תולדות הפילוסופיה היוונית / הפילוסופים הקדם־סוקראטיים
מאת שמואל שקולניקוב
יחדיו, איחוד מוציאים לאור בע"מ
216 עמודים
מאת יורם ברונובסקי
כמעט כל חיבור על הוגה או יוצר יווני קדום מתחיל במלים “על חייו לא ידוע לנו כמעט דבר….” וגם “דבר לא שרד מיצירתו…” – עד שהמישפטים הללו קנו להם משהו מטעמה של הקלישאה הקצת־קומית. כאשר המדובר על קבוצת הפילוסופים המכונים “קדם־סוקראטיים” – שעליהם חלה הקלישאה הזאת שלנו, ולאי־השרידה הזאת של היצירות שלהם אופי מיוחד ונופך מיוחד, ואפשר להוסיף אפילו (מה שלא יתואר לגבי רוב המקרים האחרים): קסם מיוחד.
כמעט דבר אינו ידוע לנו על חייהם של תאלס, אבי הפילוסופיה ודמות חצי־אגדתית כבר ביוון הקלאסית, והוא הדין בביוגראפיות של אנאקסימנדרוס ואנאקסימנס, של הרקלייטוס ושל פרמנידס, של קסנופאנס וכל היתר, המילטים, הפיתגוראים, האליאטים, כל הרבים המובאים תחת הכותרת המקיפה מאוד של ה“פרה־סוקראטיים”, אלה שתקופת חייהם ופעילותם קדמה לזו של האתונאי הדגול שהוצא להורג בידי בני־עירו בשנת 399 לפנה“ס, בהיותו כבן שבעים, ואשר מכמה וכמה בחינות, אמנם לא עקרוניות, היה גם הוא “פרה־סוקראטי”, מבחינת אורח־החיים וחלק מן הדעות (אגב, נהוג לכלול בין הפרה־סוקראטיים – ושקולניקוב1 חוזר על נוהג זה – גם הוגים כגון דמוקריטוס שמת אחרי סוקראטס – וראה הערה בעמוד 135 של הספר שלפנינו). כך או כך, בכל מקרה ידוע מעט מאוד, וזהו כמעט נס כאשר לתוך הערפילים וההשערות המקיפים את הדמויות החצי־אגדתיות הללו – לתוך המיתוסים הללו על אודות ההוגים שהביאו את הכלייה על החשיבה המיתית – חודרת עובדה ברורה אחת, תאריך מדוייק כגון זה המאפשר לנו לקבוע שתאלס, אם חי בכלל, חי בשנת 585 לפנה”ס, ב־22 במאי של שנה זו, שהרי בתאריך זה חל ליקוי החמה שבו חזה תאלס – אמנם גם כן לפי מסורת מישנית (של הרודוטוס).
על אובדן הביוגראפיות מפצה ברוב המקרים שרידתן של היצירות, שבדרך־הטבע גם מגבירות את ידיעותינו באשר לביוגראפיה ולדמות הרוחנית העומדת מאחוריהן. אך מקרה הפרה־סוקראטיים הוא כזה שכאן לא נותרו גם היצירות! שום ספר לא נותר אחרי המילאטים, האליאטים וכל היתר שיוחסו להם ספרים רבים כל כך בפי סופרי הקדמוניות, אשר יכלו בודאי עוד לעיין בכמה מן הספרים הללו. לנו לא נותר כמעט מאומה, מלבד דבריהם של הסופרים הסקונדאריים הללו המוסרים פיסות מן היצירות, משפטים וקרעי משפטים. מתי אפשר לסמוך על סופר מסויים ועד איזו מידה אפשר לסמוך? מדע שלם התפתח סביב השאלות הללו ומדע זה גדש את הספריות באלפי מחקרים מפורטים עד אימה, עד שלא נותר משפט אחד המיוחס, נאמר, להרקלייטוס שלא הועמד תחת שבט הביקורת הטקסטואלית ונמצא כשר (אותנטי) בידי מלומד אחד וכוזב, מומצא או משובש, בפי מלומד אחר. ובסופו של דבר הטקסט הארוך ביותר של פרה־סוקראטי הוא מכלול הפראגמנטים של אמפדוקלס – ארבע מאות וחמישים שורות – ומכלול הטקסטים של אחרים יכול לנוע גם סביב עשר שורות כמו במקרהו של מליסוס (עשר שורות בדיוק). קריאת כל הטקסטים הקדם־סוקראטיים – מעיר פרשן אחד – היא עניין לערב אחד. ואפילו קריאה של אותם עשרות אחדות של עמודים, המוקפים בדרך כלל במבואות ובפרשנויות שהדיספרופורציה בין גודלן ובין גודל מושאיהן היא גרוטסקית ממש, אינה מבטיחה לקורא שהוא קרא באמת ותמים את דבריהם של הרקלייטוס ושל תאלס וכו' – אולי רק לגבי כמה אימרות החוזרות משמו של אותו הסופר אצל מצטטים רבים יש שמץ של ביטחון. ביטחון מוחלט אין כמדומה לגבי טקסט כלשהו של פרה־סוקראטיקן כלשהו!
