¹

אדר תרצה, (“דבר” 2994)

 

א    🔗

את הסכם העבודה יש לבחון ולשפוט קודם־כל, לגופו ולתוכו: אם הוא דרוש ומועיל לציור הפועלים ולצרכי־העבודה, אם הוא מוסיף כוח לאירגון המקצועי ומחזק את אחדותו ושלמותו של המעמד העובד, ואם הוא מאדיר את כשרון־יצירתה, תקפה המוסרי וכוח משיכתה הפנימי והחיצוני של תנועת הפועלים הארצישראלית.

שום חשבונות תכסיסיים ואסטרטגיים של מפלגות וריב־מפלגות בישוב ובציונות, עם כל חשיבותה הרבה כשהם לעצמם, אינם יכולים ואינם רשאים להכריע בחיוב ההסכם או בשלילתו. אם ההסכם פסול מתוכו, אם הוא מזיק לעניני העבודה, אם הוא מחליש את האירגון המקצועי, אם הוא מכשיל את מלחמת הפועל, אם הוא מפורר את שלמותו של המעמד העובד – אין שום חשבון צדדי יכול להכשיר את ההסכם, וההסכם צריך להידחות, אם גם דחייה זו תהיה קשורה בתוצאות קשות לעמדת הפועלים בישוב ובציונות. כי אין נזק יותר גדול לישוב ולציונות, ואין סכנה גדולה יותר לעמדת ציבור הפועלים בישוב ובציונות, מהכשלת אירגונו וכוחו המלחמתי של מעמד הפועלים. אין ציונות וישוב בלא ציבור פועלים מאורגן, בן־חורין, כשר יצירה ומלחמה, ושום צעד אסטרטגי מחוכם בלוח השחמט המפלגתי לא יעמוד לתנועת־פועלים שבורה ומחוסרת אונים, כי לתנועה כזו לא יהא כל ערך ציוני וישובי.

מטעם זה איני מזדהה עם אותם מחייבי ההסכם המבססים את עמדתם בנימוקים תכסיסיים הלקוחים משטח היחסים בתנועה הציונית. לא מפני שאני שולל את הנימוקים האלה, אלא מפני שהם אינם קובעים ומכריעים לגבי הסכם־העבודה. ההסכם דן בשאלות עבודה ופעולה מקצועית, ובחינת ההסכם צריכה להיעשות בשורה הראשונה לאור צרכי העבודה וצרכי הפעולה המקצועית.

 

ב    🔗

תכנו של ההסכם קובע את ערכו. וחיוב ההסכם נובע מתוכו. הצעת ההסכם המוצגת למשאל חברי ההסתדרות אינה דולה וממצה את כל השאלות הנתונות לסידור, ובהודעת הועד הפועל של ההסתדרות נמנו כל אותם הענינים הטעונים בירור וקביעה במו“מ נוסף. ובין הענינים האלה ישנם דברים עיקריים וחיוניים הקובעים במידה רבה את חשיבות ההסכם, אולם כל אותם הדברים שפורשו וסוכמו בהצעת ההסכם מחייבים את עצמם; ואין כל צורך בנימוקים פוליטיים למען הוכיח את חיוניותו והכרחיותו של הסכם־עבודה הקובע “חלוקת עבודה צודקת, שמירה על תנאי־עבודה ותיקון יחסי חברים” בין אירגוני פועלים המבטיח “שויון כל הפועלים והעובדים לגבי קבלת עבודה על פי חוקת תור מוסכמת”, המונע “מהתחרות בקבלת עבודה ע”י הרעת תנאי־העבודה”, המטיל על שני הצדדים “מאמצים משותפים להשלטת העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי בכפר ובעיר”, המקיים את זכות ההסתדרות “לקבוע את התנאים שעל פיהם אפשר להכריז שביתה במקום עבודה”, שרוב פועליו, למעלה מאחוז מסויים, שייכים להסתדרות ו“השביתה מחייבת את המיעוט” – השייך לאירגון שהיה מועד להפרת שביתות.

 

ג    🔗

ההסכם כולל גם הגבלה: במקום העבודה שהמיעוט מגיע בו לאחוז מסוים (לפי הצעתי – רבע של כל הפועלים) הרשות בידו לדרוש מהרוב שלפני הכרזת שביתה יציע למעביד בוררות. ו“אם המעביד ידחה את ההצעה הזאת או אם יסרב לקיים את פסק הדין של הבוררות, רשאי הרוב להכריז שביתה, והשביתה מחייבת גם את המיעוט ואת חברי שתי ההסתדרויות”.

אולם הגבלה זו תהא קיימת גם בלי הסכם – אם באיזה מקום עבודה תהיה מציאות כזו המתנה את ההגבלה. בכוח המציאות בלבד – אי אפשר יהיה להכריז במקום כזה שביתה, אלא אם תוצע מקודם בוררות. הסכם או לא הסכם – לא ישנה במקרה זה ולא כלום. אם באיזה מקום עבודה יעבוד רבע פועלים שלא מחברי ההסתדרות אשר ידרשו מהרוב להציע למעביד בוררות לפני הכרזת שביתה, והצטרפותם לשביתה תהא תלויה בהצעה זו – לא יעלה על הדעת של שום בעל נסיון מקצועי להכריז במקרה כזה שביתה בטרם יציע למעביד בוררות. כי אין מכריזים שביתה כשיודעים למפרע שרבע הפועלים במקום לא יצטרפו לשובתים, ולא עוד, אלא שיביאו בני בריתם ממקומות אחרים להפר את השביתה. שום אגודה מקצועית שיש לה איזה נסיון בפעולה מקצועית לא תכריז בתנאים אלה שביתה, אלא תציע תחילה למעביד בוררות: ביחוד אם תדע שהצעה זו מבטיחה לה הצטרפות המיעוט. לשביתה ומניעת מפירי שביתה מבחוץ – במקרה שהבוררות תידחה ע"י המעביד.

ריגולציה מוסכמת זו בהכרזות שביתות במקומות עבודה “מעורבים” – יש בה וויתור פורמלי חשוב. לפי הדין והצדק המוחלט לא מגיעה זכות למיעוט לעכב בעד הרוב. אולם וויתור זה אינו אלא פורמלי, והוא נובע לא מההסכם, אולם מהכרח המציאות במידה שתהיה מציאות כזו שתתן תוקף לסעיף זה שבהסכם – כלומר, מציאות רבע פועלים רביזיוניסטים, ודרישה מצדם להציע בוררות לפני שביתה. אם מציאות כזו לא תהיה – אין עיכוב זה קיים גם לפי ההסכם. אם מציאות כזו תהיה – יקום העיכוב גם בלי ההסכם. בכל מקום שיימצא בו רבע פועלים מועדים לשביתה שידרוש להציע בוררות לפני הכרזת השביתה כתנאי להצטרפותו לשביתה – יציעו הפועלים למעביד בוררות בטרם יכריזו שביתה, גם אם לא יהיה שום הסכם מסוג זה.

אולם תמורת הוויתור הפורמלי הזה מבטיח ההסכם מניעת הפרת שביתות ועקירת כל הסכסוכים הקשים והמסוכנים בקרב הפועלים הכרוכים בהפרת שביתה, – ועל ידי כך מגביר ההסכם את כוח האירגון המקצועי וכשרון מלחמתו.

 

ד    🔗

שוללי ההסכם ברובם הגדול לא בחנו כלל את ההסכם לסעיפיו ולתכנו, אלא פסלו אותו למפרע. כי הסכם עם פועלים רביזיוניסטים – הוא הסכם עם רביזיוניסטים: רביזיוניסטים הם פאשיסטים; הסכם עם פאשיסטים הוא הסכם פאשיסטי, ולכן הסכם עבודה עם פועלים רביזיוניסטים – הוא הסכם פאשיסטי. ברור ופשוט.

היש לעשות הסכם עם פועלים רביזיוניסטים?

שאלה זו נתעוררה בהסתדרות בפעם הראשונה לפני שלוש שנים וחצי. הפועלים הרביזיוניסטים היו, כידוע, זמן רב חברים להסתדרות, ובועידה השלישית השתתפו שני צירים רביזיוניסטים. בועידת הרביזיוניסטים בפראג (אבגוסט 1930) הופיעה הצעה להקים בארץ הסתדרות פועלים רביזיוניסטית, והפועלים הרביזיוניסטים יצאו מההסתדרות והקימו אירגון מיוחד. האירגון הראשון קם בתל אביב ומועצת פועלי תל אביב הועמדה בפני השאלה, מה לעשות לאירגון זה. הוועד הפועל של ההסתדרות החליט על כריתת הסכם־עבודה עם האירגון הרביזיוניסטי, וחברים אחדים ממועצת פועלי ת“א ערערו על החלטה זו בפני מועצת ההסתדרות, שנתכנסה בת”א בתשרי תרצ"ב (5.10.31).

בישיבה השמינית של המועצה (8.10.31) סיימתי את הוויכוח בשאלה זו.

לפי הפרטיכל של המועצה אמרתי אז את הדברים האלה:

"מוזר הדבר שדווקא אני צריך להופיע כאן כאילו סניגורם של הרביזיוניסטים. אתם יודעים את יחסי לרביזיוניזם. אולם אני מחייב הסכם־עבודה עם פועלים רביזיוניסטיים משני טעמים:

1. מפני הסכנה שברביזיוניזם;

2. מפני שאיני מזהה את הפועלים הרביזיוניסטיים עם התנועה הרביזיוניסטית.

“אני רואה סכנה איומה לישוב ולמפעל הציוני ברביזיוניזם. אנו יושבים פה על הר־געש, ומציאות קבוצה אבנטוריסטית מחוסרת כל אחריות יכולה להביא לידי אסונות כאלה, שלעומתם יחוור כל מה שנעשה על ידיהם עד היום הזה. הדיבורים על פאשיזם אינם כאן במקומם. כשאנו מכנים את הריביזיונסטים בשם פאשיסטים אנו עושים עוול לפאשיזם. לפאשיזם יש הגיון פוליטי, אפילו להיטלריזם יש הגיון ידוע; אנו יכולים להבין גרמנים המאמינים שבכוח האגרוף המשוריין יפרקו מעליהם את עול השעבוד הצרפתי ותנאי השלום הוורסאלי. אולם הרביזיוניזם אינו אלא קריקאטורה של פאשיזם – קריקטורה גרועה, נלעגת – אבל מסוכנת. אולם אני רואה בנוער הרביזיוניסטי הבא לעבוד בארץ לא רק חלק של התנועה הרביזיוניסטית, אלא גם חלק של תנועת הפועלים והחלוץ. נוער זה אינו שונה מהנוער שלנו – הוא הותעה ונתבלבל ע”י תורות־שקר וסיפורי־הבאי, אבל רצונותיהם וכוונותיהם ישרים וכנים. יש בקרב הרביזיוניסטים בני־בליעל, דגנרטים ורנגטים, אשר נפלטו מתוך תנועת הפועלים – לאלה, כמובן, אין תקנה. אבל יש נוער טהור שאינו שונה במאומה מהנוער שלנו והוא מאמין באמת ובתמים, שיש אי־שם מנהיג גדול וכל־יכול, שאם רק הוא יעמוד בראש התנועה הציונית – תקום מיד מדינת־יהודים משני עברי הירדן, וכל הקשיים והמכשולים שאנו פוגשים עכשיו בדרכנו יהיו כלא היו. ואני שואל: האם נסגור את שערי הארץ בפני הנוער הזה, ואם מפתחות העבודה יהיו בידינו – האם נשלול מהם זכות העבודה? והלא מאמינים אנו ששערי הארץ יפתחו לרווחה² ושאלה זו תעמוד לפנינו גם בנוגע לעליה וגם בנוגע לעבודה – האם נפסול את זכותם לעליה ולעבודה מפני שהם רואים במנהיג עושה־להטים את גואל ישראל?

