1 🔗
ליל־נדודים ורגז עבר על בנימין יהלום הבוכהַלטר הראשי באחד מבתי־המסחר הגדולים אשר בקרית־החרשת ל–. כל הלילה התהפך מצד אל צד ולא עצם את עיניו עד עלות־השחר. סבת התרגזותו היא זאת שאיננו מקבל זה כשבועים מכתבים מאת ארושתו האהובה הדסה שְׁטֶרן אשר בעיר מולדתו הקטנה. הדסה שלו שהיתה רגילה לפנקהו במכתבים שלש פעמים בשבוע – חדלה פתאם לכתב לו. ועוד יתר: מכתבה האחרון אליו היה מלא תקות טובות לחיי־העתיד, ולא היה בו שום רמז להפסקת חליפת־מכתביהם. אין זה, גזר בנימין בלבו, כי אסון קרה אותה או את בית־אביה, והם מסתירים ממנו את הדבר הנורא, כאלו אינו נוגע בנפשו וחייו כל דבר קטן וגדול שיקרה את הבית האהוב לו עוד מימי ילדותו. בשבוע הראשון לשתיקת הדסה לא גדלה עוד דאגתו כל־כך: הימים היו ימי סופות־שלגים, ובעיר מולדתו היתה מתקבלת הפוסתה רק שלש פעמים בשבוע. בעתונים קרא בנימין, כי בכל הפלך ההוא מתחוללות סופות משליגות והפוסתה נעצרת במקומות רבים. אולם זה כשלשה־ארבעה ימים שהסופות חדלו. אמנם קור וקפאון עודם שוררים בעצם תקפם; אך הן אי־אפשר הדבר, כי תפוסתה תעצר כשבועים ימם רצופים. בשבוע הראשון לשתיקת הדסה הריץ לה כארבעה מכתבים, סגורים ופתוחים, מצוירים ולא־מצוירים, ויבקש גם אותה גם את אבותיה כי יתאמצו בכל יכלתם להודיעו מכל אשר אתם, ואין קשב. כעבור שבוע לשתיקתה המעיקה החל להריץ תלגרמות – ואין קול ואין עונה. בתלגרמה האחרונה שהריץ אתמול כתב מפורש, כי למרות הקור והקפאון הגדול ולמרות עבודתו הקשה בימי הסיזון וחתימת הבילַנץ – “ישליך הכל ונסע הביתה, אם במשך יומים לא יקבל תשובת־תלגרמה”. את תלגרמתו האחרונה הריץ אתמול בשעה התשיעית בראותו כי "הפוסתה־של־בֹקר לא הביאה לו כל בשורה. לפי חשבונו נתקבלה תלגרמתו שם בשעה השמינית בערב, ולוּ ענו תכף היה יכול לקבל את תלגרמת־תשובתם בשעה השניה או השלישית בלילה. והוא חכה לתלגרמה זו בקצר־רוח וכליון־נפש. עד השעה השניה לא שכב גם על מטתו, רק ישב על כסאו ויבט אל תמונת הדסה העומדת במשבצת־אטלס על שלחן־כתיבתו. נעימה!… עיניה שלחו לו מעל התמונה שלום אהבה נצחת – ומדוע היא שותקת?…
בשעה השניה בלילה חש בנימין לאות כבדה בכל גופו וישכב בבגדיו על מטתו. ובהקיץ עברו לפניו ימי ילדותו, ולכל לראש נבלט בזכרונו יום התודעותו אל הדסה שטרן. הוא היה אז כבן ארבע־עשרה וישב אל עיר מולדתו מעיר־הגליל, ששם גמר את בית הספר העירוני בהצטינות מיוחדת. הוא כבר שנה וקרא אז הרבֶּה והתפתחותו הרוחנית והגופנית היתה לא לפי שנותיו. קומתו הגבוהה, פניו המלאים עצמה וחיים, מדברו העז והשנון עשו אותו בעיר הקטנה לגדול ומפורסם. על נשף־חשק לטובת “מלביש ערומים” התודע אל הדסה. היא היתה בת גילו ושמה יצא בכל העיר למלֻמדת עברית. אבותיה החשובים, אלחנן ודבורה שטרן, חנכו את בתם הבכירה ברוח היהדות הלאומית. שם אלחנן שטרן היה מפורסם בכל הפלך ל“ספרא רבה”, וכפי הבטחת רבים כתב בימי ילדותו גם ב“המגיד” מליק. עד השנה האחת עשרה לימי חייה למדה הדסה רק תנ“ך ודקדוק השפה, ואחרי כן החלה לשקד גם על ידיעות כלליות. בעיר הקטנה לא היה שום בית־ספר הגון, ולבד בית הספר לכנסיה, שבכל יום ראשון ראתה הדסה את מורו מטיל שכור בחוצות העיר. אך מורים פרטים הגונים היו בעיר כשנים־שלשה, והעיר הקטנה נתפרסמה בכל הפלך ל”עיר של משכילים“. את בנימין זכרה הדסה מעט מן ה”חדר“. אז היתה היא כבת־שש או שבע, ושניהם למדו אצל אברהם הגבן. היא זכרה, כי בנימין היה אז ילד שובב וחצוף מאין כמוהו, ו”לא חפץ ללמד". אולם בהפגשה עמו על נשף החשק לא הכירתהו כלל; את העיר הקטנה עזב בנימין לפני ארבע שנים וישב אליה אחר לגמרי. עליצות נפשו ומשובת אופיו נשארו אצלו בעיקרן, אך כל אלה הוסיפו לו לוית־חן מיוחדת. וזולת זאת היה נודע ללמדן גדול בידיעות הכלליות: גם את פושקין קרא ואת לרמנטוב הוא יודע כמעט בעל־פה. רק דבר אחד צער את הדסה בימים הראשונים להתוודעותם: ידיעתו השטחית בשפת־עבר.
