמרי לא הוכח שהוא קיים בארץ. בהגדרתו משתמשת הממשלה עד עכשיו בסימנים כאלה הסותרים את המושגים המקובלים בעולם בדבר חוסר עבודה ומחוסרי־עבודה. הממשלה מכניסה בין מחוסרי־העבודה לא רק את אלה החיים על עבודתם כשכירים במשק זולתם ואין להם עבודה כרגע אלא היא כוללת את עובדי האדמה הערבים שיש להם משק משלהם ורק בחדשים של אי־עבודה עונתית במשקם הם מוכנים ללכת לחפש עבודה גם במחוץ למשקם. חוסר־עבודה כזה ישנו תמיד בארץ והוא עולה לרבבות, כי אין עבודה במשק האקסטנסיבי במשך כל תקופת השנה. ואם חוסר־עבודה זה יהא גורם בחישוב העליה, לא יהא צורך בשום חישוב, כי לא תהא שום עליה. יתרבו מקורות עבודה ע“י היהודים כמה שיתרבו, קשה להניח, שהם יעלו על אותה המשיכה שהמשק היהודי בתנאיו המשוכללים, בתנאי העבודה והשכר המעולים שבו, ימשוך לא רק אלפים ורבבות בדווים אלא גם אלפים ורבבות של פלחים אשר יעזבו את עבודתם במשקם לא רק בחדשי אי־עבודה כי אם גם בזמן שיש עבודה, כי ההכנסה במשק היהודי תגדל תמיד על הכנסת המשק הערבי. אם לקבל את העיקרון הזה, אזי כל ענין הבית הלאומי יהפך בעצם להשקעת הון יהודי בארץ על מנת להעסיק ולהוסיף עבודה לישוב הערבי שישנו בא”י. זה יהיה פלסתר אכזרי של כל רעיון הבית הלאומי בארץ. ובכלל, מה משונה הדבר שחוסר עבודה ערבי – אם ישנו ובמידה שישנו – יוטל על היהודים. לא די שהיהודים כאזרחים, המשתתפים במסים ככל האזרחים, מרבים אפשרויות של עבודה בנמלים, במסילת הברזל ובעבודות אחרות של הממשלה, אשר מהן נהנים ויהנו מבלי כל צרות־עין שלנו ומבלי כל התנגדות שלנו רבים מהעובדים הערבים – אלא שעלינו יועמס עוד באופן מיוחד כל העול של חוסר־העבודה הערבי.

 

