ניסן תרצד, (“הפועל הצעיר” 25–24)

(הרצאה במועצת מפלגת פועלי א"י)

במקום הדיון על שאלות הוועד הפועל הציוני ראינו צורך להתחיל בענין שתכיפותו הדוחקת ולדעתי גם חשיבותו ההיסטורית עולה על ערך ישיבת הוועד הפועל הציוני. אני יודע, שברגע זה עסוקים מאד מאד בשאלות העומדות ברומה של ההסתדרות הציונית: מי יהיה הנשיא של הוועד הפועל הציוני ואם פלוני יכנס אף הוא להנהלה הזאת או לא יכנס. אינני רוצה לזלזל בחשיבותן של השאלות האלה. אבל יש שאלה אחת אשר לא זכתה עדיין להעסיק את התנועה הציונית והיא מעסיקה רק אותנו, וזוהי אולי זכותנו העיקרית לתפוס את המקום אשר אנחנו תופסים בארץ ובציונות, שאלת העבודה העברית באשר ממנה יהיה תלוי בעתיד מקומנו ומקום העם העברי בארץ, – ושוב עומדת כרגע בראש ענינינו שאלת הצלת חזית העבודה העברית במושבות.

אנחנו עומדים במלחמה מרה זו זה עשרות שנים. ומלחמה זו לא היתה לשוא. אבל היא עוד לא נגמרה. אבל אם הפעם חזית העבודה העברית תעורער – והיא עומדת להתערער – והכיבוש הציוני הגדול ישמט מאתנו, לא תהא זו הפעם אשמת האיכרים בלבד.

אנחנו תבענו כל השנים תביעה גדולה וקשה מאת האיכר היהודי בארץ. תבענו ממנו שהוא יעשה יום יום דבר שהוא נגד האינטרס הבלתי אמצעי שלו, שהוא נגד החשבון העיקרי שאנשים רגילים לעשות יום יום בחייהם – חשבון הכיס, דבר הדורש ממנו לא רק התאמצות כספית מתמדת, יום יום, אלא גם התאמצות רוחנית: במקום שהוא יכול לקבל בשפע ובזול קוּלים־עבדים, שהוא יכול לרדות בהם כאוות נפשו, תבענו ממנו שיקבל פועל עברי אשר יעמוד לפניו כאדם שווה־זכויות, אולי כאדם מיוחס. תבענו ממנו תביעה, אשר לא קל לעמוד בפניה. ואמנם רבים מהאיכרים האלה לא עמדו בפני התביעה הקשה הזאת; אבל זהו אולי אחד הנסים הסוציאליים שרבים מהאיכרים – לא יחידי סגולה, כמו שזה היה לפני שנים אחדות, אלא מאות קיבלו את התביעה הזאת ועמדו בה. לא תמיד מתוך התלהבות ולא תמיד מתוך רצון שלם, אבל עמדו בה. ונוצר הפלא הגדול ביותר בארץ, נוצר המשק החקלאי הקפיטליסטי הבנוי במאה אחוז על עבודה עברית.

והנה באו ימים של מצוקה. אין פועל עברי בארץ. לא מפני שאין אלפי נוער יהודי בחו"ל המסתערים על הארץ הזאת ולא מפני שהארץ אינה יכולה לקלוט אותם, אלא מפני שסגרו בפניהם את הדרך. ואנחנו כולנו יודעים, מי הם אשר סגרו. אבל לא הממשלה בלבד אשמה, אלא גם אלה מאנשי הישוב היהודי אשר נתנו את תמיכתם האידיאולוגית והמוסרית לסגירה הזאת. במלחמה המרה שהיתה לנו עם הממשלה לפני ששה חדשים, לא עמדה רק שאלת גודל העליה, לא רק שאלת גודל המכסה, אלא שאלה, שהיא גם שאלה פנימית בישוב – שאלת העבודה העברית. אמרו לנו: יש מחסור בפועלים, אבל רק בפועלים יהודים; יש בארץ די פועלים, יש גם מחוסרי עבודה בקרב הפועלים הבלתי יהודים; העסיקו פועלים ערבים. התביעה הזאת באה לא רק מהממשלה הזרה. את התביעה הזאת קיבלה הממשלה מאת יהודים המתימרים לעמוד בראש הישוב. הממשלה אמרה: אנחנו נדרשים לתת משטרה לשמור על הפועלים הערבים, אשר בעל הבית היהודי רוצה להכניס אותם למשקו ולהעסיקם, ואין אנחנו יכולים לעמוד בפני התביעה הזאת; אנחנו צריכים לשמור ולהגן, שהפועל הערבי יוכל לעבוד במשק העברי, ואנשים חשובים בישוב אינם נוקטים את הדרישה הזאת שלכם, אינם נוקטים את העיקרון של העבודה העברית; הם אומרים, שבמשק היהודי צריך להיות מקום רחב גם לפועל הערבי, ובעקב ההשפעה הפנימית אשר באה מחוגים של הישוב, המתעטפים בתכלת־לבן והמדברים על לאומיות צרופה, נסגרה הארץ בזמן האחרון לפני עלית העם היהודי גם במידה שהארץ דרשה אותה. אנחנו עומדים לפני מצוק שלא היה כמותו בישוב, מצוק של חוסר פועלים יהודים. ואיכרי השרון, אלה אשר בנפשם עשו את הפלא הגדול הזה של מושבה קפיטליסטית בעבודה עברית במאה אחוזים, אלה עומדים עכשיו לפני ברירה מרה: או שיחרב משקם או יכניסו עבודה בלתי־יהודית למשקם. ואינני יודע אם נעיז ליַדות אבן באיכרים האלה אשר למראה משקם, העומד להחרב, לא יעמדו בנסיון. ולא אשמתם תהיה זאת, אם הכיבוש הגדול שלנו ישמט מידינו.

