שיחה עם פרופ' מ. בובר, דרכה להוביל לבחינת עולם. עניינים קלים כעניינים רציניים המנסרים בספירה של עם ואדם – מטביע עליהם חותם אישיותו. שיבח מ. בובר, אותו יום, הוצאת ספרים אחת, שמעולה היא אף מן הנאות שבעולם. ברך על חרות הרוח שנשתמרה בה, והיה מיצר על שנתמעטו קוראי־אמת בימינו. “פסה אותה חדווה, פג אותו רתת, שהיה לפנים מסימנו של ציבור שוחר־תרבות לקראת כל ספר חדש. לא כימים ההם הימים הללו: שאם מופיע ספר חדש, כמה יתנו דעתם עליו? והלא מהי תרבות אם לא הזיקה שבין הציבור ליצירה”? העיר בעצב ומתוך חרדה לבאות, והוסיף שלא אחת אנוס סופר ואיש הרוח מישראל, ליטול כלי־נדוד, לתור בארצות נכר אחר נוחם ושותפים לדעה.

שמחה עורר מראה הישיש בקלות הליכותיו, תנועותיו המזורזות, דריכותו ועירנותו. שערות הכסף בראשו, זקנו ההדור, תוי פניו משווים לאיש ארשת של חכם־קדמון, רועה־רוחני שקהל חסידים רבים גלויים וסמויים לו. אוחז בזה ומזה לא יניח ידו, מוסיף תמיהה על תמיהה, לאותו מעיין נסתר ממנו שואב כוחותיו, אי הזמן העומד לרשותו? – “אתה שואלני על שעות עבודה: שתים־עשרה שעות ביממה, לעתים יותר, מבוקר עד חצות”. שמא היתה בהערתו אבק של יוהרה, מיהר וביקש להצניע: “שוב, אין השינה פוקדת אותי ואינה טורדת אשמורות עיני”, ועיני האיש פקוחות וגלויות, גדולות ומאירות וחוגגות על שהימים והשנים לא יכלו להן, ולא עלתה בהן הכהות. קמה רוח השיחה, זו המפילה מחיצות. נמתח ונוצר הגשר הנפשי. עמדה השאלה על חיי המוסר במדינה; האיר מ. בובר חיוכו הרחב, עיניו הישירו כנגדי ובאפלולית שירדה ונתעבתה כאילו נתחדדה ראייתן ואמר: “וכי סבור אתה שקיים הבדל מהותי בין מדינה זו לבין שאר מדינות? וכי לא מנהגו של עולם אחד הוא בכל אתר ואתר? סדנא דארעא חד הוא”. “ודאי מיצר אני על רוח העבודה הירודה בעולמנו. אבד מעמנו הרבה ממוסר העבודה, ממוסר המקצוע. כלומר, אין, להוציא בודדים מן הכלל, אומן הנותן נפשו למלאכתו, אינו רואה בה משום יעוד ויצירה. אין עושים מלאכה לשמה; כל כולו של האומן – לבצעו. מי יודע אימתי תחזור אותה רוח־עבודה כאשר היתה לפנים”… עד מהרה חזר אל הנושא שביקש להיאחז בו, בשאלת חרות הרוח: “דומני שאין לתחום תחומים, כחוק בל יעבור, לחופש הבעת הדעה, אמר, הכל לפי הזמן והכל לפי המקום, לפי מה שאנו מאירים את ערכי המוסר האנושי במסיבות השונות”.

– שמא, חלילה, מה שטוב היום עלול להיות רע מחר?

– על “הטוב” ו“הרע” הקדשתי ספר שלם, השיב, ושקע בדומיה. צלל בכורסתו, עיין ושוטט במחשבתו, שקל משפטו. הסתכלתי בחדר סביב: ארון ספרים לא גדוש, על הקיר תצלום העיר רומי ומנגד “מפת ירושלים העתיקה”, ללמדך, העיר, “שירושלים עדיפה על רומי”. על הארון עמדו שני כדי נחושת קלל, ובסמוך להם כד חרסינה עשוי פתוחי חושב, ובסמוך חנוכיה מבהיקה: "זו מבית הכנסת מלבוב, מימים “שלפני ההיסטוריה”…

החל מ. בובר לנתח אט־אט רעיונו על גורל היחיד בחברה, הביע מצוקתו על הסתירה הטראגית האופפת את האזרח, היחיד, בתוך הכלל, המפלגה. היחיד מצטרף למפלגה כדי להגשים שאיפה, אך עליו להכנע למרות עליונה, מרות הכלל. יש ואין דעת הרבים חופפת את דעתו. נמצא, שהיחיד כובל עצמו, הוא חבוש. “אהה, מה המסקנה איפוא? אין אני אומר חלילה שלא להצטרף למפלגה, אולם אי האדם אמיץ הלב, היודע לעמוד על דעתו, לקום בתוך המפלגה נגד המפלגה ולמען המפלגה!” הכל תלוי, כמובן, במבנה המפלגה ובאיזו מידה היא מקנה את חופש הדעה ליחיד. שהרי, אם לאו, עשויה המפלגה להתפס לטוטליטריות. “אני רואה ברוח המפלגתיות המופרזת, ולא בעובדת קיומן של המפלגות, את הסכנה לחופש היחיד, הנכנע לה בלבו, הרוצה בקיומה ואף בהצלחתה”.

אמרתי: המתוקנות במפלגות, דוגלות בחופש הדעה ובאחדות המעשה.

