תירגמה והוסיפה מבוא והערות: ד"ר שרה הלפרין

הוצ' הקבוץ המאוחד ואוניברסיטת בר־אילן תשל"ז, 127 עמ'

אפשר לומר, בפאראפרזה על האימרה המצוטטת־מדי של וייטהד, שהאסתטיקה המערבית כולה, עד עצם ימינו, היא בבחינת שורה של הערות־שוליים לטכסט הקצר והמקוטע של ה“פואטיקה” לאריסטו. אך אמירה כזאת תובעת הסתייגות או הרחבה מיידית, כי הפואטיקה של אריסטו נתונה בהקשר, או אף בשני הקשרים, שהם בלבד מקנים לה את מלוא משמעותה ההיסטורית. ההקשר האחד והמעניין ביותר הוא זה של האסתטיקה האפלטונית (וגם, במידה מועטת יותר, האסתטיקה הפיתאגוראית) וההקשר השני היא יצירתו הענפה, הרבגונית אך האחידה בהנחות־היסוד שלה, של אריסטו בשאר תחומי המדעים והאמנויות. ברשימה זו אתרכז בבעיות ההקשר הראשון, שעל רקעו מבליטות השאילות של אריסטו את המקוריות שלו, או, אם להזקק שוב למונחים נוחים מתוך טכסט המצוטט קצת יותר מדי: הדרשותו ל“מסורת” מבליטה את “הכשרון האידיבידואלי” של אריסטו.

אם בכל חשיבתו האנציקלופדית מנהל אריסטו דיאלוג סמוי (לעתים רחוקות גלוי) עם מורו־ורבו אפלטון הרי שבתחום האסתטיקה מוקנה לדיאלוג זה מתח כפול־ומכופל ומתקבל פאראדוכס מרגש.

## הפגם הטראגי של אפלטון

אפלטון, הפיוטי והאמנותי שבפילוסופים, הוא אויבה המוצהר של השירה והאמנות, מבזה אותן, מגמד אותן לממדים מזעריים (וזה אולי סוג של בוז הגרוע מן הרצון להכחיד אותן לחלוטין). אריסטו, הפרוזאי והמפוכח שבפילוסופים, מכיר בצורך המוחלט בשירה ובאמנות, רואה בהן ערך המתרץ את עצמו ואינו נתון לקריטריון שמחוצה להן. מה מתחולל כאן? השאלה הפחותה בחשיבותה, היא מי צודק יותר בגישתו – אריסטו או אפלטון (ברור שאריסטו צודק). מה שקורה פה נוגע לתחום הרגיש והפאתטי ביותר בחייו של האדם: מאבקו של האדם עם עצמו. הדמות הפאטתית יותר מבין השניים היא בודאי זו של אפלטון, שבהיותו לא־צודק, בשאתו את “הפגם הטראגי”, הוא כאן דמות טראגית מובהקת. הפיוטיות של תורת־האידאות של אפלטון היא עמוקה מכדי לשער שאפלטון לא היה מודע לה. אין ספק שקיננה בו תחושת היותו משורר גמור, הרחק מעבר לכך שפעם בנעוריו כתב או לא כתב את העשרים־וכמה שירים המיוחסים לו ב“אנתולוגיה היוונית” (החוקר הבריטי דניס פייג' הוכיח לאחרונה הוכחה ניצחת, בספרו על האפיגרמה, שאפלטון לא חיבר את השירים הללו). כאשר בחר אפלטון לעסוק בפילוסופיה הוא עשה זאת כמי שנלחם עם עצמיותו העמוקה ביותר.