יתר על כן: רוב הידיעות והציטוטים הללו באות מכלים מישניים שלמחבריהם היתה דעה משלהם על ההוגה שהם עוסקים בהם, על הרוב דעה עוינת. המקור העיקרי, אריסטו, הוא בעליל בעל־דבבם של הקדם־סוקראטיים, אם גם אין להכליל ולומר שאריסטו לא ידע להעריך את ההוגים הראשונים הללו, אלה המכונים אצלו “פיסיקאים” או “פיזיולוגים” (כמובן, במשמעות העתיקה של המלים הללו, כך שהוראת המושגים היא משהו כעין “חוקרי הטבע”). אמנם דווקא עמדת הפולמוס – אצל אריסטו כאצל המתפלמסים־המצטטים האחרים – מבליטה את הערך שהיה בעיני ההוגים המאוחרים של יוון לאבות המייסדים, עם תאלס, הראשון בין “שבעת חכמי יוון”, בראשם. ובכל זאת המקורות הם לא־אובייקטיוויים, עד כדי כך שיפים בהחלט דבריו של ברטראנד ראסל הכותב כך על הקדם־סוקראטיים: “כאשר חושבים על מה שהיה נעשה מתורתו של כל פילוסוף מודרני אילו הוכרה יצירתו רק מתוך כתבי־הפולמוס של יריביו, אפשר להבין עד כמה נהדרים היו הפרה־סוקראטיים, שהרי אפילו מבעד לערפל ההשמצה שהפיצו אויביהם עודם מתבלטים בגדולתם”. את המישפט הזה של ראסל (מתוך “תולדות הפילוסופיה המערבית” שלו) מצטט עורך קובץ המחקרים הגדול בהגות הפרה־סוקראטית, אלכסנדר מוראלטוס, במבוא לקובץ הזה (המביא כמה מן העבודות הגרמניות העקרוניות בתחום מחקר הפרה־סוקראטים והמצוטט הרבה גם בספרו של שקולניקוב) ומוסיף שהערה זו של ראסל “שהיה מעריץ מושבע של הפרה־סוקראטים, אפשר שהיא היפרבולית או מיטיבה מדי”. מוראלטוס מטעים במבואו זה את החשדנות המרחיקה לכת שבה יש לגשת אל שאלת האותנטיות של הקטעים השונים של הקדם־סוקראטיים.