הורה מ. בובר על כמה מקרים בהם מתקומם היחיד על המוסכם והמקובל, חזר והטעים ובביטוי נמרץ, כי הכרח ליחיד להגן על אידיאות, אם כי גם בדבר זה יש לנהוג הגינות במלחמה לבל ילבשו הניגודים חריפות מופרזת. מה טוב היה, הוסיף, אילו נתעוררה כל מפלגה לביקורת עצמית, לבחינה מחודשת של ערכיה, לבל תזוח עליה דעתה, לחשב את דרכה אם היא נכונה או שמא טועה וסוטה מן הדרך, ואולי היא מתעלמת מן המציאות, סגולות המתסיסות חיים פנימיים, ואין חיות־אמת בחברה אלא במידה שמפכים בה חיים פנימיים.

נקלעה השיחה על ערכי הרוח בישראל ובעמים. הצביע מ. בובר על תמורה לטובה ביצירה הרוחנית שגילה בביקורו בארצות הברית.

אמרתי: “אף בישראל מוחשים סימני התעוררות רוחנית. לא נתפנתה די צרכה לטיפוח קנייני הרוח כפי שאיוותה, לפי שעיקר מעייניה – לבטחונה נתונים, לעמידה על נפשה, לכלכלתה, ירווח לה מצריה ותחזור להעלות ערכי־הרוח”…

– “יפה, אמר. דאגת הקיום. אל־נכון עוד יתפנה העם לטפח קנייני רוח”…

– הקריאה להעמקת התודעה היהודית, היא אחד מסימני התמורה לטובה, הוספתי.

העיבו פני הישיש. הרצינו מאד:

– אל־נכון גילוי של רצון חנוכי טוב הוא, אלא שלצערי איני רואה מי ומי יטול המשימה לחדור לעמקה של תורה, איני רואה גם הנכונות הנפשית ההולמת להתיר בעיה סבוכה זו הלכה למעשה במסכת החיים המתרקמים בארץ. אה, סבורני שדעתי בסוגיה זו נוגדת מן המקובל. אין בין הנחותי לבין הדעה הכללית הרווחת כל אחיזה ומגע, נעדרת כל התאמה עם אלו הדעות המהלכות, שלילה אני שולל לאותה משמעות, לתודעה היהודית. תאמר: שמא באמתחתי תרופה אחרת שאני מבקש להביא, פתרון כלשהו, ולא היא. אין בידי כל תרופה.

היה מ. בובר מצמצם עצמו כאומר להתכנס ולהעלם בתוך כורסתו, רק כוסף ראשו וזקנו הבהיק מן האפלולית:

– תודעה יהודית שאני רואה, שונה מהמקובלת, חזר. לא היום אך מחר, אני מאמין, עוד תקום אי־שביעת רצון, בנינו ובנותינו יתקוממו נגד התפיסה של הדור. אתה אומר חלה התעוררות, ואילו אני איני רואה עדיין כל התעוררות. מה דעתך, ומה מוטב, לא לראות דבר לחלוטין או לראותו ולהתעלם מן העיקר? אומר אני: מוטב שלא לראות דבר לחלוטין מאשר לראותו ולהתעלם מן העיקר. אי?…

שלח אלי האיש מבט מלטף כמבקש לסייעני לירד לסוף דעתו והוסיף:

“זוכר אתה אשר אמר רנ”ק ב“מורה נבוכי הזמן”? רנ“ק אומר כי בה בשעה שכל עם ועם בחר באלהים בהתאם לסגולתו ותעודתו של העם, בחר ישראל באלהיו, במחלט. רנ”ק התייחס לאותו פסוק ב“האזינו”: “בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים, למספר בני ישראל. כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו”. האל יצב גבולות עמים, למספר בני ישראל, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו… דעתו של רנ“ק נראית לי, שהרי מהותה של הנבואה בישראל היא, שהרוח היא היסוד העיקרי ביהדות ולא הכלכלה ולא הפוליטיקה. ואנו מה עשינו? בגדנו ברוח ובמחלט שהם מהות הוייתנו. כסבור אתה שדיינו, אם יסכימו איש עם רעהו לנהוג בהתאם לכללים מסויימים? כלום הסכם של בני־אדם על היתר ואיסור, של עשה ולא תעשה, הצו המחלט הוא? ואף אם אלף אנשים יסכימו ביניהם על ענינים מסויימים, מה זו עושה? במה ישתנה האדם? הלא זו דעתם של הסופיסטים, שטענו שהכל תלוי בהסכמה של בני אדם”.

– מן הסתם, אמרתי, זקוק דורנו לנס שיטהר לבנו לעבוד את המחלט באמת.

אמר: רנ"ק התכוון ללב נכון. תאמר, שיבה אל הערכים. אף זה תלוי בידי מי יהיו נתונים. לאמור, היעלה על הדעת שמורים ראויים ללמד מחר מה שלא קנו היום? כיצד יבואו להקנות מחר ערכים שלא באו לעולם, לעולמם, שאינם מאמינים בהם?

עמדה השיחה במבוי סתום. נקלעה לסבכה. ואחר הוסיף:

– כלום סבור אתה שעוד ניתן עולמנו להשפעה?

– אילמלא האמנו, אמרתי, אפסה כל תקווה. הן נסתרות דרכי הרוח, את שנזרע היום, סופו להביא יבול ברכה מחר, אט־אט וממעמקים.