דומני שאיני חוטא כל־עיקר בפסיכולוגיזציה אנאכרוניסטית כאשר אני מייחס את הבוז של אפלטון לשירה, ואת הצורך שראה בהשפלתה ושעבודה לתועלת המדינה, כבוז אל האני העמוק ביותר של עצמו. הדבר מצטייר לי במוחשיות יתרה, בנאלית למדי (אך לא פחות נכאבת בשל כך): תלמיד־גימנסיה מזהה את הסנטימנטליות של עצמו, את הרכרוכיות הכרוכה בה, שביטויה הוא כתיבת־שירים, ומחליט להלחם בעצמו. אם לבו נוטה אחרי המגמה “ההומניסטית” – הוא ילך, עם כל החבר’ה, דווקא למגמה הריאליסטית; את שיריו הנכתבים בעל־כורחו יגנוז ויתנכר להם ויבקש לו מקצוע “אמיתי” יותר, תכליתי יותר. אם נער כזה הוא אינטליגנטי מאוד ומזהה את האינטליגנציה שלו כמקור המצוקות שלו, הוא עתיד לבוז לאינטליגנציה הזאת – הדוגמא הנודעת היא דברי־ההתכחשות של פרוסט לכוח־האינטלקט (“מדי יום ביומו אני מפחית בערכה של האינטליגנציה…”). אם לחזור לאתונה של המאה החמישית: נער כזה יבחר בפילוסופיה ובהתגברו יאמר: “בין הפילוסופיה לבין אמנות־השירה נטושה מריבה נצחית… הלא אנו ממחישים לעצמנו שאנו נכנעים לקסם־השירה. אך זהו חטא – לבגוד במה שנראה להיות אמת” (“המדינה”" ב', 607).

## הרומנטיקן והקלסיקן

לאורך דיאלוגים אפלטוניים רבים נאמרים דברים קשים נגד המשוררים יותר מאשר נגד השירה. המשוררים הם חקיינים ותו לא. אין הם יוצרים דבר משל עצמם, אלא נכנסים בהם כוחות חיצוניים והם אינם אלא כלים ריקים. לאפלטון יש דברים רבים לומר על האידיאה של היופי, מעט דברים על המימושים המיידיים של היופי, על יצירות־האמנות. הוא הראקציונר האסתטי¹ הראשון, מי שבוזה את אמנות־זמנו תכלית־בוז ומוכן לומר משהו בכלל רק על משוררי דורות עברו. מעל לכל, הוא אביו של הקונצפטואליזם בשירה ובאמנות. אביהם של פול ואלרי (“אין דבר יפה יותר מן הבלתי־קיים”) ושל ג’ון קייג', מלחין השתיקה. (אגב, יש גיחוך רב בכך שקונצפטואליסטים רבים מאמני זמננו, ביחוד בתחום הציור והפיסול, אינם יודעים דבר על הרקע הפילוסופי של האמנות שהם עוסקים בה, ואשר בה עיקר־העוקץ הוא הרקע הפילוסופי הזה).

כלום חמל אריסטו על רבו, כלום הבין את התסביך הרומנטי (להמשיך במינוח המודרני, אך בעיקרו־של־דבר לא־אנאכרוניסטי) שהביא אותו לשנאת־האמנות ותעוב־השירה? דומני שאמנם כן, והוא הראה את הבנתו באמצעים עדינים מאוד. הוא שאל מרבו את המונחים שהלה השתמש בהם תוך שהוא מהפך את משמעויותיהם של המונחים הללו. כוונתי בראש־ובראשונה, למושג “מימאֶסיס” (“חיקוי” בתרגום הפשוט ביותר) המשמש אצל אפלטון במשמעות שלילית, המבקשת להנמיך את יומרותיה של האמנות, להצביע על חוסר־מקוריותה, על משניותה ותלותה הגמורה. אריסטו עשה את המושג הזה לדגלה של האמנות, דגל שבשמו היא מציגה את יחודה ונחיצותה בעולם־התופעות. הוא מצביע על כך, שהחיקוי יכול להיות מעולה מן האוביקט המחוקה: הרי אנו נהנים מהסתכלות על ציור המתאר דברים שבמציאות מעוררים בנו סלידה – חיות נוראות, פגרים (אלה הדוגמאות של אריסטו). אגב, גם אפלטון אינו ממציא המושג האסתטי “מימאסיס”, שעתיד היה לעשות קריירה כה מזהירה בביקורת המערבית. השתמשו בה לפניו, במשמעות דומה, הפיתאגוראים.

