כיוונתי דרכי לביתו של ד“ר עמנואל אולסבנגר, לשמוע מלקחו על הפולקלור העברי ועל השקפת עולמו. ירד הערב, ודממה גדולה נבלעה בתוך החשכה. נתייגעתי להבחין חדר־מדרגות אחד ברחוב עזה. עד שאני פוסע מדרגה אחת או שתים, תליתי עיני מעלה וראיתי את האיש, ניצב ומעיר: “שיערתי בואך”… גלוי אנושי קטן לכאורה, אך כמה יקר הוא בעת־רצון. מצאתי עצמי בחדר מוקף ספרים ערוכים על איצטבאותיהם, נתרשמתי מהפסילים הערוכים זה ליד זה על ארונות הספרים, פסילים הודיים: ה”האנומאן" – אל הקופים, ה“קרישנה” – האל המבורך, “שיבה”, בודהא". אכן, הארת המדרגות וגלוי “המוזות” – במחיצתם מסתופף האיש, אות וסימן היו בעיני למאור שבנפשו הנגלה והנסתר, עולמו של יחיד. פתחה השיחה בפסילים, שאינם אלא נושאי אידיאות. “מה מצערה ידיעתנו על תרבות המזרח”, אמר בנעימה נוגה. כמה דלה היכרותנו בתרבות הודו, סין, יפאן, מה אנו יודעים על לאו־טזו וקונפוציוס? מי מאתנו יודע, למשל, שביפאן, אין כמעט אנאלפביתים. נשים עוסקות שם בצחצוח נעלים ברחובות העיר, ובין צחצוח לצחצוח הן קוראות ספר. “לפני שנים תרגמתי מיפאנית כמה ספורי־עם מוקשי־בנשי. המלאכה עלתה במאמצים ניכרים. כל אדם מן הישוב צריך לדעת מעט יפאנית. שהרי מיליוני בני אדם דוברים בלשון זו”, הוסיף ספק ברצינות וספק מתוך בדיחות. אשר לתרבות הודו, כל שאנו יודעים ומכירים בה הוא באמצעות צינורות משניים, מאנגלית ומשפות אחרות. את טאגורי, למשל, אנו יודעים לפי החלקים שתורגמו על ידי המשורר באנגלית, ממנה תירגם דוד פרישמן לעברית. אך זו טיפה אחת מן המעיין המבורך של גאון בנגאלי זה.
לא מכבר סיים ד“ר אולסבנגר תרגום (מסנסקריט) הבהאגאוואדגיתה, השיר הלאומי המקודש בין כל הדתות בהודו. שירה זו מתארת דו־שיח בן “קרישנה”, האל המבורך, לבין ארג’ונא גיבור לאומי במלחמת קורקשטרא. בשיחה זו באים לידי בטוי דעות מיטפיסיות, אורח־חיים ומידות טובות שעל האדם לנהוג לפיהם. תשוקתו של ד”ר אולסבנגר לתרגם מיפאנית את ספרה של ליידי מוראסאקי, נסיכה יפאנית שחיתה לפני תשע מאות שנה, על חיי הנסיך גנג’י. זהו ספר קלאסי המתאר את חצר המיקאדו ומשקף חיי העם היפאני. תרגם האיש את “הקומדיה האלוהית” לדאנטי, “זה היפה לקראו לפני עם ועדה”. לאחר שנים חזר ותרגם את “החיים החדשים”, פרי בכורים לדאנטי שכתב בשנתו העשרים ושש, בו מתאר את אהבתו הנשגבה לביאטריצ’י, יצירה שהיא כרוז מבשר ל“קומדיה האלוהית”. אוירת קדומים של אהבה בת־שמים נושבת מעלי “החיים החדשים”, המשולבת בשירה ופרוזה, פירוש, רמז ונסתר משמשים בה ונוסכים על הקורא השראה של עולם קסמים, עולם של רעיונות דתיים ופילוסופיים.