יד. יסוד הבית הלאומי – עבודה עברית    🔗

בתור אזרחי הארץ משלמים היהודים מסים פי שלושה מהערבים. הדבר הזה מוכרח הוא כי אנחנו נושאים של רמה תרבותית וכלכלית יותר גבוהה, ואין עיננו צרה, אלא להיפך, אנו גאים ושמחים שאנחנו מגדילים את אפשרויות המדינה הא“י להנאת כל תושביה. אולם בשום אופן לא נוכל לראות את א”י בשביל היהודים כמקום להשקעת הון בלבד. אנחנו רואים קודם כל את א“י בשביל היהודים כמקום להתיישבות ולעבודה במו ידינו. בית לאומי זוהי עבודה עברית, ישוב יהודי זוהי עבודה עברית, תיקון חיינו זוהי עבודה עברית, חיי־מולדת זוהי עבודה עברית. כשנוטלים את היסוד הזה, כשמערערים ומרופפים אותו, כשפוגעים בו, מערערים ומרופפים ופוגעים ביסוד חיינו ועתידנו בארץ. יכול מספר קטן של יהודים להיקלט בארץ הזאת שלא ע”י עבודה בתור בעלי־הון המתפרנסים מהכנסות כספם, בתור סוחרים ומתווכים, אבל קליטה זו בלבד תחדש עלינו בארץ את הגלות, שמפניה אנו בורחים. קליטה זו תדון אותנו עולמית לחיים מנוּונים ותלויים בחסד אחרים. וקליטה זו לא תבטיח לנו אפילו אותו הדבר שכמה מהמתנגדים לעבודה עברית דוגלים בשמו: ידידות שכנינו, כמו שהעסקת פועלים גרמנים ע“י יהודי גרמניה בבתי־חרושת שלהם לא הצילה אותם מהאסון שבא עליהם. ואם אנחנו בארץ הזאת – כפי שאחרים חושבים – נהיה נותני־העבודה ופועלים ערבים יעבדו אצלנו, לא נינצל מאותו הגורל שבא על יהודי גרמניה. לא לשם כך אנו באים לארץ. א”י נועדה לא למספר מצומצם של יהודים בעלי־הון וסוחרים. אנחנו מחפשים בארץ הזאת תיקון לליקויים ההיסטוריים אשר בקיומנו. אנו רוצים תקומה לאומית, עצמאות לאומית, אנחנו מבקשים פה הצלה לנוער שלנו, להמוני העם שלנו, ואלה יכולים להאחז בארץ רק בעבודה. להם לא נשקפת שום תקווה בא"י מלבד חיי עבודה. ועבודה וסיכוי לעבודה בארץ זהו הדבר המחייה את ההמונים היהודים בגולה. האידיאל של אלפים ורבבות של הורים יהודים מכל המעמדות והחוגים, האידיאל היקר ביותר הוא, שבנם או בתם יזכו לעלות לארץ ולעבוד בה. האידיאל של המוני יהודים שמעולם לא עבדו ואשר לפנים ראו מעין בושה בחיי העבודה ואשר ירדו מנכסיהם ואשר הולכים ומתרוששים בלי הפסק בכל ארצות מזרח אירופה ובשנים האחרונות גם באמריקה, האידיאל הגדול שלהם הוא לבוא לארץ, לחיות בה בעבודה. וכל הנוגע באפשרויות העבודה שלנו בארץ נוגע כבבת עינינו.

 

טו. אנחנו ושכנינו    🔗

אנחנו לא התעלמנו אף פעם מקיום הישוב הערבי, מצרכיו ומשאיפותיו בארץ. בשיחה שפירסם הנציב בשבוע שעבר נאמרו מלבד דבריו על העליה ועל התיירים גם דברי השקטה לערבים בתשובה על תביעותיהם למוסדות של שלטון עצמי. והנציב הבטיח את המשלחת הערבית שלא ייתכן שהם ישועבדו בארץ הזאת ע"י יהודים, ומשני טעמים:

א) זה מתנגד למנדט שעל־פיו מתנהגת אנגליה בארץ;

ב) הוא מעריך יותר מדי את כשרון העם הערבי למען חשוש שדבר זה ייתכן.

אני מסופק אם יש איזה ציוני בעולם או איזה יהודי שיש לו איזה ענין לא"י שאיננו יכול לחתום על אי־אפשרות של שיעבוד הערבים ליהודים בארץ. בקונגרס ה־12, זה היה הקונגרס הראשון לאחר מתן הצהרת בלפור, זה גם היה קונגרס שנתאסף חדשים אחדים אחרי המאורעות הנוראים של מאי 1921 – הוכרז:

“מאורעות הזמן האחרון בא”י – עוררו בקרב העם היהודי רגש צער והתמרמרות. איבתם של חלקי הישוב הערבי בא“י המשוסים ע”י אלמנטים מחוסרי־מצפון, אשר באה לידי התפרצות בהתנפלויות דמים, אינה יכולה להחליש את החלטתנו להקים את הבית הלאומי היהודי כשם שאין ביכלתה לרפות את רצוננו לחיות עם העם הערבי ביחסי הסכם וכבוד הדדי ובברית אתו יחד לעשות את ארץ מגורינו המשותפת למדינה פורחת, אשר תבטיח לכל אחד משני עמיה התפתחות לאומית בלתי־מופרעת. שני העמים השמיים הגדולים, אשר היו כבר פעם שותפים זה לזה ביצירת תרבות, ידעו גם בשעת תחייתם הלאומית למזג את עניני חייהם במפעל משותף".