אריסטו היה “קלאסיציסט”, בניגוד לאפלטון “הרומנטיקן”, הנחוש בדעתו לקבל את העולם כמו שהוא – לא, חלילה, הטוב שבעולמות אך פשוט היחיד הניתן לנו – ולהנות ממנו, תוך הבנת פשר ההנאה. בעוד אפלטון רואה את השירה כשגעון אלוהי האסור בהסבר, אריסטו יודע שהבנת פריטיו של תהליך היצירה ומבנה היצירה המוגמרת יכולה רק להעשיר את אהבתנו ליצירה. למעלה מאלפיים שנה לפני הרומנטיקה הוא שם ללעג את הטענה הרומנטית, שעודנה רווחת כל כך בקרבנו, שניתוח של שיר, למשל, עשוי “להרוג” אותו. לשם העמקת ההבנה בפישרה של ההנאה האסתטית הוא כותב את ה“פואטיקה”, שאחרי אלפיים שנה היא עדיין הדבר הטוב ביותר –כי היא הדבר הפשוט ביותר – שנכתב בנושא זה. בניגוד לאפלטון רואה אריסטו קודם־כל את האנושיות שבאמנות. הוא מבקש לבדוק את השפעתה של היצירה על האנושיות הזאת. כאן נכנסת לתמונה ה“קאתרסיס” – המושג השני, שיחד עם “מימאסיס” שימש נקודת־מוצא להערות־השוליים שהם כל האסתטיקה המערבית. צר כאן המקום לדיון, ואפילו קצר, במשמעויות המושג ובפולמוס עליהם, רק אציין שגם הוא אינו המצאת האסתטיקה האריסטוטלית. אזכיר כאן שבעברית מצוי ספר הכולל עיון ממצה בשני מושגי־היסוד הללו של ה“פואטיקה”, ספרו של נתן שפיגל “תורת הפיוט לאריסטו – מימאסיס וקאתרסיס²” (מוסד ביאליק, ירושלים תשל"ב).

את אפלטון, המשורר המתוסבך, הטרידה מעל לכל הנחיצות של האמנות, וכיון שהטרידה אותו ממילא ראה שהשירה כמות שהיא אינה נחוצה. פחות מכל האמין בהנאה־לשמה. אריסטו ראה את ההנאה כנתון, ויחסו אליה היה צלול ופשוט. האמנות אינה צריכה להיות נחוצה אלא למה שהיא נחוצה, להנות את האדם.

ב“אתיקה לניקומאכוס”, הוא כותב: “ערכן של יצירות־האמנות צפון בהן עצמן; אין לדרוש מהן דבר אלא שתהיה להן צורה מסוימת”. בספר הביוגרפיות של הפילוסופים שחיבר דיוגנס לארטיוס מובאת אנקדוטה על אריסטו, הנותנת את התשובה הניצחת לטרדת־הנחיצות של אפלטון. “כאשר שאל מישהו את אריסטו מדוע אנו נוטים לבלות זמן כה רב במחיצת הדברים היפים, הוא ענה: רק העוור יכול לשאול את השאלה הזאת”. אפשר להוסיף: העוור, או גם מי – שבדומה לאפלטון – מכריח את עצמו לעצום את העיניים ולראות רק את העולמות הסמויים מן העין.

## התרגום הוא פירוש

תרגום של ה“פואטיקה” הוא מיבצע הכרוך בקשיים רבים; הרבה נתון כאן לאינטרפרטציה האישית של המתרגם לגבי מושגי־היסוד שבספר. כל תרגום של ה“פואטיקה” הוא גם פירוש מסוים שלה. על רקע זה ראויה עבודתה המצויינת של ד“ר שרה הלפרין להוקרה מיוחדת. התרגום הקודם, של מרדכי הק, התיישן זה כבר והיה קלוש למדי גם בשעת פירסומו, לפני קרוב לשלושים שנה. העברית של התרגום החדש פשוטה ובהירה ככל שרק ניתן וההערות העשירות החותמות את הספר מבהירות את הבעיות הרבות שרצוף בהן טכסט קדום כל כך, שאינו אלא טיוטת־הרצאות מקוטעת או אף רישום של תלמיד מפי אריסטו. המבוא עומד על עיקרי־הבעיות של ה”פואטיקה" וביחוד על פן אחד מזה שהעסיק אותי לעיל (או גילום אחר של אותו הפן) בפולמוס הסמוי שבין אפלטון לאריסטו על תכליתה של האמנות, פולמוס שקבע את פניה של האסתטיקה עד עצם ימינו. יפה אמר מי שאמר שכל בני־האדם, אפילו בלי שיידעו על כך, מתחלקים לחסידי־אפלטון ולחסידי־אריסטו.

15.4.77