סיוון תרצג, (“היינט”)

 

א    🔗

בין השאלות הרציניות והחמורות, שפתרונן הוא בידי הקונגרס – למעשה בידי הבוחרים הציונים – היא שאלת הקונגרס גופו. והשאלה היא: היישאר הקונגרס הציוני המוסד המחוקק העליון של התנועה הציונית והסתדרותה, המוסד הקובע את המדיניות הארצישראלית של העם היהודי, המוסד הנושא את הזכויות הממלכתיות שהשיגה ההסתדרות הציונית בהכרזת בלפור ובמנדט הא"י, – או שהקונגרס ירד למדרגת אספה מחוסרת־ערך שאינה מחייבת שום איש לשום דבר, שאין לה תוקף לקבל החלטות־חובה, ויבוטל האופי המשפטי הפומבי של הקונגרס בנציגותו המוסמכת והחוקית של העם היהודי כלפי ממשלת המנדט, חבר־הלאומים ושכנינו הערבים.

 

ב    🔗

לאחר שאבד קיומו הממלכתי של העם היהודי בארצו, לא היו היהודים בכל תקופת הגולה נושא של מדיניות עצמאית. היהודים היו אובייקט ולא סובייקט של פוליטיקה. בזמנים שונים מלאו יהודים, כיחידים וכקיבוצים, תפקיד פוליטי. מזרע היהודים יצאו אישי־מדינה גדולים שעמדו בארצות שונות בראש הפוליטיקה הארצית, ולפעמים היתה השפעתם ניכרת גם במאורעות עולמיים בדורם. די להזכיר שני מדינאים במאת־השנים האחרונה: ד’ישראלי באנגליה וטרוצקי ברוסיה. אפס אלה לא היו מדינאים של העם היהודי, עמנו לא היה נושא וסובייקט של רצון ממלכתי ופוליטיקה ממלכתית.

 

ג    🔗

מדיניות יהודית, כביטוי קיבוצי של רצון העם ומאוויו בתורת יחידה לאומית, החלה רק עם התנועה הציונית. היו “פיקחים” שראו הזיה בדבר, כי עם ללא ארץ ומדינה יהיה נושא של מדיניות לאומית עצמאית. ההיסטוריה עשתה את “הפיקחים” לצחוק, כשם שעשתה לצחוק את “אנשי המדע” שביקשו לפני 25 – 30 שנה להוכיח, כי אין א"י מסוגלת להיות למקלט העליה וההתיישבות היהודית.

ההיסטוריה הזימה את נבואתם של האנטי־ציונים, כי לא יהיה עם נטול־מדינה לגורם פוליטי ונושא זכויות ממלכתיות במשפט־העמים. “האוטופיה” באה ונהייתה. העם היהודי הוכר כנושא זכויות מובטחות במשפט העמים לגבי ארץ ישראל. ההסתדרות הציונית שאינה אלא “הסתדרות רשות” קיבלה אישור בין־לאומי והוסמכה להיות ביאת־כוחו של העם היהודי בכל עניני א“י. הברית ההיסטורית בין העם היהודי ובין א”י הוכרה במשפט העמים והונחה כאבן־יסוד במנדט הארצישראלי.

 

ד    🔗

ייתכן שיהיו בתוכנו חילוקי־דעות בדבר ערכו המתמיד של משפט העמים הנוכחי בכללו. אפשר לחלוק מבחינה פרינציפיונית על העיקר של המדינה. אין זו השאלה המעסיקה אותנו כאן. שאלה זו אינה משנה את העובדה, כי העם היהודי שהיה במשך מאות השנים מחוסר־קיום במסגרת הקיימת של משפט העמים, והיה משולל נציגות מאושרת שיש בכוחה להביא לידי ביטוי את רצונו הלאומי בדרך חוקית ומוכרת, השיג את ההכשרה הזאת בתוקף התארגנותו “החפשית” בהסתדרות הציונית, הפך להיות גוף מוכר במדיניות הבינלאומית ובמשפט העמים וכבש זכויות ממלכתיות ביחס לא“י המובטחות בחוזה אינטרנציונלי. ויש להדגיש ברורות: לא היהודים בא”י – אלא העם היהודי כולו כיחידה לאומית, ולא זכויות בתוך א"י – אלא זכויות לגבי הארץ כולה.