“לא על פי הזמנה, לעצמי אני מתרגם”, מעיר לי הישיש והוסיף: “דומה, שאתה מפליג בספינה בים־הזמן אל מרחבי העבר, ומרחוק מתגלה לעיניך מקדש נהדר שראשו מגיע השמימה ומפיק קרני־זיו לכל העברים – זה דאנטי. בכל ספרות ימי הביניים, דאנטי הוא המגדלור, הוא מבשר הרנסנס, ומבחינה ידועה הוא גם מבשר הזמן החדש. מפליא: גדולי עולם ממצים מחשבתם בחרוז אחד שעולם מלא צפון בו, כשקוראים פרק מדאנטי ופרק מ”הגיתא" – לא יתכן לקרוא בהם כבסיפור רגיל"…
שתק, ואחר הוסיף:
מוזר. משום מה אני מזכיר ובנשימה אחת את דאנטי ואת הגיתא. אכן, מצאתי אצלם חרוז הדומה כבתרגום מילולי. ודאי, דאנטי לא ידע על הגיתא, אלא שרעיון אחד מנחה הוגי־דעות נעלים, היודעים להלבישו, אף באותו ניב ובאותו תוכן. בצמצום שפה. בשיר האחד־עשרה של הגיתא ובמזמור השלושים ושלוש ב“העדוי”, מצאתי שהשנים מתארים כאחד את התגלות האלוהות. אלא שבהגיתא, תאור ההתגלות הוא בשתי שורות ואילו אצל דאנטי בשלוש שורות"…
אותו יום נראה הישיש מדוכא. שחוח ישב בגינת בית הקפה והתחמם לאורה של חמה וחרז חרוזי־חיים. "לא מכבר, העיר, נפטרה אשה דגולה, וחוג ידידים כתב עליה, “שהיא חיתה בהשפעת הזאן בודהיזם, זו המורה, שאלה ההולכים בעקבות בודהא, המות אינו הפתעה להם, כי הבודהיסטים חיים את המוות”. באמונה, אני מבקש לירד לסוף דעתו של חוג זה, ונבצר ממנו להגיע למשמעו של מושג. היתכן לחיות עם המות? מעיד אני עלי שמים וארץ שמשפט כזה אינו מצוי בכל הספרות הבודהיסטית העשירה. אל־נכון נתפסו הללו לאיזה משפט קטוע ולא ירדו לעמקו, נתפסו לערפל של פסבדו־מיסטיציזם, המרבים מהומה, מערפלים מחשבה.
ד“ר אולסבנגר תרגם גם חלק מהדיקאמרון לבוקאצ’ו. שנים הרבה תר אחר ארצות רבות, בשליחות ציונית ועשה נפשות לישראל. ארבע פעמים ביקר בשליחות בהודו. למד להכיר ולהוקיר עמיה, דבק בשבט היהודי “בני ישראל”. יש בשיחתו של ד”ר אולסנבנגר מן הנעימה האבהית. עמוקה, מלבבת. מתובלת דברי חידוד ושופעת מעשיות־עם. משנדרש לפסוק את פסוקו על הפולקלור העברי, נטל את ספרו על נושא זה באנגלית, עלעל לכאן ולכאן וקולו עלה מתוך העומק: – מעשה באם ובתה שראו מרחוק להקת נזירים בודהיסטים, לבושי קרעים ומסואבים ושערותיהם פרועות. “חושי בתי ורוי מבטך מחזותם של קהל קדושים זה”, האיצה האם בבתה. מיהרה הבת בשמחה לחזות במחזה. אולם בשובה נראו פניה עצובים, מאוכזבים: “אמא, אם כך נראים הקדושים, מי יוכל לתאר תעובם של החוטאים”?…
צער רב מיצר אולסבנגר על אדישותנו לגבי סיפורים ואגדות־עם עבריים. לבו מר על אבדן אוצרות־רוח של תרבותנו, שיש להם ערך גם לתרבות העולם. אין לך ארץ בעולם המשופעת באוצרות פולקלור כארצנו, אליה נקבצו שבטים נידחים. כל שנה העוברת בלי הצלת שרידים יקרים אלה אבדה שאינה חוזרת היא, החקירה נעשית קשה יותר, הענינים מיטשטשים והולכים, אבות נאספים אל עמם, והבנים שוכחים…
מה טוב היה אילו קמו מורים, עורכי־דין, רופאים והוגים הבאים במגע עם העדות, אף מדריכי־נוער, לאגור נכסי־רוח אלו. יעסוק בן עדה בבני עדתו, “זר לא יבין זאת” ולא יחדור למהותם של הסיפורים, האגדות, השירים, המנהגים על ניביהם ונעימותיהם. נאצור בתקליטים את המנגינות ושירי העם ונגאלם בעוד מועד. מלאכת התרגום אינה קלה כלל, דרושה גישה מיוחדת למצוא את הניבים המיוחדים שבלשונות רבות, ההולמים לניב העברי. חלילה לנו להיתפס לתרגומי בדיחות, למשל, לסגנון למדני ומליצי. אין העגלון והסבל בעולם היהודי חייבים להופיע ב“מחלצות” של למדנים מופלגים. ידועה פעולתה של “ידע־עם”, לא נעלמו ממני מעשיהם של יחידים בודדים. אולם אני דן על הצורך בהקמת תנועה עממית להצלת אוצרות־רוח אלו. דרושה תמיכת הממשלה ועזרת ציבור רחבה. יש שאנו נדים לארצות רחוקות כדי להציל גנזי־רוח יהודיים, ואילו לעינינו מתגלגלות אבני־יקר, פניני־רוח, של יהודים, מיטב יצירת הדורות של העם ואין מקבץ.