"אנו מוקפים שונאים. הבעל־בית, גם הטוב ביותר, אינו יכול להשלים את העמדה שכבש הפועל בישוב ובציונות. הבעל בית הגרוע רוצה להיפטר בכלל מהפועל העברי. והנוער הזה, מתוך בערות, מתוך חוסר־ידיעה, מתוך חינוך קלוקל ומסולף עלול ליהפך למקל־חובלים בידי אויבי הפועל. ועלינו למצוא דרך לנוער הזה.

"יודע אני שלא בנקל נסתדר אתם – אבל מצפוננו צריך תמיד להיות נקי. נוער זה צריך לדעת – וכך צרך לדעת זאת כל העולם היהודי – שכל זמן שהם רוצים לעבוד בארץ, הרי הם חברינו, ותהיינה דעותיהם אשר תהיינה. אם יהיה הכרח – נילחם בהם, אבל לא נשלול מהם זכות העבודה. ואל נגיד: הם פאשיסטים, ולא יקבלו עבודה בהסכמתנו אנו. הרוצים אנו שהם ייכנסו לעבודה דווקא בעזרת אירגוני המעבידים? אני מפחד שבעיוורוננו נעזור לאויבי הפועל היהודי לרכוש את הנוער הזה להיות כלי־שרת בידי שליטי עירית תל־אביב והועד החקלאי בפתח־תקוה, ונעזור לאפנדים היהודים לנשל את העבודה העברית בכפר־סבא.

“עלינו לראות בהם קודם כל, פועלים שיש להם זכות לעבודה. אם לא יסכימו לחלוקת עבודה צודקת – נוכרח להילחם, אבל רק אם נהיה מוכנים להסכם אתם, נהיה צודקים במלחמתנו. בלי הכרח של מלחמה אין אנו מעונינים להרבות את מספר אויבינו ולהגדיל את כוחם. זה יהיה משגה כבד, אם אנו נכריז על זהות בין כל בן־בליעל הרוצה לשבור את ההסתדרות ובין פועל שהוא רביזיוניסט. פועל, כל פועל, הוא קודם כל פועל בעינינו. ועלינו לעשות הסכם עם כל אירגון פועלים, ותהיינה דעותיו מה שתהיינה. נעשה הסכם לכל הפחות על מינימום זה: חלוקה צודקת של עבודה ושמירה על תנאי־עבודה. בענינים אלה צריכה ההסתדרות להיות תמיד מוכנה להסכם. אל נעשה משחק של פרסטיז’ה, דווקא מפני שאנחנו המרובים והחזקים – אנו מצווים על אחריות רבה”.

 

ה    🔗

בגמר הוויכוח החליטה מועצת ההסתדרות לאשר את עמדת הוועד הפועל “בדבר כריתת הסכמים עם אירגוני פועלים שמחוץ להסתדרות לשם הבטחת חלוקת עבודה צודקת ושמירה על תנאי עבודה הוגנים”.

בועידת ההסתדרות הרביעית, שנתאספה כעבור שנה (שבט תרצ"ג) הוצגה שאלה זו שוב על הפרק והועידה קיבלה החלטה האומרת: "צרכי הקליטה של העליה העובדת והרחבתה; התנאים לקיום העבודה העברית במשק היהודי והבטחת חלקו המתאים של הפועל היהודי בעבודות הממשלה, העיריות וההון הבינלאומי; השמירה על תנאי־עבודה הוגנים שיאפשרו קיום נורמלי של העובד העברי ומשפחתו; הבטחת זכויותיו האנושיות, האזרחיות והלאומיות של הפועל היהודי; הדאגה להנחלת השפה העברית ועניניו של הפועל בישוב ובציונות – מחייבים ארגון מקיף ואיחוד של כל הפועלים בהסתדרות כללית אחת ויחידה; והוועידה קוראת לכל פועל ופועלת בארץ להצטרף לשורות הפועלים המאורגנים בהסתדרות הכללית.

עם המגמה לארגון כולל של כל הפועלים בתוך ההסתדרות הכללית, מחליטה הוועידה, שכל עוד קיימים ארגוני פועלים עובדים מחוץ להסתדרות הכללית יש צורך לסדר אתם הסכמים, לשם הבטחת חלוקת עבודה צודקת ושמירה על תנאי עבודה הוגנים, ומאשרת את ההחלטה שנתקבלה במושב התשיעי של מועצת ההסתדרות (תשרי תרצ"ב) בנידון זה".

 

ו    🔗

תנועתנו נשארה נאמנה לעמדה זו גם בימי נסיון קשים ומרים שהגיעו מיד לאחר הוועידה הרביעית.

עוד לפני הוועידה הופיעו הפועלים הרביזיוניסטים כמפירי־שביתה מועדים (שביתת פרומין). ההנהגה הרביזיוניסטית הכריזה אז ש“היא מסירה את הכתם המוסרי מהמילה מפיר שביתה”, והודיעה שהסתדרות הפועלים הרביזיוניסטית העומדת להיווסד “עצמיותה תתגלה קודם כל באותם המקרים שההסתדרות הישנה תכריז שביתה, והפועלים הלאומיים לא יראו חובה לעצמם להשתתף בשביתה”.

אחרי פרומין באה הפרת שביתת פועלי הבניין בפתח־תקווה שהסעירה את הארץ במשך שני חדשים (אדר־ניסן תרצ"ג).

באמצע הקיץ שלאחר זה נרצח ארלוזורוב בידי “אלמונים” במשפט הרצח נתגוללה פרשת הבריונים בכל מוראה. לא בשביל כולנו היו בגילויים מחרידים אלה משום הפתעה. עוד במושב השני של אסיפת הנבחרים שנתכנס בתל־אביב באדר תרצ“ב (מרס 1932) הכנסתי אינטרפלציה ע”ד השיסוי הפלילי שמתנהל ב“חזית העם” נגד אישים ידועים. “הסתה כזאת התנהלה בגרמניה מצד מפלגות שחורות נגד אישים פוליטיים. שיסוי זה למשל התנהל נגד הרצברג ורטנוי. והסוף היה שמצאו אנשים אלה רצוחים. – – ואם ביישוב הקטן הזה היושב על הר געש לא יהיה כוח מוסרי לבער את הרעה הזאת מקרבנו – כולנו נישא באחריות אם חס ושלום יישפך דם”… (“דבר 2061 כ”ב אדר א' תרצ"ב). זה היה כשנה וחצי לפני רצח ארלזורוב.

בשנת־הזוועה של משפט הרצח התבררה לא פעם עמדת תנועתנו לסכנת הרביזיוניסטית. ובאותם חדשי־הסיוט ידענו להבחין בין מלחמה אידיאולוגית ופוליטית בתנועה הרביזיוניסטית – ובין היחס לפועל הרביזיוניסטי המשמש רק אמצעי בידי הפשיזם היהודי.

במסקנות של מפלגת פועלי א“י, שנתקבלו אחרי בירורים יסודיים וממצים ונוסחו ע”י ב. כצנלסון נקבע ש"מציאותם של חלקים חלוציים ופועליים במחנה הרביזיוניסטי עושה את דבר המלחמה עם הרביזיוניזם מורכבה ורבת־סבכים וסכנות ביותר. התכונה למלחמה זו דורשת לא רק אומץ וגבורה ונכונות לקרבנות, כי אם אורך רוח ושיקול דעת, ומאמצים מתמידים לבקש מסילות ללב הפועל השבוי במחנה האויב.

"הרביזיוניזם עשה את הפועל הנלחם באחיו לנושא עיקרי של מלחמת־המעמדות בישוב. לא תמיד נוחה לו המלחמה במפלגת הפועלים בשטח הציוני המדיני. לא נוח לו להתגלות כפורץ את חזית העבודה העברית וכהורס את תנאי השכר והעבודה של הפועל. אולם נוח לו ורצוי לו להציג את הסתדרות העובדים בפני חבריו הצעירים ובפני העם כולו כדורשת מונופולין לעצמה בשטח העבודה וכשוללת את זכות העבודה מכל יהודי שאין בידיו פנקס חבר שלה. ונוח להם לסלף את מגמתנו ההיסטורית, המופנית ליצירת הסתדרות אחת, המקיפה את כל העובדים העברים ללא הבדל השקפה ומפלגה, ולהציג אותה כדרישת מונופולין לנו בשוק העבודה. רצוי להם לזייף את דרישתנו העיקרית ליצירת הסכמי־עבודה בין כל אירגוני הפועלים הקיימים ולהציג אותנו כמחרימי כל פועל שאינו במחיצתנו. נגד הסילוף הזה המנצל את אדישותם ואת בורותם של רבים יש להתקומם בכל כוחנו, כדי לפזר את העלילה הזאת. יש להיזהר מכל משגה תכסיסי העלול לשמש הוכחה ואישור לסילוף זה.

"יש להכריז בגלוי ולהכיר ברבים בלשון שלא תשאיר מקם לספק־ספיקא, כי אנו מודים בזכות העבודה של כל יהודי, דורשים זכות עבודה לכל יהודי, רוצים בהסכם מעשי עם כל אירגון פועלים, יהיו הניגודים הפוליטיים והאידיאולוגיים בינינו אשר יהיו. אנו מוכנים אתם להסכם אשר יכיל שלושה דברים.

1. הבטחת עבודה עברית;

2. הגנת תנאי עבודתם של הפועלים;

3. חלוקת עבודה צודקת

מעניינו של הרביזיוניזם להאפיל על מגמותיו הריאקציוניות בטלית של פועל הנעשק מזכותו לעבודה, – מענייננו אנו להפריד הפרדה גמורה בין כל שיטת המלחמה הפוליטית והסוציאלית שאנו מנהלים ברביזיוניזם לבין שאלת לשכת העבודה.

– "כנגד המגמות הפרובוקטיביות של הרביזיוניזם, המשתדל להפוך כל סכסוך עבודה לתגרת־דמים ולמלחמת אזרחים, חובה עלינו להיזהר מהילכד בפח. אם בימים רגילים יש להתייחס לשביתה כאל נשק חריף, אשר רק יד מנוסה ואחראית רשאית להשתמש בו, הרי בשעת חירום זו חובה מיוחדת היא לנהוג זהירות יתרה לגבי כל סכסוך עבודה, הנושא בקרבו חמרי דלק וחורבן לפועל ".

 

ז    🔗

מתוך נאמנות לעמדה זו ניסו חברינו בכל מקום לבוא לידי הסכם עם בית"ר, ובכל מקום שהדבר עלה בידם לזמן מה (מגדל, חדרה, כפר־סבא) הביא הדבר אתו ברכה רבה.

אולם כל הנסיונות של ההסתדרות התנפצו בהתנגדות להסכמים שבאה מאת המיפקדה העליונה של המפלגה הרביזיוניסטית.