 

ה    🔗

הסעיף הרביעי של המנדט האנגלי על א“י קובע שההסתדרות הציונית מוכרת כגוף בעל זכויות גלויות בכל הענינים הנוגעים לבנין הבית הלאומי של העם היהודי בא”י!

הקונגרס הציוני כבמתו העליונה של העם היהודי, וכלי־מבטאו של שאיפותינו הלאומיות, המוסד המחוקק והמפקח של התנועה וההסתדרות הציונית נודעה לו חשיבות גדולה גם לפני המנדט. חשיבות זו היתה כפולה: כהפגנת רצונו הפוליטי של העם היהודי כלפי חוץ, וכגיוס כוחו הקונסטרוקטיבי כלפי פנים. בקונגרס הציוני נקבעו ונוסחו המאוויים המדיניים והתכניות הישוביות של התנועה הציונית. הקונגרס שימש תחנת־ריכוז לרצון הציוני ונקודת־מוצא למעשים ציוניים.

עם הכרת ההסתדרות הציונית במנדט הבריטי נעשה הקונגרס הציוני השלטון העליון של זכויות העם היהודי לגבי א"י וגורם מוסמך במדיניות הבינלאומית ומשפט העמים במידה שהוא דן ופועל בהקמת הבית הלאומי בארץ.

 

ו    🔗

וכיבוש מדיני גדול זה, שהרצל נשא אליו לבו וד"ר וויצמן זכה להשיגו, נשקפת לו עכשיו סכנה. ההסתדרות הציונית והקונגרס הציוני יכולים למלא את תפקידם הפוליטי והקולוניזטורי ולקיים את תעודתם הבינלאומית והיהודית כל זמן שהם מוכשרים לפי חוקתם הפנימית והרכבם האירגוני להחליט, לחייב ולפעול כלפי כל החלקים והגופים המשתתפים בהם. ההסתדרות הציונית אינה מדינה שיש בכוחה לכוף את מישהו בעל כרחו. וכשם שאין לזלזל בערכה וכוחה כך אין גם להפריז בהשפעתה ובאפשריותה.

תקפה של ההסתדרות הציונית אינו מיוסד על כוח פיסי, על כוח הכפייה. כל כוחה מושתת על יסודות מוסריים וציבוריים. ובהימוט היסודות האלה – מתמוטט כל המשען, הפנימי והחיצוני. שעליו יכון הבנין הציוני. גם הסעיף הרביעי של המנדט מתנה הכרת ההסתדרות הציונית כגוף משפטי בחוקה מתאימה של ההסתדרות.

 

ז    🔗

היכן הסכנה?

בקונגרס הי"ז קם אחד מציריו, שלא היה מרוצה מאחת ההחלטות, וקרע לעיני כל את כרטיס־הציר שלו ועזב את הקונגרס. זה היה מנהיג המפלגה הרביזיוניסטית. הקונגרס עבר על המקרה הזה לסדר היום. גם הסיעה הרביזיוניסטית לא החשיבה כנראה ביותר את הדבר, וכמדומה שאף ציר רביזיוניסטי אחד לא הלך מהקונגרס אחרי מנהיגו.

אפס המנהיג הרביזיוניסטי התיחס לדבר ביתר חשיבות מחבריו – ובמשך שנתיים קשר מלחמה קשת־עורף ובלתי פוסקת נגד השתתפות חבריו בהסתדרות הציונית: ויש להודות – ביתר עקביות וביתר גילוי־לב מחבריו. הוא הוכיח בצדק, כי שאיפתה של המפלגה הרביזיוניסטית לנהל פעולה פוליטית עצמאית אינה מתיישבת עם השתתפות בהסתדרות הציונית.

