אדר תרצה, (“דבר” 2965),

(משמר הסכמים או משטר בוררות)

 

א    🔗

שאלת העבודה ויחסי העבודה בארץ הועמדה בשנים האחרונות במרכז הוויכוח הציוני.

הוויכוח הפוליטי שמילא במשך כמה שנים את חלל התנועה הציונית ושימש סלע מחלוקת בין מפלגות ההנהלה ובין האופוזיציה – ניטל בשנים האחרונות עוקצו וכמעט שנשתתק. המדיניות שנקבעה בארבע השנים האחרונות על ידי שליחי תנועת הפועלים בתוך ההנהלה הציונית – כמעט שאין מערערים עליה בכל רחבי ההסתדרות הציונית. אם לא כל המפלגות השלימו את מנהלי המדיניות החדשים – הרי אין כמדומני אף ציוני נבון וישר אשר לא יודה – אם כי לא תמיד בפומבי – שהמדיניות הנקוטה בידי שליחי הפועלים, המדיניות הבנויה על קואופרציה את ממשלת המנדט מתוך עמידה תקיפה וגלויה על מלוא זכויותינו ותביעותינו המוצדקות, היא היחידה ההולמת את דרכי התנועה הציונית ויכלתה הריאלית.

נתיישב במידה מרובה, בכל אופן להלכה, גם וויכוח שני שניסר זמן רב בקרב המפלגות הציוניות: הוויכוח על הון לאומי ופרטי. דווקא בשנות השפע והגיאות, כשזרם כביר של הון פרטי יצר אפשרויות קליטה בשביל רבבות עולים לשנה, הוברר שבלי הון לאומי לפעולה התיישבותית תכניתית של ההסתדרות הציונית – עלול כל בנין הארץ להסתרס באופן מסוכן. מאירת הספסרות, התרכזות העליה בעיר, שיתוק ההתיישבות החקלאית – אין להם תיקון בלי התערבות קונסטרוקטיבית של גורם לאומי רב־אונים מזויין ביכולת כספית רבה ובתכנית־פעולה מקפת ומרחיקה ראות.

ומחוץ לענינים של המדיניות הפנימית השנויים במחלוקת – עניני ההנהלה, המשמעת ותיקונים הסתדרותיים, אין ויכוח יותר חמור ורציני מבשאלות יחסי העבודה, ואין דבר שיקבע במידה כזו את יחסי המפלגות וצירופתיהן בתנועה הציונות כשאלה זו.

 

ב    🔗

שלשה הם הגורמים לסכסוכי העבודה בארץ:

א) התנכרות חלק המעבידים לעבודה עברית. מכל שאלות העבודה זוהי החמורה והחיונית ביותר, ומפתרונה תלוי כל עתידנו בארץ.

ב) סכסוכים בין פועלים לפועלים: בגלל מקומות עבודה, בגלל אירגון או בגלל ענינים פוליטיים ואידיאולוגיים, סכסוכים אלה הם הקשים והמסוכנים ביותר – מפני שהם סכסוכי משפחה, סכסוכי אחים המתנהלים תמיד באכזריות יתירה. אולם לאשרנו אין הם מחויבי־המציאות, ומקורם אינו נעוץ בהויה של הפועל ובחיי העבודה, אלא במסיבות מלאכותיות הנערכות ע"י גורמים חיצוניים. העוינים לעבודה העברית ולתנועת הפועלים.

ג) סכסוכים בין עובדים ומעבידים בגלל תנאי העבודה וזכויות העובדים, כסכסוכים הקיימים בכל הארצות בין הפועלים ומעבידיהם. סכסוכים אלה טבועים בעצם מהותו של המשטר הקיים, והם מתיישבים מזמן לזמן מתוך משא ומתן בלתי אמצעי של הצדדים. או בהתערבות המדינה או גורם חברתי אחר לשם פשרה או לטובת אחד הצדדים.

אם כי אין להימנע מסכסוכי עבודה במשטר הבנוי על חלוקה מעמדית בין העבודה ובין הרכוש – הרי יש לסכסוכים אלה גילויים שליליים ומזיקים שאינם מוכרחים ואינם רצויים גם מבחינת עניני העבודה וגם מבחינת עניני הרכוש, ואם אנו רוצים בבנין מהיר של הארץ ובהקמת משק פרודוקטיבי אשר יקלוט עליה מתרחבת, עלינו למצוא דרך אשר תמנע סכסוכי עבודה מכשילים והפרעות בלתי מוכרחות ביצירת המשק והתפתחותו הבריאה.

התנועה הציונית קבעה עמדה ברורה ופסקנית לשאלה הראשונה. אין מפלגה ציונית אשר לא תודה – בכל אופן להלכה – כי בלי עבודה עברית אין יסוד ועתיד לכל מפעלנו הציוני. באיזו מידה המפלגות השונות נאמנות לעמדה זו בפועל – היא שאלה שלא אעמוד עליה כאן. הוויכוח המתנהל עדיין – ובשעה זו ביתר שאת – בין המפלגות הציוניות חל בעיקרו על שתי השאלות האחרונות, ותמצית הוויכוח הכפול הוא:

א) הסתדרות עובדים אחת, כללית, המקפת את כל הפועלים והעובדים ללא הבדל זרם ומפלגה–או אירגוני פועלים מפלגתיים.

ב) יחסים בין עובדים ומעבידים נקבעים מתוך הסכמה הדדית – או ע"י כפייה חיצונית של איזה מוסד עליון.

בדברים הבאים אנסה לברר רק את השאלה השניה – שאלת היחסים בין העובדים והמעבידים.