וציבור הפועלים הועמד עכשיו לפני השאלה, אם בשעה קשה זו יהיה לו הכוח לתבוע מעצמו דבר אשר בצדק ובזכות גמורה תבע הרבה שנים מאחרים: לא להתחשב עם שום דבר, לא לעשות חשבון כיס ולא לעשות שום חשבון אחר, אלא לשמור על נשמת נשמתה ועל תוכן תכנה של ההגשמה הציונית, על העבודה העברית. לפי מצב הענינים בארץ, שעדיין השערים סגורים בפני העולה העובד – והם עוד כחודש ימים או כששה שבועות יהיו סגורים, עד שיגיעו העולים לפי הסרטיפיקטים החדשים שקבלנו כמפרעה על חשבון השידיול הבא – אם מתוך 40,000 אלף פועלי ארץ ישראל יימצאו חלוצים אשר יהיה להם הכוח והרצון לעזוב את עבודתם המכניסה והטובה בערים ובמוֹשבות וילכו לחקלאות, להציל את העבודה היהודית ולהציל את המשק היהודי ממפלה מוכרחת ולהציל אותנו מאבֵדה אשר לא תחזור. אם לא נדע לגייס מיד לעבודה הזאת במושבה אילו 500 חברים, הרי תשמטנה מידינו עמדות אשר רכשנו לנו במאמצים של 30 שנה.

המשבר הקשה הזה, שאליו הגענו, נעוץ בתוך כל מצב תנועתנו בארץ ובתוך היחס של הציבור שלנו לחזית הכי קשה והכי מכרעת שיש לפועל היהודי בארץ – לחזית העבודה בשרון. עוד ישנם עכשיו למעלה מעשרת אלפים פועלים יהודים במושבות. אבל רבים מהפועלים היהודים, גם אלה שישנם במושבות, עזבו את החקלאות ואת העבודה החקלאית הקשה והמפרכת והמכניסה פחות. והרוב המכריע של פועלי המושבות הם פועלים עירוניים העובדים במושבה. ברחובות רוב חברי ההסתדרות אינם עובדים בחקלאות. וזה לא רק בגלל שיש חרם על חברי ההסתדרות, זה הוא אולי אחד הגורמים המסייעים בידי חברינו ונותנים להם תירוץ טוב. והוא הדין בשאר המושבות. הפעל היהודי במושבה הולך ונהפך לפועל עירוני. וגם לא אשמתו בלבד היא זאת, כי מי כפועל המושבה יודע את קושי החיים של הפועל החקלאי. כולנו נושאים באחריות למצב הזה.

זה שנים שנשמעה בתוכנו תביעה לוותיקי חברינו לאלה שיצרו את המשקים ואת ההתיישבות העובדת, לבוא לעזרת החברים הצעירים, העומדים בחזית הקשה הזאת של העבודה במושבות, למען לא יעמדו ללא הדרכה וללא עזרה בנסיון העבודה הקשה הזאת, ולא יסבכו את היחסים המסובכים כשהם לעצמם עם נותני העבודה. התביעה הזאת הולכת וחוזרת אצלנו ממועצה למועצה ומוועידה לוועידה ואינה יוצאת לפועל. היו לנו הרבה כשלונות, עשינו הרבה שגיאות בעבודתנו בארץ. אולם הכשלון הכי גדול לתנועתנו הוא ביחסנו לעבודה במושבות, בחוסר יכולתנו להיחלץ לעזרת העליה החלוצית במושבה, כי עמדנו וראינו באזלת יד. שגם המושבה עם היות בה הרבה פועלים, החקלאות שבה מתרוקנת מהפועל היהודי. זהו הכשלון הגדול ביותר של תנועתנו במשך 28 שנים.

אין לי ספק כי יש בתוכנו 500 הפועלים הדרושים אשר ילכו למשך חודש ימים להציל את עמדת העבודה העברית במושבות. אבל 500 הפועלים האלה ימָצאו, אם ימצאו 40 או 50 חברים וותיקים מהמשקים אשר ילכו למושבה ויחדשו את רוח החלוציות גם בקרב הפועלים היושבים במושבה וגם בקרב החלוץ אשר בגולה.

