אייר תרצג, (“ידיעות החלוץ”)

א    🔗

אנו חיים בתקופה המטילה עלינו אחריות מיוחדת במינה. אנו עומדים בפני סכנות חמורות ובפני אפשרויות גדולות, ותנועה היסטורית כתנועתנו חייבת לדעת למנוע הסכנות ולקיים את האפשרויות ע"י גיוס בעוד מועד של כל כוחותיה היוצרים והמלחמתיים.

גם המצב בעולם, גם המצב ביהדות וגם המצב בארץ יוצאים מגדר הרגיל.

דורנו הנוכחי שעברו עליו מלחמת־עולם ומהפכות פוליטיות וסוציאליות כבירות, אינו עלול להתפעל ביותר ממאורעות בלתי רגילים. אבל מה שמתרחש בעולם לעינינו לא יאומן כי יסופר. ריאקציה איומה פראית, אכזרית כזו שמתחוללת עכשיו בגרמניה אי אפשר היה להעלות על הדעת. מי היה מאמין שעם בעל תרבות כה גבוהה יערוך בשנת 1933 אוטו־די־פה ויעלה על המוקד את ספריהם של גדולי המחשבה והאמנות – אך ורק מתוך שנאה גזעית ומעמדית? מי היה מאמין שהרגש הלאומי של עם אדיר יסתלף ויפרע במידה כה מבהילה?

הריאקציה הפרועה המשתוללת בגרמניה מהווה סכנה עולמית, מפני ששרשיה נעוצים במצב החולני של היחסים הבינלאומיים ובמשבר ללא־מרפא של החברה הקפיטליסטית.

הריאקציה היא מחלה מידבקת, והיא נותנת אותותיה גם ברחוב היהודי. גם בתוכנו מסתלף ומזדיף הרגש הלאומי על ידי נושאי הריאקציה החברתית, וריאקציה זו מזיקה ומסוכנת לנו יותר מאשר לגרמניה. האומה הגרמנית מעורה בארצה, ואם כי משטרה הפרוע עשה אותה לשמצה בעיני העולם, אין היא חוששת לעצם קיומה ועתידה. בעמנו נטול־הקרקע והמדינה, שאין לו אלא רצון ושאיפה בלבד לחדש קיומי הממלכתי, עלולה ריאקציה זו לערער את היסוד של תנועת־שחרורנו, כי כל כוחה של תנועה זו מושתת על בסיס מוסרי – על צדקת תביעתנו הלאומית ועל טהרת מפעלנו בארץ.

ב    🔗

יוצא מגדר הרגיל הוא מצבו של העם היהודי. המצוקה היהודית, החורבן היהודי צועקים השמימה. יהודי גרמניה נתעררו עד היסוד, וקיומם הפיסי עומד בסכנה. מצבם של היהודים בארצות אחרות אף מחוסר־תקווה ומוצא. התרוששות ההמונים צועדת צעדי ענק, וגם עוורים רואים עכשיו את פשיטת־רגלה הגמורה של הוויתנו הגלותית. המשבר העולמי, אשר לא פסח גם על הארצות העשירות והאדירות ביותר, נחת במלוא־תקפו ואכזריותו המיוחדת על העם היהודי התלוי על בלימה.

ובאותה שעה אנו עדים לגיאות מופלאה באחת הפינות הקטנות של העולם המזועזע: א“י היהודית פורחת וגדלה ונבנית, ובשעה שמיליוני מחוסרי־עבודה במדינות העשירות כמעט איבדו כל תקווה לשוב לחיי עבודה נורמליים, מורגש בארץ הקטנה מחסור חריף – לא בעבודה אלא בעובדים. ועם כל העליה המתגברת נחנק המשק היהודי מחוסר ידים עובדות, ופועלי א”י ומשקה משוועים לעליה נוספת. בעיר ובכפר, במטע ובחרושת אין למצוא פועלים עברים במידה מספיקה. האמת הציונית, גם באבחנת מציאותנו בגולה, וגם בחזון עתידנו בארץ, לא היתה אף פעם כה שקופה וניצחת כבשעה זו. אבל אמת זו היא מרה וטרגית. השטר הציוני הגיע זמן פרעונו, – ואין יד התנועה משגת. התנועה הציונית הגיעה למשבר, כי אין ביכולתה למלא את השליחות אשר הוטלה עליה. העם היהודי מוכן – מוכרח – ללכת בדרך אשר הורתה הציונות – ומורה־הדרך אינו מוכשר ללכת לפני העם. התנועה הציונית, לא כרעיון מופשט, אלא כגורם מגשים, כגורם קולוניזטורי, היא מחוסרת אונים ומשותקת, ואין בכוחה לספק באמצעיה את ההסתערות העצומה, ולו גם מקצתה, של העם היהודי לארץ־ישראל.

