שעת בין הערבים. מתוך האפלולית, שהשתררה והלכה בחדר, הזדקרה קומתו הזקופה של הפרופ' שמואל ה. ברגמן. מתוך כך הבהיקו יותר שערות הכסף אשר לו, המבט נעשה חודר, השפתיים הקרינו חיוך נלבב. ביתו של ברגמן שרוי מתחת לפני הרחוב. הנגוהות האחרונים שזלפו מבעד לאשנב שיוו למקום דמות משכן מעמקים בו מסתופף בחרדת־נפש אזרח־עולם ישראלי התוהה כל הימים על כבשונו של עולם. אדם וספר צמודים כאן לישות אחת. רגע “הצצתי” על עבר ימים ראשונים, לפני כשלושים וחמש שנה, עת כיהן האיש כמנהל הספריה הלאומית ברחוב החבשים, רכון על שולחנו כצולל בים של ספרים. נראה שגורל הספריה בהר־הצופים מדריכה את מנוחתו, כשם שמעסיקה אותו בעית עתידו הרוחני של עולמנו: “גדולה הסכנה הצפויה לכל עבודתנו המדעית בהתמדת המצב על הר הצופים, העיר, חצי מליון כרכים בענפי־מדע שונים עדיין נתונים בשביה, נכסי־רוח שאין להם תמורה”.

פרופסור ברגמן, פרשנו המובהק של א. ד. גורדון, סיפר על ראשית פגישותיו עם גורדון בועידת היסוד של הפועל הצעיר “צעירי ציון” בניסן תר"פ בפראג, ועל פגישותיו התדירות בארץ, בדגניה או בכינוסים ובועידות. “קשה לשער כעת מה היתה עשויה להיות השקפתו של גורדון על דרכי הבנין של מדינתנו ולהט תקומתה, ואם היה רואה בקורת־רוח את אפני ההגשמה”. אמר בתשובה לשאלתי, לפי שאין להעתיק אותה מציאות קטנה של העבר למציאות הרבה והגועשת של ימינו. אל־נכון היה שש למראה התנועה מן העיר לכפר, בודאי היה שמח על השאיפה לכונן את המדינה על בסיס איתן ופשיטא שהיה רואה במורת־רוח תלותנו הכלכלית ביהדות הגולה. והרי הוא הטיף תמיד להסתפקות במועט, לחיי צנע והורה לנו לעמוד ברשות עצמנו.

השיחה התנהלה לאיטה. נראה היה שמר ברגמן שוקל כל משפט היוצא מפיו. דעותיו יצוקות, שקופות ובהירות. הזכיר את הויכוח: אם על ידי הקמת האוניברסיטה לא תצמח תקלה לעבודת האדמה “דוקא גורדון צדד בזכות האוניברסיטה. שבני הקיבוצים ילמדו תורה. ואמנם, רעיון זה שנראה כאוטופי בשעתו, מתגשם בימינו. מפעם לפעם מוצא אני אנשי־כפר וחברי קיבוצים שוחרי השכלה ומדע – החוזרים לאחר שנים לישוביהם”.

פרופ' ברגמן הפסיק לרגע. פניו נעשו קודרים, משל חזות קשה עלתה לפניו: “אכן, אחד המכשולים הגדולים לעתיד ההשכלה של הדור, הוא המצב הכלכלי של מתלמדינו ומורינו. מורים רבים אינם מרוויחים כדי מחיתם ונאלצים לחפש להם מקור־פרנסה צדדי, מאבדים זמנם היקר ומקפחים שדה־מחקרם, דבר זה עלול להתנקם בנו. האוניברסיטה שולחת אמנם את צעירינו המעולים להתמחות בחוץ לארץ, אך לנו דרושה עליה של אנשי־מדע כבשנות השלושים, שבזכותם קנתה האוניברסיטה את שמה בעולם. חלילה לנו להשלים עם המצב הקיים. מכוני מדע נסגרו ומכונים חיוניים חדשים אינם נפתחים מחמת מיעוט כוחות ההוראה. אמנם הנהיה אחר מדעים “מעשיים” היא מסימניה של התקופה בכל העולם. אך אנו לקינו יותר. מתגלים סימני התנכרות מסויימים של הדור הצעיר לערכי היהדות. מה דלונו במתלמדים שוחרי מדע־היהדות. לפנים סיפקו ישיבות פולין צרכי הרוח שלנו. נסתם אף מקור זה. אנא נבוא? אה, אילו השכלנו לסלול נתיב ללבבות של בני העליות החדשות, מן הסתם צפונים בהם כוחות מעולים”.