הרביזיוניזם לא היה מעוניין בשקט, ביחסי־עבודה מסודרים, בחלוקת עבודה מאורגנת, בהסכמי עבודה בין אירגוני הפועלים. הבית“רים שכרתו הסכמים על דעת עצמם נצטוו על ידי מנהיגיהם להסתלק מחתימתם. על תנועת הפועלים הוכרזה מלחמה. תגבורת עמדת הפועלים בתנועה הציונית רק חיזקה וחידדה את המלחמה. התרכזות רבע מליון בוחרים לקונגרס האחרון סביב דגל א”י העובדת, כניסת הפועלים להנהלה הציונית בכוח רוב גירו את השנאה והקנאה המעמדית, והתנאים הקשים שבהם נכנסה הנהלה זו לתפקידה, הסכנות המרובות שארבו לה מיד לאחר הקונגרס – פשיטת רגל כספית לרגל מעמסת־חובות וחוסר־הכנסה; תבוסה פוליטית לרגל קיצוצי העליה, רדיפות התיירים, התעמולה וההסתה הערבית, מאורעות נובמבר, שינויים קונסטיטוציוניים; ההרס הפנימי בהסתדרות הציונית, החרמת הקרנות וריב המפלגות החריף; המצב הירוד ביישוב לרגל מעשי הבריונות שיצר אוירה של מלחמת אזרחים, הצפת המושבות בעבודה זרה וזולה ומחנק העליה העובדת, – כל אלה נטעו תקווה ואמונה בלב אויבנו שכחנו יתמוטט ויתערער, ההנהלה הציונית תכרע ותיפול והסתדרות העובדים תהרס ותישבר. אולם הם טעו בחשבונם. שנת תרצ"ד היתה שנת מבחן ונסיון לתנועתנו – ולא נתעלם מהכישלונות הקשים שנכשלנו בהם, קודם כל בשטח העבודה העברית במושבה, אולם בדרך כלל עמדנו בנסיון. “מסע השבירה והשיסוי והבריונות פגע בצור חלמיש. תנועת הפועלים שמעה את תרועת ההשמד שהוכרזה נגדה, ולא נרתעה – היא קיבלה את המלחמה הכפויה עליה, עמדה על נפשה – ועל שליחותה ההיסטורית במלוא כוחה ובכל עוז אמונתה”.

לא נשברה ההסתדרות ולא נחלש כוחה, להיפך, במשך השנתיים האחרונות גדלה פי שנים. משלושים וחמשת אלפים בימי הוועידה הרביעית (תחילת 1933) הגיעה עכשיו לשבעים אלף חברים, ונעשתה לאירגון החזק והגדול לא רק בארץ־ישראל – אלא בעם העברי כולו.

לא נכשלה גם ההנהלה הציונית – שתנועת הפועלים כל כך אחראית לה, היא לא ביצעה אולי את כל אשר הוטל עליה ואת כל אשר רצתה לעשות, אבל, נדמה לי, כיבושיה אינם פחותים מהכיבושים של איזו הנהלה אשר קדמה לה לאחר מתן הצהרת בלפור. ואם כמה מחברי – ובהם חברים יקרים ונאמנים, חולקים עלי בענין זה – נראה לי שבכיבושים אלה יש להכניס גם את טיהור האטמוספרה ביישוב ובציונות, אמנם רק טיהור חלקי ואולי רק טיהור זמני, שבא בעקבות הסכמי־לונדון.

 

ח    🔗

ההנהלה הציונית הזמינה ללונדון את המפלגה הרביזיוניסטית, “הציונים הכלליים” והסתדרות המזרחי לדון אתם על המצב הפנימי ובציונות ועל תפקידי ההסתדרות הציונית בשעה זו. המזרחי סירב לבוא ודרש הופעה משותפת של כל האופוזיציה. הרביזיוניסטים והכלליים נענו להזמנה.

פרשת המו“מ בלונדון לא ניתנה לפרסום. שתי המפלגות דרשו – וההנהלה הסכימה לכך ברצון – שמכל המו”מ יתפרסמו רק המסקנות המוסכמות. מישהו ראה במו“מ זה סימן של חולשה. אין טעות גדולה מזו. במועצת המפלגה שנתקיימה בתל־אביב (באבגוסט 1934) לפני נסיעתי ללונדון, קראתי תגר על ההרגשה הדפטיסטית שנתפסו לה כמה חברים בארץ ובגולה, ולפני המו”מ בלונדון ביקרתי במכוון בפולין לראות את מצב הרוח בערב המשא־ומתן בקרב המוני עמנו ויחסם לתנועה ולהנהלתה. נפגשתי עם הרבה חוגים ציוניים, עם כל אירגוניו של הנוער א“י העובדת, הציונים הכלליים ו”המזרחי". נפגשתי עם שליחי תנועתנו מרוב ארצות אירופה, ונתברר לי שלא טעיתי בהערכת המצב שקבעתי עוד בארץ. הנחשול הרביזיוניסטי שהטיל אימה על כמה מחברינו בארץ – היה די חזק, אולם פעולות ההנהלה כבשו את הלבבות של חוגים עממיים די רחבים, והאימון והכבוד לתנועתנו נתגברו בכל רחבי הציונות.

ההרגשה אשר ליוותה את ההנהלה במו"מ עם המפלגות בלונדון היתה הרגשה של כוח ואחריות. ומתוך הרגשה זו נערכה הצעת־ההסכם בין הסתדרות העובדים ובין אירגון הפועלים הרביזיוניסטים.

את ההסכם יש לבחון משתי בחינות: בחינת־ההלכה, בחינה יורידית ופרינציפיונית: ובחינת־מעשה, בחינת שימושית ומציאותית.

מהי המשמעות הרעיונית והמשפטית של סעיפי ההסכם, ומה הן התוצאות הממשיות הצפויות מקיום ההסכם בתוך תנאי מציאותינו ומסגרת התפתחותה הדינמית.

התשובה על השאלה הראשונה נתונה בטופס ההסכם. התשובה על השאלה השניה – שהיא אולי הקשה והמכרעת – יש לחפש בתולדות־תנועתנו, במגמת־עבודתנו ובכוחות הדינמיים הפועלים בעיצוב מעמד הפועלים וגידולו בארץ.

 

ט    🔗

ארבעה ענינים עיקריים שנויים בהסכם:

א) חלוקת־עבודה.

ב) סדר שביתות.

ג) השלטת עבודה עברית.

ד) יחסים עם מעבידים.

בשני הסעיפים האחרונים אין בהסכם לפי שעה אלא הכרזות פרינציפיוניות; עיקר תכנו של ההסכם הוא בשני הפרקים הראשונים.

רוב המתווכחים, וכמעט כל השוללים, התעלמו משום־מה מהפרשה החיונית והחשובה ביותר שבהסכם – מפרשת חלוקת־עבודה, אולי מפני שבשעה זו של שפע עבודה בעיר ובכפר וחוסר פועלים. אין שאלת חלוקת עבודה דוחקת ביותר את הציבור ואולי מפני שפרק זה – החיובי והמחויב לכל הדעות – טופח על פני המתנגדים ומקשה את שלילתם. אולם אם יש דבר שתובע הסכם במפגיע – הרי זה דבר חלוקת־העבודה. כמעט כל הסכסוכים הקשים שנפלו עד עכשיו בשטח העבודה בין ההסתדרות ובין הפועלים הרביזיוניסטים היו קשורים בחוסר ריגולציה מוסכמת בחלוקת־עבודה.

בשביל אדם עובד אין זכות חיונית וקובעת יותר מזכות לעבודה. כל הציונות אינה בעצם אלא מלחמה של העם העברי על זכות־העבודה. כל התאבקותו הקשה והממושכת של הפועל בארץ היא קודם כל התאבקות על זכות עבודה. אנו חיים בארץ של עליה. חיפוש עבודה וכניסה לעבודה היא דאגתו הראשונה, דאגת חיים וקיום, של כל עולה שאינו בעל־הון. ואין זו דאגת יחיד. ואין זו רק דאגת מבקש העבודה. זוהי דאגתו החיונית של כלל העובדים. אנו נלחמים לא רק על עבודה – אנו נלחמים על עבודה מאורגנת. העבודה המאורגנת מתחילה מאירגון חלוקת־העבודה. אין אנו יכולים להסגיר את שוק העבודה להפקרות ואנרכיה, לפרוטקציה אישית ופוליטית.

שביתה היא אפיזודה נדירה במלחמת הפועל, ולא כל פועלי ארץ ישראל יש להם האפשרות להשתמש בה. כמעט כל שטח העבודה החקלאית עומד למעשה מחוץ לשימוש באמצעי לשביתה, והוא הדין בעובדי מפעלי הממשלה. גם כל שטח העבודה בחרושת והבניין המסודר על יסוד הסכמים, אין ענין השביתה חל עליו. אולם חלוקת־העבודה נוגעת לכל פועל, בעיר ובכפר, בחרושת ובנין כמו בחקלאות ועבודות הממשלה. ולא אפיזודה מקרית אחת בעיר ושתים בשנה – אלא קביעות מתמדת החוזרת יום־יום יש בחלוקת־עבודה. וכל הנפגע בחלוקה זו נפגע ביסוד חייו וקיומו, וכל סכסוך הנובע מפגיעה זו הוא סכסוך קשה ומר שעלול להביא לידי תוצאות מסוכנות. ואנו עושים פלסתר את דבר העבודה המאורגנת אם אין לנו דרך, מסגרת ויכולת לחלוקת־עבודה מאורגנת.

 

י    🔗

היה זמן שאמרנו, חלוקת עבודה מאורגנת פירושה שלטון לשכת־העבודה של ההסתדרות. מחוסר רגולציה חוקית או מוסכמת בישוב לא היתה דרך אחרת לאירגון שוק העבודה מהשלטת לשכת־העבודה של ההסתדרות. הלשכה של ההסתדרות לא חילקה עבודה רק לחברי ההסתדרות – אלא גם למבקשי עבודה שלא היו חברים בהסתדרות, לפועלים בלתי מאורגנים.

והנה הופיע בארץ פועל – אשר לא נכנס להסתדרות ולא נזקק למוסדותיה, לא מתוך פסיביות, חוסר־הבנה וחוסר־רצון לאירגון – אלא מתוך אקטיביות, מתוך רצון לאירגון עצמי, נפרד, מחוץ למסגרת ההסתדרות – זה היה הפועל המזרחי. והעמדנו בפני שאלה קשה. לא היתה בשבילנו כל שאלה בדבר זכות־עבודתו של הפועל המזרחי. היותו שונה מאתנו בהשקפותיו הדתיות לא פסלה במשהו את זכותו לעבודה. אולם בהכרה מופשטת ופרינציפיונית הדבר לא ניתן להסתדר. חלוקת־עבודה מאורגנת היתה בעינינו חלוקת־עבודה הנעשית על ידי לשכת העבודה של ההסתדרות. ופועל זה לא רצה להיזקק ללשכת ההסתדרות, כי הוא הקים לעצמו לשכה משלו. ופרצו סכסוכים קשים בין חברי ההסתדרות ובין הפועל המזרחי, סכסוכים שהרעישו בשעתם לא רק את הישוב, אלא את כל העולם היהודי, סכסוכים שהביאו לידי מאסרים ומכות – ושפיכות דמים. אזכיר רק את הסכסוך בבנין שמואל דוד שמואל בתל אביב שגרם לפרעות ממש – התנפלות פראית ואכזרית של המשטרה האירלנדית על ציבור הפועלים בתל אביב (ו' אב, תרפ"ג). היחסים בינינו ובין הפועל המזרחי לא היו אז יותר טובים מאשר היחסים בינינו ובין הפועלים הרביזיוניסטיים. גם מאחורי הפועל המזרחי עמדה אז מפלגה פוליטית – עויינת לתנועת הפועלים, ולא רק מטעמי טכסיס פוליטי, אלא מתוך שגרה מעמדית רצופה קנאות דתית ושאיפות קלרקליות. איך פתרה ההסתדרות את השאלה המרה הזאת?

בהסכם־עבודה עם הפועל המזרחי.