 

ג    🔗

מחוץ לתנועת הפועלים ניתן כמעט פתרון אחד לשאלה הנידונה, והפתרון הוא – חובת־בוררות. פתרון זה משותף לכל המפלגות הבעל־ביתיות החל מהמתקדמים וגמור ברביזיוניסטים.

“הרביזיוניסטים סבורים שבתקופת ההתיישבות אסורה כל שביתה והשבתה, ושתי הצורות של מלחמת המעמדות מזיקות למשק היהודי, והאמצעי המתאים היחיד להגן על האינטרסים הצודקים של שני הצדדים הוא – בוררות חובה לאומית; ולכן הם דורשים שאספת הנבחרים והקונגרס הציוני ישתתפו יחד בהקמת “מוסד עליון לבוררות לאומית” מורכב מבאי כוח כל המקצועות, בנשיאות אנשים בלתי מפלגתיים – מוסד זה יחייב כל יהודי, בין עובד ובין מעביד, וכולם יהיו מחוייבים לפנות אליו בכל סכסוך ולקבל על עצמם את מרותו”.–

כך ניסח ז’בוטינסקי את שיטת הבוררות (“היינט” מיום 28.10.32, “ראזסוויט” מיום 6.11.32). ברם, המנהיג הרביזיוניסטי שכח להוסיף מה ייעשה לעובדים ולמעבידים מבני מפלגתו אשר, כידוע, אינם מכירים במרות אספת הנבחרים ואינם מקבלים על עצמם משמעת הקונגרס הציוני.

במו“מ שהתנהל בלונדון בין ההנהלה הציונית ובין באי־כוח הברית העולמית של “הציונים הכלליים” הציע ד”ר שמורק בשם ציוני מזרח גליציה, שבארץ תיבחר וועדת בוררות של חמשה אשר תקבע תנאי עבודה בכל המשק היהודי בכפר ובעיר, ותנאים אלה יחייבו את כל העובדים והמעבידים, וועדה זו גם תמנה בוררים בכל עיר ומושבה והם ייסדו בכל מקום לשכת עבודה “נייטרלית” אשר בה יירשמו כל הפועלים וכל המעבידים יפנו אליה ויקחו על ידה את הפועלים הדרושים להם. כשנשאל ד"ר שמורק, אם הוא לוקח על עצמו להביא הסכמת המעבידים בארץ לסידור זה, ענה שהוא צריך קודם להתייעץ עם חבריו בארץ.

מנהיג המתקדמים בארץ, ד“ר מ. גליקסון, דורש בעתון הנערך על ידו “הסכם לאומי כללי, העומד על עיקר המרוּת הלאומית, על חוקת עבודה כללית של הישוב, שתקבע נורמות לכל יחסי העבודה ותהא חובה על הכל, על מעבידים ועל עובדים לכל סוגיהם, ואירגוניהם; לא “חוזים קולקטיביים”, אלא חוזה קולקטיבי אחד של הישוב כולו. לא בוררות מחייבת לתקופת ה”הסכם” העומד על חוזה פרטי, התלוי ברצונם החפשי של ה“צדדים” שהיום מקיימים אותו ומחר מבטלים אותו – אלא בוררות של חובה וקבע, בעיקר אירגוני של אותה חוקת העבודה הכללית, אשר בלעדיה אין תיקון יסודי ואין פתרון רדיקלי לפרובלימה הגדולה של העבודה ויחסי עבודה" (“הארץ” מיום ד, שבט תרצ"ה).

אולם, דא עקא שגם ראש המתקדמים לא פירש מי יחוקק את חוקת העבודה הכללית" ובאיזה כוח תוטל כחובה על הכל“, ומה יעשה למסרבים אשר לא ייכנעו ל”עיקר המרות הלאומית" ובמה יהיה יפה כוחה של “חוקת העבודה הכללית” מהחלטות הקונגרס ואספת הנבחרים בדבר העבודה העברית שגם היא הוטלה כ“חובה לאומית” – ולא נתקיימה?…

שלוש ההצעות הללו של באי כוח שלוש מפלגות, שונות זו מזו בסיגנונן ובניסוחן, אולם הצד השוה שבהן, שכולן מטיפות ל“חובת בוררות” לא מתוך הסכם הצדדים, אלא בוררות כפוייה על ידי מוסד עליון; ב“חובת בוררות” רואים שלושת המציעים את “הפתרון הרדיקלי” לפרובלימה הגדולה של יחסי העבודה. אולם כאילו על ידי קנוניה חשאית מתעלמים כל שלושת הפותרים הגדולים משאלה אחת קטנה: כיצד ישליטו הבוררים את פסקי דינם, על יסוד מה יפסקו את הלכותיהם בעניני עבודה ומה יעשו למסרבים אשר לא יקבלו על עצמם את מרות הבוררים ולא ייזקקו לפסקי־דיניהם?

 

ד    🔗

רעיון חובת הבוררות כפתרון לשאלת יחסי העבודה בין הפועלים והמעבידים אינו המצאתם המקורית של מנהיגי הציונות הבעלבתית. בוררות כפוייה הוצעה וגם נעשתה לחוק כבר לפני הרבה שנים בכמה ארצות! טעות היא לחשוב שארצות הדיקטטורה או המדינות הפשיסטיות הן־הן שהנהיגו את שיטת הבוררות, ודבר זה נעשה עשרות שנים לפני הופעת הדיקטטורה הקומוניסטית או הפשיסטית. החוקה הראשונה של חובת בוררות, הותקנה 20 שנה לפני פרוץ מלחמת־העולם האחרונה בזילנדיה החדשה (בשנת 1894). אחר כך הנהיגה חובת הבוררות גם אוסטרליה – שתי ארצות דמוקרטיות שבתוכן הגיעה תנועת הפועלים למדרגה גבוהה – בימים ההם למדרגה הגבוהה ביותר – של אירגון, השפעה וכוח.