תמונה: פוסידון, הרמס, הרה, זאוס ואפולו צופים בבריאת האדם על־ידי פרומתיאוס (תבליט עתיק על סארקופג)
תמונה: הפייסטוס והקיקלופים מרקעים את מגן אכילס. אתינה משמאל והרה מימין (תבליט עתיק)
## קסמם של פראגמנטים
בקיצור, שאלת ידיעתנו על אודות ההוגים הראשונים של יוון, בני אסיה הקטנה וסיציליה ודרום איטליה (היא “יוון רבתי”) במאות השישית והחמישית לפנה“ס היא עצמה שאלה מוקשה בתורת־ההכרה, מסוג השאלות שעל ראשוניות הופעתן אצל הפרה־סוקראטיים אנו נוהגים להללם. אין לנו (או כמעט שאין לנו) ידע על “הדברים כשלעצמם”, דבריהם ודעותיהם של הקדם־סוקראטיים המסורים לנו בספריהם. הכל הוא עניין של הקשה מאוחרת, איסוף חומרים שהתחיל אחרי הראנסנס ולא נסתיים אפילו בימינו, אף קרוב לודאי כי טקסטים נוספים של הרקלייטוס ושות' לא יתגלו לנו, ועיקר ה”פראגמנטים של הפרה־סוקראטיקאים" מצוי באותו אוסף בשם זה שערך בראשית המאה הפילולוג הגרמני דילס, ששב ועידכן אותו מקץ כמה עשרות שנים פילולוג אחר, קראנץ, ועד היום הוא הבסיס לכל דיון בפרה־סוקראטיקאים, אפשר לומר, “הספר המצוטט ביותר של הפרה־סוקראטיקאיים”.
אך דומה שכוח־המשיכה, הקסם שבפראגמנטים הללו, גדול מכוחה של הדקדקנות האפיסטמולוגית, וכשם שאנו מעריצים את מחזות שקספיר מבלי להיות בטוחים שפתרנו את בעיית הזהות של מחברם, כך אנו מעריצים ואפילו “משתגעים” אחרי הפילוסופים הראשונים הללו של תרבות המערב, אלה המקוטעים, האפלים, הסתומים, הלא־ודאיים והנפלאים מכל.
כיצד להסביר את הקסם הזה שמהלכת ההגות הפרה־סוקראטית על המערב החדש מאז פרנסיס בייקון, וביתר שאת מאז כמאה שנה, מאז מארכס ולאסאל, ועוד ביתר שאת במאה העשרים שהיא ממש המאה של “השיבה של הפרה־סוקראטיים”, במוצהר ובמופגן? הקושי להסביר תופעה זו נעוץ באי־האחידות של עולמם הרוחני של מוקסמי ההגות הפרה־סוקראטית, מכך שאלה באים מכל קצות הקשת האינטלקטואלית, מאסכולות שונות ואף מנוגדות. שני הוגים שאין ביניהם כמעט מאומה (אולי דבר לא, מלבד זאת ששניהם כתבו חלקים גדולים של כתביהם בגרמנית) הם העומדים בראש השבים אל הפרה־סוקראטיים: קארל פופר, פילוסוף המדע, ומרטין היידגר, פילוסוף הקיום אשר נדמה כי ביקש במודע להעשות להרקלייטוס בן המאה העשרים, לפילוסוף האפל והמעמיק עד שורשי הקיום בכוח הארתו האפלה (היידגר כתב על הרקלייטוס: “כינו אותו האפל והוא היה המאיר…”). היידגר העריץ את הפרה־סוקראטיים בשל האפלולית שלהם, בשל המיסתורין שהם סגדו לו בכתביהם, ואילו סר קארל פופר העריצם בשל… הראציונאליזם המדעי שלהם, בשם היותם ראשוני הראציונאליסטים בהגות המודרנית, אלה שסללו את הדרך לגילויים המדעיים הגדולים ביותר, כולל קופרניקוס וניוטון.
עוד במאה הקודמת העריצו מארכס ואסכולתו את הפרה־סוקראטיים – ואת הרקלייטוס בראש־וראשונה – כמטריאליסטים הראשונים וכדיאלקטיקנים הראשונים. מארכס, שעבודת הדוקטורט שלו עסקה בדמוקריטוס, ראה בפרה־סוקראטיים אנשים בעלי חשיבה מדעית אמיתית (אגב, בדומה לפופר, זה האנטי־מארכסיסט הגדול!) אשר סוקרטס2 סטה מדרכם וממילא סילף את נתיבה של ההגות המערבית. אלא ששנים לא רבות אחרי גירסת מארכס לפרה־סוקראטיים הופיעה גירסת ניטשה לאותם ההוגים עצמם: הוא ראה בהם את המתפיזיקאים הראשונים, המעמיקים בהבנת האלוהי שבאדם. הם היו התאולוגים האמיתיים הראשונים, בעוד שסוקרטס היה האנטי־תאולוג הראשון, ה“הומניסט”, מי שבגד ביעוד העל־אנושי, המתעלה, של האדם. ניטשה קורא גם הוא לשיבה אל הפרה־סוקראטיים ומבקש להמעיט בשעור קומתו של סוקרטס ביחס אליהם – ממש כמו מארכס, אבל מסיבות הפוכות, תוך ראייה שונה בתכלית של גירסת הפרה־סוקראטיים! ואמנם נראה שגישתם של מארכס ושל ניטשה לפרה־סוקראטיים חוזרת במאה שלנו בגישותיהם של פופר (אנטי־מארכסיסט בכללו של דבר, אך שותף לקו־מחשבה מסויים של מארכס בתחום המדע, מה שניכר בגישות שניהם לפרה־סוקראטיים) ושל היידגר שהוא בלי ספק – ובמידה רבה גם במודע ובמוצהר – תלמידו של ניטשה. והגישות נשארות מנוגדות.