קומתו התמירה של ד"ר אולסבנגר רכוזה־רכונה, כנכונה לתפילת־תמיד, ראשו מושפל כלפי־מטה ולבו – לשמים. רגע יתעכב וישיח עם מכר ומודע בעניני יום; יעיר ויאיר חיי־שעה באימרת־כנף שנימת הומור מלבבת עמה, יעלה מעשית־עם שמוסר השכל בצידה: “אי אפשר לשאת את לפיד האמת מבלי לחרוך את זקנו של איש זה ואחר, או את הצמות של אשה זו ואחרת”, נוהג לומר. ספרו “בין אדם למקום” כתוב על דרך חליפת מכתבים בינו לבין בוראו. שאיפה אחת לאיש־חתירה לאין סוף, מכאן גם כמיהתו להיות בין הראשונים הטסים אל הירח ולנחות עליו. כל אימת שמתבשר האיש על התקדמות בהכנות לטיסה אל הירח, מתמלא יראה והתרגשות מעוצם המאורע, מבקש שהכל ישיחו במאורע זה, ממנו ארוכה ומרפא לאנושות. לא אחת יתמה ויקיש במטהו אחת ואחת על האדמה מעוצם כאב על שהבריות עלולות “להסתגל” להישג זה של עליה אל הירח, כשם שהסתגלו לטיסה באוירון, לרדיו או תגליות מופלאות רבות אחרות שרוח אדם יצרם. “יום שיגיעו הראשונים אל הירח, אמר, יום הרת עולם יהיה. בני אדם יתנו שוב דעתם לפועל השם, לאין סוף של הבריאה”; ועוד “תסלל הדרך” מן הירח אל עולמות רחוקים אחרים, “ואשרי אלה שיזכרו לנוע מכוכב אלי כוכב ברחבי הקוסמוס, באדיר במרומים”…
משהוקמה האגודה האינטרפלנטרית הבריטית לפני שנים, פנה ד“ר אולסבנגר אל ראש האגודה פרופ' לאו וביקשו לצרפו אל משלחת החלוץ לירח. השיב לו הפרופסור תשובה רבת־משמעות: “הטיסה לירח תהא אפשרית למעשה בעוד מאתים או שלוש מאות שנה”. השיב אישנו: “ודאי שמענך מסב לי אכזבה מרה. שמא יואיל כבוד הפרופיסור להפחית את הזמן במאה שנים לפחות, לפי, שנעדר סבלנות אני לחכות זמן כה רב”? ללמדך, מה גדולה הערגה של האיש לאותו יום נורא הוד, שאף ההכרה, שהנה קרוב היום והאדם ינוע אל רחבי השמים – ממלאת אותו נחמה, בטחון. “היום כבר מדברים על טיסה לירח בעוד עשר או עשרים שנה”, הוסיף ד”ר אולסבנגר, והיה מרבה לספר כל אותה תכונה הרוחשת במכון הבינלאומי לטיסה אל גרמי השמים, להיות נכונים להיום הזה, מן הבחינה הטכנית, הרפואית, הגבת גוף האדם בספירות העליונות, זכויות־אויריות של עמים ופרטי פרטים אחרים. “היום אני מאמין שעוד ילדינו הלומדים בגן כבר יזכו לזמן בו תדרוך רגל אדם על קרקע הירח, בטוחני שהדור הנולד היום יזכה להאזין לשידורו של הרדיו מעל הירח… היש ביטוי אנושי היכול להכיל כל גודל החויה, כל אותה מהפכה שיחולל מאורע זה ברוח האדם”? שהרי אם חלילה, לא ינוע ולא יזוע האדם מהישג שמימי זה, כליה, חלילה, צפויה לכל המין האנושי. השקפת העולם שלנו היום מוגבלת ביותר היא, נוכח השקפת העולם שתמלא את חייו של האיש החדש, זה הדן בבעיותיו מתוך חישובי המרחבים האינסופיים. "מדוע איפוא אין מתחילים לספר בכל הגדולה הזו, מדוע לא יספר אב לבנו, מורה לתלמידו, איש לרעהו יאמר: “הכון לקראת העליה לירח”? אני מתאר לעצמי, הוסיף, תכנו של השידור הראשון ברדיו מעל הירח, יהודי יפתח בברכה: “בורא שמים, ארץ וירח”… אך שוב: היתרעשו מוסדי ובני הארץ הזו, היזועו? או לאחר הבשורה הראשונה, יעבור הקריין לסדר היום ויכריז: "עתה האזינו להרצאתו של מר גרגשי על: “פני פקיעין – לאן”?…