…ובשכב בנימין על מטתו ויזכר לו את ימי בכורי אהבתם, לא יכול להתאפק מצחוק על זכרון מלחמותיהם התכופות. שניהם היו אז כבני חמש־עשרה והיו מזדמנים תדיר בבית־העקד הפרטי של המורה־נפך, ואהבתו הנפרזה של בנימן לספרות הרוסית היתה אבן־המחלקת מדי הפגשם יחד. אמנם הוא החל אז להשתלם גם בעברית (כמובן, על פי השפעתה), אך לפניה היה אוהב להקל מעט בכבוד השפה הזאת והיה מזכיר בכונה רק את “גוגל, טורגניב, פושקין ולרמנטוב”. היא היתה מבטת אליו בתוכחה גלויה וחרישית בראשונה, ואחרי כן – כאשר התקרבו מעט – “החלה לכתב הגוברניה”, היה מתלוצץ בנימין בשמעו את דבריה הקשים אליו. היא היתה מתלהבת בהוכיחה אותו על התרחקותו מן היהדות וקדשי־העם, והיתה דומה אז לדבורה אשת־לפידות בקראה את בני־ישראל למלחמה. גם חרפות וגערות לא מנעה ממנו… הנעימה! הן כבר אז ידע, כי תחת גערותיה ותוכחותיה הגלויות מסֻתרת אהבתה אליו, אהבתה הטהורה והעזה – –
ומקרה חשוב אחד עלה פתאם על זכרונו בכל פרטיו. הדבר היה אחרי ארבע שנים להתוודעותם. במשך הימים האלה הספיקו להתרועע עוד יתר, ובעיר הקטנה ידעו כל החנוניות כי “זהו מן השמים”. התקרבותם זאת הסבה גם בהתקרבות משפחותיהם, ולאבותיהם, שהיו בעלי־בתים אמידים, לא היתה כל סבה להתנגד ל“רצון אלהים”. בימים ההם גמר בנימין את תורת הבוכהלטריה הכפולה ויתעתד לנסע אל עיר־החרשת ל –, ששם ישבה דודתו העשירה, “למצא לו מעמד בחיי המציאות”. באחד בימי חג הפסח בקרו בני משפחת יהלום את בית אלחנן שטֶרן ל“כבוד יום־טוב”, הבית היה מלא דודים ודודות, קרובים וקרובות, איש־איש מהם ידע כי היום, בחוג בני שתי המשפחות, ידֻבר על ה“ענין” בודאי. בנימין ישב אז על כסאו וישחק עם יוסלי אחי הדסה הקטן, והדסה עסקה בקבלת פני האורחים וב“כבודם”. פתאם קם “יונה הארוך”, בן־דודם של בני משפחת יהלום, ויאמר: “רבותי! מן השמים נגזר עלי, כנראה, כי אני אהיה השדכן… רואה אני, כי כל איש מכם חושב בלבו דברים אחדים ואינו יכול רק להוציאם מפיו… בנימין! עד כמה השעור לחכות?… הן הדסה ישרה בעיניך… הלא?” –
בנימין רעד לשאלה הפתאומית הזאת ויבט אל המסובים במבוכה. והדסה, שהגישה אז מרקחת לאורחים, נעצרה על ידי יונה הארוך שפנה גם אליה במין שאלה כזו: “הדסקה! הן בנימין ישר בעיניך… ועד כמה השעור לחכות?…” אך עליה פעלו הדברים האלה פעולה מפתיעה כשפעלה על בנימין. היא נצבה שלוה על מקומה ותבט אל בנימין הנבוך ותפן אל יונה ותען: “כמדומני, שאין לך “סרח העודף”, רבי יונה!”