 

טז. שתי העובדות המכריעות    🔗

החלטה זו לא נתיישנה לא רק בראשיתה אלא גם בסופה, וזו לא היתה הכרזה המתקבלת רק כלפי חוץ. זה היה ביטוי של הכרח היסטורי הכרוך במפעל הציוני בארץ, ביטוי של הכרח הנובע מתוך שתי עובדות היסטוריות יסודיות שלא אנו ולא הערבים יכולים להתעלם מהם.

העובדה ההסטורית האחת של קיום עם יהודי ורצונו לחיות חיים לאומיים בריאים על חשבון עצמו וברשות עצמו, ככל עם בן־חורין, עם יהודי הידוע בקשיות־ערפו ההיסטורית ואשר הצליח במשך אלפי שנה לשמור על קיומו נוכח גזירות ורדיפות שאולי לא היה עומד בפניהם שום עם אחר. כל מה שעבר עלינו לא העביר אותנו על קיומנו. ובכל התקופות והדורות שמר העם הזה במשך מאות בשנים בוקעת ועולה אהבה ומסירות ללא־גבול לארץ הזאת. ושום קרבן ושום מכשול לא ימנע את העם הזה מלשוב לארצו; הוא ישוב הנה לא כעם כובש ומנצל, כעם החי על חשבון אחרים, כי אם כעם עובד ויוצר אשר בזיעת־אפו, בהונו ובאונו יחדש כאן את מולדתו.

והעובדה השניה – קיום הערבים בארץ, ולא רק קיום כמה מאות אלפים בארץ הזאת, אלא קיום העם הערבי בארצות השכנות. א“י גובלת בטריטוריה ענקית התופשת יותר משליש של כל אירופה, והטריטוריה העצומה הזאת מיושבת ע”י עמים ערבים המונים מ־10 עד 16 מיליון, עמים אשר מלאו כבר פעם בהיסטוריה תפקיד גדול לא רק בחייהם הם, אלא בחיי העולם כולו והטביעו את חותמם על תקופה היסטורית שלמה ועל חלקי תבל גדולים והנחילו את דתם, תרבותם וכמה ערכים מוסריים לעשרות מיליונים אנשים עד היום הזה.

אלו הן שתי העובדות המכריעות והקובעות את גורל א"י. שתי העובדות הללו אין ניגוד וסתירה ביניהן אלא יש קשר מוכרח, לא קשר התלוי בקפריסה או בסנטימנט של מי שהוא, אלא קשר היסטורי מוכרח הנובע מתוך מציאות היסטורית שאין לשנותה ואין להתכחש לה.

 

יז. יחסנו לעצמיות הערבית    🔗

אם בצדק אמר הנציב שהוא מעריך מאוד את העם הערבי שלא יינתן לשיעבוד ע“י אחרים הרי, כמדומני, שאנחנו יכולים להגיד שגם אנחנו איננו כל־כך בוערים ותמימים שיעלה על דעתנו לשעבד עם ערבי זה או חלק של עם ערבי זה. לא מפני שאנחנו טובים מאחרים, אלא מפני שהדבר הוא מן הנמנע לרגל מציאות היסטורית ולא יעלה בשום אופן על דעתנו. דווקא מפני שאנחנו רוצים להתקיים בארץ לא קיום של גלות, דוקא מפני שאנחנו רואים בארץ הזאת לא אכסניה ארעית וחולפת, אלא שאנחנו חוזרים לכונן כאן לעולם ועד את חיי המולדת שלנו, לא ייתכן שלא נדע ולא נראה מציאות הגורים הערבי ולא נסיק כל המסקנות מעובדה היסטורית זו. לא רק הכרח פוליטי, אלא הכרח כלכלי מצווה עלינו יחסי ידידות ועזרה הדדית עם הערבים. כל מה שירבה מספרנו בארץ, כל מה שיגדל המשק שממנו נתפרנס, נצטרך יותר ויותר לקשור קשרי־כלכלה גם עם שכנינו בא”י וגם עם הארצות השכנות. ואין להעלות על הדעת שבאיזה זמן מן הזמנים, גם כשיגדל וירבה מספרנו פי כמה, נשעבד את העם הערבי או חלק ממנו.