 

יא    🔗

כיום מחייבים כולם את הסכם־העבודה עם הפועל המזרחי, ולא עוד אלא שמציגים אותו למופת. אולם אז היה הסכם זה וויתור קשה ונוקב מצד ההסתדרות, – וויתור על אחד העיקרים היסודיים והכי יקרים של תנועתנו – יחידות־ההסתדרות. ההסתדרות כאילו הסתלקה מהתביעה הפרינציפיונית של הסתדרות אחת לכל העובדים, והשלימה עם ארגון פועלים נפרד. מי שאיננו מכיר את המאמצים המוסדיים והנפשיים וכוחות היצירה העשירים, אשר הושקעו באיחוד מעמד הפועלים ובהקמת ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא“י אינו יכול להעריך את גודל הוויתור שהיה כרוך בעשיית ההסכם. תנועתנו כאילו וויתרה על חלק מנשמתה. לא הסתלקנו מהתביעה להסתדרות עובדים אחת, כללית ויחידה, וויתרנו בתורת הוראת־שעה על מסגרת. אולם וויתור זה היה הכרח־המציאות – והביא ברכה לפועל ולעבודה, כי בוויתור זה היה צפון כיבוש חדש וביצרון. אחדות המעמד לא נהרסה – אלא נתחזקה. שונתה המסגרת – אבל התוך נשתמר ונתבצר. הגוף החדש של פועלים אשר מטעמים שונים לא ראה לעצמו מקום בתוך המסגרת הקיימת של המעמד העובד – נתקשר לכלל העובדים במסגרת חדשה, במסגרת ההסכם. ונמצא פתרון נאמן והוגן לחלוקת־עבודה מאורגנת, אם כי לאו דווקא ע”י לשכת ההסתדרות. פסקו המריבות הקשות בין אחים בגלל עבודה. זכות העבודה של כל פועל לא רק הוכרה להלכה, אלא הובטחה למעשה – על יסוד של חלוקה צודקת ומאורגנת. הפועל המזרחי חדל מהיות נשק בידי מפלגת המזרחי וכלי שרת לאויבי הפועל, כאשר זמם לעשות אותו המזרחי הבעל־בתי, נהפך לבן ברית נאמן של ציבור הפועלים, לא רק בשטח העבודה, כי אם בכמה שטחים של התנועה הציונית ועניני הישוב.

 

יב    🔗

והנה העמדנו שוב לפני השאלה המרה הזאת. העליה הבונה ומגדלת את מעמד הפועלים בארץ צרורה בחבלים קשים. לעבודה באים העולים, אך לא כולם באים מהעבודה. המעבר לחיי עבודה הנגזר על רוב העולים – אינו כרוך תמיד במעבר נפשי ורעיוני לתנועת העבודה וחזונה ההיסטורי. העליה העובדת שאובה מכל שכבות, העם, ולא כולה מסוגלת לנתק בבת אחת את קורי־החויות, ההרגשות והמחשבות הקשורים במסורת־העבר. בימי העליה השניה ובהתחלת העליה השלישית קדם רעיון העבודה לחיי העבודה; החזון הקדים את המציאות; בימינו קודם הכרח־העבודה לתפיסת רעיון העבודה והבנת צרכיה ועתידה. וחלק מהעולים נהפכים לפועלים במעשה בטרם שהם נעשים לפועלים בהכרה.

והנה הופיע בארץ פועל, אשר לא רק אינו מכיר בהסתדרות ומסרב להצטרף אליה, אלא כופר בכל תביעותיה המעמדיות וגם רוצה בשבירתה והריסתה. אבל יחד עם זאת הוא רוצה לעבוד, לחיות מהעבודה ולבנות על פי דרכו את הארץ. היש לו זכות לעבודה?

ואם יש לו – איך יזכה בה?

הנגיד: היות ודעותיו הן שונות, כוזבות ומסַכּנות –אין לו חלק ונחלה בעבודה בארץ, ואם הכוח יהיה בידינו לא ניתן לו לעבוד ונכריחהו לעזוב את הארץ או להתפרנס ממסחר וספסרות?

תנועתנו ענתה על שאלה זו תשובה ברורה ומוחלטת: זכות עבודה לכל אחד, תהיינה דעותיו והשקפותיו מה שתהיינה. לא מפני שאין לנו הכוח לשלול מאתו זכות זו – אלא מפני שאין לנו הזכות. מפני שזכות העבודה של האדם אינה תלויה בשום דבר, מפני שזכות העבודה היא זכות הקיום, ההכרה בזכות זו היא נשמת תנועתנו, נשמת הציונות והסוציאליות כאחת, ואין אנו עושים חסד עם פועל רביזיוניסט כשאנו חולקים לו זכות זו. זכות היא, זכות כל אדם באשר הוא אדם, ובאשר הוא רוצה לעבוד. אולם עומדת השאלה: איך? באופן אנרכי? ע“י פרוטקציה? והשאלה? כאן נעשית חמורה באופן מיוחד. דוקא משום שפועל זה עלול ומוכן להיות כלי שרת בידי בעל הבית, בידי אויבי הפועל – והמעביד, בכל אופן חלק מהמעבידים, עלול להעדיף אותו בעבודה על פועלי ההסתדרות – דוקא כאן נעשית חלוקת העבודה המאורגנת והצודקת לענין חיוני. כאן יש סכנה חמורה של קיפוח הפועל המאורגן, של קיפוח חברי ההסתדרות. עוד זכור לנו החוזר החשאי שנשלח מטעם הסתדרות מעבידים גדולה להחרים את חברי ההסתדרות – ולבכר על פניהם את הבית”רים והתימנים שאינם בהסתדרות. ורק לפני כשנה או כשנתיים היה סכסוך חמור בבניינים אחדים בתל־אביב, שקבלניהם החליטו להחרים את חברי ההסתדרות והפועל־המזרחי – וקיבלו רק פועלים רביזיוניסטים.

 

יג    🔗

זכות־העבודה מחייבת חלוקת עבודה צודקת, ואין חלוקת עבודה צודקת. בלי חלוקת עבודה מאורגנת; המסגרת האירגונית האידיאלית היא מסגרת הסתדרות עובדים אחת, שבה כל העובדים שווים בזכויותיהם, וכל עבודתה נחלקת על פי חוקת תור הנקבעת ע"י ציבור הפועלים כולו באופן דימוקרטי. ותנועתנו לעולם לא תסתלק מהתביעה למסגרת כללית זו. אולם אין לשלול זכות־עבודה מפועל שאינו מכיר עדיין בתביעה זו, ואין גם להניח לו מהפקרות בשוק־העבודה על חשבון שאר הפועלים, מתוך עשיית קנוניה עם המעביד שיש לו נטייה להחרים חלק מהפועלים בגלל דעותיהם או ארגונם. ואין דבר זה – הבטחת זכות־עבודה לכל פועל ושמירה על חלוקת עבודה צודקת של העבודה ושיויון כל פועל בקבלת־עבודה, נותן ליעשות בתנאי המציאות הקיימים מחוץ להסכם־עבודה. הסכם זה הוא צורך הדדי, גם של פועלי ההסתדרות וגם של פועלי האירגון העומד מחוץ לה.

 

יד    🔗

תנועתנו כבר שילמה ביוקר בעד חוסר ריגולציה מאורגנת בחלוקת־עבודה. הסכסוכים הקשים אשר פרצו בגלל זה – בתל־אביב, רחובות, פתח־תקוה, חיפה ומקומות אחרים, הביאו לידי מלחמת־אחים, מלחמת עובד בעובד, סילפו את דמות פועלי א“י והסתדרותם ונתנו נשק מורעל בידי אויביה בנפש של ההסתדרות להציג את מלחמתנו לחלוקת עבודה צודקת ומאורגנת – כתביעה של מונופולין בשוק העבודה ובשלילת זכות עבודה מכל יהודי שאינו חבר בהסתדרות. יתר על כן: חוסר מכשיר מוסכם לחלוקת עבודה שימש גורם ראשוני לכשלון הגדול ולאבדה החמורה ביותר שסבלה תנועתנו בתקופה האחרונה – פריצת חומת העבודה העברית בשרון. במשך הזמן נצטרפו כאן גורמים נוספים – מחנק העליה, חוסר פועלים, יציאה מהכפר, אולם הפירצה הראשונה בחומה שהשטיפה את העבודה הזרה והזולה לתוך כפר־סבא ואחר כך גם למושבות אחרות בשרון – היתה הקנוניה אשר נעשתה לפני חמש שנים, בתחילת ניסן תר”ץ (אפריל 1930) בין המפקדה של ברית טרומפלדור ובין הועד החקלאי בכפר־סבא לשבור את ארגון העבודה ולהכניס למושבה פועלי בית“ר מחוץ למסגרת חלוקת־העבודה המאורגנת. באי־כח לשכת העבודה פנו מיד לחברים האלה והציעו להם לקבל עבודה בדרך שכל הפועלים מקבלים אותה. חברי “הברית” הודיעו, שהם עומדים תחת פקודת המפקדה הראשית שלהם ואין הם יכולים להכנס בשום משא ומתן על דעת עצמם. רק אחד הבית”רים יצא את “הברית”, לאחר שנתברר לו, כי אין במקום התנגדות לזכות־העבודה של חברי “הברית”, וכל הסכסוך לא נוצר אלא למען שבור את האירגון הקיים ולסכן על ידו את כל ההישגים של העבודה העברית" (“תנועת הפועלים והרביזיוניסמוס”, 25).

ואותם המעבידים אשר הכניסו אז את קבוצת הבית“רים מחוץ ללשכה הכניסו אחר כך את העבודה הזרה והבית”רים הוסיפו לעבוד שם זמן מה, עד שלבסוף החליטו המעבידים ש“הכושי עשה את שלו והכושי יכול כבר ללכת”, וקבוצת הבית“רים, שאף היא נושלה מהעבודה עזבה את כפר־סבא. לא רק ההסתדרות – העבודה העברית והמפעל הציוני קיבלו מכה אנושה. כאן לא היה כל שמץ אשמה בהסתדרות. לא היתה כל נטייה בהסתדרות בכפר־סבא לשלול זכות הבית”רים ועל מפקדתם הרביזיוניסטית אינה משנה את התוצאה המרה. גם אם הפועל הרביזיוניסטי בלבדו יחטא – תנועת העבודה כולה תבוא על ענשה. שיטת העונשין בהיסטוריה היא קיבוצית; אם נרצה ואם לא נרצה – כולנו ערבים זה לזה. ואין תנועתנו, בעלת אחריות היסטורית, יכולה להסתפק בקביעת האשם – עליה לדאוג למניעת החטא.

 

טו    🔗

ואם יש עכשיו שעת־רצון ואפשר לכרות הסכם המבטיח חלוקת עבודה צודקת ומאורגנת ושוויון כל הפועלים בקבלת עבודה, האוסר על כל אירגוני הפועלים להתחרות בקבלת עבודה, השומר מפני אנרכיה והפקרות בשוק העבודה, והמונע על ידי כך קנוניות בין המעבידים ובין מפלגות פוליטיות להעדפת פועלים מסוגים ידועים בגלל שייכותם המפלגתית או דעותיהם הפוליטיות והסוציאליות – אנו נתחייב בנפש התנועה אם נחמיץ את ההזדמנות. הבטוחים השוללים בהזדמנות שנייה וקרובה? הנכונים הם לקחת על אחריותם את התוצאות הצפויות בשטח העבודה אם הסכם זה ידחה? האמנם אין לנו מה לאבד – ולא לנו, להסתדרות בלבד, אלא לעבודה העברית ולתנועת העבודה כולה? הנבזבז כוחות תנועתנו על מריבות מעליבות ומשפילות כאשר הוכרחנו לעשות בבית הורקין ברחובות? הניתן שיעמוד פועל מול פועל – לא במערכה פוליטית ואידיאולוגית, ולוא גם במערכת הגנה על תנאי־עבודה, אלא בתחרות אכזרית ומהרסת על מקום־עבודה וזכות־עבודה?

