לילה. צללי־תוגה מתנודדים בצלמי בלהות על קירות חדר־המטות אשר בבית חנה החנונית. על הרצפה עומדות מנורות כסף ונחשת, קטנות וגדולות, למראשות גוף קטן המכוסה כלו בשמיכת־ילדים של צמר פשוט שחור. בקני המנורות תחובים נרות חלב וסטיארין ומאירים באור כהה את פני חנה, אשר חמרמרו מבכות על הגוף הקטן השוכב לפניה. יש שהיא נשארת על מקומה נדכאה ונדהמה מלחץ דמעותיה, החנקות את גרונה, וענות נפשה החרישית – ושוכחת לגמרי מה קרה אותה. איזה כבד־בדיל עמום ברגעים האלה על לבה, ולא תדע מה. חשה היא בנפשה פנימה, כי איזה שוד משדי בא עליה, כי איזו צרה גדולה באתה, שמוחה המבולבל והעיף אינו תופס את מהותה. אך דיה להעיף עינה בנרות הדולקים – ואידה יגָלה לפניה בכל מוראו ואכזריותו, בכל בהירותו ואמתיותו, ואז יפתח מחדש מקור דמעותיה, הנובעות ונוזלות חרש חרש על לחיי האם הצמקות. רגע היא מסתכלת בשמיכת־הצמר השחורה – ולבה מתפלץ בה כבשני חיתו טרף. דומם יושבת היא על הרצפה; מלים אין בפיה עוד לתנות את שברה, רק דמעות חרישיות, דמעות־שכול בודדות נשארו לה מן הרגע האיום, שבנה יחידה מאיר’ל קרא קריאת־יאושו: “אמי, הציליני!” – ויגוע לעד.

ובעלות על לב האם המפֻלח זכרון תחנת בנה האחרונה – רוחפות עצמותיה ממגור פנימי. “אמי הציליני!”… לו יכלה היתה נותנת ברצון את נפשה תחת נפשו… כי מה הם חייה עתה באין מאיר’ל אתה?… מי ינחמנה בכל ערב בשובה מן החנות קפואה ויגעה, מי ישמחנה, מי יקל לה את עמל טרדותיה מי יספר לה בכל שבת־קודש פלאי הקב"ה במעשה־בראשית ומעשה־מרכבה, בחיי האבות והאמהות שבזכותם אנו חיים וקימים כיום הזה… מי יקדש על החלות בכל שבת?… ובימי חג ומועד, בשוב יצחק בעלה ממרחקים להנפש מנדודי־הפרך התכופים לרגל מסחרו המפוזר – מי יצהיל את רוחה ורוח האב בחריפותו ובקיאותו בהלכות סכה וחמץ בפסח? –

ולזכר המחזה המרהיב־לב הזה מתעוררת פתאם בלב האם המדֻכאה שאלת־זועה: מה תגיד לו, ליצחק בעלה, כשישוב הביתה לחג הפסח בעוד שנים, שלשה שבועות?… אחרי חג הסכות היה אץ לעזב עוד במוצאי יום־טוב את ביתו, ובנשקו למאיר’ל נשיקת הפרדה אמר לו: “מאר’ל בני! למד ולמד בחשק! אם ירצה השם, כשאשוב לחג הפסח הביתה והבאתי לך תפלין עם תיק של פלוש מעשה רקמה… אל תשׁכח, מאיר’ל, שבל”ג בעמר הנך בר־מצוה לארך ימים!" – ולה אמר: “חנה, שמרי את הילד! את יודעת כי הוא חולני ונוח להתקרר”… ומה תגיד עתה לו? כמה תצטדק לפניו?… השמרה באמת את הילד כראוי?… כל היום בחנות… בבקר השכם כבר צריך לקום… מצוה את המשרתת: “ביילה! ראי נא, שמאיר’ל ילבש את פוזמקיו של צמר; האויר לח ורטוב… כי יתעטף בכשליק, כי ירכס היטב את לולאות אדרתו… אך המשרתת איננה אם! היא, היא בעצמה מחויבת היתה להלביש את הילד בלכתו “החדרה”… את ה”פדיון" לא יקח האפל… ואיך שמרה את הילד כשפרצה האסכרה בעיר?… עוד פעם – ביילה! ביילה! והיא, האם, אצה החנותה–

ולב האם מתכוץ בקרבה לרגש הממאיר, כי בהתרשלותה מת הילד. עלוקות לרבבות אחזות בלבה הפצוע ומוצצות ויונקות את דמו. בידים רועדות מסירה היא את השמיכה מעל פני הילד – ומגרונה פורץ בכי חדש לגמרי… אור שחור! לפניה לא פני מאיר’ל בנה, אלא אור אכול־אש!… גם השנים הבולטות שחרו… גם השפתים שרופות כלן… אלה השפתים הנפלאות שהיו נעות כל היום בתורה הקדושה!…