ואלה דבריו:

מבחינה מוסרית מדינית מגיעים בלא־ספק למצב לא נעים ומזויף כשרוצים מצד אחד לנקוט בפעולה פוליטית עצמאית, ומצד שני ממשיכים להשתתף פורמלית בהסתדרות שניה,, אף היא פוליטית, ביחוד כשההסתדרות השניה יש לה תביעה לנציגות יחידה של התנועה הציונית. מצב זה נעשה בלתי נוח ביחוד לאחר שנאלץ (ממה שלא נמנע) לעשות צעדים פוליטיים הסותרים לגמרי או בחלקם את הקו הפוליטי של ההסתדרות הציונית. דבר זה יעשה רושם מוזר גם על ממשלת המנדט, וגם על חבר־הלאומים, ואפילו על ידידינו הטובים ביותר באנגליה ובכל מקום שהם. זה יהיה מוזר מבחינת המוסר הציבורי. כאן לפנינו קבוצה הרואה עצמה כחלק מההסתדרות הציונית. היא משתתפת בקונגרסים. היא שואפת לכיבוש השלטון, להשפיע כך או אחרת על המדיניות של ההסתדרות הציונית. את אומרת, שהיא מקבלת על עצמה על ידי כך את האחריות למדיניות זו, ואיש אינה מכריחה לכך. היא עושה זאת מתוך רצונה החפשי. אולם באותה נשימה מודיעה לנו הקבוצה הזאת: “ההסתדרות הציונית עושה מידחה – אל תשמעו לה! השמעו לנו” זהו “מוזר”, כך לא עושים". (וו. ז’בוטינסקי ברוסביט, 30 אבגוסט 1931).

ז’בוטינסקי הרחיק ללכת. הוא הוכיח שההשתתפות בקונגרס הציוני אינה מתיישבת עם עיקרוני־החינוך של הנוער הרביזיוניסטי הנקראת בשם “ברית טרומפלדור”.

בחוזר ששלח כראש הבית"רים אל חברי “הברית” בשאלת ההשתתפות בקונגרס נאמר:

“השאלה הזאת נוגעת בשורה הראשונה באינטרסים הבית”רים. הן בית"ר הוא מוסד המקדיש עצמו לחינוך הנוער הציוני ברוח הציונות הצרופה ובדחיית כל פשרות.

אבל הנסיון של הקונגרס הי“ז לימד אותנו, שברית הצה”ר אין בכוחה להימנע מפשרות אלו ולכך ברור, שההשתתפות בקונגרס הציוני והחינוך הבית“רי הם תרתי דסתרי”. (ב“רזסביט” הנ"ל)

 

ח    🔗

ולא זו בלבד, שהמנהיג הרביזיוניסטי ראה – בצדק גמור – סתירה פוליטית ומוסרית בין פוליטיקה רביזיוניסטית עצמאית ובין השתתפות בקונגרס, אלא שהוא הכריז גלויות ומפורשות, שהוא רוצה להילחם בקונגרס בציוני ולהצמיתו.

“הלחם אלחם ללא וויתור ופשרה נגד כל השתתפות ממשית – אפילו בצורת אופוזיציה – בהסתדרות הציונית הבלה, הנידונה בשל אשמתה היא להתגלגל לתוך תהום של חדלון־אונים וחוסר־ערך”

(רזסווייט, 25 אבגוסט, 1931).

“כל החלומות על כיבוש הקונגרס צריכים להיפסק. ולא עוד – אלא שהדרך לחלומות אלה מן ההכרח שיסגר”.