הצעת חובת הבוררות הופיעה לפני המלחמה גם באנגליה, אולם כאן התנגדו להצעה זו לא רק הפועלים, אלא גם – וביתר שאת – בעלי התעשיה, וההצעה נדחתה. ולא נכון לראות בכל התנאים ובכל הזמנים את חובת הבוררות כמכוּונת דווקא נגד הפועלים. בזילנדיה החדשה ובאוסטרליה היו הפועלים אשר תמכו בחוק הבוררות.

לאחר המלחמה הונהגה חובת הבוררות ברוסיה הסובייטית (בתקופת הניפ) ואחר – באיטליה הפשיסטית וביתר ארצות הדיקטטורה. בארצות אלה תוקנה הבוררות, כמובן, לא על דעת הפועלים, אלא כחלק אורגני של שיטת הכפייה אשר התפשטה על כל החיים הממלכתיים, המשקיים והמדיניים באחת.

 

ה    🔗

באילו תנאים התקיימה חובת הבוררות ומה היו תוצאותיה?

חובת בוררות לא תיתכן בלי שלושה תנאים מוקדמים:

א) עבודה מאורגנת מוכרת בחוק.

לפני משפט הבוררות מופיעים שני צדדים, המעבידים והפועלים. המעבידים יכולים להיות מאורגנים או בלתי מאורגנים. כי לא המעביד הוא העיקר, אלא המפעל שהוא בעליו. התנאים שקובע משפט הבוררות חלים על המפעל. לא כן הפועלים. הבוררות אינה חלה על הפועל הבודד, המסויים, שהוא עלול להתחלף ולשנות את מקום עבודתו. בין כתובע ובין כנתבע מופיע הפועל רק כגוף קולקטיבי, ואין כל הבדל מי הם בשעה זו חבריו הממשיים. אירגון הפועלים הוא שטוען בשם הפועל, ואירגון הפועל הוא שזוכה או שמתחייב בתנאי־עבודה מסויימים בהחלטת הבוררים. ואם גם כל הפועלים יתחלפו בבית־החרושת ואחרים יבואו במקומם – כל זמן שפסק הדין של הבוררות קיים הוא חל על הפועלים, גם אם הם לא היו כלל במקום בשעה שנתקיימה הבוררות.

ב) חוקי הגנת עובד.

מוסד הבוררות אינו מוסד מחוקק אלא מוסד משפטי. אין הבורר מחוקק חוקים, אלא מפרש אותם ומהלם אותם למקרים מסויימים. אמנם ההבחנה בין מוסד מחוקק ומוסד משפטי אינה אבסולוטית. המרחק בין ביאור החוק ובין מתן החוק אינו לפעמים גדול. אולם גם כשהשופט יוצר במידה ידועה את החוק אין הוא יוצר יש מאין, כאשר יכול לעשות זאת המחוקק, אלא הוא בונה על יסוד החוקים והמנהגים הקיימים. והארצות אשר התקינו חוקת בוררות – זלנדיה החדשה ואוסטרליה – היו למעשה ארצות המופת בתחוקת העבודה, והגנת העובד מטעם המדינה הגיעה בתוכן למדרגה גבוהה למדי.

ג) כוח כפיה ממלכתי.

בלי כפיית המדינה לא תיתכן חובת בוררות. רק המדינה יכולה להשליט חובת־בוררות ולהטיל את פסקי־דין הבוררים על הצדדים גם בניגוד לרצונם, בלי כפייה ממלכתית תיתכן רק בוררות מוסכמת.

חובת בוררות, אשר בניגוד לבוררות מוסכמת, אינה תלוייה ברצון הצדדים ואינה זקוקה להסכמת העובדים והמעבידים, אפשרית רק כשבכוח המדינה אפשר לכוף את שני הצדדים להיזקק לבוררות ולפסקי דינה.

ברם בארצות הדימוקרטיות לא הספיקו אפילו כוח החוק של הבוררות למנוע מכל סיכסוכי עבודה. כשאחד הצדדים מצא שפסק הדין של הבוררים פוגע קשה בעניניו או בזכויותיו לא קיבל על עצמו את הדין וסירב להמשיך בעבודה. או שהמעביד סוגר את מפעלו, או שהפועלים היו מפסיקים את העבודה. למעשה נהפך מוסד הבוררות למכשיר בידי הממשלה לקבוע את תנאי העבודה בכל מקום שחוקי העבודה הכלליים לא הספיקו או לא התאימו. רק בארצות הדיקטטורה עלה בידי המדינה למנוע סכסוכי עבודה, אולם דבר זה עלה בידה לא בכוח חוק הבוררות, אלא ע"י שלילה כללית של חופש הפרט, השמדת הדמוקרטיה ושיטת כפייה כללית המתפשטת על כל החיים הממשלתיים, המשקיים והחברתיים כאחת.