ולמראה הפנים השרופים סופקת האם כפיה ואחזת בשער ראשה הפרוע. כן! היא בעצמה האשמה במות הילד… לו שברה את רגליה בלכתה אז, ביום שחלה מאיר’ל, החנותה!… אֵם היא! הן ידע ידעה כי האסכרה מפלת חללים בכל בית – ואיך שמרה את הילד?… ביילה! מצות וחקים לביילה!… אמנם משרתת טובה היא ביילה; את מאיר’ל אהבה כבנה, ותנצרהו כאישון בת־עינה – ובכל זאת איננה אם… הנה עתה הלכה לה ביילה לישון… אמת, כי זה כשבוע ימים שלא נתנה תנומה לעפעפיה לא פחות ממנה, האם… גם אל “ארון הקודש” נפלה, גם קברות ה“קדושים” הרעישה – – –

נר חלב קטן התחיל דועך. מחשבות האם השכולה פסקו לרגע ומבלי־משים כאבטומטוס, נמשכו עיניה אחרי הנר הנלחם בעד קיומו. הכרת אסונה נשטשטשה ונשתרבבה במוחה שנית. חשה היא, כי בלהבת הנר העולה ויורדת, המתלקחת ועוממת, צפונה לה איזו בשורה רעה, ואינה יודעת מה.

והצללים הנוגים מתמשכים ומתגדלים על קירות החדר, הספון והרצפה. מחוץ לבית נשמעה נביחת כלב. הנר הדועך כבה, וקול המית רוח הסופה הרעיד את גו האם כבשבץ. נדמה לה, כי קול “אמי, הציליני!” שמעו אזניה. בידים מהירות לוקחת היא נר חדש ומדליקתהו ותוחבת אותו במנורה במקום הנר שכבה… באיזה רטט פנימי שחה הוא על הגוף הקטן ומטה אזנה אל שפתי הילד הצרובות. מנסה היא גם לגעת באצבעה בחטמו הנחר – וידה הֻכתה אחור… הוא מת!… האור עם שתי השקערוריות הנהו פני מאיר’ל בנה!…

ובתנועת יאוש גמור מכסה היא בשמיכה את פני הילד ומתאמצת להעלות את זכרון רשמי הפנים ההם. איזו לֵאות כופפת את ראשה והוא נופל כבול־עץ על חזה… מה יפה היה בשובו בכל ערב שבת מן המרחץ!… ממש כיהודי גדול… על השלחן פרוסה מפה צחורה… בראש השלחן – החלות הערוכות מבעוד יום ועליהן מכסה־בד ברוד ורקום באותיות־כסף: “זכר את יום השבת לקדשו”… ומאיר’ל מחמדה הולך וקרב אל ארון הספרים ומוציא משם את ה“כל־בו”, מעין בו קצת ומתחיל לזמר כצפור: “שׁיר הַ־שִׁי־רִים אֲשֶׁר לשְׁל־מה”… היא, האם המאושרה, מוציאה את ראשה מן המטבח הסמוך ושואלת: “מאיר’ל, האתן לפת?… והוא:…”עַל כֵן עֲלָמוֹת אֲהָ־בוּ־ךָ… עוד מעט, אמא, אגמר את הקפיטל הראשון!.." אָהָא, הוא יפסיק באמצע! – – – והזמירות מתפשטות בכל הבּית וממלאות את כל הפנות מעין זמר־יה, הבוקע וחודר גם בעד החלונות והפתח ומעורר בה, בלב האם, רגשות של יראת־הכבוד ואהבת אין קץ ל“אוצרה הנחמד”… שכנתה שרה־לאה נכנסת לשאל את המגרפה ונמסה מנחת לשמע “שיר השירים” של מארי’ל: “חנה’לי… הלואי שתזכה גם בתי לבן אשר כזה… בלי עין הרע!…”והיא חושבת אז לנחוץ להעיר מצדה: “מה מצאת בו, שרה־לאה? הוא ילד ככל ילדי־העברים… בואי נא, שרה־לאה! אני ממהרת החנותה… סרתי לרגע לטעם את הדגים” – – – ומן האולם הנקי בוקע וחודד קול נעים זמירות: “אַפִּירְ־יֹון עָֹ־שָׂה לוֹ – הָמֶלֶךְ שְׁל־מה – –” ושרה־לאה לא תחדל: אָי, אי “שיר השירים”! הלואי על בתי דבשה!" – – והיא מאיצה בה: “בואי, בואי, שרה־לאה! פן תקדיחי את הדגים ונתן לך הרבי שלמה גט־פטורין” – – אך גם בצאתה מפתח ביתה עדן נטויות אזניה אל החלון, שאצלו עומד מאיר’ל ומזמר.. “השקץ”! בכונה נגש אל החלון בצאתה את המטבח – – –

… ובערב חג הפסח, בשוב יצחק שלה על שבת הגדול הביתה, היה לה גן עדן התחתון בביתה הקטן והנקי… שניהם יושבים אל השלחן ומזמרים ב“יורה דעה”… אל אלהים! מה נעמו ונשגבו נגוני התורה בפי הבן והאב..