– ודאי, ודאי, קרא הפרופיסור. חלילה לנו לאמר נואש. אחד המאמרים הראשונים שפרסמתי עם עלותי לארץ היה על “כוח הרוח”. אמת. נסתרות הן דרכי הרוח, אלא שהדברים אמורים להיום. אה, “תודעה יהודית”, ואילו לפנים ביקש אדם מישראל אחר הקדוש ברוך הוא – הקדוש ברוך הוא חזר בהטעמה יתירה ובדבקות.

ודברי חרדה חמורים הביע בהמשך דבריו על המצב בנוער, “מצב שהוא איום”, בשל דפוסי המפלגה הכובלים הנפשות הרכות ומקפיאים צמיחתו הטבעית של הנער, מעכבים חנוכו למחשבה עצמית. מכאן נשקפת סכנה גדולה להתפתחות התקינה של חברתנו, הכרח הוא להביא ארוכה למצב פתלוגי זה. מבקש מ. בובר למצוא צד של סניגוריה, שהמסיבות ההיסטוריות של עם ישראל נטעו בו את הפוליטיזציה המופרזת בחייו, “אולם אנו מצווים לעקור מקרבנו תקלה זו. חלילה לנו להקפיא מחשבתו של הנער, ננהג בו זהירות כבצמח רך, כי בנפשנו הוא! התנ”ך, צריך לעמוד במרכז חנוכנו המוסרי, עלינו לא רק להגות בו, אלא גם להאזין להמיתו הפנימית, לקול האלהים המהלך בתוכו, אנו חייבים להיאחז בערך המחלט, שלפי טיבו אינו משתעבד ליחסיות. הפנה שיחו כלפי מורי הדור ומאשריו, החייבים להיות חדורים אמונה במחלט כדי שיוכלו להקנותה לבאים אחריהם. הלקוי העיקרי, הוסיף, בלימודי התנ“ך בבתי הספר שלנו הוא, שרואים בתנ”ך מעין ספרות לאומית מפוארת, כשם שלכל עם ועם ספרות לאומית מפוארת משלו. אולם התנ“ך היא יצירה מיוחדת במינה. לצערנו אין המורים חותרים לקראת הארת האמת שבתנ”ך, מכאן שאין מעמידים שאלת האמת במרכז הוייתו של התלמיד. מורה בבית ספר אינו ראוי ליעודו ואינו מסוגל לגבש אפיו המוסרי של הדור הצעיר, אם בעצמו אינו חדור אותה אמונה באמת, במחלט"…

היחס שבין המורה לתלמיד, ההשראה ההדדית ששואבים זה מזה, תופסים מקום נכבד בעולם המחשבה של האיש, ההוגה כל הימים בכבשונה של היהדות בדורנו:“… כאן אתה נוגע באותו יסוד חיוני של החסידות שממנו נרקמו החיים בין המלהיבים לנלהבים. היחס שבין הצדיק לתלמידו אינו אלא רכוזו הנמרץ ביותר. המורה עוזר לתלמידים למצוא את עצמם, המורה מדליק את נרות נשמותיהם של התלמידים, עתה הם מקיפים אותו ומאירים לו. התלמיד שואל, ובאורח שאלתו הוא מעלה שלא ביודעים תשובה ברוח המורה, תשובה שלא היתה נולדת בלא שאלה זו”.

ואילו אנו, טוען מ. בובר, אין שואלים לאן מוביל חינוכנו ומה תכליתו. הוא הדין לגבי המדינה החייבת לשמש לנו לא כתכלית אלא כדרך למטרה הנכספת, לתחיה המגלמת עצמותו של העם ואת יחסו המיוחד אל המחלט. תהה מ. בובר וחיפש אחר קו המשקלת שביחסי אדם, בין יחיד ליחיד ובין כלל וכלל: מפני מה מתעורר המצפון האנושי בשל עוול שיחיד עושה ליחיד, ואין מתקוממים על עוול הנעשה מצד היחיד בצוותא חברתית? אי הקו המאחד את היחיד והציבור בכגון אלו?

משחזר לרעיון היעוד הוסיף ואמר: המותר לנו לזהות רעיון התחיה הגדול עם המדינה כשהיא לעצמה, ואפילו עם מיזוג גלויות? בימי ראשיתה של הציונות דגלנו בגאולה. כלום אין אנו חשים שב“גאולה” צפון רעיון עמוק ומקיף יותר, אליו נכסף אדם מישראל? וכי מה משמעותה של “יציאה מן הגולה”, אם לא חידוש האפשרות לקבוע בעצמנו דמות חיינו? הנה ניתן לנו החופש, אין אנו עוד עבדים, אין לנו עוד כבלים, אשרינו – אנו בני חורין, כלום אך בזה אנו מקיימים האפשרות הגלומה בחרות זו, האם הפוטנציאל הזה המצוי ברשותנו בא לידי ביטויו? השחררנו למעשה את עצמנו מן הכבלים? חלילה לנו להלוך כבערפל. נעשינו לעם ועלינו לחיות כבני חורין, הנדע לצעוד אל המטרה הנעלה?

*

משמעות רבה נודעה לו למ. בובר לשיחה, שיחה לשמה. השקפת־עולם שלימה גלומה בה. שיחה – כתפילה, בחינת סוד שיח שרפי קודש; וידוי שבין אדם לחברו, זו העולה מן הפנים, מן הגנוז והנשמה היתירה. חרות המחשבה חוגגת בשיחה דוקא. אינה יודעת מורא וכבלים, אדם מאזין בה ממשק כנפי האין־סוף, מיישבת קושיות ואבעיות, מעוררת הכרה ממשית, ומקום שהכרה בו – שם אתה מוצא אהבת־עולם, שהרי במאמר ברא הקב“ה את העולם. רוצה אתה, התנ”ך כולו נושא חותם השיחה. הפוך בה והפוך בה וכולו דו־שיח בין האדם והאלהים.