 

ו    🔗

כל המדבר על הקמת משטר בוררות בא“י, במובן של בוררות כפייה, חובת בוררות כללית, שאינה זקוקה להסכמת הצדדים, אינו אלא מתעתע. הציונים הבעלבתיים המציעים חובת בוררות אינם מתכוונים שממשלת א”י תחוק חוק של בוררות, הם יודעים שממשלת א“י לא תעשה חוק כזה. ממשלת הארץ עושה חוקים המכוונים לרוב תושבי הארץ, והישוב הערבי יתקומם נגד חוק כזה. בשורה הראשונה – המעבידים הערבים שיש להם עכשיו חופש בלתי מוגבל לניצול עובדיהם, ושיכולים רק להפסיד מכל התערבות הממשלה ביחסי העבודה. הצעת חובת הבוררות מכוונת לישוב היהודי – ול”ישוב" אין עדיין שום אמצעי כפייה. גם להנהלת הסוכנות ולהסתדרות הציונית אין כוח ממלכתי. אין זה מעניני לברר כאן אם חובת בוררות רצוייה מבחינת עניני הפועלים או מבחינת התפתחות המשק. נניח רק שפועלי א“י יסכימו לחובת בוררות, ואספת הנבחרים והקונגרס הציוני יקבלו החלטה על חובת בוררות. האם יוכל פועל מפוטר מעבודה בלי סיבה מספקת לדרוש את מעבידו לבוררות על יסוד זה? האם יוכל הפועל לדרוש הרמת השכר ואם המעביד יסרב – להכריח את המעביד להיזקק לבוררות? היסכימו הפרדסנים שמוסד בוררות נבחר ע”י הקונגרס או ע"י אספת הנבחרים, יקבעו את תנאי העבודה, סדרי קבלת פועלים, שכר עבודה וכו' בפרדסיהם? היסכימו לכך בעלי המלאכה ובעלי בתי החרושת? היוותר המעביד על זכותו להיות שורר בביתו וימסור את קביעת תנאי העבודה – למוסד ישובי? היש בארץ מעבידים כאלה? היש בעולם כולו מעבידים כאלה? הניסה מי שהוא מהמציעים את מוסד הבוררות לבוא בדברים את הפרדסנים ובעלי התעשיה – שיסכימו לרגולציה לאומית של תנאי העבודה? הניסה המנהיג הרביזיוניסטי להתקשר עם התאחדות האיכרים שהיא תקבל על עצמה את מרותו של “מוסד עליון לבוררות לאומית” אשר הוא מציע? והלוא המנהיג הרביזיוניסטי יש לו קשרים עם הפרדסנים בארץ ולוחם את מלחמתם. ההשיג האדון שמורק או חברו סופרסקי את הסכמת המעבידים היהודים בכפר ובעיר לועדת בוררות אשר תחייב אותם בקבלת פועלים ובקביעת תנאי עבודה ובמסירת כל סכסוך עבודה להכרעת הבוררות? והלוא הסתדרות “הציונים הכלליים” בארץ שהאדונים הללו עומדים בראשה עומדת במגע קרוב לאירגוני המעבידים תומכת בהם ונתמכת על ידם?

הניסה ראש המתקדמים לבוא בדברים עם נותני העבודה בארץ על “חוקת עבודה כללית” ועל “עיקר המרות הלאומית” ועל “נורמות ליחסי עבודה”?

האם לא ידוע היטב גם לז’בוטינסקי וגם לשמורק ולסופרסקי וגם לגליקסון שאירגוני המעבידים בארץ לא ישעו לכל הצעותיהם על “מרות לאומית” ועל “מוסד עליון לבוררות” ולא יסתלקו מחופש פעולתם וקביעתם העצמית במשקם?

 

ז    🔗

הצעת חובת הבוררות המנסרת בחוגי הציונות הבעלבתית לא היתה אף פעם מכוונת למעבידים. המציעים אינם חושבים כלל שיש כוח ציבורי אשר יגביל את חופש נותן העבודה בקבלת פועלים ובפיטוריהם, בקביעת השכר, שעות העבודה, ואשר יטיל עליו למרות רצונו, ביטוח מאסון, ממחלה, מזקנה, מתשישות. יותר מזה. הם יודעים שאין כוח אשר יכריח את המעבידים לשמור על המצווה הלאומית האלמנטארית – מצוות העבודה העברית, הן מנשלי העבודה העברית נשארים חברים במפלגות הציוניות הבעלבתיות, – במפלגת הרביזיוניסטים, המזרחי, הכלליים, תומכים בהם לבחירות לקונגרסים, לאסיפת הנבחרים ולעיריות ולמועצות. ואם מפלגות אלו אינן יכולות ואינן רוצות להטיל את רצונן על חבריהן ותומכיהן אלו בענין העבודה הקובע את נפש המפעל הציוני ועתיד העם היהודי בארצו – מהו הכוח ומהו הרצון שיש למפלגות אלה בכפיית חבריהן בשאלת תנאי העבודה ומשטר העבודה בארץ? הן אין זה מקרה ששום מפלגה ציונית בעלבתית לא דנה אף פעם על יחס המעבידים לשאלת חובת בוררות וחוקת עבודה מחייבת, הן אין זה מקרה שהעתונות הבעלבתית לא הפנתה אף פעם תביעת חוקת העבודה לצד המעבידים. עסקני הציונות הבעלבתית יודעים את נפש המעביד בארץ (ולא רק בארץ) והם מקיימים את המצווה שלא לאמור דבר שאינו נשמע.

הצעת חובת הבוררות מופנית אך ורק כלפי העובדים, וכוונתה אינה אלא שהפועלים יסתלקו מחופש פעולתם הם בהגנת עניניהם וזכויותיהם. כשהעסקנים הבעלבתים מדברים על חוקת וחובת בוררות הם באמת מתכוונים רק לדבר אחד: לשלילת זכות השביתה.