ג    🔗

אנו עומדים לפני צורך עצום ולפני אפשרות גדולה. והתנועה הציונית היא מחוסרת אונים, נעדרת רצון ומשוללת יכולת פעולה ואמצעי־פעולה ממשיים. הכוח הבונה והיוצר בציונות, נושא המפעל הציוני בארץ, ציבור הפועלים הארצישראלי, העמד בפני סכנת הריאקציה בציונות המחקה כקוף את מעשי היטלר ושיטות־היטלר ברחוב היהודי, המשחיתה חלקים של הנוער היהודי, מחנכת אותם להפרת־שביתות ותעלולי־בריונים, מעמידה אותם לשירות אויביה בנפש של העבודה העברית ומכשירה מלחמת אזרחים בישוב. הרביזיוניזם משווה סכנה לא רק לעבודה העברית – אלא לישוב כולו. ההסתה נגד היהודים המתנהלת ע“י האפנדים הערבים, ניזונת במידה רבה מהמאמרים הפרובוקציוניים של העתונות הרביזיוניסטית. מבלי הבנה ומבלי כשרון לתפקידים היוצרים, הקונסטרוקטיביים של הציונות המתגשמת, – מגלה הרביזיוניזם את כוחו וגבורתו בדקלמציות “מכסימליסטיות” ובהפגנות “פטריוטיות” היוצקות מים על גלגלי הטחנות של אויבי הציונות. כבגרמניה כן גם אצלנו הולכת הריאקציה השוביניסטית והחברתית יד ביד. חוגים ציונים בעל־ביתיים בארץ ובגולה נאחזו ברביזיוניזם לא מאהבת המן אלא משנאת מרדכי. יודעים הם שא”י לא תיבנה בהבל פיהם של “הפטריוטים” המדקלמים על מדינת יהודים בשני עברי הירדן, רואים הם את המשחק הנלעג של חרבות־העץ אשר “הלגיונים” הרביזיוניסטים מנפנפים בוורשה ובריגה, ואף על פי כן הם תומכים במשחק הנפסד, כי הם מקווים להשיג בעזרת הרביזיוניזם את מבוקשם הטמיר: “לשבור” את תנועת הפועלים.