ב“אור הגנוז”, מתאר מ. בובר הצדיק הדורש לפני עדתו בפרשת השבוע בשבת בסעודה השלישית: “העדה היא שדה־הכוח של דיבורו, בו מביא הדיבור את הרוח לידי גילוי הגלים המתפשטים והולכים. וסעודה זו עצמה – אין לתפוס מתיקותה ואת נועמה אלא אם תתפוס שכל אחד מתמכר כליל, והכל מתאחדים לאחדות נלהבת, אחדות שאינה אפשרית אלא, מסביב למרכז מלהיב, הרומז בהווייתו על המרכז האלוהי של כל ההווייה”.

“שיחה, העיר, חביבה עלי מכתיבה. לעולם איני חש בה עייפות וליאות”. שיחתו של האיש מתרוננת בהמייתה ובשלוותה, כהמיית הירדן, ככנרת השוקטה. שעה אַרכה־קלחה שיחתו של מ. בובר, אפלולית החדר שאבה ממאור המעט שנצנץ מן המנורה והביאה לריכוז המחשבה, כן הילכה שיחתו והבהיקה כחסיד בעת צקון־לחש. נתפס רגע לתמונה אחת שלא עלתה יפה. קם והציג שתי תמונות משל אביו, אחת נעימה ואחרת שקוי הפנים בולטים כחריש עמוק באדמה דשנה. תמונה אחרונה היתה שונה לחלוטין מקודמתה. כדי־כך העלה זכרון משל אבא שבעל אחוזות היה, עיקר מעייניו היו לשבח עבודת החקלאות וטיוב הקרקע. פעם נסע לתערוכה חקלאית גדולה שהתקיימה בפאריס וקנה האב כמות ביצים היפות להשבחת גזע עופותיו, והיה האב נושא על ברכיו טנא הביצים, כל הדרך נשאן, מפאריס ועד גליציה, לכפרו ליד צ’ורטקוב, לבל יאונה להן רע. אגב הזכיר, שאביו הוא שהציע לראשונה להרצל לפתח ולנצל אוצרות הפוספטים בארץ־ישראל. אף דמותו של סבא רבי שלמה בובר, חרותה בנפשו, תלמיד חכם גדול היה. בעל תורה מופלג שומר מצוות ומתפלל ב“שטיבל” עם חסידים, אם כי נמנה לבין המשכילים. “בילדותי התרשמתי התרשמות ראשונה ממראה הליכות החסידים. אף ראיתי את רבי דוד משה מצ’ורטקוב הוא בנו ש רבי ישראל מרזין”.

– זו ראשית יניקה מתורת החסידות, שהרבה אתה לן במשנתה, אמרתי.

– ודאי שמבית סבא ראשית גילויי בחסידות. ללמדה החילותי רק אחר פטירתו של הרצל.

עמדה השאלה, אם יתואר חידוש תנועת החסידות בימינו והיכן אנו מוצאים גילוייה.

– אני מבקש, אמר, להסמיך בזה ענין בו אני נזכר כשקראתי בנעורי ב“רומי וירושלים”. משה הס אמר: “החסידות משמשת מעבר טבעי בגבול רוח־היהדות החיה, מעבר מן היהדות של ימי־הביניים אל יהדות מתחדשת, שעדיין לא יצאה מהתהוותה, ותוצאותיה של החסידות – אם אך תשכיל התנועה הלאומית להשתלט עליה – עין לא תשורן מראש”. ביקש מ. בובר להסביר ההומניזם הלאומי של הס בלבושה של החסידות, הוסיף ואמר:

– דוק. לפי דרכי אני מבקש לפרש דברי משה הס. שואל אני: למה התכוון הוגה דעות זה שלא היה דוקא משומרי המצוות. התרשמתי מאד מדבריו. תדיר שואל אני את עצמי, מהו בחסידות העשוי לעורר השפעה על חיי היחיד? לדבריו של משה הס, אין תנועה לאומית בלי חידוש החברה היהודית, וחידושה של חברה מבפנים היא צריכה. אם נוציא מכלול המצוות הכלולות בחסידות, נשאל, מהו התוך, העיקר הגלום בתנועה זו? מצאתי שהעיקר בחסידות היא הדבקות, הכוונה היתירה, שאדם מכוון את כל לבו בשעת מעשה. לא רק שהאדם ידע שעושה מעשה, אלא שהמעשה כובש כל ישותו והוויתו של האדם. משמע, לא סגי בקיום מצוות, אלא שהעיקר בהן הכוונה, יהא אדם חדור הכרה שכוונתו לשם שמים, שיכוון לבו לשמים ולא רק שיקיים מצוות לשמים. מי שמתכוון איפוא לסוציאליזם של אמת, לחיים סוציאליסטיים, לחידוש פני החברה, לא תהא יכולת בידו, אלא אם כן יחתור לקראת התחדשות ההקבלה שבין חידוש מבחוץ והפיכה מבפנים, העדר התאמה בין שתים אלה, פירושו משטר סוציאליסטי לקוי, התאמתם – משמע חיים סוציאליסטיים שלמים.

– החסידות, העירותי, לובשת צורה ופושטת צורה. אך מהותה אחת היא. התנועה החלוצית בישראל על כל גילוייה הנאצלים, וכל הגדולה המתרקמת במדינה, מסימניה של החסידות הם?