גם כשהתקינו בזלנדיה החדשה ובאוסטרליה את חובת הבוררות ותקנה זו נעשתה בעיקר על פי דרישת הפועלים – היה חוק זה כרוך בשלילת זכות השביתה. אולם תמורת השביתה ניתן לפועלים מגן אחד: מגן החוק. ומגן זה היה משולש: חוק זה הכיר באירגון הפועלים, חוק זה קבע הגנת העובד וחוק זה הקים מוסד־בוררות שהיה בכוחו להטיל על המעבידים תנאי עבודה הוגנים ופרוגרסיביים המתאימים לצרכי פועל תרבותי בן רמת חיים גבוהה בתחומי יכלתה המשקית של התעשיה והחקלאות. מבלי להיכנס כאן בבירור מה יותר רצוי לפועל – אם הגנת החוק ומוסד משפטי או הגנה עצמית בכוח השביתה – הרי ברור, שתכנה של חובת הבוררות לא היה שלילי בלבד – איסור הכרזת שביתות – אלא גם ובעיקר חיובי: הטלת תנאי עבודה הוגנים על המשק בכוח כפייה ממלכתית. בלי תוכן חיובי זה חובת הבוררות אינה אלא נסיון – במקרה שלנו נסיון מחוסר־אונים – לגזול מהפועל את נשק הגנתו העיקרי.

 

ח    🔗

אפשר לדון ולהתווכח אם כפייה היא טובה או רעה, ואם יש ברכה בשלטון המיוסד על אונס רצון הזולת או לא. האנרכיזם שולל כל כפייה שהיא, בכל מקום ובכל שעה, והדיקטטורה מחייבת כפייה בכל, בגוף ובנפש. לע"ע לא ראינו עדיין שום חברה קיימת בלי מידה ידועה של כפייה, וגם לא מצאנו דיקטטורים שיקבלו ברצון כפייה המכוונת נגדם. תהא דעתנו מה שהיא על טיב הכפייה – ברור שאין, לדבר על משטר המחייב כפייה – מבלי שיש כוח ויכולת לכוף. חובת בוררות תיתכן רק בלוית כפייה – ולכן אינה באה בחשבון כשמדברים על סידור יחסי העבודה במשק היהודי בארץ. וכל המציע כאן חובת בוררות אינו אלא מרמה עצמו או את האחרים.

האם זאת אומרת שהמשק הארצישראלי נידון לאנרכיה ולהפקרות? האם חוסר אפשרות של רגולציה חוקית מוכרח להביא לידי הפרעות וזעזועים בלתי פוסקים במשק בגלל סכסוכי עבודה? תנועת הפועלים הארצישראלית הראתה גם פה, כמו בשאלות אחרות, את המוצא ואת המוצא היחיד: הסכמי עבודה, חוזים קולקטיביים הקובעים מזמן לזמן בהסכמת שני הצדדים את תנאי העבודה ומבטיחים למשך זמן ההסכם יחסים מסודרים וקבועים בין העובדים והמעבידים על יסוד הכרה הדדית והתחשבות הדדית את הצרכים והאינטרסים של כל צד.

בהרבה ענינים אחרים באה תנועת הפועלים בארץ לידי מסקנה שיטתית בשאלת יחסי עבודה מתוך סיכום נסיון חשוב בשדה פעולתה במשך שנים רבות, נוסף על הנסיון העשיר והמרובה של תנועת הפועלים בארצות אחרות.

תנועת הפועלים הארצישראלית אף פעם לא שללה למפרע ובכל התנאים את הבוררות כאמצעי לסידור סכסוכים בין פועלים ומעבידים, במקרה שהצד השני אף הוא הסכים לבוררות.

בדין וחשבון של הועד הפועל של ההסתדרות לועידה השלישית (תמוז תרפ"ז) שבה נידונה בפעם הראשונה שאלה זו באופן פרינציפיוני, נאמר בפרק “סכסוכי עבודה ושביתות”:

“מלחמת הפועל להטבת תנאי העבודה, להבטחה מינימלית של חיים אנושיים, לאחריות נותני העבודה למקרה אסון בעבודה וכו' – התנהלה בשורה הראשונה על ידי משא ומתן והסברה ולחץ ציבורי. במקרים נאותים הסכימה ההסתדרות למסור את הסכסוכים, שפרצו בין הפועלים ובעליהם בשאלה זו, להכרעת בוררות נייטרלית”.

ובפרק של “בוררות וחוקת עבודה” באותו הדין וחשבון נאמר:

“שורה שלמה של סכסוכי עבודה סודרה על ידי בוררות, שנמנתה על ידי נותני עבודה והעובדים בכל מקרה לחוד. גמר הסכסוכים על ידי בוררות עזר במקרים רבים לקיצור השביתות, והרבה פעמים נמנעו השביתות לכתחילה על ידי בוררות”.

"ציבור הפועלים מעונין למעט עד כמה שאפשר הפרעות ועיכובים במהלך העבודה. את האמצעי העיקרי להבטחת דרישותיו ועניניו הצודקים הוא רואה באירגונו המוצק, המחייב יחס של כבוד והתחשבות מצד נותן העבודה של זלזול בעניניו החיוניים מצד נותן העבודה, או במקרה של סירוב המעבידים להכיר בהסתדרות הפועלים ולבוא אתה לידי הסכם – נאלץ הפועל להשתמש בנשקו האחרון – בשביתה. ההסתדרות מסכימה להכרזת שביתה רק לאחר שהיא נוכחה, שאין לפניה כל דרך אחרת. וההסתדרות היתה תומכת ברצון בכל צעד, שנעשה מצד מוסדות לאומיים, ציוניים וממשלתיים להקל על שני הצדדים בסכסוכי עבודה לבוא לידי הסכם בלי הפסקת עבודה, בתנאי שלא תפגם זכות השביתה של הפועלים במקרה שלא תהיה להם ברירה אחרת להגנת עניניהם וזכויותיהם.