לא משעבדים ולא משועבדים

אולם – לא יתכן גם שאנחנו נהיה משועבדים לאחרים, וחבל שגם דבר זה לא נשמע באותה השיחה. גם שעבודנו אנו לאחרים לא ייתכן, גם דבר זה מתנגד למנדט וסותר את שאיפת־חייו, רצון קיומו ועתידו של העם היהודי בארצו. האמת ההיסטורית המלאה והשלמה היא שכאן לא ייתכן שום שיעבוד של עם אחד על ידי השני. לא ייתכן, שהערבים יהיו משועבדים לנו ולא יתכן שאנחנו נהיה משועבדים להם, לא בהווה ולא בעתיד, בלי כל קשר ליחס המספרי של שני העמים בהווה ובעתיד. כל שיעבוד של ערבים ליהודים או של יהודים לערבים בכל יחס מספרי שבין שני העמים סותר את המנדט, סותר את המשפט־הבין־לאומי, סותר את התחייבויותיה של אנגליה וסותר את הזכויות ההיסטוריות של העם היהודי כולו, ולא רק של הישוב היהודי בארץ, כשם שהוא סותר את האינטרסים ההיסטוריים של העם הערבי, לא רק זה היושב בארץ. כי אם גם בארצות השכנות.

ונמנעוּת זו שמי־שהוא ישועבד כאן ע“י חברו בהווה ובעתיד בכל יחס מספרי שבין היהודים והערבים באה לידי ביטוי בהיר ע”י התנועה הציונית. בקונגרס הי"ז, אשר נתאסף שוב אחרי מאורעות, אחרי פרעות 1929 והספר הלבן משנת 1930 הודיע נשיא ההסתדרות הציונית, ה' נחום סוקולוב, “כי מבלי שום לב לגדלו המספרי של כל אחד משני העמים אף אחד מהם לא ישתלט על משנהו”.

ולא ייתכן שום משטר בארץ, ולא ייתכן שום מוסד קונסטיטוציוני בארץ הזאת, אם הוא לא ישמור על אי־היותנו משועבדים לאחרים. והעם היהודי לא יתן ידו ולא יכיר בשום משטר ומוסד שיפגע בהנחה יסודית זו.

 

יח. שתי חטיבות לאומיות    🔗

אנו רואים את היחסים בינינו ובין הערבים – כשאני אומר בינינו ובין הערבים, אינני מתכוון רק ליהודים ולערבים היושבים בארץ הזאת, אלא לעם היהודי כולו ולערבים היושבים בארצות השכנות – כשתי חטיבות לאומיות שיש ביניהן שיתוף אינטרסים היסטורי ושיש לשניהם צורך בעזרה הדדית ושיתוף־פעולה, כמו שיש לשניהם צורך בעזרה מוסרית של כל העולם הנאור.

ואנחנו רוצים ששיתוף הפעולה יתחיל בארץ הזאת מעכשיו בין אותו החלק של העם היהודי שבא כבר לארץ ובין אותו החלק של העם הערבי היושב בארץ הזאת. זה יהא שיתוף כלכלי בין עובדי האדמה היהודים ובין עובדי האדמה הערבים, קואופרציה לשם שיכלול המשק החקלאי, לשם הטבת החקלאות, לשם הגדלת פריון הארץ, אשר בו אנחנו רואים את הדרך העיקרית להטבת מצבו של המעמד הכי גדול בארץ הזאת – המעמד החקלאי. כי לא גודל השטח אלא גודל הפריון קובע את מעמדו של החקלאי. ראינו זאת לא רק בהשוואה של כמה כפרים ערבים לכפרים יהודים, כי אם ראינו זאת גם בישוב היהודי גופא. אציין דוגמה אחת מהגליל. יש לנו מושבה שנוסדה לפני 30 שנה ושם יש לכל אכר 250 דונם. האכרים היושבים במושבה הם אנשי עבודה, הם ובניהם וילדיהם עובדים קשה בשדיהם ובגנם, ולמרות גודל השטח הם חיים בדוחק. אלה הם אכרי סג’רה. הכרתי את המושבה הזאת לפני הרבה שנים וראיתיה בשנים האחרונות. לא עמד להם גודל השטח שיש להם והם חיים חיי עוני. ולא רחוק משם יש מושבה שנוצרה כעשר שנים אחריהם – דגניה – ושם יש למשפחה עובדת 20 דונם ואין להשוות את הרמה הכלכלית והתרבותית של אנשי מושבה זו לאנשי המושבה השניה.