– אמנם כן, השיב הישיש בגבורות. לא אחת נתתי דעתי לכך. שתי פנים מצאתי לתשובה: “הן” ו“לאו”. החלוציות כתופעה מזהירה של תנועת התחיה שאפה לשנות סידרי חיים ולהתחדשותם מבפנים. לא התכוונה לצד האינטלקטואלי אלא לשינוי פני החיים גופם. אני חוזר ושואל עצמי: מה חסר לה לחלוציות?…

“מה חסר לה, לחלוציות שלנו”?…

שתק קמעא, הרהר בקול:

– נחזור־נא לעולמה של החסידות. למה זו התכוונה? החסידות ביקשה את הדבקות בכל דבר ודבר ובכל מעשה ומעשה. אמת. אך לאיזו תכלית? שאלה עצמה: לאן? המענה היה: הדבקות במידותיו של הקדוש ברוך הוא, לשם ייחוד קודשא בריך הוא, או כפי שאמרו: איחוד הקדוש ברוך הוא עם השכינה. כלומר, האמונה מעוררת את האדם לעשות מעשהו מתוך כוונה וקדושה והיא עשויה להשפיע על גלגל המזלות והעולמות העליונים. חדירה אל תוך תוכה של הווית העולם, זו הידועה בכנויה בפילוסופיה טרנסצנדנטיות. היינו, שיצור זעיר, הקרוי אדם, יש בכוחו להתעלות אל אותם עולמות עליונים. במלים אחרות: אותה כוונה שאנו מכוונים בחיינו ובמעשינו, שלא תהא מופנית כלפי היחסיות ולא כלפי המוסכם אלא כלפי המחלט, שהכל תלוי בו, הטוב, הקדושה, מושגי היסוד של האמת והצדק, המוסר; מושגים אלה צריכים להיות ממהותה של חברה, שוב לא בהסכמה, אלא כערכים מחלטים שהכל ניזונים מהם ותלויים בהם, שבן אדם יהא ניזון מן המחלט שבעבודה ולא עבודת האדם לשם משהו, העוקר את הערך משרשיותו והופכו ליחסי, והיחסיות – תכונת הארעיות והזמניות בה, מן החולף, המתפרק והמתפורר. בכל עת ובכל עידן מזומנים לאדם חיים על יסוד ערכים מחלטים של צדק וחסד בצוותא. זו מן הנודעות ואינה צריכה ראייה. אלא שהחלוציות ברובה התעלמה ומתעלמת מאותו “משהו”. מבקש אני ללמד זכות עליה, לפי שחלוצינו עלו בדור שהם כינוהו כדור העומד בסימן של ניוון הדת. אך לא עצרה החלוציות כוח ליציאה למרחב, למעשה שבכוונה. לא תכון הגשמה אמתית אלא בשתים: בחידוש פני החברה ובדבקות אל המחלט. בלעדיהן, הכל ייתפס ליחסיות, וכל עוד נשארת היחסיות בתחומה, אין לה תקנה.

הזכיר כאן מ. בובר את האימרה: “הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו” והוסיף, כי לשם השגתם וקיום חיי־אמת לא סגי בשמירת מצוות התורה בלבד, אלא חייב אדם להיות דבק בה, גם בנותן התורה. בלעדי התפיסה של המחלט שהיא ממהות קיומה של היהדות, שוא עמלו עומלים. הדבקות במחלט היא יסודה של היהדות: “אילמלא נולדתי יהודי והיה עלי לחזור אחר תורה ולבחור בדת, שוב הייתי בוחר ביהדות”, קרא פרופ' מ. בובר מתוך סערה כבושה. “מפליא, הפטיר, בניגוד לאלה שראו באותם הימים בחסידות אמונה תפלה, ראה משה הס בחסידות יסוד להתחדשות של האומה, וכבר בימים ההם”…

ביקשתי לשאול לדעתו על ראשית הסימנים לכבוש הקוסמוס, החלל, ואם עולה תקווה שכבוש זה יחולל שינוי ערכין אף בחיי האדם ושליחותו ויעודו לגבי ערכי הנצח.

אמר: אכן, כבר נשאלתי בזה על ידי אנשים מחוץ לארץ. השיבותי: הכל תלוי באדם. סוף דבר וראשית דבר, הכל תלוי בו. אם כבוש ושליטה טכנית זו יעבירוהו על דעתו, הרי יהירות יתירה כמוה כהתפסות אל הסיטרא אחרא, שחורבן וכליון צופן בחובו. יכול האדם להתבונן אל פועל כפיו של הקב"ה, והוא יתנשא ויתעלה:

אכן, שאלת הנצח, שאלה טראגית היא של הדור…

*

ישב פרופ' מ. בובר בכורסתו מתוך שלווה והשקט. ראשו הנאה נשען על כתפיו האיתנות ומעמסת השנים אינה ניכרת עליו. שמש טובה, מבשרת התקרב־הסתיו, הזליפה מאורה, והעינים הרחומות נצצו, כמפללות לשיחה שתקובל ברצון. “מחמת תשישות אנוס אני לחשוב באיטיות רבה”, העיר הישיש כמתנצל ואגב הסמיך רמז ומשל חסידי על אותו צדיק, שלא היה נותן תנומה לעיניו ובתשובה לחסידיו התמהים העיר: “אל תחששו, אני ישן במהירות”. ראשיתה של השיחה הפעם עמדה תחת רישומה של מסיבת עתונאים שקדמה יום או יומיים, בה גילה פרופ' מ. בובר פגישה אחת לפני עשר שנים, בה ביקש ראש הממשלה עצה וחוות־דעת, מבין אנשי־הרוח: “איזו דרך טובה לעיצוב דמותה של האומה בעתיד”. אמר מ. בובר: “חינוך הדור למילוי חובה מוסרית”, אפילו אין הדור רואה טעם למעשה מסויים של מנהיגיו, סופו שירד לעמקו, יברך ויתברך בו. כמשל, הצביע מ. בובר, שישראל תיטול על עצמה את היוזמה לפתרון בעית הפליטים הערבים. קיבל ראש הממשלה הנחה זו בעיקרה, אלא שבין שני האישים עמדה שאלת “המוקדם והמאוחר”.