ובכן, מי היו הפרה־סוקראטים? תאולוגים או אנשי מדע במובן המודרני של המלה? ראציונליסטיים או מיסטיקנים? כאשר אנו מתבקשים “לשוב אל הפרה־סוקראטיים” אל איזו רוחניות אנו מתבקשים לחזור?
אמנם נראה שכוחם של הפראגמנטים הפרה־סוקראטיים כוחם להקסים, הוא באותה סתימות הסובלת כל פירוש הנסוכה על כתביהם. הפרשנויות הסותרות ביותר יכולות לחול על כל פראגמנט, החל מן הטענה המפורסמת המיוחסת לתאלס כי “המים הם ראשית הכל” (טענה המובאת משמו של תאלס במקורות קדמוניים כה רבים עד שאפשר להיות בטוח כי אמנם היא דעתו המקורית של ההוגה המילאטי, אם הולכים לפי שיטת אימות כזאת). פופר טוען שבטענה הזאת התגלה תאלס כאיש המדע המודרני הראשון. הכיצד? האמנם המים הם ראשית הכל גם לפי פופר? לאו דווקא, התאוריה היא כוזבת בעליל – לא המים הם ראשית הכל – אבל עצם העמדתה של תאוריה כוללת כזאת, עצם הרצון להעלות היפותיזה נועזת כזאת על אודות היקום, הריהי דרכו של איש המדע המודרני, הראציונליסטי. באותה דרך מוכיח פופר (באותו מאמר מפורסם “הפרה־סוקראטיים והראציונאליזם” שבקובץ מאמריו “השערות ודחיות”) שטענתו של אנאקסימנדרוס כי העולם תלוי בחלל, בלי תימוכין כלשהם, סללה את הדרך לתגליתו של קופרניקוס בדבר היות הארץ כדור (ההוגה המילאטי, תלמידו של תאלס, טען שהעולם הוא דמוי תוף!). זאת ועוד: תורתו של אנקסימנדרוס צמחה מתוך ביקורתו של זה על תורת רבו, תאלס! והנה פופר רואה לפניו את הדוגמה הראשונה של צמיחת ההיפותיזות המדעיות בעולם המודרני, כאשר תורה מדעית אחת צומחת מתוך ביקורת על התורה הקודמת.
אבל תאלס אמר גם (על פי שני מקורות, ואולי יותר) ש“הכל מלא אלים”. אז ודאי גם התאולוג הראשון, הפנתאיסט הראשון, המיסטיקן הראשון? נראה שכך ראו אותם ניטשה והיידגר, כך ראה אותם ורנר יאגר, שבמסתו המפורסמת על הפרה־סוקראטיים, “הולדת התאולוגיה”, ביקש להביא גירסה של התורות הפרה־סוקראטיות שתהווה משקל־נגד לפרשנות המטריאליסטית מבית־מדרשו של מארקס. שתי הגישות העקרוניות, המנוגדות, לתורותיהם של הפרה־סוקראטיים, מצודדות בפנים רבות שלהן, שתיהן משכנעות הרבה, שתיהן יפות מאוד – ונדמה ששתיהן אינן מבטיחות לנו שהן המציגות את הפרה־סוקראטיים כמות שהיו באמת.