לא הכרזה על חלוקת־עבודה מאורגנת דרושה לנו; הכרזה לא תתן ולא תוסיף. הכרזה לא תמנע קנוניות, לא תבטל קנוניות, לא תבטל התחרות, לא תבטיח שוויון, לא תחלק עבודה בצדק. אנו צריכים למכשיר־הנשמה אשר יקיים חלוקת עבודה צודקת ומאורגנת בפועל, ואין עכשיו מכשיר אחר – ומי יודע אם יהיה בעתיד הקרוב – מלבד הסכם העבודה המוצג למשאל, ההסכם האומר:

"שתי ההסתדרויות קובעות בהסכם הדדי סדר חלוקת־עבודה שתבטיח שוויון כל הפועלים והעובדים לגבי קבלת עבודה על פי חוקת תור מוסכמת.

“שתי ההסתדרויות מתחייבות למנוע מהתחרות בקבלת עבודה ע”י הרעת תנאי העבודה.

“חלוקת העבודה בכל סוג וענף נעשית לפי מפתח מוסכם בכל מקום ומקום ובכל מקצוע ומקצוע”.

 

טז    🔗

הפרק המוקשה אשר אליו התנגחו כל השוללים והמדיינים – הוא פרק השביתה. לא רק שוללי הסכם למפרע, הפוסלים אותו בלי כל בחינה וניתוח, באשר הוא הסכם עם פאשיסטים, ובאשר הוא נוסח בלונדון, ובמו"מ ישר עם ז’בוטינסקי וכו' וכו' – אלא גם המתנגדים המעטים אשר ניסו לבדוק את ההסכם לגופו ומצאו אותו פסול וטריפה – תולים את אזניהם בסעיפי־השביתה שבהסכם. וסעיפים אלה נדרשים כמין “פרדס” – פשט רמז דרוש וסוד,– אולם המקרא אינו יוצא מידי פשוטו. וההסכם אומר: יש שני אירגוני פועלים אחד גדול המונה כמה וכמה רבבות חברים, ואחד קטן המונה רק כמה מאות. כל אחד האירגונים הוא חפשי בהחלט בקביעת תנאי שביתה ובהכרזת שביתה לגבי חבריו, וכל שביתה כזו מחייבת גם את חברי האירגון השני. ובשום מקרה אסור להפר שביתה כזו או לעכב בעדה. אולם לא בכל מקום שייכים העובדים כולם לאירגון זה או לאירגון השני. יש מקומות “מעורבים”. במקומות אלה אין מכריזים שביתה רק בהחלטת הרוב. אם המיעוט הוא קטן – לפי הצעתי פחות מרבע – הרי הוא נראה כאילו לא היה כלל במקום, והרוב מחליט מה שהוא מחליט, והחלטתו מחייבת את המיעוט. ואם הרוב מכריז שביתה בגלל איזה נימוק שהוא – הרי השביתה מחייבת את המיעוט העובד במקום ואת כל חבריו העובדים באיזה מקום שהוא. אולם אם המיעוט הוא לא פחות מרבע – יש לו הזכות להגיד לרוב: בטרם תכריזו שביתה עליכם להציע למעביד בוררות. אם המעביד ידחה את הבוררות או לא יקיים פסק דינה, הרשות בידכם להכריז שביתה המחייבת גם אותנו וגם את כל חברינו. אולם אין המיעוט יכול להגיד זאת בכל המקרים. אם המעביד מפטר פועל בגלל שייכות להסתדרות, או מרע על דעת עצמו את תנאי העבודה, או מפטר פועלים בלי סיבה מספקת, בלי פסק דין של בוררות מוקדמת – אין גם מיעוט של רבע יכול לעכב שביתה, וכשמכריזים במקרים אלו שביתה – היא מחייבת את המיעוט. זוהי התמצית הפשוטה של סעיפי השביתה.

 

יז    🔗

בסערת הוויכוח שנתעוררה בעקב המו“מ בלונדון – והסערה לא נתעוררה כלל וכלל בגלל הצעת הסכם־העבודה, כי זמן רב לא ידעו בארץ את תכנה של הצעה זו – יש לראות אולי כדבר טבעי ואנושי כל מיני הפלגות והגזמות שנפוצו בציבור. כשנתברר שכל אותן המעשיות אשר הטילו אימה בציבור אין להן שחר, ואין ההנהלה הציונית מעלה כלל על לבה להשלים את האנרכיה ההסתדרותית והרס התנועה הציונית הרביזיוניסטית והספרטיזם של הרביזיוניסטים בשטח המדיניות הציונית והקרנות – כל עוד הרביזיוניסטים משתתפים בתנועה הציונית, מצאה לה ההסתערות, שהוסיפה להתקיים בכוח האנרציה, אם כי ניטל ממנה הכוח המניע שגרם לה לכתחילה, מקלט ב”סכנות" הסכם־עבודה, ומחוסר כל אחיזה ממשית נתבצרה בפרק השביתה, שיש בו בלי כל ספק ענין חמור ורציני – כי זכות השביתה וחופש השביתה הם בלי ספק מעיקריו המרכזיים של האירגון המקצועי, ובהם תלוי במידה רבה כושר מלחמתו של הפועל על זכויותיו בעבודה. ואין כלל צורך להפליג ולהפריז בערך השביתה מעבר לכל מידה מציאותית ופרינציפיונית כאשר עשו זאת אחדים מהשוללים ש“בראשית היתה השביתה” ו“שהשביתה היא הקווינטאסנציה של ההסתדרות” – זכות השביתה אינה צריכה לגוזמאות אלו, כי אין כל ספק שזוהי זכות יסודית של האדם העובד ושל אירגון־העבודה בחברה מעמדית.

בסערת הוויכוח נסתלף גם דבר הבוררות, כפי שהוא מקובל ונהוג בפרקטיקה המקצועית שלנו. הצגת הבוררות כדחליל מעורר זוועה, כמפלצת פשיסטית ההורסת את האירגון המקצועי וכובלת ידי ההסתדרות, מחדשת עלינו את השיעבוד הפיאודלי של תקופת הצחים בימי הביניים ומסגירה את פועלי א"י בידי אויביהם בנפש. בגוזמאות־הבאי אלה אין אף קורטוב של אמת הגיונית, עיונית ומציאותית. לפני ההסכם ובלי ההסכם היינו נוקטים למעשה בכמה וכמה מקרים בדרך הבוררות, גם כשלא היה חוזה־עבודה בין ההסתדרות ובין המעבידים. היינו בהרבה מקרים מכריזים שביתה רק בגלל סירובו של המעביד להיזקק לבוררות. לא תמיד נגמרה הבוררות במאה אחוזים לטובת הפועלים, כמו שלא תמיד נגמרה השביתה לטובת הפועלים. בוררות כובלת ידי הפועלים כמו שהיא כובלת ידי המעביד.

התנגדנו לחובת־בוררות – כמו שהתנגדו לה המעבידים, כי הבוררות שוללת את מלוא חופש הפועל בדיוק כמו שהיא שוללת את מלוא חופש המעביד. השאלה אם יש צד שלילי נייטראלי או לא – אינה שייכת כלל לסוגיה של בוררות, כי אין שום בוררות נחתכת על ידי “צד שלישי” – אלא על ידי בורר מוסכם משני הצדדים, ואין אבסורד גדול מזה, שאין אפשרות למצוא מחוץ לעובדים ומחוץ למעבידים אדם נאמן וישר, ששני הצדדים יסמכו על ישרו ותבונתו בסכסוכים קונקרטיים על ענינים קונקרטיים, לא על שיטה סוציאלית ועיקרים חברתיים, אלא על שאלה מוחשית ומסוימת בתחומיה המציאותיים.

כל הפרקטיקה של תנועתנו המקצועית בארץ ושל התנועה המקצועית בכל שאר הארצות בלי הבדל זרם ושיטה סותרת ושוללת אבסורד תמוה זה שנפלט בוויכוח ללא שיקול־דעת וללא בחינת האמת כהוויתה.

 

יח    🔗

הבחינה הכפולה של ההסכם, בחינת־הלכה ובחינת־מעשה, דרושה ביחוד בפרק השביתה. הבחינה המשפטית של סעיפי ההסכם אינה קשה ומסובכת ביותר.

כל שביתה המוכרזת ע"י ההסתדרות בהתאם להסכם מחייבת את כל הפועלים הרביזיוניסטיים, והוא הדין להיפך. “במקום עבודה שכל פועליו שייכים להסתדרות אחת, או שמספר חברי ההסתדרות השניה הוא פחות מ… (לפי הצעתי 25) אחוז הפועלים במקום, קובעת אותה ההסתדרות שרוב הפועלים שייכים אליה, את התנאים שעל פיהם אפשר להכריז שביתה במקום עבודה זה, וההסתדרות השניה אינה רשאית לשלוח פועלים למקום הזה עד גמר השביתה” (סעיף י'). הסכם זה מסיר איפוא, את כתם מפירי־השביתה מעל הפועלים הרביזיוניסטים. אירגון הפועלים הרביזיוניסטים מכריז בהסכם זה שיש לפועלים זכות־שביתה, ושזכות השביתה המוכרת מחייבת לא רק חברי ההסתדרות המכריזה את השביתה – אלא גם את חברי האירגון שאינו בהסתדרות. ותהיה מה שתהיה סיבת־השביתה, בין אם היא שביתת־הגנה ובין אם שביתת־תנופה היא כשרה ומחייבת. בשביל ההסתדרות אין בהכרה זו כל חידוש. אולם אסור להתעלם מהעובדה שבאו – ועומדים לבוא – פועלים אשר היו סבורים שהכרזת שביתה בארץ יש בה חטא לאומי, והיו מוכנים אפילו להפרת־שביתות לפי הכרזות מנהיגיהם, וגם הפרו למעשה כמה וכמה שביתות, וגרמו לסכסוכים קשים ומסוכנים בקרב ציבור הפועלים ובישוב, וגם סרבו להיענות לבוררות, כמו במקרה הפרת שביתת פועלי הבנין בפתח־תקווה לפני שנתיים. ואירגון זה מכיר עכשיו שאין זו דרך ומתחייב לכבד כל שביתה שתוכרז על ידי ההסתדרות, בכל מקום־עבודה שפועליו הם חברי ההסתדרות. ואשר למקום עבודה שמספר החברים של ההסתדרות השניה מגיע עד… אחוז פועלי המקום לא תוכרז שביתה אם ידרוש זאת המיעוט השייך להסתדרות השניה, מבלי שהוצע מקודם בוררות למעביד.

“אם המעביד ידחה את ההצעה הזאת, או אם יסרב לקיים את פסק־הדין של הבוררות רשאי הרוב להכריז שביתה, והשביתה מחייבת גם את המיעוט ואת כל חברי שתי ההסתדרויות”.

"אולם המיעוט אינו רשאי לעכב שביתה בשלושה המקרים הבאים;

1) אם המעביד דורש מפועל שלא יהיה חבר בהסתדרות זו או אחרת.

2) המעביד מוריד את תנאי העבודה בלי הסכמת הפועלים ואינו רוצה לדחות את השינוי הזה עד לבוררות.

3) אם המעביד מפטר פועלים אחדים או פועל בלי סיבה מספקת לפי דעת הפועלים ואינו מסכים לדחות את הפיטורין עד בוררות" (סעיף י"א).