הימים עומדים בסימן של מגע־האדם הראשון עם הירח, פגישתם של שני ראשי־הצוקים מזרח ומערב. שאלתי לדעת הוגנו, שהרי הקירבה בין אדם לאדם, חשובה לא פחות ממגעו של תבל בתבל. אמרתי: מהו המאורע הגדול שהיינו עדים לו השנה?

“מאורע גדול?” נתן בי הישיש מבטו האבהי והחודר. "שאלתך מזכירתני פניה אחרת שקיבלתי מאישיות אחת בארצות־הברית, שביקשה לדעת “מיהו לדעתי האדם הגדול ביותר שקם לה לאנושות באלף השנים האחרונות”. מה לדעתך צריך הייתי לענות. מובן, שלא עניתי. אדרבה, אמור־נא לי אתה, מהו המאורע הגדול שאירע? הרהרתי רגע והודיתי, “שאין בפי מענה”, ולכאורה עולם כמנהגו נוהג, לא חל כל שינויי בגילויו של האדם.

“זהו זה”, נענה מ. בובר. כתוקע יתד איתנה ליריעת השיחה, שהוא אומר לפרוש.

“השעה אמנם גדלה היא, אנו שרויים בתקופה רבת־סכויים, מליאת אפשרויות, שלא היתה כמותה לתקווה וליאוש, לנחמה ולאכזריות. עד כמה שאני זוכר, על־כל־פנים מתקופת ההיסטוריה של המין האנושי, עוד לא היתה תקופה שיציבותו של העולם עמד על כף המשקלת כדורנו, אם לשבט ואם לחסד, לחיים או לאבדון, מפלט אחר – אין. לפנים נהגו לומר, “נמשיך איכשהו”. כיום לא תצלחנה תחבולות קטנות מעין אלה, משמשת ובאה שעה גורלית, שבלא הכרעה אמתית, בלא מפנה יסודי, אין להמשיך”. שקע האיש בהרהור־מה, ועצב־עולם ירד עליו, כבן לדורות שחלפו ונגוזו שנקלע לתקופה שאינה תקופתו, והוא מחפש בנרות להציל נכסי־רוח של עם ואדם, לבל ייטרפו כליל בסערת־האימים של הימים.

“אתה מבין, הוסיף, דרגת ממשותם של הדברים מתעצמת והולכת, פוחתת והולכת צביונה המפשט. שוב לא יכונו סיסמאות־פוליטיות בעלמא ושאין להן אחיזה. העולם חש, שמן הנמנע להמשיך כך, כיום אין־שחר להפשטה הפוליטית”.

היה פרופ' בובר מתברך בתיבה עברית ואנושית נאה זו, ש“שחר” שמה, המצטרפת מתוך התאמה מופלאה למושג רעיוני שהוא מבקש להגדיר: עולם ואידיאה שרויים באפלה ומצפים שינצו עפעפי־שחר, תוחלת וספק המשמשים בערבוביה, ואילו האדם נפעם מן ההתרחשות העומדת להתחולל ולבו מנבא לו חזות־קשה, והוא נחרד להביעה. אלא, אמונתו מעוררתו ובכוחה הוא מבקש להמריד את עצמו כנגד עצמו, את העם, עמנו, כנגד עצמו, הכל כנגד הכל, סתירה לשם בנין, ספקנות המעוררת למחשבה. מתוך אומץ רוח, הנובע מתחושה עמוקה של חרות־פנימית, מיצר פרופ' בובר וקובל על שלא הצלחנו עד כה לגלות כוחות של “מדיניות עצמית ועקיבה”, אף בבעיות המסובכות ביותר, בעשור הראשון של המדינה, והרי אנו “תלויים יותר ויותר במצב העולם”.

– אנו חיים בעולם אחד, העירותי. אין מנוס. שוב, לא יכון עם לבדד ישכון. "ודאי, אמר, לא להתבודדות פיסית הכוונה, אלא להתבודדות רוחנית, זו העשויה לחדור לנבכי־עולם, המעוררת להתחדשות רוחנית, לגילויים חדשים של רוח האדם. זאת ודאי לא עשינו, שכן, לא תבוא הרוח לידי גילויה, אלא מתוך התבודדות עצמאית רוחנית.