פרופ' ברגמן העלה על נס מפעלו של יעקב מימון להנחלת הלשון העברית בקרב עולינו. “זהו מפעל כביר של יחיד. שלשום ראיתי תלמידה מן העיר והיא מורה במעברת תלפיות במחיצתה של נערה כבת שש־עשרה או שבע־עשרי, עולה מאפגניסטן. הנערה העולה למדה לא רק קרוא וכתוב. ראיתי קורת־רוח מפניה. שתי נערות שישבו צמודות על ספסל אחד, זו ליד זו, “המורה” ו”התלמידה" – לא רק שתי יחידות נפרדות. זו היתה פגישה אנושית. אף האורחים הנוצרים שהיו עמי, שני מלומדים, פיני ושבדי, היו נרגשים ממלאכת קודש זו. לא קלה היא המלאכה על תלמידנו ומורינו. אך חובה לעשותה. מכאן עתידה לבוא התשועה ללימודי היהדות. הבעיה היא אם יעלה בידינו למזג את תרבות המערב במזרח. כלומר, שהמערב יפרה את חיינו ולא יגרום עקירה; לאמץ כל הטוב ויפה בתרבות המערב ולזרוק קליפתה־קללתה, להתרחק מהניהיליזם וכפירתו. השאלה היא אם ניתן לאותם הבאים מן המזרח לשמור ולטפח את מורשתם הרוחנית – או שניטול מהם מורשת זו והם יצאו קרועים מכאן ומעורטלים מכאן. מבחינה זו נועד לאוניברסיטה תפקיד נכבד ביותר. היא חסרה עדיין קתדראות חיוניות, במיוחד קתדראות לדת־משווה, חקר הדתות והכרת הדתות במזרח. לא נוכל להבין את עולם המזרח, את הודו, סין ויפאן וארצות אחרות מבלי להכיר את דתותיהן, הבודאיזם, הברהאמיזם ודתות אחרות. העדר מקצועות אלו מגביר ממילא ההשפעה של תרבות המערב, על החיוב והשלילה שבה ומקפחת ביותר תרבות המזרח".

גדולה חרדתו של פרופיסור ברגמן מן ההתערטלות הרוחנית העלולה לצמוח בעולמנו מן הפגשה של “המערב והמזרח”. ושוב מביא ראיה מגורדון שאמר לו לפני פטירתו: “בדגניה אין יום כפור ואנו מקפחים את הדור מן החויה הגדולה של יום זה לאדם מישראל. זו אבידה שאינה חוזרת”. מה טוב היה אילו ניתן לנו לגבש קבוצות צעירים מוכשרים העשויים לאחר עשר או עשרים שנה לעצב דמותנו הרוחנית. היינו פותרים לא רק שאלה ישראלית נכבדה ביותר, אלא עושים את ישראל למעבדה אנושית כללית. התזכור, הוסיף פרופ' ברגמן, באחד המכתבים של א. ד. גורדון, יש תאור יפה להפליא ממסעו מטרייסט לוינה (לנתוח) בעברו דרך האלפים. הוא ראה לפניו את הנוף האדיר בקסמו, יערות העד וההרים המרהיבים, הטבע דיבר אליו ישרות. אך מבין ההרים והיערות נצנצו לעיניו מודעות של חברות מסחריות שקלקלו את הנוף. וגורדון רואה בתרבות זו מארת הקפיטליזם המערבי, שפגיעתו רעה אף בהדר הטבע.

