בקר־אביב רענן. פעמון השעון אשר במגדל העיר השמיע כבר את חצי השעה התשיעית; ושאול הקטן, נער כבן שמונה, עודנו שוכב על מטתו הרכה וישן שׁנָה מתוקה. בחדר הסמוך עמד מֵחַם מַבְרִיק על השלחן, וסביבו ישבו הורי שאול ואחותו הבכירה, לבושה שמלת תלמידה וגומאָה בחפזון את כוס התֵּה שלפניה. כאשר נשמע צלצול שעון־העיר, אמר אדון הבית אל רעיתו:
– דואג אני לעתידות שאול בננו, כשאין מעירים אותו משנתו, יישן גם עד הצהרים. וזה לא יִתָּכן. שעת הלמוד היותר טובה הוא רק הבקר, ואם נרגילהו לאַחֵר בשנה – תורתו מה תְּהֵא עליה.
– אבל הנער חלש, עמיאל: – השיבה הגברת בקול־דאגה, – ראשו כואב עליו לעתים קרובות מאד..
– אבל המורה אינו יכול לחכות לו, אִמָּא! – נכנסה הנערה לתוך דבריה, וַתִּפָּרֵֶד מעל אבותיה ותצא מן הבית ללכת לבית־הספר.
ופעמון שעון העיר השמיע שלשה רבעי השעה התשיעית.
אדון הבית הביט אל שעונו.
– אי־אפשר לחכות עוד, – אמר ויקם מעל כסאו, – אלך ואעירנו!
ותלך גם הגברת אחריו.
כשנכנסו אל חדר הילד הרימו את מסך החלון, וקוי אור השמש המזהרת רקדו על התקרה והרצפה ועל מטת אוהב־התנומות הקטן. ההורים קרבו אל מטת בנם ויעמדו למרגלותיו.
והנער נרדם תרדמה עמֻקה ולא הרגיש את קוי־השמש המפזזים על פניו החִוְרִים, ולא שמע גם קול צעדי אבותיו בבואם החדרה.
– ראה נא, – אמרה הגברת אל אישה בלחש, – כאלו מלאכי־אלהים משחקים על פניו…
– ולזאת אני דואג מאד, – ענה האדון בתרעֻמות, – חִוְרַת פניו, חֻלשתו, כאב ראשו התמידי ו“מלאכי־אלהים” אלה לא יביאו לו טובה רבה בחייו.
האם נגשה ותשב על מטת בנה.
– הביטה נא, – קראה אל אישה – הנה שחוק־קל מרחף על שפתיו… בודאי הוא חולם עתה חלום נעים… בכל לילה, ספר לי, הוא חולם חלומות נפלאים. התעירהו עתה?
– בודאי! ענה האב – חלומותיו אלה יעשוהו לגבר לא יצלח.
שעון העיר החל להשמיע את השעה התשיעית. האב אחז ביד הילד הנרדם ויקרא:
– הלא תקום, שאול?
הילד נָשׁם נשימה כבדה – ולא הקיץ.
– שאול!! קרא האב שנית וירם קולו – בבית הספר לומדים זה כבר, ואתה עודך ישן… בושה!
– מה? – נמשך קול מגרון הילד, שפקח מעט את עיניו.
– כבר עברה השעה התשיעית! – קרא האב בקצף.
הילד פתח פיו וַיְפַהֵק ויסגר את עיניו שנית.
– הלא תקום, עצלן! – צעק האב וינענעהו.
הילד פקח שנית את עיניו ויבט אל אבותיו העומדים עליו בתמהון ומבוכה.
– איה… אני?… דובבו שפתיו, והוא מנמנם.
– במטתך, עצלן! – צעק האב בחמה, – קום אפוא! קום! הנשמע כזאת כי ילד בן שמונה שנים, תלמיד בית הספר, יאחר בשנתו כמוך?… קומה!
אך עיני־הילד נסגרו מחדש, מבלי שים לב לגערת אביו.
– אל תקצף עליו ככה, עמיאל! – התחננה האם, – הילד חולה היום, כנראה…
– הוא חולה מעצלותו, מחלומותיו ומתפנוקיך היתרים! לוא השכים בכל יום, לא היה חולני כל כך… אך אַתּ, נעמי, באהבתך ומחמלתך עליו, תאשמי בנפש הילד… זכרי נא דברי אלה, נעמי! –
ויצא מאת החדר בחרי־אף.