## כמו דימוי פיוטי
וזאת משום שמבחינת העיון שלנו אולי הם “לא היו באמת” ואין טעם3 לחפש את ה“אמת” הזאת על אודותיהם. הפראגמנטים הפרה־סוקראטיים הם כיום מעין סמלים פיוטיים סוגסטיוויים מאוד, של אורחות־מחשבה וגישות – אך אורחות מחשבה מודרניות וסמלים שהעלתה העת החדשה! הפרצפציה של תורת הפרה־סוקראטיים היא כיום חשובה אולי לא פחות מן התורה עצמה, וודאי שהעניין בה אינו פחות מאשר בתורה עצמה. מה שאימרתו של תאלס עוררה בדעתו של בייקון, של ניטשה, של יאגר ועוד חשוב לנו כיום ממש כמו הכוונה האותנטית שהיתה לתאלס באומרו שהכל התחיל במים, או של הרקלייטוס באומרו שראשית כל הדברים היא האש.
הפרה־סוקראטיים הם גדולים משום שהם הבינו כי העולם הוא סתום – סתום ומלא אלים. ואף זאת שהדרך מעלה והדרך מטה היא אותה הדרך. ואף זאת שאין רוחצים באותו נהר פעמיים (ואפילו לא פעם אחת, כגירסת אחד התלמידים המאוחרים יותר של הרקלייטוס). כל ההבנות הללו הן הבנות מודרניות, הבנותיהם של שפינוזה ושל פרוסט ושל אליוט.
הנה כי כן, היחס הנכון לפילוסופיה הפרה־סוקראטית הוא היחס אליה כאל שירה. לא רק משום שיש אנאלוגיות רבות כל כך בין תולדותיה של השירה היוונית הקדומה ביותר ובין ההגות הפרה־סוקראטית אלא גם משום שהקסם שזו גם זו מהלכות עלינו הוא מאותו המין. הקסם של הפראגמנטארי, הסוגסטיה של האימאז' הפיוטי. הרקלייטוס הוא מעל לכל, או קודם כל, משורר גדול – מבשרם של מאלרמה ושל הלדרלין אף יותר מאשר של הפיסיקאי מאקסוול ושל ואגנר, בעל תורת הציפה הקונטיננטלית (שבו רואה פופר את ממשיכו של תאלס).
לא רק בשביל ההוגים הראשונים של המערב היתה שאלת הראשית השאלה החשובה ביותר. לדעת את ראשיתו של הדבר – נראו שסברו – הרי זה לדעת את מהותו. המדע אולי אינו ניצב עוד היום על הנטייה הזאת להכיר את הראשית, אך רוח האדם עודנה מחפשת בכל את הראשית. הפרה־סוקרטיים יקרים לנו משום שהם הראשית שלנו, משום שבתודעתם עלתה השירה הראשונה שחדרה לתודעתנו. המים אולי אינם הראשית של כל הדברים, אך תאלס הוא כמדומה הראשית שאין לערער עליה. הקסם של הראשית הוא עדיין קסם שאין לעמוד בפניו.
שמואל שקולניקוב לא התכוון למסור בספרו את תולדות הפרצפציה של ההגות הפרה־סוקראטית במערב המודרני. זה נושא לספר בפני עצמו – ואגב, אינני בטוח שספר כזה קיים בשפה כלשהי, אם כי קיימות מסות על נושאים כמו “ניטשה והפרה־סוקראטיים” או “היידגר ויחסו לפרמנידס”. אך דומני שהפרק הזה – פרק הפרצפציה4 – הוא כיום כבר חלק מהותי מאותה קריירה מופלאה של ההגות הקדם־סוקראטית בעולם הקלאסי ובעולמנו כאחד. אמנם גם שקולניקוב מרבה לרמז על היותן של דעות שונות של הקדם־סוקראטיים בשורות של תאוריות מודרניות. קסנופאנס הוא “מבשר המונותיאיזם הפילוסופי” (עמ' 71), הפיתגוראים מבשרים את קופרניקוס בהעלותם את הרעיון של ארץ הנעה במסלול ואילו ה“רעיון הגדול אשר הכניס פיתגוראס למחשבה המערבית היא הרעיון של הערך המוסרי של העיון” (עמ' 61) ואילו בין תורות החינוך של פרוטאגוראס יש “קירבת משפחה” לתפיסות בנות־זמננו “הרואות את מטרת החינוך (או אחת ממטרותיו) בבריאות הנפשית או בהשתלבות בחברה” (עמ' 159). אפשר להרבות בדוגמאות, אבל שקולניקוב אינו מכנס את כל הבשורות הללו בפרק בפני עצמו, פרק שידון בגילגול האידאות הפרה־סוקראטיות (או אלה הנחשבות לפרה־סוקראטיות) בעולם המערבי.