פרופ' ש. ה. ברגמן אחרון הוא לאותה “כנסת גדולה”, המשמרת הראשונה, שכיהנה פאר בהיכל המדע שלנו. אך עוד רוחו איתנה להשפיע על עולמנו משאר־רוחו. לפני זמן יצא לאור ספרו על “תורת ההגיון”. זה לא כבר הופיע תרגומו: “ביקורת התבונה הטהורה” לקאנט. הוא התקין לדפוס תרגום מסותיו של הפרופ' המנוח י. גוטמן ועתה הוא שוקד על“המסכת התיאולוגית־פוליטית” לשפינוזה (בתרגום ח. וורשובסקי). את מלאכת היציקה החדשה הוא עושה בצוותא עם תלמידו הפרופ' נתן רוטנשטרייך.

*

בשנים האחרונות מעסיקה את פרופ' ש. ה. ברגמן שאלת אלהים ואדם, מקומה של היהדות במערכת העולם של היום. “אין זה מענייננו לדבר על היתרונות ועל החסרונות המאפיינים את התאים השונים של האנושות העתידה הקיימים כיום, אומר הוא במחברתו “אלהים ואדם במחשבה החדשה”, אך רק נאמר כי היתרון הגדול של היהדות הוא בזה, שהיא ממשות לאומית מוחשית ולא אמונה מופשטת, ועל ידי כך אבר אורגני של האנושות, אשר ההיסטוריה שלו היא חלק של ההיסטוריה הכוללת של האנושות”.

בהמשך דבריו קובע הוגה הדעות שלנו כי ביהדותנו נאבקו מאז ומתמיד שתי השאיפות, האוניברסאלית והפרטיקולארית. ברגע ההיסטורי שבו נעשינו מדינה, עם במשפחת העמים, התחזקה אמנם במידת־מה השאיפה האוניברסאלית, אך התחזקו מן הצד השני גם השאיפות לקראת התבדלות ובדידות. וכאן אורבת לנו סכנה איומה לנו ולעמדתנו בין העמים. אנו צווינו למחות את זכר עמלק ולא לקיימו ולחזקו. אל נרים בארצנו את חומת הגטו במו ידינו. נהיה מה שכינה א. ד. גורדון בשם עם־אדם, ואז יהיה מקומנו ניכר במאבק האדם על הומאניזם חדש. ומי יודע אם מצבנו הגיאוגרפי, ההיסטורי והנפשי בין המזרח והמערב אינו מכשירנו למלא תפקיד חשוב במאבק זה. ובסיכום: הומאניזם המבקש להיות הומאניזם אמיתי, מבוסס על מהותו של האדם, מן ההכרח שיהיה הומאניזם מאמין, מבוסס על הברית בין אלהים ואדם. מזה נובע אספקט חדש של מעשי בני־האדם. האדם נקרא להיות שותף במעשה בראשית, לסיים כביכול את מעשי בראשית על האדמה, שלא הגיעו עדיין לסיומם. האדם נקרא להיות שותף, אך עדיין אינו שותף, כי האנושות האחת אינה קיימת. האדם טרם תפס משמעותו. מה שאנו רואים כעת כהתחלות של האנושות האחת, ארגונים כמו או"ם והצלב האדום, הם רק התחלות טכניות שאנו אמנם מברכים עליהן אך הם לא נוצרו מתוך הבנה עמוקה יותר של האדם כיצור מיטאפיסי. ארגונים אלה משפרים את התנאים אך אינם משנים את היסוד, מכאן חולשתם. רק תפיסה מיטאפיסית של האדם, הומאניזם אשר יבין את האדם כצלם אלהים וכבן בריתו של אלוהים, ואשר יהיה חדור המחשבה והרגש של אחדות המין האנושי, רק הוא יכול לממש את האנושות המשיחית.

ביקשתי ממנו לספר לי משהו על פגישתו עם איינשטיין. "ראיתיו, אמר, כשעתיים שוחחנו, זו היתה בעצם שיחתו, שיחת יחיד, על מצב הפיזיקה כיום. דבריו של הגאון הישיש היו נוגים. הוא, אמר, שהגיע לנקודה ללא מוצא בתורתו. ומאידך גיסא אינו יכול להסכים לשיטת תלמידיו, אמר: “תורתי מונחת כבתוך קופסה שאין לפתחה, איני יכול למצוא דרך להוכיח תורתי על ידי ניסוי, ובאין ניסוי אין תוצאות מוחשיות”…

לא נדרשתי לספר על פגישה זו אלא משום “הקופסה הסגורה”, שהיא משל וסימן לתקומתנו.