והאם נשארה על מטת בנה, ולבבה נמלא דאגה ועצב. “הן אתו הצדק, – חלפה מחשבה במוחה, – הילד מפֻנק על ידה באמת יתר מדי”. מיום הוָלדו ועד עתה לא חדלה לפַנקו בכל מיני תפנוקים. אך היכול הוא, האב, להרגיש מדוע היא מפנקת ככה את בנה יחידה?… האם חש הוא אף רגע אחד את הצער והאהבה הממלאים את כל נפשה היא בכל רגע למראה בנה?… עשר שנים חכתה לו; ובהקשותה בלדתה חשבה גם היא בעצמה כי לא תשאר עוד בחיים… את כל חייה, את כל נפשה נתנה לבנה יחידה… ועתה הוא בא ודואג לעתידות בנו… בודאי לא יהי סוחר כאביו – ומה בכך? כל המורים מהללים אותו ומנבאים לו עתידות גדולות…
ופתאם מתחלחלת היא בכל גוה. היא זכרה פתאם דברי מורה אחד, שדעתו היתה בדבר שאול כדעת האב, – “גאון או משוגע יהי” – אמר לפני ימים מספר לאישה… “גאון או משוגע”! – הולמים במוחה הדברים כהלם פעם.
והיא מתבוננת אל פני בנה הנרדם, ורואה כי מעין צער עמוק ילין עליהם. במשך רגעים אחדים נשתנו פני הילד תכלית שנוי. הנה הצחוק הקל, שרחף על שפתיו, נעלם כֻּלו, והעוית רגז לקחה את מקומו.
המבשלת נכנסה אל החדר לשאל את הגברת בדבר ארוחת הצהרים.
– העודנו ישן? – שאלה בתמיה.
– כנראה, קצת חולה הוא היום… ענתה הגברת, לכי נא והביאי לי את מודד־החום.
והילד הנרדם שקע שנית במצולת חזיונות שונים ולא הרגיש בשים לו אמו את מודד־החום תחת אציל ידו. וכהוסיפו לשקע בנבכי הזיות ומחזות לאין מספר, שעברו לפניו באיזה חפזון ברק, כן הוסיף להתרעם ולהתמרמר בשנתו. החלום הנפלא שחלם לפני רגעים אחדים גז ממנו ויעלם. זוכר הוא כי החלום היה נפלא ונהדר במינו, אבל את תכנו שכח לגמרי… והוא מתרגז ומתרעם ורוחו הולך וסוער. לוא זכר, לפחות, בשֶׁלְמָה פסק החלום המקסים ההוא – מה מאֻשר היה אז..
והנער מר־הנפש מתפלל בשנתו לאלהים.
והנה כרוב־זהב התעופף על פניו וישאלהו:
– מה חפצך, בן יקיר?
– החלום… היפה, – דובבו שפתי הילד בכבדות, – השיבה לי את חלומי…
והכרוב הטוב מעביר לפני הילד העָגוּם תמונות־זהר נפלאות ומענגות עד מאד: והנה נהר בדלח גדול ורחב לאין קצה וגלי אור מתנועעים ומתגלגלים בהמולה דקה ונעימה. דגי־זהב רכים רצים אנה ואנה, שטים ומשתובבים עם הגלים העליזים, וקשקשותיהם מתנוצצות כספירים לאור השמש השופך חם ונגהות מסביב. והוא מביט אל סביבותיו ורואה רק מרחב־בדלח, גלי אור בלי ראשית ובלי תכלה, ודגי־זהב נעלסים…
– הזה הוא חלומך, בני? – שואלהו הכרוב המזהיר.
– לא, לא זה הוא – עונה הילד בעצב, – חלומי היה טוב ויפה ממנו…
והכרוב טס טיסה קלה – והמראה הנפלא נעלם ואיננו.
והנה שדה גדול ורחב־ידים מכֻסה כֻּלו בשבלי־כתם המתנועעות בלי הרף כמתפללות לאלהי האור והתכלת הנטוים מעל לראשיהן. על קנה שבלת אחת עומד גוזל רך ועליז ונוקר במקורו הקטן בגרעיני השבלת, ומצפצף והוגה נעימות… וכרגע עפה אליו יונה רכה, צחה משלג, ותשב לה על קנה השבלת הסמוכה… רגעים אחדים ישבו הגוזל והיונה ויביטו איש אל רעהו באהבה רבה… ופתאם התנועעו השבלים – ושניהם התרוממו ויתעופפו מעלה מעלה –כחוט לבן ישר, עד שנעלמו בים התכלת הבהירה….