באו בזמן האחרון חלוצים לארץ. הם נשארו בתל־אביב. אני חושש, שאלה שיבואו בעוד חודש ישארו גם הם בתל־אביב. ואל נעיז לגנות ואתם. מה אנחנו רוצים מהנוער הזה, שבא מהעיירה היהודית בלי חינוך ציוני, בלי תרבות עברית? מה אנחנו רוצים ממנו, כשהוא בא להציל את נפשו באמריקה החדשה הזאת הנקראת ארץ־ישראל? הוא בא הנה ורואה כאן עיר הומיה ראי־נוע וקהל רב, והוא נשאר בה. ולא יועילו ההטפות והנאומים של השליחים שלנו בגולה, אם הבחורים הללו בבואם לארץ לא ימצאו בתוך תנועתנו אטמוספירה אחרת, רטט של דאגה ואחריות גדולה לחזית הקשה והמכרעת הזאת, ואם אותם אלפי החברים אשר כבר נמצאים במושבה לא ידבקו בעבודה החלוצית אלא יעזבו אותה. האם אין לתנועתנו הכישרון והאנשים לחדש את האטמוספרה הזאת? נעשו נסיונות בעיר זו לגייס פועלים. הנסיונות עד עתה לא הצליחו במלואם. והם לא הצליחו, לא מפני שהציבור של 14000 פועלים בתל־אביב אינו מוכשר להיענות לתביעת ההסתדרות. אינני יודע, אם יש עוד ציבור בעולם, באיזו תנועת פועלים שהיא ובתוך איזה ציבור שהוא בעם היהודי, המוכשר להיענות לתביעה כמו הפועל שלנו. אבל לא היתה לו ההרגשה עד עתה, שזו היא תביעה רצינית. הוא לא ראה, שהתביעה הזאת מלווה חרדה ופחד מצד טובי חברינו העומדים בראש התנועה.

ואנחנו לא נוכל לתקן את המצב החמור הזמני במושבות השרון, אם לא יימצא בנו הכוח עכשיו לגייס את התנועה וליצור אטמוספירה מחודשת ויחס אחר בתוך כל ציבורנו לחזית הקשה הזאת במושבה, אם לא נדע להעביר את מרכז הכובד לעבודה במושבות.

אם כי ישנה עכשיו ישיבת הועד הפועל הציוני ועלינו מוטלת אחריות גדולה לישיבה זו, כי חברינו יושבים בהנהלה והם צריכים לתת שם דו"ח; ויש תיירים רבים עכשיו בארץ, והרשמים שהם יקבלו בארץ יהיו בעוד חודש רשמיה של כל היהדות בגולה, ויש צורך לטפל בהם; ויש עוד הרבה דברים חשובים. אולם אין דבר יותר חשוב מאשר הצלת חזית העבודה העברית במושבה. יש צורך הכרחי בחודש זה להעביר את מרכז הכובד של תנועתנו למושבה. לא רק בתורת הפגנה. ציבורנו חונך לא לצאת ידי חובה בהפגנות. יש צורך שיקומו מהמשקים טובי החברים, אשר איש איננו מזלזל בעבודתם החשובה בתוך המשק, שילכו למושבה לא רק לחודש זה, כי אם ילכו לשם להרבה זמן ויעמדו בראש הפעולה למשך שנה שנתיים, למען ירגיש הציבור שהתנועה כולה רואה שם את חזות הכל, למען תהא ההרגשה בקרב אותו החלק שנשאר בחקלאות, שהוא ממלא שליחות גדולה של התנועה, למען ירגיש החלוץ, שברגע הראשון לבואו ארצה עליו למהר מיד למושבה.

העמדנו את השאלה הזאת עתה למען תקבל פתרון למעשה, למען יצאו אותם החברים ממקומותיהם שיכולים להיות לברכה לא רק בעבודתם האישית והפרטית במושבה, כי אם גם בהדרכה ובמו"מ עם האיכרים, באירגון העבודה, בקביעת היחסים בין פועלים לפועלים ובין הפועלים ונותני העבודה. ויש לנו שפע כוחות כאלה. גם שונאינו במושבה יצטרכו להתיחס בכבוד לאנשים אלה הבאים ממשק ויודעים מה זה משק ומה זאת חרדה למשק ויתיחסו להם ביחס אחר. האנשים האלה נדרשים עכשיו ללכת למושבה. ומהיכולת שלנו לעשות פעם את הצעד הזה, מהיכולת הזאת שלנו תהיה תלויה האפשרות של הצלת העבודה העברית בשרון. כי אם במקום 500 הפועלים החסרים, יכניסו האיכרים פועלים לא יהודים, הרי הפרצה אשר תפרוץ הפעם לא תתוקן אולי יותר, או על כל פנים לא תתוקן מהר. המשמרת שלנו תהא עכשיו משמרת העבודה במושבה.

תל־אביב, ניסן תרצ“ד [”הפועל הצעיר" 25־24]