… המסובים צחקו ל“חכמה” זו, ואם הדסה חבקה לה ותושיבנה על הכסא אצלה ותלחש באזנה דברים אחדים. ובנימין לא ידע שלו בנפשו, וברקדו עם יוסלי השתמט בכונה מחדר האורחים ויבוא אל הטרקלין, אחרי רגעים אחדים נכנסה אליו גם הדסה ותסתכל בו שנית, כמעט שלוה וקרת־רוח, כאלו לא קרה דבר. והוא לא יכול עוד להתאפק ויאמר: “היודעת את, כי עיקר המקרא מהנאני, אך אופן הדברים לא היה מצוין ביותר..” אולם הדסה התנגדה: להפך, החושב אתה כי נחוץ דוקא לכרע ברך ולהשתטח על הרצפה, כמו שעושים “הם”?… אופן הדברים היה פשוט ו“יהודי”, ולכן אני מרוצה בו במאד־מאד" – – –
ובנימין הער והמתנמנם עוצם את עיניו ורואה לפניו את הדסה כמו חיה: הנה פניה הלבנים המפיקים עז ושלוה, והנה עיניה השחורות המביטות נכחן בלי כל מרך ומבוכה, והנה שפתיה… שפתיה! כמה אשר וברכה צפון בשתי השפתים האלה… הנעימה! לא ידעה מה תצמא נפשו לה בכל שעה גם עתה, כעבור שנתים אחרי הנשיקה הראשונה!… בעיר החרשת ההומיה הספיק לדעת נשים ועלמות למכביר; היו אחדות שגם “ענינו” אותו קצת, אך בינן ובין הדסה אין כל דמיון!… יפין של בנות ל. הנהו אמנם מושך לפעמים, אך רפה, רך וחולני, ויפיה של הדסה – היה מתפאר בנימין לפני חבריו בבית המסחר – הנהו יופי בריא ועז, יופי של גבורה מזרחית, אשר די למבט אחד מעיניה שהגבר יעמד לפניה נכנע, שיתיחס אליה גם באהבה וגם ביראה… “ככה היא הדסה שלי!” היה גומר בהנאה אמתית – – –
…“נעימה”! “נפלאה”! “אלהית”! גמגם בנימין עת רבה בשכבו עיף ויגע על מטתו, עד שנרדם לפנות בקר שקוע בהזיות אהבתו המענגות והמרנינות.
2 🔗
בשעה העשירית בבקר הקיץ בנימין משנתו ויחש כאב נורא בראשו. הוא הסתכל בשעונו ויבהל לראות כי אחר לישן ביום סיזון כזה. וילחץ בכפתור האלקטרון אשר למראשות מטתו, ואל חדרו נכנסה תכף משרתת דודתו, שבביתה התאכסן בנימין.
– האם לא הובאה לי תלגרמה בלילה? שאל בנימין את המשרתת.
– לא, אדוני! ענתה בנימס – האגיש כוס־חלב?
ה“טון” השלו של המשרתת העלה, כנראה, את חמת בנימין, ויען ברגזה:
– לעזאזל! לא נחוץ לי חלב! לכי לך!
בעוד רגעים אחדים נכנסה אל חדר בנימין דודתו. הוא ישב עוד על מטתו וראשו נשען על ארכובות ידיו. נראה היה כי לא פשט גם את בגדיו בלילה.
– בנימין! פנתה הדודה אליו בחבה ותשב אצלהו ותחבק לו – הרגע נא… מקרים כאלה יקרו… יתן האל והכל יבוא בשלום…
ותנחומיה הנאמנים פעלו גם הם עליו פעולה מהפכת. הוא נחלץ מבין זרועותיה בשאט־נפש ויאמר בכעס: “עזביני, דודה!… חזיז ורעם! אני לא אלך היום אל הקנטורה עד שאקבל תשובה…”
– טוב! הסכימה הדודה – אבל כוס חלב…
– לעזאזל! לא נחוצה לי כוס חלב! לכי, דודה! לכי!
– אל נא תשתגע, בנימין! קראה הדודה בחבה הקודמת – הביטה נא בראי: פניך הנם כפני שד, חי נפשי!…
ובהגישה אליו את הראי, הסתכל בו בנימין רגע ויחטפו מידיה וישליכהו ארצה. הראי נתפוצץ לרסיסים.