– הזה הוא חלומך? – שואלהו הכרוב.
– לא, לא! – רועד קול הילד, – לא זה הוא…
והכרוב טס שנית, והתמונה נעלמה.
והנה יער קסם… ועצים לרבבות עומדים צפופים וסמוכים איש אל אחיו, כאלו הם מתלחשים חרש… ותרועת שירה עליזה נשמעת מקצה היער ועד קצהו. כל עץ רענן, כל שיח קטן וכל צמח רך – הכל אומר שירה… ופתאם הופיע לעיניו מחנה ילדים יפים, לבושם בגדי־ירק ובידיהם זרי־פרחים, המפיצים ריח־עדן בכל האויר השוקט אשר מסביב… עבר רגע והנה מחנה ילדות הופיעה מן העבר השני, כלן לבושות שמלות לבנות ומבהיקות עד מאד והֵנה הולכות הלוך וטפוף, הלוך וקרוב אל הילדים…
ותלתלי משי ארֻכים יורדים ומתגלגלים על שכמן הלבן משלג ומגיעים עד לחגורתן… זמרת היער גדלה עוד יתר – – והילדים קרבו אל הילדות וישימו את זרי הפרחים איש על צוארי אחותו, ויתיצבו במעגלה… וילדה אחת, כבת שמונה שנים, גבוהה ויפה מכל בנות גילה, התיצבה קוממיות בתוך המעגל ותבטא לסביבותיה בתפארת בת־מלך, וזר הפרחים התנוסס על ראשה ככתר מלוכה.
– מלך! נשימה עלינו מלך: קראו כלם פה אחד.
והילדה, שעמדה בתוך המעגלה, העיפה עינה אל שאול הקטן ותאמר בקול:
– את הילד החִור הזה אני בוחרת לי לרע…
והוא שומע ורעד כלו… כל הילדים מביטים אליו ביראת הכבוד, והילדות – באהבה גלויה.
– כן! אתה, ילד יפה וחִור, תהיה לנו למלך! זה הוא חפץ נסיכתנו! – רועש היער.
ובעוד רגע עמד שאול לשמאל הילדה היפה בבנות גילה, והיא חבקה את ידו ותבט אל פניו בעינים מלאות אהבה אין קץ.
– יחי המלך! – הומה הרוח מסביב…
– הזה הוא חלומך? – שואלהו הכרוב.
הילד עמד נפעם ונדהם מרב התפעלות ויאמר:
– זה הוא באמת חלום יפה… אך חלומי הקודם היה טוב ויפה ממנו… אני חפץ, כי יושב לי דוקא החלום ההוא…
– לא, בני! – עונה הכרוב – חלום יפה לא ישָׁנה לעולם.
והוא טס טיסה קלה – ונעלם בתוך תמונת הקסם אשר לנגדו.
הילד נשאר לבדו. רגעים אחדים עוד הזהירו לעיניו שלל־צבעי זהר מערבים יחד כמראה הקשת אשר בענן… והקשת התנועעה באויר, ותלך הלוך וקטן, הלוך וכהה – עד שנעלמה כליל…
הוא מתבונן על סביבותיו, והנה – אין דבר…
ועצבת מרה מעיקה על לבבו הרך ומכאיבה אותו מאד: מדוע לא ישָנה החלום היפה?… מדוע זה מהר כה כרוב־החלומות לעזבהו?…
– כרוב חסד! קורא הוא ברגש: חוסה נא עלי אך הפעם, שובה והשיבה לי את חלומי ההוא…
והכרוב איננו.
אז לא יכל עוד להתאפק ויתן את קולו בבכי.
– שאול בני!… הקיצה, מחמדי! – קראה האם, בהוצאה את מודד־החם מתחת זרועו ותבהל לראות את המעלה: שלשים ותשעה, מה לך, אישון עיני?… למה תבכה, נשמת אפי?..
– חלום… יפה… לא… ישָנֶה… לעולם, – גמגם הילד מתוך חֹם הקדחת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.