*

שאלה: האם תרבותנו כיום מבשרת פריחה וקידמה או נידונה לניוון?

תשובה: על שאלה זו אין אני יכול לתת תשובה אחידה. ישנם סימנים לשניהם. הסימנים לניוון הם רבים:הריסת תרבויות עתיקות (סין), שלטון הכמות¹, שלטון המכונה והטכניקה על האדם, הקולקטיביזציה המופרזת, הירידה של ערך הפרט. אמנם, יודע אני שכל אלה הן תופעות־לווי של הריבוי המהיר של בני־האדם ושלא מצאנו עדיין את האמצעים לפתור את הבעיות שנוצרו על־ידי כך. לעומת זה רואה אני סימני פריחה בנסיונות לשוב אל תרבויות עתיקות – וכאן אולי אנחנו בעצמנו הדוגמה החשובה ביותר – בנסיון לבנות חברה חדשה, אשר האחריות בה תוטל על היחידות הקטנות (הקיבוצים אצלנו בזמנם הקלאסי, “חצר האחים” הנוצרי באנגליה ובארצות אחרות, תנועת וינובה בהודו, והאידיאולוגיות של א. ד. גורדון, של סימונה וייל).

– העשוי כיבוש החלל לחולל מהפכה ברוח האדם, לחדש בו אמונה בערכי הנצח?

– איני מאמין שכיבוש החלל יחולל כלשעצמו מהפכה ברוח האדם; אלא אם כן הוא יביא לידי מגע עם אישים עילאים, שאולי שוכנים על כוכבי־הלכת.

– דת ואמונה או מדע וטכניקה – תרתי דסתרי? היתכן שילוב ומיזוג בהם למען אשרו של האדם?

– איני מאמין כי דת ומדע, אמונה וטכניקה מהוות סתירה. הבעיה היא בעיקרה בעית היתרון. הערכים הדתיים־מטפיזיים צריכים לעמוד במקום הראשון, והמדע והטכניקה חייבים לשרת אותם, ולא להיפך, כפי שזה היום.

– האם האמונה היא בחינת יאוש מן הפילוסופיה, כאפשרות רציונלית הבאה ליתן תשובה לשאלות, שהיא מעמידה לעצמה?

– האמונה אינה יאוש מן הפילוסופיה. הכזיבה אותה הפילוסופיה, אשר בנתה על השכל הדיסקורסיבי, המנתח בלבד, ולכן לא יכלה לחדור אל המטפיזיקה או היתה נאלצת להסתפק במטפיזיקה, שהיתה רק תוצר של השכל הסובייקטיבי והתפלספותו. מטפיזיקה אמיתית גדולה ואמונה אינן סותרות זו את זו, להיפך, הרמב"ם היה פילוסוף גדול ומאמין גדול.

– קראתי ב“דוקטור ז’יואגו”: “איני אוהבת חיבורים המוקדשים בשלמותם לפילוסופיה. לדעתי, על הפילוסופיה להיות תבלין מעט לחיים ולאמנות. העוסק בפילוסופיה בלבד תמוה בעיני כאכילת חזרת בלבד.” מה דעתך?

– הפילוסופיה אינה תבלין, אלא עיקר החיים.

– תיקונו של עולם – בדרך תיקון היחיד או תיקונה של החברה?

– כל תיקון החברה ללא תיקון היחיד לא יצלח. על זה כבר אמר א. ד. גורדון כל מה שצריך לומר.

– איזוהי דרך טובה שיבור לו האדם בימינו?

– שילמד להתפלל.

– יש סוברים, שהמדינה היא כעין נסיגה במחשבת היהדות המשיחית וכצמצום לאומי לעומת ההיקף והחתירה לכלל אנושות, כמוטעמת בספרות ההוגים מבין היהודים בדורות האחרונים. מה דעתך היום בשאלה זו?