ותספק הדודה את כפיה: “בנימין, היצאת מדעתך?”
אך למראה רסיסי הראי על הרצפה עלתה עוד חמתו ויקרא ביאוש: “כן, כן! אם לא אקבל היום תשובה, אצא בודאי מדעתי… עזביני, דודה! אין לי צרך בכל איש…”
הדודה יצאה. בעוד חמשה רגעים נכנסה אל חדר בנימין בת־דודתו פֿאני. נערה כבת עשרים, ותתצב לפני מטתו ובידה כוס חלב. בנימין העיף עינו בה וישאל ברגזה: מה חפצך פה?"
והעלמה לא נעלבה כלל. “מה חפצי פה”? –שנתה את דבריו בהתול – חפצי לראותך כשהנך משתגע… את העולם יחריב אם לא קבל ימים אחדים מכלתו מכתב, כאלו הוא הנהו ה“חתן היחיד במוסקבה”…
המהתלה התמימה הזאת הלהיבה את בנימין עוד יותר ויקפץ ממקומו כנשוך־נחש.
– פֿאני! אם לא תצאי מזה תכף ושפכתי על ראשך את כד המים… צאי!
אך היא לא נבעתה כלל מפניו ותאמר במתינות: “אני לא אצא מפה עד שתשתה את כוס החלב…”
– אני לא אשתה את החלב! התמרמר בנימין.
– אתה תשתה את החלב! אמרה העלמה במתינות.
– לא אשתה!
– תשתה!
– לא אשתה… חזיז ורעם! פֿאני! – רעם קול בנימין – התצאי מזה?… חי נפשי, כי לא תנקי…
ויאחז בנעל המוטל אצל מטתו ויניפהו על ראש העלמה: "צאי, פֿאני! צאי תכף! הלאה!…
–שתה את החלב ויצאתי… אמרה העלמה במתינות הקודמת – אמך כתבה לי כי אאלצך לשתות בכל יום חלב… נער נקלה! החושב אתה, כי לענג הוא לי לטפל…
העלמה לא הספיקה לגמר את דבריה וכוס החלב נשפכה כלה על ראשה ובגדיה.
– קסנטפה! לילית! התצאי מזה? צעק בנימין בחמה שפוכה.
הדודה נבהלה אל החדר ותספק את כפיה למראה בתה. בנימין עמד באמצע החדר בפוזמקאות ובחזיתו ויאחז בכוס המורקה. פניו היו פני־להבים.
– נעזב נא את המשגע! אמרה הדודה עלובה ותאחז ביד בתה.
שתיהן יצאו, והכוס השלכה בזעם מידי בנימין אחריהן ותתפוצץ בדלת לרסיסים.
ולאזני בנימין הנפעם והמרגז הגיע פתאם קול הקַנֵרִיָה בכלוב התלוי בחלון: “טשיל־טשיל־טשיל! השתפכה בשמחה גלויה מבלי שים לב, כי אדונה שרוי בצער – טשיל־טשיל־טשיל!…”
בנימין נמלא חמה, "אהא! גם את פה! התנפל על הקנריה מרחוק – דומי, ארורה, ואל נא תשמיעי את קולך! אין לי צרך בטשיל־טשיל שלך.. דומי!
אך הקנריה לא השגיחה באסור אדונה ותרקד בכלוב מפנה אל פנה ומבד אל בד ותוסף לצפצף בעליצות: “טשיל־טשיל! טשיל־טשיל! טשיל־טשיל!” וקול צפצופה הנעים מלא את כל החדר.
בנימין נדחף אל החלון כלמרות רצונו וירם את אגרפו מול הקנריה: “דומי, צפצפנית נמאסה! – רעד קולו – אל נא תעוזי לצפצף…. דומי!”
הצפור העיפה עין בעומד לפניה וצועק – ותקפץ אל הבד העליון, אך לצפצף לא חדלה: “טשיל־טשיל! טשיל־טשיל! טשיל־טשיל!” השתפכה הקנריה בהרחבה, כאלו חפצה להכעיס את אדונה האוסר עליה את שיריה.
בנימין רעד כבשבץ מעברה וזעם. "ארורה! רקע ברגליו ויאחז בכלוב – אני אראך…
והכלוב השלך בחזקה יחד עם הקנריה אל פנת החדר. אל אזן בנימין הגיע עוד צפצוף דק מן הפנה, ואחר נדמה שם הכל.