ד    🔗

בארץ קמה והיתה מהפכה חברתית עמוקה, הקשורה קשר אמיץ ואורגני בהגשמת הציונות: העבודה העברית נעשתה לכוח הראשי בישוב. שום דבר אינו מפלה ומייחד כל כך את הישוב הארצישראלי בתוך כל הישובים היהודים בעולם כתפקיד המכריע והמרכזי שממלא כאן הפועל היהודי. תפקיד זה הוא טבעי ומוכרח בציונות המתגשמת. א“י תהיה לארץ יהודית במידה שהעבודה העברית תיבנה אותה. הציונות – פירושה יצירת אפשרויות עבודה לעם היהודי בארצו. המוני ישראל ישובו וייאחזו במולדתם העתיקה רק אם יעלה בידם לחזור לחיי עבודה. בלי מעבר המוני לעבודה לא תיתכן התגשמות הציונות, ואין זה מקרה ואין זה חזיון חולף וארעי שערכו ומשקלו של הפועל היהודי עולה וגדל עם עלייתו וגידולו של הישוב. ובה במידה שהציונות תתקדם בהתגשמותה – בה במידה יעצם כוחה של העבודה העברית בארץ. והוא הדין להיפך. עליָתו החמרית והרוחנית הסוציאלית והפוליטית של הפועל היהודי בארץ, הטבועה מהכרח בהגשמה הציונית, נתקלה בהתנגדותו המעמדית של הבעל־בית היהודי, אשר יצריו המעמדיים גברו על הרגשתו הלאומית ואחריותו הציונית. במלחמתו על עבודה עברית התנגש כבר הפועל בעמדתו המעמדית והאנטי־ציונית של הבעל־בית. התנגדות לא פחות נמרצה ומרה פגש הפועל במלחמתו על זכות העובד כאזרח, כציוני, כאדם, על תנאי עבודה הוגנים ותרבותיים. והפועל לא הסתפק ולא הצטמצם במלחמתו על עבודה וזכויות העובד. כשליח־העם במפעל התקומה והגאולה הלאומית הטיל הפועל על עצמו תפקידים תרבותיים והתיישבותיים, נכסים חברתיים ומשקיים חדשים ויצר תרבות לאומית מחודשת וצורות חיים חדשות. עם התנשאות העבודה להיות הערך העליון בבנין הארץ התרומם הפועל לשלב העליון של החיים התרבותיים והחברתיים בישוב, ובכוח הסתדרותו המופתית וכשרון יציקתו נעשה לגורם המדריך בארץ־ישראל היהודית. עם שינוי־ערכיים אלה לא רצה להשלים הבעלבית היהודי, שהציג את השאיפות והאינטרסים והפריווילגיות המעמדיים שלו מעל הצרכים והאינטרסים של הציונות, ובמלחמתו נגד הפועלים הוא מוכן להצטרף אפילו לשטן, ובלבד – שיוכל “לשבור” את כוח הפועל. והרביזיוניזם אשר בתקופתו הראשונה רצה להגיע לשלטון בציונות בדמגוגיה פוליטית ובניצול כל משגה וכשלון של ההנהגה הפוליטית בתנועה – הפך את טעמו ונאחז בתקופתו השניה בשיסוי נגד הפועלים ובהפחת המשטמה המעמדית כאמצעי יותר מהיר ויותר בטוח לרכז סביבו את הציונות הבעל־ביתית, למען תשיג בעזרת הבעל־בית את הדיקטטורה המבוקשת בציונות. הרביזיוניזם עושה חשבון פשוט: רוב היהודים בגולה אינם פועלים. רוב בנין ורוב מנין העם היהודי הוא בורגני זעיר ויש לגרות את היצר המעמדי נגד הפועל בארץ, יש לעורר קנאה ושנאה נגד הכוח החברתי החדש שקם בישוב, יש לתאר את תנועת הפועלים כאויבת להמונים היהודים נטולי־המעמד בגולה, יש להפחיד ב”טירור" אדום ובמלחמת־מעמדות “מרכסיסטית”, יש להרבות בהבטחות קלות של חופש עליה והתנחלות מהירה במדינת היהודים – אם רק יישבר “המונופולין” של “השמאל” אשר תפס בידיו את כל “השלטון” ואינו מניח ליהודי פשוט לבוא לארץ. זהו הקו הרביזיוניסטי החדש ובאי כוח האיכרים והציונים “הכלליים” בארץ, אשר נלחמו מקודם בקו הפוליטי המסוכן של הרביזיוניזם נתנו עכשיו את ברכתם למפלגה הרביזיוניסטית המעמידה מפירי שביתה לשבור את ההסתדרות ומשסה בפועלים את הציבור הבעל־ביתי.

ה    🔗

אולם החשבון הרביזיוניסטי הוא מוטעה ביסודו, באשר הוא בנוי על הנחות לא־ציוניות. הציונות היא מרד בגלות. אילו יכלו היהודים להשלים עם החיים בגולה ולהמשיך את חייהם אשר חיו במשך מאות שנים – לא היתה קמה תנועה ציונית. השורש העמוק של הציונות נעוץ בחוסר האפשרות של ההמונים היהודים ושל הנוער היהודי להמשיך את חיי הגולה. חוסר־קרקע, תלישות מעבודה, העדר סביבה לאומית עצמאית – אלה הם שלשת המקורות הראשוניים של התנועה הציונית. שלילת הציונות מתבססת על הסטטיקה היהודית. היהודים מפוזרים ונפוצים בכל כדור הארץ, היהודים הם עם עירוני, היהודים הם נטולי מעמד, היהודים מתעסקים בעיקר וברובם בפרנסות־ביניים, היהודים נזקקים ללשונות של העמים אשר בתוכם הם יושבים, היהודים חסרים משק ותרבות משלהם – ומפני כך אין הציונות אפשרית. עובדות אלה שעליהן נסמכת ההתנגדות לציונות – הן עובדות קיימות שאין להפרידן, ולא יעלה על הדעת להתעלם מהן. אבל כלום עובדות אלה הן חוק ולא יעבור? כלום אין לשנותו ולהעבירו מן העולם? זוהי השאלה, והציונות עונה על שאלה זו ב“לא” מוחלט ובטוח.