“אכן, כל שכתבתי לפרופ' לאו, ברצינות כתבתי”, הוסיף האיש. “אה, אילו הייתי עתה לפחות צעיר בעשר שנים. משחיפשו אחר מועמדים לטיסה הצגתי את מועמדותי ומתוך הכרה בגודל המעשה ובגודל הסכנה הכרוכה בו. ואם גם יקרה ואשוב בשלום, אל־נכון תערוך האוניברסיטה באנקט לכבודי”…
אותה שעה הוציא האיש מכיסו ספר תנ"ך, אותו הוא מתאווה להביא ראשונה לארץ הירח, פתח בעובדיה וקרא בלחש של תפילה ובהטעמה: “אם תגביה כנשר, ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם ה'”. יודע אתה כל הטרגדיה של האנושות היא צולעת, דומה היא לאותו אדם המהלך ברחובה של עיר ורגלו האחת דורכת על המדרכה והאחרת על הכביש. האנושות צופה באחת מעיניה מאחוריה, אל עבר ימים קדומים, ובשניה אל העתיד הרחוק, מכאן שעומדות לפנינו שתי אפשרויות: או שהיא תתאושש ותאזור כוח והחלטה להביט ישרות או שתדרדר לתהומות.
כל עיקרה של שיחה זו, מסתבר, לא באה, אלא כבטוי למערכי לבו הכמוסים של אולסבנגר, מעין תפילה לעני כי יעטוף, ערגה שאינה ניתנת להבעה להעלות מחדש את רוח האדם. מוסיף להשיח, שעם התנ"ך היה מתאווה להביא גם כמה מספרי הקודש של העמים האחרים, “שהרי אמונתי עמי, שבאחד מכוכבי הלכת, מהלכים ברואים משכילים, והכרה זו, הממלאת אותי יראה ורעדה, נוסכת בי רגש של שלווה רוחנית, תחושה שאני בן בית בכל היקום”. אמרתי: כל מעיינך לתור אחר עולמות רחוקים. חוקר אתה תורות של עמים ותרבויות עתיקים, חוזה אל הירח…
אמר: חלילה. בשבילי אין אלו עולמות רחוקים. קרובים הם לי מאד. אין אני מכיר בחלוקת הזמן. כבן בית אני רואה עצמי בדורו של אברהם אבינו, כשם שהנני בן דורנו ועד לסוף כל הדורות. לדידי, הזמן הוא חטיבה שאינה ניתנת לחלוקה, כשם שהאדמה עשויה מקליפה אחת, כשם שהקוסמוס אחד הוא. רוצה אתה: השקפה עולמי היא מיסתיציזם־רציונלי, כן מיסתיציזם רציונלי…
ד“ר עמנואל אולסבנגר עומד בימים אלה בסימן תרגום ה”אופנישדות" – שירי קודש הודיים ופיתח, אגב כך, השקפת עולמם של ההודיים לגבי נפש האדם השואפת להתלכד בנפש הקוסמית. חיי אדם, אינם אלא “אחיזת עינים”, העיר, כוכבי מרום, אינם אלא מראות של עבר בני אלפי ומיליוני שנים. האדם שואף להגיע מתודעתו הוא לתודעת הכלל. כד המים הצף על פני הים נשאר “כד מים”. נשבר הכד, הגוף, והמים מצטרפים אל מי הים הגדול, אל התודעה הכללית. ארבע דרגות בתודעת האדם: מצב של עירנות, חלום, תרדמה והעליונה מכל, ריכוז עד לעילוי ההכרה – זו: מעין הדבקות החסידית שלנו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.