גם סעיף זה מכיר בזכות־השביתה בין להגנה ולתנופה, ושביתה המוכרזת במקום עבודה “מעורב” – אף היא מחייבת את כל הפועלים, אלא שלמיעוט מסויים יש הזכות לדרוש להקדים הצעת בוררות לפני הכרזת השביתה, מלבד במקרים אחדים, שבהם אין חובה על הפועלים להציע בוררות תחילה.

כל הלהג על דבר שלילת זכות־השביתה ומניעת שביתות בכלל לפי ההסכם אין לו שחר. ההסכם רק קובע שבמקומות־עבודה מעורבים יש רגולציה מוסכמת בהכרזת שביתה: במקרים מסויימים קודמת הצעת בוררות להכרזת שביתה. במקרים אחרים – לא.

 

יט    🔗

אולם טוענים השוללים – ובצדק – דברי הלכה לחוד, והמציאות לחוד. להלכה אפשר לעכב שביתה ולחייב הצעת בוררות מוקדמת רק במקרה אחד – במקרה שאחוז מסויים של פועלים מהאירגון השני דורש זאת, – אולם למעשה אי־אפשר יהיה להכריז שביתה בשום מקום:

1. מפני שבכל מקום יימצא אחוז מסוים זה. המעבידים שירצו לבטח עצמם בפני סכנת שביתה יכניסו לעבודה רבע פועלים רביזיוניסטים.

2. גם במקום שלא יימצא מיעוט כזה אי אפשר יהיה להכריז שביתה – מכיון שבמקום דומה לו שיש בו מיעוט הסכימו הפועלים לבוררות.

ואשר לשלושת המקרים היוצאים מן הכלל, שבהם אין למיעוט הזכות לעכב שביתה, הרי

1. “לא מובן לשם מה יפטר נותן העבודה את הפועל בגלל שייכותו להסתדרות? חלק מפועליו יהיה שייך להסתדרות שלו – להסתדרות ה”לאומית“, ואשר לחלק השני, למה כל הגסות הזאת בקביעת סיבת הפיטורים?”

2. “רק מי שמניח שבעלי־הבית שלנו אין להם מוח בקדקוד יכול להניח שהם ינסו לפטר פועלים בלי סיבה “מספקת” או להרע את תנאי העבודה מבלי להציע קודם לכן לפועלים בוררות” (י. חזן).

עלי להודות, שאיני מניח ולא הנחתי אף פעם ש“בעלי הבית שלנו אין להם מוח בקדקדם” – ואף על פי כן אני מניח, ולא רק מניח אלא יודע כמה וכמה מקרים, שמעבידים ניסו לפטר פועלים בלי סיבה מספקת לפי דעת הפועלים (חזן, שיש לו מוח בקדקדו הבין שמוטב לו בשביל קלות הוויכוח להשמיט את המלים המודגשות לאחר “הסיבה המספקת”) וגם ניסו להרע את תנאי־העבודה מבלי להציע קודם לכן לפועלים בוררות.

בבחינה המעשית, המציאותית של סעיפים אלה בהסכם עלינו לעמוד גם אנו על בסיס המעשה והמציאות, אחרת אין לבחינתנו כל יסוד וממש.

אם נכון הדבר ששום מעביד לא יפטר פועל בגלל שייכותו להסתדרות – במה שאיני בטוח בהחלט לגבי כל המעבידים שישנם ויהיו בארץ – הרי ברור שלא יהיה צורך להכריז בגלל זה שביתה. ותנועת הפועלים לא תעשה אף פעם שביתה בלי צורך ובלי סיבה. אפילו שוללי ההסכם לא יעשו זאת. אלא מאי – המעביד באמת יפטר אותו בגלל שייכותו להסתדרות, אבל יתן סיבה אחרת. ואז נשאלת השאלה: סיבה זו תהא מספקת לפי דעת הפועלים ־ או לא? אם הסיבה תהא מספקת – שוב אין צורך בשביתה. אם לא תהא מספקת – לא “מספקת” במרכאות, אלא מספקת “לפי דעת הפועלים”, כמו שנאמר בהסכם – הרי הפועלים רשאים להכריז שביתה, ואין המיעוט יכול לעכב.

ואשר לשני המקרים האחרים – הרעת־התנאים ופיטורים בלי סיבה מספקת ביטול זכות המיעוט לעכב מתיחס רק למקרים שבהם מעמיד המעביד את פועליו לפני עובדה: לא כשהוא מציע להוריד את השכר או לפטר פועל – אלא כשהוא מנסה על דעת עצמו להוריד השכר או לפטר פועל – ואין הוא רוצה לבוא במו"מ עם פועליו, או שהוא על פי האיניציאטיבה שלו אינו מציע בוררות לפני הכרזת השביתה.

היש מקרים כאלה במציאות המקצועית? רק מי שלא היה אף פעם פועל שכיר או מי שלא טיפל אף פעם למעשה בפעולה מקצועית – גם אם יש לו מוח בקדקדו – יכול להניח שאין מקרים כאלה. ובמקרים אלה – אלה ולא אחרים – יש לרוב חופש מלא להכריז שביתה בלי הצעת בוררות.

 

כ    🔗

אולם נכון הדבר שהעוקץ העיקרי של פרק השביתה הוא באותו מקרה שהמיעוט רשאי, לפי סעיף י"א, להקדים הצעת בוררות לפני הכרזת השביתה.

היש יסוד להנחה שסעיף י"א זה יהיה חל למעשה על כל מקומות עבודה, וסעיף י' – הנותן חופש גמור להסתדרות בהכרזת שביתה – לא יהיה אלא אות מתה?

גם מתוך הפלפול החריף ביותר אי־אפשר להניח שבכל מקומות העבודה יש מיעוט של 25% – כשלמעשה אין מיעוט כזה. היחס המספרי של פועלים רביזיוניסטים לגבי פועלי ההסתדרות הוא כערך היחס שבין 2–3 ל־70, כלומר 3 או 4 אחוזים. אמנם, אחד מסעיפי החוזה (סעיף ד') מניח אפשרות של התרכזות חברי ארגון אחד במקום עבודה מסוים למעלה מן האחוז המגיע לה במקום זה, כמובן, על חשבון האחוז במקום אחר; אולם הח' א. חושי לא דקדק עם האמת כשכתב במאמרו האחרון נגד ההסכם (“דבר” 2991, מיום ח' אדר ב'), ש“ההסכם מאשר לרביזיוניסטים לרכז את אנשיהם במקומות עבודה מסויימים לפי בחירתם הם” (ההדגשה במקור). ההסכם אינו נותן זכות זו לרביזיוניסטים או לחברי ההסתדרות. ההסכם אומר: שתי הסתדרויות מאפשרות לכל אחת לרכז את חבריה במקום העבודה לפי מידת האפשרות המעשית. אין הסתדרות אחת יכולה לרכז את חבריה לפי בחירתה, אלא בהסכמת ההסתדרות השניה, בנידון זה, בהסכמת הסתדרות העובדים. כל הסתדרות יכולה לשלוח לכל מקום עבודה רק את אחוז הפועלים המגיע לה לפי המפתח המוסכם ולפי חוקת־התור המוסכמת, ורק באישור ההסתדרות השניה היא יכולה לרכז את חבריה במקום אחד. קיום מיעוט של רבע פועלים של ארגון שני – של הרביזיוניסטים או חברי ההסתדרות – אינו שאלה עיונית התלויה בהוראת ההסכם, אלא שאלה מציאותית. או שמיעוט כזה ישנו או שאיננו. ושום ויכוח ומשאל לא ישנה בעובדה זו ולא כלום. והמציאות אומרת: לא! היא אינה אומרת – לא בהחלט, לא בכל המקומות, לא לעולם ועד. אבל היא אומרת: לא, ברוב המכריע של מקומות העבודה, וכמעט בכל מקומות העבודה העיקריים.

איני שולל שמיעוט זה ישנו בכמה מקומות, ואיני שולל שיתכן שיהיה בעוד כמה מקומות. אילו היתה מציאות מיעוט כזה נמנעת בהחלט, כי אז היה סעיף י"א לגמרי מיותר, או לא היה בו אלא אחיזת־עינים בלבד. יש מיעוט כזה, ולמיעוט כזה ניתנה הזכות להקדים הצעת בוררות לשביתה – ואם דבר זה הוא שלילי (מה שטעון עוד בירור) – הרי יש להעמיד את השלילה על אמתה, על מידתה והיקפה כהוויתה, ולדון עליה בתוך תחומיה המצומצמים, אבל אין לסלף את המציאות לשם הגברת כוחו של נימוק חלש.

 

כא    🔗

אבל יש לטעון – וכמה מהשוללים טוענים זאת: אמנם עכשיו יש מיעוט זה רק במקומות מעטים, ולא חשובים. אולם לרגל ההסכם ישתדלו כל המעבידים הרוצים למנוע שביתות לרכז בבית חרושתם או מלאכתם או בבניניהם (כי אין פחד השביתות מוטל לעת עתה על הפרדסים) 25% של פועלים ריביזיונסיטים – ואז כל כוחו וחשיבותו של סעיף י', הנותן חופש מלא להסתדרות לקבוע את התנאים שעל פיהם תוכרז שביתה, יופקע? ולהחמיר את הקושיה מוסיפים: לרוב המעבידים הקשורים עם ההסתדרות יש חופש בקבלת 10% – 20% של פועלים שלא על ידי ההסתדרות, והרביזיוניסטים והמעבידים יעשו קנוניה לרכז בכל מקום, דרך צינור זה, את המיעוט הדרוש למען עכב שביתות.

אולם כאן שכחו הטוענים שההסכם דן לא רק בשביתות, אלא גם בחלוקת עבודה, ואם גם מותר למעביד לקבל את עשרים האחוזים כרצונו – אין חופש זה ניתן יותר לפועלים. הם יכולים להכנס לכל מקום־עבודה רק לפי מפתח מוסכם ולפי חוקת תור מוסכמת. ולא רק כשהמעביד חפשי בקבלת עשרים אחוזים, אלא אפילו במקום שהעבודה אינה מאורגנת לגמרי, והמעביד חפשי לקבל את כל מאה האחוזים כאוות נפשו – אין שום פועל של ההסתדרות ושום פועל רביזיוניסטי יכולים להכנס לעבודה אלא לפי מפתח. ואם המפתח יהיה 4 או 5 אחוזים לאחד האירגונים – לא יוכל אירגון זה לשלוח לשום מקום יותר מהאחוז המגיע לו. כי אמנם המעביד לא קשור בהסכם זה – אבל הפועלים קשורים, ובקבלת פועלים לעבודה יש שני צדדים: מעביד ועובד, ודי שהעובד יהיה קשור לחלוקת עבודה מאורגנת לפי מפתח מוסכם לעשות לאַל את מזימת המעביד לרכז בבית־מלאכתו את הפועלים הרצויים לו.

פרק א' של ההסכם – פרק חלוקת עבודה – הוא תריס בפני שימוש לרע בפרק ב'.

 

כב    🔗

אפס החוששים מוצאים להם גם לאחר כל הבירורים האלה מקום להתגדר בו: נכון שמיעוט ימצא רק באחד או בשני מקומות, אבל מקום זה או שני מקומות אלה הם הקובעים. אם בבית חרושת אחד לאריג, למשל, יעבדו רק חברי ההסתדרות, ובבית חרושת שני יהיה “מיעוט”, והוא יביא לידי כך שסכסוך עבודה יסודר בבוררות לא יוכלו הפועלים בבית חרושת שני להכריז שביתה. אם נניח שבבית חרושת א' יכולים הפועלים להשיג על ידי שביתה הוספה של 5 גרוש ליום. לא יוכלו הפועלים במקום הראשון לשבות על דרישה של 5 גרוש. הסכם זה יפריע, איפוא, לפועלים להיטיב את תנאי־עבודתם, כאשר היו עושים אילו לא היה הסכם זה.