הציונות נשענת על הדינמיקה היהודית. אמנם היהודים הם מפוזרים ונפוצים, אבל אין להם קיום בארצות מגוריהם, והם מוכרחים לנדוד. היהודים הם עם־העיר, אבל העיר החורגת דוחקת ופולטת אותם, ובלי ארץ ובלי קרקע משלהם אין להם תקווה. היהודים הם מתווכים – כי בגולה נחסם לפניהם הדרך למקורות העבודה היוצרת, והמצוקה כופה אותם לבנות לעצמם משק חדש על אדמה משלהם. היהודים מסתגלים לתרבויות זרות – אבל הזרים אינם רוצים בהם ומקיאים אותם מתוכם, וגם הצורך הפנימי וגם ההכרח החיצוני מניע אותם ליצור תרבות לאומית עצמאית. כוחות היסטוריים שבתוך היהדות ומחוצה לה מכריחים את היהודים לשנות הם אורח־חייהם, את מקום מגוריהם ואת מעמדם המשקי והתרבותי: על שינוי היסטורי מוכרח זה מתבססת ההגשמה הציונית. וההגשמה הציונית פירושה תמורה כפולה: א) תמורה גיאוגרפית, קיבוץ־גלויות, התרכזות טריטוריאלית בא"י: ב) תמורה חברתית־כלכלית, השתרשות העם היהודי בעבודה ובקרקע־המולדת. ותמורת־מקום ותמורת־מבנה אחוזות וכרוכות זו בזו, ואחת לא תיתכן בלי חברתה. רק מתוך מעבר המוני לעבודה ולהתאחזות בקרקע תתגשם הציונות – מעבר רוב העם היהודי לארץ. הארץ לא תקלוט המוני סוחרים, חנוונים, מתווכים ואנשי אויר ורוח. עם טריטוריאלי יכון רק אם רוב העם יהיו לפועלים ולאיכרים. הציונות המתגשמת מוּנעת בכוחות הדינמיים הפועלים באומה העברית, בכוחות המורדים בגלות, בכוחות המעפילים החותרים לקראת שינוי מבנה העם ושינוי מרכזו הארצי. על כוחות דינמיים אלה נשענת הציונות החלוצית, המהפכנית, אשר נושאה בארץ הוא ציבור הפועלים, ונושאו בגולה הוא הנוער החלוצי והמוני העם השואפים לעבודה ולקרקע בארץ.

ו    🔗

ההתגוששות הרעיונית והציבורית בין הציונות ובין האנטי־ציונות, שמובנה ההיסטורי הוא הניגוד בין הסטטיקה ובין הדינמיקה שבחיי העם היהודי, חודרת בצורות שונות גם לתוך התנועה הציונית גופה. ההתנגשות בין הציונות החלוצית ובין הסילוף הרביזיוניסטי של הציונות אינה אלא ההתאבקות של הכוחות הדינמיים, המשחררים והיוצרים, כלומר הציוניים, שבחיי העם היהודי נגד הכוחות הסטטיים. המתנוונים והעקָרים של הגלות, הנידונים לכליה. זוהי ההתאבקות בין גאולה וגולה, בין עבר ועתיד, בין תקומה ואבדון. וממוצא ההתאבקות הזאת תלוי גורל מפעלנו בארץ וגורל התנועה הציונית בעולם. נצחון הציונות החלוצית – נצחון הציונות המאמינה בכוחות הפנימיים של העם היהודי, המתבססת על תנופת הנוער היהודי וההמונים היהודים לכיבוש עבודה וקרקע, הנשענת על שינוי־הערכים המוכרח בהיסטוריה היהודית, – ניצחון זה מובטח, הוא יבוא, מן הנמנע שלא יבוא – אם הציונות תקום ותתגשם.

והצורך והאפשרות של הגשמת הציונות לא היו אף פעם כה בולטים וגלויים כבשעה זו.

הצלחת מפעלנו בארץ מצד אחד, חורבנה של הגלות מצד שני – מנקרים את העין. והאפשרויות הגדולות בארץ והמצוקה האיומה בגולה מצוות עלינו חידושה של התנועה הציונית: מחייבות אמונה ורצון ויכולת להתיישבות עובדת רחבה ולעליה עובדת גדולה: תובעות הֵחָלצוּת רבתי וגיוס רב־אונים של כל הכוחות הגנוזים בעם לקראת ביצוע היעוד ההיסטורי של שעת־גורל זו.

ותנועת הפועלים הארצישראלית אשר התרכזה למעלה מחצי יובל שנים בהנחת היסוד למפעל ההגשמה והשקיעה את אונה ומרצה בבנין הארץ – שומה עליה עכשיו להעמיס על עצמה תפקיד שני – לחדש את התנועה הציונית, ובעזרת הנוער החלוצי וטובי הכוחות הקונסטרוקטיביים בעם היהודי – להטיל על עצמה את האחריות לתנועה הציונית, למען העמיד לשרות ההגשמה את המעולה והמובחר שבעם היהודי. שתים הן התעודות של הפועל העברי: בנין הארץ וגיוס העם. וורשה, כב אייר תרצג [“ידיעות החלוץ” 15, 16, 19]