והוא נפל על מטתו כאחרי מלחמה קשה, נושם ושואף בכבדות. “לו גם יחרב העולם ואני לא אצא היום מפתח חדרי עד קבלי תשובה” – חרץ בנימין בינו לבין עצמו בשובו מעט למנוחתו. אבל החלטתו זאת לא נתקימה. כעבור חצי שעה בא אליו משרת בית מסחרם להוכח לדעת מדוע זה נפקד מקומו בקנטורה.
– האין בשבילי מכתב או תלגרמה? שאל בנימין את המשרת.
– אין, אדוני! ענה הלז.
– אמר ל“זקן”, כי קצת חולה הנני ואל הקנטורה לא אלך היום – אמר בנימין בקול רגז.
אך בעוד רבע שעה הופיע לחדר בנימין “עוזרו” יעקב ופסי ויושט לו כרטיס מאת ה“זקן”, שבקשהו מאד לבוא אל הקנטורה כי “העבודה רבה מאד בימי הסיזון”. בנימין התרחץ והתלבש גם למרות רצונו ויען, כי יבוא בעוד חצי שעה.
– העלוקות! המה בנימין בעברו את חדר־האורחים – גם להיות חולה אינם נותנים!…
– כן! להשתגע אינם נותנים! נשמע קול פֿאני מעל־יד החלון.
– קסנטפה! המה בנימין ויך בדלת ויצא.
־־־־־־־־־־־־
בשעה השניה בצהרים התפרץ בנימין אל בית דודתו ברעש והמולה וקול שמחה! דודה! "דודה נעימה! קבלתי זה עתה תלגרמה מאבות הדסה – ראי נא: “הדסה היתה חולה. בלילה היתה התמורה. סכנה אין. משפחת שטרן” – וגם הדסה מוסיפה משלה: “היה שָלֵו. הדסה” – דודה! דודה נעימה! ראי נא…
אך הדודה הטובה נענתה לו הפעם לא על נקלה “מקודם ידעתי כי משגע הנך” – שמע בנימין את דבריה מפורש. אך הפעם לא כעס ויחל להתנצל לפניה ולבקש את סליחתה על גסותו שהראה לה בבקר.
בנימין רקד בכל הבית משמחה. בהשמע קול פֿאַני במסדרון, רץ בנימין לקראתה בקול תרועה: "פֿאַני! פֿאַני נעימה! קבלתי תלגרמה.. הדסה היתה חולה, אך סכנה אין… ראי נא! גם הדסה הוסיפה משלה…
קרובתו פנתה אליו ערף ולא שתה אליו לבה. בנימין התרפס לפניה ויחבק לה ויצא אתה במחול, גם למרות רצונה, ויבטח לה “הרים וגבעות”. מתחלה התנגדה ותתאמץ להחלץ מבין זרועותיו. אך נשיקותיו והבטחותיו חרכו מעט את לבה. והוא התהולל והשתובב אתה כילד קטן מאושר. ובסחבו אותה ברקידותיו אל חדרו ויחל להתהולל גם שם – העמד פתאם נדהם אצל הכיור וילטש את עיניו אל הפנה, שבה הוטל הכלוב השבור למחצה, ואצלו – הקנריה המתה. פי הצפור היה פתוח קצת; נראה היה כי קול צפצופה האחרון גוע יחד עם חייה.
– מה זה? פנה בנימין אל בת־דודתו ויספק את כפיו.
– לא אני – הטעימה העלמה את דבריה – רצחתי אותה…
אל החדר נכנסו הדודה והמשרתת. שתיהן הביטו אל בנימין בתוכחה גלויה ולא דברו דבר. הוא עמד לפניהן נאשם ונדון ויבט פעם אליהן ופעם אל הצפור המומתה… בלבו החל הכל להֵהָפֵך… אל צדק! הן כזאת עושה… רוצח! – – למלה האחרונה נזדעזע בנימין ויבט אל שלש הנשים. אך שתיקתן אִמתה את האשמת עצמו. כן, רוצח! רוצח אתה, נער נקלה! דברו חרש עיני שלש הנשים ביחד – ותצאנה מן החדר.
בנימין נפל על הכסא אצל שלחן־כתיבתו כהלום־רעם, ויתחלחל עוד יתר. מעל השלחן נשקפו אליו פני הדסה ועיניה השחורות והרצינות אשרו וקימו גם הן את פסק־דינו…
רוצח! צעקו כל רשמי פניה… כן, רוצח! המו כל חדרי לבו בקרבו.
הוא אחז בגופת הקנריה הדוממה ומגרונו פרץ בכי־פלצות נורא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.