ויש כר נרחב לפעולה משותפת לשם המטרה הזאת אשר בה יש התיקון העיקרי לשאלת עובדי האדמה בארץ – הגדלת פריון האדמה.

 

יט. ארגון משותף    🔗

אנחנו רואים גם צורך בשיתוף בין הפועלים היהודים והפועלים הערבים; לא שהיהודים יהיו מעבידים והערבים יהיו עובדיהם, אלא שיתוף־פעולה בין העובדים היהודים ובין העובדים הערבים, בין העובדים היהודים בכפר היהודי, במשק היהודי, בעיר היהודית ובין העובדים הערבים בכפר הערבי, במשק הערבי ובעיר הערבית. וכן שיתוף־פעולה בין היהודים והערבים העובדים יחד במפעלי־ממשלה, במפעלי עיריות משותפות ובמפעלי ההון הפרטי, שיתוף הפעולה להטבת תנאי עבודתם, לביטוח הבריאות, לחוקת־עבודה, להעלאת הרמה התרבותית והסוציאלית של העובד. אנחנו רואים צורך בשיתוף־פעולה בין הסוחרים היהודים והסוחרים הערבים, בין בעלי בתי־חרושת היהודים והערבים, בין הנוטעים היהודים והערבים, שיתוף־פעולה לחיפוש שווקים בחו"ל, להטבת תנאי־מכס ותנאי־המסחר, להוזלת אשראי ולשיתוף בכל השטחים שהאינטרסים של היהודים והערבים עולים בהם בקנה אחד.

יש מקום לקואופרציה זו והיא תלך ותגדל מתוך הגיון ברזל של החיים הכלכליים. יש לה מקום בשטח יותר רחב – לא רק בין היהודים והערבים בארץ־ישראל, אלא בין העם היהודי ובין העם הערבי. כל גירוי מדנים בין שני העמים פוגע באינטרסים ההיסטוריים של שני העמים ומזיק להתפתחות הארץ.

אבל אנחנו פוסלים כמסוכן לשלום הארץ וכמסוכן לעתידנו בארץ את הקואופרציה המסולפת בין ההון היהודי ובין עבודה לא־יהודית.

 

עלילות שנתבדו    🔗

תוצאות חקירות פרנטש הוכיחו שעלילה קשה אחת אשר העלילו עלינו היתה כוזבת – עלילת נישול הערבים ע"י התיישבות היהודים. שני המפקדים שסידרה הממשלה בשנות 1931־1922 הוכיחו את כזבה של עלילה שניה, כאילו העליה היהודית דוחקת את רגלי הערבים מהארץ הזאת. לא רק שעלה מספר הערבים בתקופה שבין שני המיפקדים, אלא המיפקד הוכיח שבמרכזי ההתיישבות היהודית גדל הישוב הערבי הרבה יותר מאשר במרכזים שלא נגעה בהם ההתיישבות היהודית. באיזורי יפו, חיפה, רמלה וטול כרם – מרכזי ההתיישבות היהודית – גדל הישוב הערבי גם בעיר וגם בכפר למעלה מהגידול הממוצע של הישוב בארץ כולה. ודווקא בשטחים שבהם אין יהודים ירד הגידול הערבי לעומת הגידול הממוצע של הישוב הארצישראלי.