ומודה אני, שבחינה זו של ההסכם היא הקובעת. לא ייתכן שציבור הפועלים יקבל על עצמו הסכם העלול למנוע אותו מהטבת תנאי־עבודתו לפי מידת היכולת הריאלית של המשק. אולם החוששים טועים כאן בהבנת המושג מקום עבודה. בהסכם זה “מקום עבודה” אינו מושג פיסי – אלא מושג סוציולוגי. אם קבלן אחד יבנה שני בתים, ובכל בית יש לו הרכב אחר של פועלים, אין שני הבתים לגבי הסכם־עבודה שני מקומות עבודה, אם כי העבודה נעשית בשני מקומות שונים. אם “לודזיה” יהיו לה שני סניפים – אין הם שני מקומות עבודה. מקום עבודה לפי המובן וההגיון הפנימי של הסכם העבודה היא יחידת עבודה מקצועית שבה צריכים לשרור תנאי עבודה אידנטיים בשביל פועלי ענפי עבודה אידנטיים. לא ייתכן שבאותו ענף ישלוט במקום פיסי אחד משטר אחד – ובמקום שני משטר אחר, ההסכם לא הגדיר את מושג מקום־עבודה, כמו שהניח עוד כמה דברים סתומים (מפתח, תור ועוד), כי הצעת־ההסכם המוצגת למשאל אינה אלא מסגרת של הסכם. והוועד הפועל של ההסתדרות כבר פירסם שבין השאלות העיקריות הטעונות בירור וקונקרטיזציה נמצאת גם הגדרת המושג “מקום עבודה” לגבי הכרזת השביתה.

 

כג    🔗

אולם לאחר הכול נשאר מקום־עבודה שיש בו בידי המיעוט לעכב שביתה עד שתוצע תחילה בוררות למעביד – ונשאלת השאלה: האין במקרה זה וויתור קשה, והאין בוויתור זה פגיעה בדמוקרטיה הפועלית?

ואין ספק שלמיעוט לא מגיעה זכות זו, כי על פי כל כללי היושר הציבורי והנימוס הדמוקרטי צריך המעוט להישמע לדעת הרוב, ולא להיפך. ויש בדבר זה וויתור בלתי מוצדק לפי כל תפיסתנו החברתית. אמנם יש בכמה חוקות שנעשו בלי כל לחץ חיצוני הגבלות לזכויות הרוב. בסינט האמריקאני אין הרוב יכול לאשר חוזה עם מדינה זרה אלא ברוב של שני שלישים, ורק לפני כמה זמן דחה המיעוט חוזה הצטרפות ארצות הברית לבית המשפט העולמי בהאג, אם כי נשיא ארצות הברית והרוב הגדול בסינאט רצו באישור החוזה. יש גם חוקות כאלה בכמה אגודות מקצועיות בעולם שרוב פשוט אינו יכול להכריז שביתה אלא אם כן הצביעו שני שלישים בעד הכרזת השביתה. אולם חוקות אלו נעשו לא מתוך וויתור מצד שני – אלא האספה המייסדת של המדינה או של האירגון המקצועי קבעו למפרע ערובות בשביל זכויות המיעוט, ושללו מרוב פשוט את הכוח להחליט בשאלה חיונית כגון חוזה עם מדינה זרה או הכרזת שביתה. לא כן בהסכם־העבודה, שבו מתן הזכות למיעוט יש בו משום וויתור, כי טרם החליטה ההסתדרות שבדרך כלל אין מכריזים שביתה אלא אם למעלה משלושה רבעים של פועלי המקום הסכימו לשביתה.

אמנם ההסתדרות הגבילה את זכות הכרזת השביתה בדרכים אחרות. מתוך הנחה שהשביתה היא נשק חריף ויש להשתמש בו בזהירות רבה ורק בידים אמונות, קבעה חוקת ההסתדרות שאם אפילו מאה אחוזים של פועלי המקום החליטו על שביתה – אין מכריזים שביתה חלקית אלא באישור מזכירות מועצת הפועלים בעיר או במושבה, ושביתה של אגודה שלמה מוכרזת רק באישור מועצת הפועלים כולה, ושביתה עירונית – רק באישור הוועד הפועל של ההסתדרות.

אבל בצדק העירו בענין זה השוללים, שיש הבדל יסודי בין זכות העיכוב שניתנה למוסדות ההסתדרות – ובין זכות העיכוב שניתנה לפי ההסכם למיעוט הרביזיוניסטי. כשמוסד הסתדרותי יטיל וויטו על החלטת פועלי המקום להכריז שביתה – יעשה זאת מתוך שיקול השביתה לגופה: אם יש בה הכרח אשר לא ימנע, אם אין להשיג את דרישת הפועלים בדרך של מו"מ או באמצעי לחץ אחרים, ואם השביתה יש לה שאנסים מספיקים להצליח. המיעוט הרביזיוניסטי, ייתכן מאוד, לא יתחשב כלל את כל הנימוקים האלה, לא ידרוש בוררות אלא מתוך טעמים אידיאולוגיים או על פי פקודה מגבוה.

ואם כי השוללים מגזימים כאן בהנחתם שהמיעוט ידרוש תמיד, בכל פעם שתהיה לו הזכות, בוררות מוקדמת לשביתה. גם פועל רביזיוניסטי אינו רוֹבוֹט, ואינו פונה תמיד למפלגתו ולמפקדתו אם להסכים לשביתה או לא. במקומות שבהם עבדו פועלים רביזיוניסטים הכריזו שביתות ביתר קלות מאשר חברי ההסתדרות, אם כי תורת מפלגתם מכריזה על שביתה כעל סבוטז’ה לאומית, ואין לזלזל גם בכוח לחץ הסביבה ובאינטרס העצמי של הפועל, אם אפילו הוא רביזיוניסט. לא בנקל יסכים פועל רביזיוניסטי להסתלק מהתועלת שהשביתה עלולה להביא לו ולחבריו, ולא בנקל יעמוד מיעוט של פועלים נגד דעת הרוב של חבריו במקום עבודה. וההסכם אינו אומר שבכל מקום שיש מיעוט של 25% – אסור להכריז שביתה בלי הצעת בוררות מוקדמת, אלא שלמיעוט יש הזכות לדרוש זאת, ורק אם המיעוט משתמש בזכותו זו חייבת ההסתדרות להציע בוררות לפני הכרזת שביתה.

אולם אין להניח שהמיעוט לא ישתמש אף פעם בזכותו – והוויתור בעינו עומד.

 

כד    🔗

בתולדות תנועתנו, כמו בתולדות כל תנועה ותנועה, לרבות התנועות הקנאיות ביותר אשר להלכה דגלו בחוסר פשרנות וותרנות, כמו התנועה הקומוניסטית ברוסיה, אפשר למצוא כמה וכמה וויתורים אשר הצילו מצבים קשים ונתגלו לאחר מעשה ככיבושים גדולים וחשובים. שלום ברסט־ליטובסק, הכרזת הנ"פ, כניסה לחבר־הלאומים הן דוגמאות בולטות של וויתורים מצילים בתולדות רוסיה הקומוניסטית. וויתורה של אחדות־העבודה על האחדות הגמורה והשלמה של התנועה בכמותה ובאיכותה, וויתור על הצורה והמסגרת המשוכללת ביותר של תנועת הפועלים הארץ־ישראלית – לשם הקמת ההסתדרות הכללית היא דוגמא מובהקת של וויתור מפרה וגואל בתולדות תנועתנו. עצם הסכם־עבודה, לאו דווקא זה; הסכם־עבודה המקובל עכשיו על השוללים – ההסכם עם הפועל המזרחי – הוא מסוג הוויתורים האלה פועל עם פועל אינו עושה הסכם – אלא נמצאים בהסתדרות אחת, וההסתדרות מחליטה וקובעת. ועשיית הסכם בין ההסתדרות הכללית ובין איזה גוף פועלים שהוא יש בו וויתור, שאינו מוצדק מבחינה פרינציפיונית מופשטת – אבל מוכרח וחיובי מבחינה מציאותית. כשעומדת ברירה בפועל: לא הצטרפות להסתדרות כללית, אלא הסכם או מלחמת־אחים – אומר צו האיחוד המעמדי: הסכם. כי לא־הסכם אינו אומר שאותם הפועלים יכנסו להסתדרות – אלא שהם יהיו מכשיליה ואויביה. בלי נאמנות קנאית למטרה – מתפרקת תנועת הפועלים מכוחה ומתכנה, אבל ההליכה לקראת המטרה אינה יכולה להיות תמיד בקו ישר. האניה החותרת לקראת החוף צריכה לשוות לפני עיניה לא רק את מחוז חפצה – אלא את המכשולים שהיא עלולה להיתקל בהם בדרך, והקברניט אשר לא יראה מרחוק את הרי־הקרח הצפים בדרך קו הישר ולא יעשה קפנדריה בעוד זמן, מתחייב בנפש נוסעיו ובאיבוד ספינתו.

 

כה    🔗

נניח שאין הסכם – אולם יש מציאות כזו הנקובה בהסכם. במקום־עבודה מסוים עובדים מאה פועלים. 75 חברי ההסתדרות; 25 שייכים לאירגון של מפירי שביתה. הפועלים רוצים בהרמת השכר. בעל־הבית מסרב. מתייעצים על הכרזת שביתה. אומרים ה־25: אם אתם רוצים שנצטרף לשביתה – תציעו תחילה בוררות למעביד. אם יקבל – מוטב. אם ידחה – תכריזו שביתה וכולנו נצטרף לשביתה, וגם בני בריתנו בחוץ יכבדו שביתה זו ולא ישלחו אנשים לתפוס מקום השובתים, אולם אם לא תציעו בוררות ותכריזו שביתה – נמשיך אנחנו בעבודתנו, ולא עוד אלא שנקרא 75 מבני בריתנו בחוץ לעבוד במקומכם. נניח רגע שמנהל האגודה המקצועית שבידו ההכרעה אינו ריפורמיסט, ולא סוציאליסט־מהפכני – אלא קומוניסט מובהק. היעלה על הדעת שהוא יכריז בתנאים אלה שביתה מבלי שיציע תחילה בוררות? רק אדם שאין לו מושג מפעולה מקצועית ומשביתה יחליט במסיבות אלה על שביתה. כי שביתה זו נידונה לכשלון. שביתה זו תביא לידי מלחמה אכזרית בין חברים לעבודה.

אילו היה בעצם ענין הבוררות בגידה בעניני הפועלים – כי אז אין להציע בוררות אפילו במסיבות אלה. כשיש הכרח – ואין כל מוצא אחר – מוכרחים להילחם גם נגד פועלים, וגם כשיודעים שהמלחמה נידונה לכשלון. אבל מאימתי יש בהצעת בוררות למעביד משום התנקשות בעניני העבודה? האימה שנפלטה בוויכוח על ההסכם ש“הבוררות ביסודה, בתכנה האובייקטיבי בתולדות תנועתנו, אינה צודקת” – עומדת בניגוד לכל הפרקטיקה המקצועית שלנו ושל כל הארצות האחרות.

בלי דרישה ולחץ מן החוץ היינו פונים לבוררות, ואם יש גוף פועלים המועד להפרת שביתות, והוא נכון להתחייב על סולידריות מוחלטת בכל שביתות, תמורת זכותו לדרוש בוררות לפני הכרזת שביתה במקרה מסויים – אשר באותו מקרה נהיה מוכרחים בין כך ובין כך להציע בוררות גם מבלי התחייבותו זו – הרי זו תהיה איוולת קצרת־רואי למנוע ממנו את התמורה הזאת.