הפליגה השיחה אל “המאורע הבולט ביותר” שאירע השנה בחיי המדינה. מאורעות ואדי סאליב, תופשים אל־נכון מקום בראש הגיגינו. נימת־חרדה נתרעדה ממעמקים מן הקצה ועד הקצה והכל הופכים והופכים בה. “ודאי שמאורע זה זיעזענו”, אמר מ. בובר, אלא שלא פחות מכן נזדעזעתי מפני העובדה, שכמה וכמה דברים, שאפשר היה לעשותם לפני המאורעות, באו על תיקונם לאחר המאורעות. ממה נפשך? אם היה ביכולתנו למלא את חובתנו לאחר המקרה המעציב, מה טעם שלא הקדמנו רפואה למכה? כלומר, שוב, לא עשינו את המוטל עלינו, החובה המוסרית. אל נשלה עצמנו בטעמי־שוא, שהללו בארצות גלותם היו שרויים בתנאים לא פחות קשים. שהרי מה טעמה של “עליה המונית”, “קיבוץ גלויות ומיזוגן” אם לא חזון זה של קבלת פני רבבות אלפי אחינו ולשתפם שתוף של אמת בכל מערכי־חיינו. בעניין זה עומד אני לצידם של המפגינים אם כי אף מצפוני נוקפני, שהרי יש לי דירה ומשפחה ופרנסתי מצויה. אמנם, ככל אדם, מבקש אף אני לשכנע את עצמי ולהרגיע מצפוני, “שזה דרכו של עולם”. עליתי לארץ לפני כחצי יובל שנים… אף אין דעתי כדעתך, ששני חלקים מסתמנים בישוב הנבדלים זה מזה, מכאן הפרזה במותרות ומכאן מחסור ומצוקה; כלומר, שאין בחברתנו חלוקה שווה של המצוי והמחסור. שהרי, אין לבוא אל הציבור בכללו בתביעות, שיקריב קרבנות. זה דרכו של ציבור, ומבחינה זו כל בני האדם שווים. אלא, שהממשלה מצווה לכוון ולהדריך את חיינו, וממשלתנו עוד חייבת להיות שונה משאר ממשלות בעולם, עליה הדאגה והחובה. שוחחתי בעצמי עם כמה מעולי צפון אפריקה. נתרשמתי מכנות דבריהם. אין להם כל פניות פוליטיות והם גילו את אכזבתם ממה שהבטיחו להם שליחינו לבין המציאות אליה הובאו. רואה אני בזה תופעה בלתי מוסרית הנובעת מהעדר אחריות מספיקה. לא נועיל הרבה אם נפנה “אל הציבור” ונטיף לו “מה נחוץ לו ומה לא נחוץ לו”. הסוציאליסטים האוטופיסטים חשבו לפני מאה שנה לשכנע בעלי־הון לשנות ממנהגם ולשתף פועלים בהנהלת המפעל. יודע אני כמה בעלי הון בחוץ לארץ המנסים כיום ללכת בדרך זו. אולם, לפנות בהטפה אל הציבור ולבקשו שיעשה וויתורים לשנות דרכו – לא נצליח. לעומת זאת, אפשר לפנות אל המפלגה, אל הקואליציה, ולשאול אותם, “כלום באמת נעשה כל שלאל ידם לעשות”?…

אמרתי: הלב כולו נתון בהפרחת שממות הארץ, בהקמת היכלי תרבות, ואילו היחיד נשכח־נשחק.

“אמת־אמת, נענה פרופ' מ. בובר. כסבור אני, תרבות זו שאנו בונים אינה תרבות אמתית, זו מן השפה ולחוץ, מן החלון ולחוץ, תרבות זו אינה צומחת מתוך עצמיות של חיי־אדם, במשאו ומתנו, במגעו האמתי. תרבות זו שאנו מטפחים, תרבות מדומה היא, מלאכותית. תרבות אינה הקמת מפעלים והפרחת שממות, אלא משמעה טיבם המהותי של מפעלים אלה, ביחסים שהם יוצרים בין אדם לחברו. איני אומר, שאדם חייב להקריב עצמו למען הזולת. לכך לא הגענו. אך קודם לראש, מעשה פשוט הרבה יותר: הידברות איש אל רעהו. זקנתי כבר וקניתי נסיון־חיים בעולם, בנתיבות חיי נוכחתי, שאמנם המגע הכן בין אדם לחברו מתמעט והולך, הצורות הקיבוציות־חברתיות מרכבות מן הבחינה הטכנית, עיניהן נשואות אל “התכליתיות” בלבד. הפכנו לחברה של תגרנים, שהתכסיס כובש את המידות הטובות, עד כי לעתים, יש ומהרהר אני, “שמא אין תקנה לדורנו זה”?!… העולם כולו שרוי כיום “בדיבור פוליטי”, זה הנובע מן השפה ולחוץ, שאין תוכו כברו. רק מפנה יסודי עלול לשנות את המצב, אולי הדור השני או השלישי, שירעב ויצמא לתאום הדיבור למעשה, המחשבה למציאות, דור שיפרוק מעל עצמו את “השקר” הממלא את הוויתנו. נא־דוק, לא “שקר” במובן המקובל והרגיל. מבקש אני לומר, דור שישחרר עצמו מחיי כפילות וסתירה פנימית. חלילה לנו להמשיך בדרך זו. ביחוד אנו כהוויה יהודית, שבנו טבוע משהו המייחדנו ומבדילנו מכל העמים”.

באה אתנחתא. צנח ראשו של הישיש על שולחנו ונשתררה דומיה. לאחר שעה קלה, חזר וזקף גוו והשעינו אל כורסתו, וכמבקש להתקרב יותר ויותר לאמת עם עצמו ועם העולם הסובבו, הוסיף ואמר:

“אל נכון פעלנו נצורות. יצרנו תנאים היכולים לסייע בידינו לעשות מפנה מכריע, אלא שעד כה לא קיימנו את שמוטל עלינו לעשות. תאמר, אין הדרך קלה, ואל נקל ראש בהישגים. העולם משתאה לכל אשר חוללנו. אמת. אלא, שלא עשינו אותם דברים שהמדינה והעצמאות מאפשרים לנו ומטילים עלינו לעשותם”.