"אני שולל כל אפשרות של כיבוש. עד כמה זה קשה הראונו הבחירות האחרונות: לאחר הפרעות, לאחר הספר הלבן וכו' קיבלנו רק 20% של הקולות, ורק מתוך עקשנות אפשר להכחיש את העובדה, שבבחירות האחרונות הביא הבוחר בחשבון לא רק את תכניותיו, כי אם את התמרמרותו נגד הערבים והאנגלים.

את הנסיון לתקן את ההסתדרות אני רואה כנגמר, ולא אשתתף בו עוד"

(רזסווייט, 13 ספטמבר, 1931).

“איני רוצה בהצלחת ההסתדרות הציונית ובפריחתה: להיפך, הייתי רוצה בירידת השפעתה עד אפס, איני רוצה להיכנע למשמעתה. אני רוצה, להיפך, לשתק את פעולתה בכל כוחותי”

(רזסווייט, 27 ספטמבר, 1931).

ברוח הדברים האלה ניהל ה' ז’בוטינסקי במשך שנתיים את מלחמתו בתוך המפלגה הרביזיוניסטית. וכשחלק מידידיו לא רצה לתת יד להריסת ההסתדרות הציונית, לא נרתע המנהיג הרביזיוניסטי גם משבירת מפלגתו הוא ועשה את ה“פוטש” הידוע.

“חזית העם” של הרביזיוניסטים בירושלים, האורגן הרשמי של בית“ר, העיר בשעת ה”פוטש" את ההערה האופיינית:

“בדעת־הקהל של עמנו קיימים כמה שקרים מוסכמים, ואחד השקרים האלה הוא שקר פולחן "האיחוד", ה"אחדות", מין פולחן עיוור של כלל ישראל” “מפחידים אצלנו בדחליל ו”פירוד" שמו. אולם הדרך של פירוד הלכו התנועות הלאומיות הקשורות בשמות המזהירים של קימאל, מוסוליני, פילסודסקי, די־וולירה, היטלר"..

(אבא סיקרא, “הסתדרות הציונית השלישית”, ב“חזית העם” מיום א' ניסן תרצ"ג)..

 

ט    🔗

אין המחלוקת הפנימית של הרביזיוניסטים מעניינת אותנו, ואין ברצוננו להתערב בריב המשפחתי ולבדוק מי מייצג את הרביזיוניזם. למרות כל המחאות של ה' גרוסמן נראה שצדק ה' ז’בוטינסקי באמרו שרוב הרביזיוניסטים הולכים אחריו. לגבי התנועה הציונית חשובה העובדה שהרביזיוניזם שוב הפך את טעמו והחליט ללכת לקונגרס. הבית"ר, אשר חינוכו הצרוף אינו מתיישב עם השתתפות בקונגרס, לפי החוזר הצבאי של מנהיגו, קיבל פקודה חדשה מאותו המנהיג ללכת לקונגרס.

הרביזיוניסטים ומנהיגיהם נטלו לעצמם את הזכות “המוזרה” לומר היום דבר, ומחר – את היפוכו הגמור, כך נוהגת תנועות דומות להם בארצות ידועות, ענינם הוא זה.

אבל מענינה של התנועה הציונית ומענינו של כל ציוני ישר ונאמן הוא לשמור על כבודו ועל זכויותיו של המוסד הלאומי־המדיני היחיד אשר לעם היהודי שהוכר במשפט העמים – ההסתדרות הציונית והקונגרס הציוני.

על המוני הבוחרים לקונגרס להחליט עתה אם הקונגרס הציוני “יתגלגל לתהום של חדלון אונים וחוסר ערך”, כאשר הכריז המנהיג הרביזיוניסטי, או שהקונגרס יישאר המוסד העליון, המחוקק והמחייב של התנועה הציונית, הנושא של הרצון והחיוב הלאומי והנציג המוסמך היחיד של העם היהודי לגבי א"י.

ההכרעה היא בידי קהל השוקלים הציונים.

וורשו, כ' סיוון תרצג [“הפועל הצעיר” 36]