תחת זאת הוא מוסר דיווח על מה שיש, תוך הקפדה על הערכת המידה של אמיתות או אותנטיות המימסרים הקדומניים באשר לפרה־סוקראטיים. העיון הוא ראשוני, אינו נזקק הרבה לפרשנויות השונות והסותרות, מנסה למצוא את הפירוש ההגיוני והפשוט ביותר של הקטעים האפלים הללו. ערך רב לדיוק שמנסה המחבר להשיג בתרגומיו, עד כדי שמירה על סדר המלים היווני! אך האמנם אין הגזמה במשפט כמו “של כל הדברים האדם הוא המידה” שהוא אך בקושי רב מישפט עברי מובן? נכון עם זאת שזהו תרגום תחבירו של המישפט היווני המהולל של פרוטאגוראס. בעברית הוא ידוע בגירסה “האדם הוא קנה המידה של כל הדברים”.
אבל זהו יוצא דופן (עמ' 157), בדרך כלל התרגומים גם מדוייקים וגם מובנים. ספר מרוכז מאוד אולי יתר על המידה – אולי מוטב היה להקדיש כרך לחוד לסופיסטים ולהסתפק באותם ההוגים שלהם נתונה הדעת בראש־וראשונה כאשר חושבים על הפרה־סוקראטיים (המילאטים, הפרותגוראים, האליאטים, אפילו לא האטומיסטים שגם אותם סוקר שקולניקוב!). זה הוא ספר יסוד נחוץ, ויתר על כן הוא כרך ראשון בהיסטוריה של הפילוסופיה היוונית הקדומה.
אמנם העברית אינה חסרה לגמרי בחומרים פרה־סוקראטיים. בשנת 1952 יצא אפילו כרכון של מאמרות הרקלייטוס האפל, בתרגום יצחק מן, שליווה את תרגומו במבוא הגורס את הגישה המארכסיסטית להרקלייטוס, ואף הוסיף עליו אחרית דבר ובה דברים של לנין על הרקלייטוס וכיו“ב, לפי טעם התקופה. כמו־כן נכתבו כמה וכמה מאמרים על ההגות הפרה־סוקראטית בין השאר של שמריהו ריבייר המנוח (ששקולניקוב הביא את ספרו לדפוס). לאחרונה הופיע הספרון של יוחנן גליקר הכולל גם עיונים בפרה־סוקראטיים (“עליית הפילוסופיה היוונית”). העטיפה לספרו של שקולניקוב מבשרת על תרגום שלו ל”הירקלייטוס ופארמנידיס" העומד להופיע במוסד ביאליק.
הפרה־סוקרטיים הם ההוגים המקוריים ביותר – במובן הראשונה של המלה “מקורי” – של המערב. ייתכן שכל הפילוסופיה המערבית המאוחרת היא בבחינת הערות־שוליים לפרה־סוקראטיים (יתכן שגם השירה המערבית היא בבחינת הערות שוליים כאלה, מלוקרטיוס ועד ס. אליוט ופול אלואר – שניים שכתבו פואמות על מוטיבים של הרקלייטוס). ממילא מובנת החשיבות העצומה שבוידוע הקורא העברי להגות הפרה־סוקראטית. ההתחלה כבר נעשתה וספרו של שקולניקוב חותם את השלב הראשוני הזה של ההתוודעות עם היסודות. יתכן שיהיה עניין בכתיבת ספר (אולי בידי שקולניקוב עצמו) על גילגולי הערות־השוליים הללו, מתאלס ועד ויטגנשטיין. זו עשויה להיות תרומה מקורית באמת להגות זמננו.
הארץ 21.10.83
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.