כאן עבר פרופ' בובר ועשה מעין וידוי, וגילה משהו מהכרתו היהודית־ציונית־אנושית. “דרכו של אדם, אמר, ככל שהוא מזקין לא רק שדעתו מתיישבת, אלא גם תופס הוא את החיים בממשות־יתר, בחומר וברוח. הציונות שלי, היתה משתתת במידה רבה, על אשיות הרעיון של הקיבוץ, שראיתי בו מעין התגלמות של מצודה ומעוז־רוחני נעלה. כידוע לך, אין אני אידיאליסט, או פרפקציוניסט אלא מליוריסט וריאליסט גמור. איני מתכוון בחיים לשלימות, זו שאין אנו יודעים כיצד מגיעים לתכליתה ושהיא אך מחזון ימות־המשיח לעתיד לבוא. אני שואף לחיפוש דרך בגבולות האפשריים, בגדר היכולת האנושית, לשיפור־יתר של האדם ובתנאים ובמסיבות שהשעה כשרה להם; רוצה אתה – לשלימות יתר של חיי האדם. אמרתי לפנים, הנה חיי הקיבוצים סימן יפה הם לחברה כולה. אלה יתנו אותותם אף לחיי העיר. אמרתי, הנה מרעיון הקיבוץ תצמח גאולה לשכנות טובה, ליחסים טובים שבין אדם לחברו, של קירבה אנושית מחוף אלי חוף. באו ימים וטפחו על כל התקוות והחלומות. אותו רעיון כאילו הועם משהו. פסקה, כנראה, מהתנועה הקיבוצית אותה רעננות חיים, אותו שגשוג, אותו טאמפו, נכונות ורצון להגשמה כמימי נעורים. אין אני מתיימר לומר, שאני מכיר את התנאים כיום מתוך מגע קרוב, ולדאבוני נבצר ממני הכוח לתור היום על פני הארץ כמלפנים. התקום הרוח בדור זה לשנות פני החיים? אמונתי בדור הבא, בדורות הבאים, וכדעתי מאז, לא המנהיגים קובעים, הנוער קובע”.

משנגע פרופ' מ. בובר בשאלת הנוער, אינו יכול שלא לחשוף אף כאן שרשיו, וכגודל אכזבתו היום כן גודל אמונתו במחר.

“… ופני הנוער שלנו, מה תגיד עליו”? אין הנוער שלנו שונה מכל נוער אחר בעולם. אכן, כן הוא. אלא, שאני חש בליקוייו של הנוער שלנו ביתר חריפות. דומה, שבהתפתחותו של הנוער שלנו, נעשה איזה עוול אובייקטיבי. אני עומד ותוהה – כיצד ימלא הנוער את המוטל עליו, ולא הגשמת הרצוי בלבד, אלא שיהא חדור הכרה להיות לעם בעל יעוד, ולאור אותו חזון של הגשמה אליו נכספנו בכל תקופות הגלות, של קיבוץ גלויות ומיזוג גלויות. כיצד ייחלץ הנוער למשימה נעלה זו. תמיהני". ושלושה סימנים נותן פרופ' מ. בובר בנוער של ימינו. האחד, אותו נוער החדור “מפלגתיות מופרזת”. לא שפרופ' בובר שולל את המפלגה מעיקרה. אדרבה. הוא מחייבה כמסגרת אנושית רצויה וברוכה. אלא, שלכל מפלגה מטרה ראשית, שמתפקידה להגן עליה. ואילו המציאות מטשטשת לא אחת את המטרה העיקרית. קיים מיעוט במפלגה, המבקש להגן על אותה מטרה, ואין הוא מגיע לכך ואינו מעז לצאת נגד הקו השליט ולהלחם למען אותו יעוד ראשי. מבחינה זו, סכנה של ניוון נשקפת לנוער.

גרוע יותר, אלה הם הצעירים שאינם מאמינים במפלגה, או בכל אמונה פוליטית־מפלגתית איזו שהיא ואינם דואגים אלא לעצמם בלבד. נוער שנתפס לציניות ולאנוכיות. יודע אני, שמסוכנת האנוכיות הקולקטיבית המפלגתית, אך רעה חולה הימנה היא סוג של נוער זה. הסוג השלישי, אלה בני־עליה מעטים מבני הנוער הנכספים למשהו שונה, חשים בחלל הריק ואינם יודעים למה הם נכספים, נושאים בלבם חלומות וגעגועים אל משהו שעדיין לא נתפס. יתכן ומהם תצמח טובה וישנו פני הדברים ויחדשו חיי העם. על הנוער הזה דאגתו ותקותו של פרופ' מ. בובר, שבעוד דור או שני דורות יביא את המפנה. “מוכרח להתחולל אותו מפנה שאנו מייחלים לו, שאותו דור יהיה חדור אי־שביעת רצון עמוקה, שיצמיח דבר חדש. כשאני לעצמי, מרגיש אני מבחינה זו את נכדי וניני, כבעלי־ברית שלי ושל הדורות הבאים והטובים שיבואו, בוא יבואו”.

בסיומה של השיחה ירדה עננה כבדה, מה עתיד נכון לנו. התהא רציפות? היקום דור ממשיכים?

מבעד לחלון הבהיק פס של אורה…