– המדינה באשר היא מדינה אינה נסיגה לגבי החתירה לכלל האנושות, כי האנושות מגשימה את עצמה דרך המדינות. אין אנו יכולים היום לדעת מה חשיבותה של מדינת ישראל לגבי הרעיון המשיחי. השאלה תוכרע בכך, אם מדינתנו תמצא את העוז ללכת בפוליטיקה החיצונית שלה ובפוליטיקה הפנימית (היחסים בין המפלגות והיחס למיעוטים) בדרכים “משיחיות”, היינו אם היא תסלול דרכים חדשות במדיניותה, או אם היא תהיה מדינה ככל המדינות. אולי מוקדם יותר מדי שנעז ללכת בפוליטיקה החיצונית בדרכים חדשות ולעזוב את דרך השקרים והנכלים הרגילה. אולם בפוליטיקה הפנימית היינו בודאי חייבים להראות שאין אנו ככל הגויים. היה בידינו להראות אם אנו מוכנים ללכת ביחסי המפלגות בדרך של אמת ושל ויכוח עניני בין הצדדים. את האפשרות הזאת דחינו, דבר המורגש ביותר בזמן שלפני הבחירות, ואנו כיום מדינת היהודים, אך אין אנו עדיין מדינה יהודית.

– איזוהי, לדעתך, התקופה הרוחנית הגדולה במחשבת ישראל?

– התקופה של המשנה והתקופה הספרדית נראות בעיני התקופות הגדולות ביותר. אין אני מונה כאן את תקופת התנ"ך, מפני שגדלותה התחוללה מלמעלה, ואין לכנותה תקופה גדולה במחשבת ישראל.

– האין לומר שצדקה היהדות, שהתאימה בכל מקרה את הערך הקובע של המצוות המעשיות כקובעות את ההשתייכות לאומה והמעיטה את הערך של המחשבה כיסוד הכרחי לשם קביעת ההשתייכות וההזדהות עם מעמד מסוים ואומה מסוימת?

– הרואה את המצוות המעשיות “קובעות את ההשתייכות לאומה” אינו רואה את העיקר. המצוות המעשיות הן בשביל היהודי הדרך ל“קרבת אלוהים”.

– מהו הצו הראשון שעל ישראל למלא כיום?

– השיבה לאלוהי ישראל. על הדרך בה נלך יהיו בודאי חילוקי־דעות רבים, אך הלואי ונראה כולנו את המטרה.

– מה דעתך על תנועת הפועלים בישראל כיום?

– תנועת הפועלים בישראל עזבה את דרכו של א. ד. גורדון והלכה בדרך הריכוז כלפי מעלה, במקום להטיל את עיקר המשקל ואת עיקר האחריות על היחיד ועל היחידות הקטנות. בזה אבד לה חלק גדול מחשיבותה לעולם.

– מדינת־חוק או מדינת־הלכה, מה עדיף?

– מדינת־חוק הרואה את עצמה כמצב של מעבר ושואפת להיות פעם שוב מדינה של ההלכה, כשההתחדשות של ההלכה תאפשר זאת.

– מה הביאך לחב"ד?

– אני מעריץ את דרך חב“ד, אך עדיין אין אני רואה שתנועת חב”ד פותרת את בעית התשובה בישראל. אין בה סינתיזה עם הרוח של המערב, היא עדיין עומדת בתקופה שלפני ההתבוללות ולפני האמנציפציה. אך הרוב הגדול שלנו עבר את דרך האמנציפציה וההתבוללות באירופה, עם כל הטוב והרע שיש בזה. סימן חיצוני בולט להבדל כאן היא עמדת האשה. אני חושש שכאן עיכוב רציני, אשר יעכב את ההשפעה של חב"ד על היהדות כיום.

– מה דעתך על התנועה למען גיור עמים?

– הנני שולל בתכלית את התנועה לגיור, כשם שאני שולל את פעולת המיסיונרים בתוכנו. אם לגייר – נגייר את עצמנו. אסור לעקור אדם ממטרתו הדתית. “כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו, ואנחנו נלך בשם ה' אלוהינו לעולם ועד”. (מיכה ד‘, ה’).