הועידה השלישית שהשתתפו בה גם צירי הפועלים הרביזיוניסטיים שהיו אז חברים בהסתדרות, דנה בשאלה זו וקיבלה החלטה האומרת:

“מתוך הכרה יסודית, כי העליה וההתיישבות והעבודה העברית מחייבות בהחלט את פיתוח כל האפשרויות הכלכליות של הארץ והקמת משק פרודוקטיבי נושא את עצמו, רואה הועידה השלישית של פועלי א”י צורך חיוני בקביעת יחסים מסודרים בין הפועלים ובעלי התעשיה על יסוד חוזה קולקטיבי שיחתם בין הסתדרות העובדים הכללית ובין נותני העבודה והתאחדויותיהם".

 

ט    🔗

לא קשה לתאר לעצמנו משטר שאין בו צורך וגם אפשרות של הסכם־עבודה. אם דמיוננו יעביר אותנו למשטר שאין בו קנין פרטי ורכוש פרטי, וכל אמצעי הייצור, החל מהקרקע והחומר הגלמי וגמור במכונות ואמצעי התחבורה ופרי התוצרת, שייכים לכלל, לחברה או למדינה; או אם נתאר לעצמנו דבר הרבה יותר מציאותי בתקופה שבה אנו חיים: מדינה שכל חייה הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים נחתכים על־ידי דיקטטור, וכל אזרחי המדינה חייבים לפעול, לעבוד ולחשוב על פי גזירה עליונה מבלי כל רשות וזכות של קביעה עצמית ומבלי כל חופש תנועה ופעולה, וכל הממרה את פקודת הדיקטטור, אחת דינו להיירות או להישלח למחנה הסגר; ומה גם אם נדַמה לעצמנו משטר המזווג בתוכו גם קנין הכלל על כל אמצעי הייצור וגם שלטון דיקטטורי ושלילת חופש היחיד ־ נמצא שאין כלל מקום לשאלה המעסיקה אותנו. העבודה במשטר זה מסתדרת בגזירות, תנאי העבודה נקבעים מלמעלה, על פי צו הדיקטטורה; וגם המעביד וגם העובד אינם חפשים ועומדים ברשות עצמם, אלא שניהם כאחד כפופים למרות עליונה שאינה זקוקה לדעתם ולרצונם הפרטי.

אם משטר כזה הוא טוב או רע – אין זה מענייננו לברר; משטר כזה הוא מעבר למציאותנו – ועובדה זו חותכת וקובעת. הסידורים אשר עלינו לעשות כאן שומה עלינו לעשותם בתוך תנאי־מציאותנו אנו, והם: הבנוי על רכוש פרטי וחופש היחיד, במסגרת הפוליטית והמשקית המיוחדת במינה של ארץ זו, ותפקידים היסטוריים המוטלים עלינו בקליטת העליה, בבנין משק חדש ובהגשמת הגאולה הלאומית והסוציאלית של העם העברי השב למולדתו המתחדשת.

עלינו כאן לשאול את עצמנו: מה הם יחסי העבודה האפשריים במשטר זה ובמסגרת זו, ומה הם יחסי העבודה הרצויים מבחינת התפקידים ההיסטוריים שלנו?

 

י    🔗

דבר אחד ברור ללא כל ספק: אין כאן כל אפשרות של כפיה חוקית לא לגבי המעביד ולא לגבי העובד. אין כאן כוח כזה שיכול לחייב בתוקף החוק את בעל הפרדס, בעל בית המלאכה או בית החרושת להעסיק פועלים מאורגנים דווקא או להבטיח בתנאי עבודה הוגנים, או להיזקק בכל מקרה של סכסוך עם פועליו לבוררות. אין כאן שום אונס חוקי המחייב את הפועל לעבוד במקום שאינו רוצה ובתנאים שאינו יכול או צריך לעמוד בהם. שני הצדדים הם חפשים בהחלט לכתחילה, ורק מתוך הסכם הדדי הם נכנסים לתוך התחייבות המקשרת את שניהם לזמן מה, פחות או יותר ממושך. כל מעביד ששוכר פועלים, וכל פועל המשתכר לעבודה, ואפילו רק ליום אחד – עושים הסכם ביניהם: הסכם על זמן עבודה, על שכר, על תנאים. איש אינו יכול להעביד בארץ זו אף פועל אחד בלי הסכמתו, ואין פועל יכול לעבוד במשק זולתו בלי הסכמת בעל המשק.

בכל ארץ ובכל תקופה, שאין בהם עבדות או דיקטטורה, מונח ההסכם ביסוד היחסים שבין העובדים והמעביד.

הסכם זה שהיה מלכתחילה, הסכם אינדיוידואלי בין המעביד היחיד ובין הפועל הבודד, נעשה במשך זמן, לרגל אירגונם המעמדי של הפועלים להסכם קולקטיבי. לא הפועל היחיד – ובארצות המפותחות גם לא המעביד היחיד – אלא האירגון המקצועי של הפועלים הוא הוא שעושה את ההסכם עם המעביד או אירגון המעבידים. להלכה נשאר גם בשיטת ההסכם הקולקטיבי החופש המלא של שני הצדדים לבוא לכתחילה ביניהם לידי הסכם או לא, ולאחר שבאו – נשאר להם החופש להמשיך את ההסכם, לשנותו או להפירו, כל צד כרצונו. אולם עובדת האירגון צימצמה למעשה את חופש הפעולה של הצדדים, לא באופן חוקי, אלא – חברתי.