– “חנה, שמרי את הילד!” צורם פתאם את אזנה קול אזהרה חמורה.

פלצות אחזה אותה, ונבהלה מרימה היא את ראשה ורואה – את הנרות הדולקים למראשות השמיכה… והיא מתרוממת כלביאה טורפת מעל הרצפה וצועקת בקול צרוד: “מה זה?… מה נהיתה פה!?”… ובהבינה את העשוי – צונחת היא שנית על הרצפה מאין־אונים וגעה מחדש בבכיה.

ומחדש מתעוררת בלבה השאלה הממררת בכל תקף חתיתה ובלהותה: מה תגיד לו כשישוב הביתה?… איך תצא לקראתו.. התוכל להבטיחהו כי שמרה, לכל הפחות, את הילד כמו שאם צריכה לשמר את ילדיה?… הן גם בחלות הילד היתה הולכת החנותה כדרכה תמיד… גם ביום הראשון למחלתו גם ביום השני גם ביום השלישי, באמר החובש כי נכרים סימני האסכרה בילד… חפצה אז לכתב לו כי יבוא במהרה, אך לאסונה זה כחדש ימים שהוא נודד מעיר לעיר ומודיע רק ש“הוא קונה ומוכר” – ולאן לה לכתב לא ידעה… מי יודע, לו היה הוא בביתו, לא מת הילד… אבל ר' חפץ דכאם ויתן להם פרנסה בשפע, “פדיון” רב בחנות ומסחרים שונים במרחקים – ואת בנם לקח מהם, את מאיר’ל בנם שלמד יומם ולילה את תורתו, את מאיר’ל בנם שלא טעם עוד טעם חטא – – –

ובלב האם הקרוע מתעוררת לרגע מעין התמרמרות, כביכול, כלפי הקב“ה, אך חיש מתחרטת היא גם על צל של הרהור רע אשר כזה… ד' הצדיק, ורק היא, היא הרשעה… בודאי בעונותיה אבד מאיר’ל באביב ימיו… מי יודע כמה חטאה ועותה ופשעה בדיני “מעין טהור”, הפרשת חלה או הדלקת הנר… הו, ה”פדיון" המיט עליה שואה… החנות שדדה ממנה את בנה… הן רק ביום העשירי למחלתו, כשהודיע הרופא כהן ולאו כי “יש סכנה”, רק אז סגרה את החנות… רק אז!… על קברות ה“קדושים” השתטחה, אל “ארון הקדש” נפלה – והכל לשוא, לשוא, לשוא!… הילד אֻכּל באש.. שני ימים רצופים בער באש… גם בחמו הגה בדברי תורה… מאיר’ל!… מה הביט אליה ברגע האחרון!… “אמי הצילני!” –

והיא אחזת בראשה ונכונה לנפצו אל הקיר, אך ספר התהלים המונח פתוח לפניה עומד כשטן על דרכה, ודומם נשארת היא על מקומה וקופאת כנציב קרח… בראשה ולבה וכל אברי גויתה עוברת איזו חולשה, המכריחה אותה גם למרות רצונה לעצם את עיניה שעששו מבכי… הראש המבֻלבל מתרופף לאט־לאט ונופל על ספר התהלים המונח על הכסא… נר אחד מתאמץ בכל שארית כחותיו להאיר עוד רגעים, עוד רגע – ובוכה גם הוא. הצללים מתארכים ומתרחבים ומשתרעים ברחבה על קירות החדר וספונו ורצפתו וממלאים את חללו רזי־שאול וסודות־שחת. בעד החלון המכוסה בציורי קרח מציצה הלבנה הקפואה מתוך עבי הערפל הכבדים ומגיהה באור כהה וקר את שני הגופים השוכבים דומם על רצפת החדר – ונעלמת. פתי השלג טסים באויר ונופלים בשובבות על גגי הבתים הנמוכים והרחובות הנאלחים. רוח סופה הומיה ומיללת יחד עם הכלבים הנודדים גם בלילות־חרף אפלים.

וראש האם מתנענע. איזו ערבוביה של מחזות ומראות ותמונות וצורות מקיפה אותה בשלל צבעים שחורים ואפלים ומאימים… הלב המתכַּוץ כבצבת… חזה מצטמק במועקה כבדה, וראשה ונפשה שקעים ושקעים בתהום האפל ובלהות השאול.

הם! האם מנמנמת..