ויש עוד עובדה ניצחת וראייה בולטת: ישנם שני חלקים של א“י – א”י המזרחית וא“י המערבית. ודי לשאול: היכן מצוייה יותר עבודה ופרנסה, היכן מבוצר יותר מצב התושבים, כדי למצוא את התשובה מהו הערך של העליה היהודית לא רק לעם היהודי, אלא מספרים פרוזאיים על הכנסות הממשלה והוצאותיה מעידים על ערכה החיובי. בעוד שכאן במערב מוציאה הממשלה לחינוך – והיא מוציאה כמעט בעיקר על הישוב הערבי – 16 לא”י לכל מאה איש, מוציאים בעבר הירדן רק 7 לא“י. בעוד שבמערב א”י מוציאה הממשלה על הבריאות 11 לא“י למאה נפש, מוציאים בעבה”י 4 לא“י, ובעוד שכאן מוציאים על עבודות ציבוריות – המעסיקות כ־90% ערבים – 32 לא”י, מוציאים בעבה“י 8 לא”י. אותו הדבר בערך יוצא גם בהשוואה בין א"י ובין סוריה.

ואלה שמכסים את התנגדותם לעליה באמתלה של שמירה על תושבי הארץ, לאלה אנחנו יכולים להגיד בבטחון גמור, שכל פגיעה בעליה היהודית פוגעת גם ברמה הכלכלית של האוכלוסים, מקפחת שירותי החינוך והבריאות של התושבים הערבים, ומעכבת את התפתחות הארץ בכללה.

 

אם לא עכשיו – אימתי?    🔗

אולם פגיעה זו היא פגיעה בנו, היא פגיעה בעם היהודי שהעליה לארץ, היא תקוותו האחת והאחרונה, היא פגיעה באותן האפשרויות שיצרנו בארץ לאחר חמשים שנות פעולה חלוצית. התיישבותנו נהפכה כבר לגורם כלכלי מכריע בארץ הזאת. ארץ זו אינה יכולה להתקיים יותר בלי הגורם הזה. אין א“י בשבילנו רק פרוגרמה, אלא יש בא”י היהודית מציאות כלכלית בעלת משקל רב שיש בכוחה לפעול. ומלבד הגורם הכלכלי הזה אשר שום ממשלה לא תוכל להתעלם ממנו, אם לא תרצה להמיט שואה כלכלית על הארץ, יש גורם שני והוא – האומה היהודית בעולם. ואנחנו רואים הכרח באותו הוויכוח הקשה, באותם חילוקי הדעות החמורים שיש כרגע בינינו ובין הממשלה בנוגע למידות העליה, כי הוויכוח בינינו ובין הממשלה עכשיו איננו על הגדרות. לא נוסחה זו או אחרת מעניינת אותנו, לא הגדרה או הכרזה חדשה, אלא ענין יותר ממשי וחשוב – מידות העליה. זוהי השאלה המרכזית העומדת כרגע לפני העם היהודי, ושאלה זו בהיקפה המלא עלינו להעמיד לפני הממשלה האנגלית, האם האנגלי ודעת הקהל בעולם.

עלינו להניח על כף המאזנים הפוליטית את שני הגורמים הללו: את כוחנו הכלכלי בארץ זאת ואת מלוא־אסוננו בעולם. התנועה הציונית היתה במשך הרבה שנים תנועה של חוזים והוזים. גם דעת הקהל בעולם וגם חלקים גדולים של העם היהודי לא תפסו את הרעיון הציוני ולא האמינו באפשרות הגשמתו. הם הורגלו לעם היהודי בגולה, ראו את הארץ בחורבנה ובשממונה ולא האמינו שהארץ הזאת יכולה לקלוט עליה יהודית רחבה. אנו עומדים ברגע היסטורי יוצא מן הכלל; כל עבודתנו במשך חמשים השנים האחרונות היתה רק מעין הקדמה והכשרה לשעה זו. מאמצינו בארץ הוכיחו לעין כל את האפשרויות הגדולות הגנוזות בארץ הזאת. א"י עומדת בשורה הראשונה של הארצות הקולטות עליה יהודית, ועוד ידה פתוחה. האסון שקרה ליהדות הגרמנית גילה לעיני כל דעת הקהל בעולם מהו מצבה של האומה היהודית בגולה. והגיעה השעה לעליה עממית רחבת־היקף. אם לא עכשיו – אימתי?

ירושלים, ג כסליו תרצד [“דבר” 2589].