הפועל שהתארגן הסתלק מרצונו הטוב מחופש־פעולתו האינדיבידואלי ומסר את זכותו לבוא בדברים עם מעביד ולקבוע את תנאי העבודה – לארגון המקצועי. כמוהו עשה במקרים רבים גם המעביד. ולא מעביד יחיד ופועל יחיד עומדים זה לעומת זה – אלא שני ארגונים המביעים לא את צורך היחיד, רצון היחיד וכוח היחיד – אלא את הצורך המשותף והרצון הקולקטיבי והכוח המאורגן של כלל העובדים או של כלל המעבידים.

 

יא    🔗

בארץ, כמו בארצות אחרות, אין שני הצדדים מופיעים רק כיחידים. גם הפועלים וגם המעבידים מופיעים ככוח מאורגן והיחסים ביניהם מסתדרים באופן קולקטיבי. יחסים אלה יכולים להיות יחסי מלחמה, הם יכולים להיות יחסי שלום. מבחינת עניני העבודה, כמו מבחינת עניני המשק אנו מעונינים ביחסים נורמליים, אשר יבטיחו את ההתפתחות הבלתי מופרעת של בנין הארץ ואת גידולו הבריא והמהיר של משק פרודוקטיבי הנושא את עצמו ומפרנס את עובדיו. יחסים אלה יכול להבטיח רק הסכם עבודה – חוזה הנכרת מתוך חופש מלא ושויון גמור של שני הצדדים, כשהם מכירים כל אחד באינטרסים, בזכויות ובכוח של משנהו. ההסכם קובע התחייבות הדדית בין הצדדים, הוא מטיל חובות ומעניק זכות, הוא מבטיח יציבות של תנאי העבודה והוא מונע מסכסוכים והפרעות וזעזועים לכל תקופת החוזה. אין ההסכם כמובן יכול לקבוע מראש את ההתנהגות של הצדדים בכל המקרים, ואין הוא יכול לענות למפרע על כל השאלות העלולות להתעורר ולהסתבך גם בתקופה המוגבלה של החוזה. ייתכנו סכסוכים בנוגע לפירוש סעיפי החוזה, סכסוכים בנוגע לתנאי קיום החוזה. כהסכם מחייב הוא מגביל לתקופת ההסכם את חופש־הפעולה, או יותר נכון את שרירות לב הצדדים, ואחד התנאים המוכרחים של הסכם־העבודה הוא מפני זה בוררות־חובה לכל תקופת ההסכם. אם כל צד יכול בכל רגע להפר את החוזה, לבטלו או לפרשו כרצונו אין החוזה נותן כלום ואינו שווה את הנייר שעליו הוא נכתב. ולכן אין הסכם עבודה שלם ומחייב אם אין בו סעיף של בוררוּת־חובה בכל תקופת ההסכם. השולל את הבוררות כאחד מסעיפי החוזה הקולקטיבי, שולל את עצם החוזה הקולקטיבי.

הועידה הרביעית של ההסתדרות, אשר ביררה באופן מקיף ויסודי את שאלת יחסי העבודה וראתה “כאחד התנאים החיוניים להקמת המשק והתפתחותו הרצויה בקביעת יחסים מוסדרים ותנאי עבודה מוסכמים בין המעבידים ובין העובדים על יסוד חוזים קולקטיביים”, אישרה כמסקנה מוכרחת של שיטת ההסכמים, קביעת סעיף של בוררות מחייבת בחוזים קולקטיביים הקובעים את תנאי העבודה מתוך הסכם הדדי בין העובדים והמעבידים. בוררות זו שהרכבה ייקבע מתוך הסכם כוחה יפה לכל תקופת קיום החוזה, ופסקי דינה מחייבים את שני הצדדים".

 

יב    🔗

שאלת יחסי העבודה אינה נוגעת אך ורק ל“מעונינים” – לעובדים ולמעבידים הנמצאים בשעה זו בארץ. בניין הארץ זהו העניין העיקרי של עם ישראל כולו, והתנאים המקילים או המכבידים על בניין הארץ נוגעים נגיעה עמוקה לכל המוני ישראל שתקוות הצלתם היחידה היא בקליטתם הפרודוקטיבית במשק הארצישראלי הנבנה על ידינו. וכמו ששאלת העבודה העברית אינה נוגעת אך ורק למבקשי העבודה הנמצאים כרגע בארץ – אלא לכל העם היהודי, כן גם התנאים הכלכליים והסוציאליים המקדמים ומאמצים את בנין המשק הם עינינו של כלל העם. והתנועה הציונית המשמשת ביטוי מאורגן לצרכים ולמאוויים ההיסטוריים של האומה העברית אינה יכולה ואינה רשאית לעמוד מן הצד גם בשאלת העבודה העברית וגם בשאלת סידור יחסי העבודה בארץ.

אמנם אין לתנועה הציונית כוח של כפייה ושלטון חוקי, ואין היא יכולה לאנוס את המעבידים שיעסיקו פועלים יהודים, אבל יש כוח מוסרי וציבורי רב לרצון של העם ולצרכים החיוניים של ההמונים, אם גם הם משוללים כוח שלטון ממשי.

והתנועה הציונית שומה עליה לגייס את הכוח המוסרי הזה לשם אימוץ משטר־הסכמים, שרק הוא יכול בתנאים הפוליטיים והסוציאליים שבהם נתון בנין הארץ, להבטיח התפתחות בריאה ונורמלית של המשק.