 

כו    🔗

שני רשמים מוטעים אפשר היה לקבל מהוויכוח שהתנהל סביב ההסכם, אם כי השוללים לא התכוונו לכך:

א) שההסתדרות להוטה אחרי שביתות,

ב) שהמעבידים להוטים אחרי בוררות.

שני הדברים האלה כוזבים.

שום תנועה מקצועית רצינית אינה בהולה לסדר שביתות, פחות מכל תנועה חזקה וגדולה. במידה שהאירגון המקצועי מתחזק ומתרחב – בה במידה נפחתות השביתות. ריבוי שביתת זהו סימן מובהק של אירגון פרימיטיבי וחלש.

ועוד פחות משההסתדרות להוטה אחרי שביתות – להוטים המעבידים אחרי בוררות. לא קל להכריע מי מתנגד יותר לבוררות – העובד או המעביד. ושוב אין זה יחסם רק של המעבידים בארץ, בכל מקום רוצה המעביד להיות שורר בביתו, ואינו מוכן לקבל על עצמו קביעה מחייבת מן החוץ. הצעת חובת הבוררות הבאה מהאידיאולוגים כביכול, של בעלי הבתים היא רצופה צביעות, מפני שהמעבידים אינם רוצים כלל לשמוע מחובת בוררות. המעבידים הגדולים בארץ מתנגדים לבוררות יותר מאשר לשביתה, ואם תהיה הברירה בידם – יבכרו שביתה על פני בוררות.

אם יש מעבידים שהם באמת להוטים אחרי בוררות – הריהם יכולים בנקל להבטיח זאת לעצמם בלי עזרת מיעוט רביזיוניסטי: יסדרו הסכם־עבודה עם ההסתדרות – ויבטיחו לעצמם בוררות לכל סכסוך עם פועליהם לכל תקופת ההסכם. כי מזמן נקטה ההסתדרות בשיטת הסכמי־עבודה המחייבים בוררות לכל זמן קיום ההסכם.

אפילו באותו המקרה – הנדיר, לדעתי – שבאיזה מקום עבודה יהיה בו מיעוט רביזיוניסטי עם זכות עיכוב השביתה – לא יישארו הפועלים באותו מקום בלי נשק אפקטיבי להגנת זכויותיהם.

כי ההסכם אינו שולל את השביתה בשום מקרה ובשום מקום, אם קדמה לה הצעת בוררות – והפועל שיכול לדרוש תמיד ממעבידו בוררות או להכריז שביתה – אינו בלי נשק מספיק. כי גם דרישת הבוררות הוא נשק חשוב בידי הפועל – ביחוד אם כל סירוב ללכת לבוררות כרוך בהכרזת שביתה.

הח' ז. אהרנוביץ, מהשוללים המועטים שדן על ההסכם לגופו, מודה, ש“נותן העבודה אינו רוצה לא בשביתה ולא בבוררות”. אולם הוא סובר שאת השביתות הוא ימנע ע"י הפועלים הרביזיוניסטים – ומהבוררות כבר ידע להשמר בעצמו. כי “יש בידי נותן העבודה אמצעים רבים איך לא להתחיל בבוררות וכאשר התחיל אותה – איך לסחוב אותה, איך להחמיץ לפועל את האפשרות שהזמן הניח בשבילו להכרזת שביתה, איך לסכסך את הפועלים בינם לבין עצמם על יסוד הבוררות” וכו'.

ז. אהרונוביץ שכח כאן רק דבר אחד: שזכות הבוררות הניתנת בהסכם אינה למעביד, אלא לפועלים. רק הפועלים יכולים לדרוש הצעת הבוררות ובהסכם עם הפועלים הריבייוניסטים ייקבעו – במועד למתן תשובה מצד המעביד על הצעת הבוררות, והזמן והתנאים לקיום הבוררות, ואם המעביד יעכב את תשובתו לאחר המועד שיוסכם בין ההסתדרות ובין אירגון הפועלים הרביזיוניסטי, או אם הבוררות לא תתקיים במשך הזמן שנקבע בין הפועלים – יתבטל העיכוב ותוכרז שביתה.

בידינו הדבר – ולא בידי המעביד, כי הסכם זה אינו מקנה שום זכות למעביד, אלא מעניק זכות ידועה במקרה מסוים למיעוט של פועלים, ובהודעת הוועד הפועל של ההסתדרות נמנה בין הדברים הטעונים בידוד וקונקרטיזציה ע“י מו”מ נוסף עם הצד השני – גם דבר “קביעת מועד למתן תשובה מצד המעביד על הצעת הבוררות הנדרשת על ידי המיעוט, וקביעת הזמן והתנאים לקיום הבוררות, שאי־שמירתם מצד המעביד מבטל את עיכוב השביתה”.

 

כז    🔗

שני פרקים אלה – חלוקת עבודה וסדר־שביתות ־ הם בעצם עיקר תכנו המעשי של ההסכם. הראשון מכוון לחלוקת עבודה צודקת ומאורגנת, להבטחת שויון כל הפועלים בקבלת עבודה, לאיסור התחרות בקבלת עבודה, לשמירה מפני אנרכיה והפקרות בשוק העבודה ולמניעת קנוניות בין מעבידים ומפלגות פוליטיות להעדפת פועלים מסוגים ידועים בגלל שייכותם המפלגתית או דעותיהם הפוליטיות והסוציאליות.

הפרק השני מכוון למניעת הפרת שביתות, לעקירת כל הסכסוכים בקרב הפועלים הכרוכים בהפרת שביתה, ובמקומות שבהם עובדים שני האירגונים – לרגולציה מוסכמת בהכרזת שביתה.

בהסכם יש עוד שני פרקים, שלפי שעה אין בהם אלא הכרזה בלבד, ובמו"מ הנוסף יש לקבוע את תוכנם הממשי:

א) על מאמצים משותפים להשלטת העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי בכפר ובעיר.

ב) על הקמת “משטר הסכמים” בין העובדים והמעבידים, משטר של חוזים קולקטיביים המבטיחים יחסי עבודה מסודרים, תנאי עבודה הוגנים ובוררות חובה בין הצדדים לכל תקופת ההסכם.

הרביזיוניסטים ככל שאר הציונים הבעל־בתיים הכריזו כמובן תמיד על נאמנותם לעבודה עברית. פועלי בית“ר גם השתתפו במשך זמן ידוע במלחמה לעבודה עברית יחד עם פועלי ההסתדרות והפועל המזרחי. אבל בשעה האחרונה הפסיקו את מלחמתם על פי פקודה מגבוה. ההסכם מחייב את כל הפועלים הרביזיוניסטים לפעולה משותפת עם ההסתדרות להשלטת העבודה העברית. והמו”מ הנוסף צריך להגדיר את האמצעים הממשיים שיש לאחוז בהם יחד במלחמה לעבודה עברית.

חשיבות יתרה יש להכרזה על הצורך במשטר הסכמים בין העובדים והמעבידים, הוויכוח הממושך שלא פסק עד היום בין תנועת הפועלים ובין כל שאר המפלגות בישוב ובציונות – אם ביסוד היחסים בין העובדים והמעבידים יונח משטר הסכמים או משטר־בוררות הוכרע בהסכם זה נגד משטר בוררות ובעד משטר הסכמים, כפי עמדת ההסתדרות והחלטת הקונגרס הציוני האחרון.

 

כח    🔗

כך פותר ההסכם את ארבע השאלות המרכזיות של העבודה בארץ: מלחמה על עבודה עברית, חלוקת עבודה בקרב פועלים, הגנה על תנאי עבודה ויחסים עם המעבידים.

ולפני תנועתנו עומדת השאלה: היקום הסכם זה או לא? אמנם דבר זה תלוי לא רק בנו. יש צד שני, ואיני יודע מה תהיה הכרעתו. אולם ההסתדרות ולא הצד השני, נושאת במלוא האחריות על עתידות תנועת הפועלים בארץ, והכרעתה קובעת.

מהי האלטרנטיבה של ההסכם? לא הצטרפות הפועלים הרביזיוניסטים להסתדרות – אלא חוסר הסכם, והאפשרויות של חוסר הסכם הן: הכשלת מלחמת העבודה העברית כדוגמת כפר־סבא, אנרכיה בשוק העבודה וחידוש מעשי בית הורקין ברחובות, חזרה על שביתות פרומין ופועלי הבנין בפ“ת בחורף תרצ”ג, המשכת הקנוניה בין הפועלים “הלאומיים” ואויבי מעמד הפועלים בכל רחבי היישוב – וסכנה חמורה של סילוף דמות תנועתנו מבפנים ומבחוץ.

 

כט    🔗

בחינת ההסכם לגופו היא בעיקרה מקצועית – כי הענינים שההסכם דן עליהם הם עניני הארגון המקצועי. אולם הסכם בין פועלים ופועלים אינו ענין מקצועי בלבד. הפועל בארץ אינו רק חבר האגודה המקצועית, והסתדרות העובדים אינה ארגון מקצועי בלבד. הפועל בארץ הוא לפני כל ולאחר כל – שליח, שליחם של האלפים והרבבות ומאות האלפים הפזורים בכל קצוי הגולה ושלבואם הוא צריך לפלס דרך, ושליחו של חזון הגאולה והמהפכה אשר להגשמתו מוקדשת יצירתו ומלחמתו. הסתדרות העובדים היא ארגון של מחדשי מולדת וגואלי עם: מולדת עבודה ועם עובד.

לא בשלו ולא לעצמו עושה הפועל את מלאכתו בארץ. המפעל אשר יצר אינו אלא פיקדון, פיקדון היסטורי של הבאים ושל הבאות. על מעשהו הוא אחראי לעתיד ולעתידים לבוא. וצבת בצבת עשויה. ברוחו ובדמותו הוא מעצב את הבאים אחריו. המעמד העובד אשר יהיה לעם עובד בארץ – אינו קיים, והוא רק צומח בארץ מתוך העליה. לא מן המוכן הוא בא הנה. לא פועלים ולא בני פועלים היו שבעים אלף החברים אשר בהסתדרות העובדים. מכל שכבות העם,לשדרותיו ומעמדיו באו והיו לאנשי העבודה, התלכדו והתגבשו בחטיבה חברתית, תרבותית ורעיונית אחת. ומכל השכבות, השדרות והמעמדות בעם יבואו אחריהם ההמונים המיואשים והמעפילים. ללא עבר־עבודה, ללא שורש ואחיזת־ממש בערכי עבודה, ונסיונה ומגמותיה יבואו הנה – ובגזרת ההכרח ההיסטורי יהיו פה לאנשי עבודה. בכור־העליה יהותכו מחדש ובתמורה משולשת יצורפו. תמורת־מקום, תמורת־גוף ותמורת־רוח כי ימצאו פה מולדת, עבודה וחזון.

אפס קשים חבלי התמורה, והמעבר המשולש לא יקום בבת אחת. והפועל בארץ אשר נתערה בשלושה אלה, שומה עליו להקל את החבלים, ולהיות למקלט, למשען ולמדריך לכל אדם בישראל אשר יבוא לעבודת המולדת. שותף לגורל הוא כל אדם עובד, גם אם נסתם ממנו חזון העבודה. נצח הפועלים לא ישקר, עם תמורת הגוף תבוא גם תמורת הרוח, ולכל פועל באשר הוא פועל תושיט הסתדרות העובדים יד־אחים נדיבה ונאמנה.

תל־אביב, יב אדר ב' תרצה ["דבר, 2994]