הרצון הנאמן של התנועה הציונית, שיש לפניה הצרכים האמתיים של העם ושל צרכי העליה וההתישבות, בא לידי ביטוי בהחלטת הקונגרס האחרון אשר הכריז:

“עיקר יסודי בהתפתחות המשק העממי – משק פרודוקטיבי בכפר ובעיר, הנושא את עצמו ומפרנס את עובדיו בתנאים הוגנים, בגבולי יכלתו הכלכלית – קביעת יחסים מסודרים בין המעבידים וארגוניהם לבין ציבור העובדים המאורגן, בתוקף חוזי־עבודה, אשר בהם יובטחו תנאי עבודה הוגנים וכמו כן צורות תיווך ובוררות־חובה לכל מקרה של סכסוך וחילוקי דעות בין שני הצדדים בתקופת החוזה”.

הקונגרס ציין “בקורת רוח את הסכמי העבודה הקיימים בין הסתדרות העובדים והמעבידים במפעלי חרושת, בנין וחקלאות שונים בארץ” – והטיל על ההנהלה הציונית “לסייע בכל כוחה והשפעתה לכריתת חוזי עבודה מוסכמים בכל ענפי המשק העברי, של כל ענף ומקצוע משקי”. הקונגרס ראה “בהסכמים הנ”ל את הדרך להתפתחות נורמלית של המשק היהודי ולמניעת סכסוכי־עבודה, שביתות והשבתות".

על יסוד עמדה ברורה ושקולה זו של הקונגרס קבעה הישיבה האחרונה של הועד הפועל הציוני בירושלים:

"למען בצר את העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי בכפר ובעיר, למען הבטיח תנאי עבודה הוגנים לעובד העברי בהתחשבות עם צרכי המשק המתפתח –

רואה הועד הפועל הציוני צורך חיוני בהקמת משטר של הסכמי עבודה בארץ אשר יקבעו הסכמי עבודה מסודרים בין נותני העבודה והעובדים –

ביסוד ההסכמים יונחו העיקרים של:

1) תנאי עבודה הוגנים לפועלים ופוריות מספיקה בעבודה;

2) בוררות מחייבת שכוחה יהיה יפה לכל תקופת ההסכם ופסקי דינה יחייבו את כל הצדדים, ולה ימסרו כל הסכסוכים שיתהוו בין הצדדים בכל תקופת ההסכם;

3) הקמת לשכות עבודה פריטטיות משותפות ע“י עובדים ומעבידים”.

 

יג    🔗

אין לתמוה שגורל רעיון משטר ההסכמים היה כגורל כל שאר הערכים הגדולים שהנחילה תנועת הפועלים הארצישראלית לתנועה הציונית, כגון רעיון העבודה העברית, ההון הלאומי, החלוציות ועוד.

המפלגות הציוניות שנתרוקנו מתכנן הלאומי והפכו ביודעים ובלא יודעים לסוכנות מעמדית של כל הכוחות בישוב המתנכרים לצרכי ההגשמה הציונית והעבודה העברית, יצאו חוצץ נגד רעיון משטר ההסכמים. ומתנגדים אלה יש למצוא גם בקצות המחנה העובד, כמו ששוללי החלוציות וההון הלאומי ומתנכרי העבודה העברית בקרב הבורגנות מצאו להם תומכים בקרב אגפי הסרק של תנועת הפועלים, כן גם מתנגדי משטר ההסכמים שבקרב הבעלביתיות הציונית מצאו להם עוזרים נאמנים בקרב “השמאל המהפכני”. וכמו שהציונות המעמדית מימין מתעטפת בטלית שכולה תכלת־לבן, ודוגלת באולטרא־לאומיות, כן גם “המהפכנות” העקרה והמסולפת מ“שמאל” דוגלת באולטרא־מעמדיות.

התרמית המעשית של חסידי “המרות הלאומית” מצד כל אלה המנסים להרוס בפועל כל אירגון לאומי בישוב ובציונות עולה בד בבד עם הזיוף הרעיוני של דוגלי “הסוציאליזם המהפכני” המנסים לערער את כיבושי־המחשבה והעבודה של הפועל העברי.

תנועת הפועלים הארצישראלית הנאמנה ליעודה הלאומי מתוך נאמנות מעמדית שלמה, המכירה שעניני העבודה עולים בד בבד עם עניני העליה, היודעת שעניני המעמד העובד מזדהים הזדהות היסטורית עם עניני העם כולו, והרואה עצמה מפני כך כשליח נאמן של ההגשמה הציונית –שוללת בהחלט כל ניגוד בין צרכי בנין הארץ והמשק היהודי ובין צרכי הפועלים. אין היא נתפסת לרמיה, לצביעות של הסיסמאות “הלאומיות” על “מוסד עליון לבוררות לאומית” ו“חוקת עבודה כללית” העומדים כביכול מעל המעמדות והצדדים המעונינים, ואין היא נגררת אחרי הדמגוגיה הנבובה של הסיסמאות “המהפכניות” של מלחמת מעמדות לשם מלחמה, – שפירושה הפקרות ואנרכיה משקית המזיקה לעבודה ולעובדים לא פחות מאשר למשק ולבנין הארץ.

גם בסידור יחסי העבודה, כמו בכל שאר הענינים החיוניים של ההגשמה הציונית צרכי העבודה מזדהים עם צרכי העם. והצרכים האלה מצווים על כולנו: משטר־הסכמים; לא משטר־בוררות הכרוך בכפייה ודיקטטורה, שאינן אפשריות ואינן רצויות בישוב ובציונות, אלא יחסי־עבודה מסודרים, מתוך הסכם הדדי, המבטיח ע“י חוזה קולקטיבי תנאי עבודה הוגנים לעבודה בגבולי יכולת המשק ומונע הפרעות וסכסוכים בעבודה ע”י בוררות מחייבת מותנה בהסכם, שכוחה יפה לכל תקופת ההסכם ופסקי דינה מחייבים את שני הצדדים.

תל־אביב, ז אדר א' תרצ"ה [דבר 2965]