אמר פרופ' אברהם יהושע השל בכינוס העיוני: כשם שמוטל עלינו להיות בני־אדם כך אנו חייבים להיות יהודים. כל הפורש מן היהדות מאבד את עצמו הרוחני לדעת. כשם שאי־אפשר להחליף את הגוף כך אי־אפשר להמיר את צלם האלוהים. לכל אומה יש דת, שקיבלה מידי אחרים. ואנו העם היחידי, שהוא ותורתו אחד. כל חלקי האומה, לא רק יחידי־סגולה, נעשו לנושאי האחדות הזאת. בעמדנו ביהדותנו – אנו פועלים ויוצרים יותר לטובת העולם מאשר על־ידי תרומות־מדע חשובות, שאנו תורמים לתרבות הכללית. הבעיה העומדת לפני כל יחיד ויחיד בישראל היא: איך יחיה אדם בפני הפלא? איזו היא דרך ישרה שיבור לו היהודי, דרך תפארת לקונו ותפארת לו, נאה ליהודי ונאה למסתורין?
פרופ' השל, המרצה בפילוסופיה של היהדות בסמינר שכטר בניו־יורק, אינו פנים חדשות. כל הדן בכבשונה של היהדות מכיר את משנתו של הוגה דעות מובהק זה, את מחשבתו המקורית האמיצה, המעיזה למצות את המסקנות עד תומן. עליתו לירושלים לא באה, חלילה, להורות הלכה. “מי אני – אמר – שאבוא לפסוק הלכה? מי יאמר שהעליה לישראל ובנינה, שכל איש החי בישראל אינו עדיף ממיטב האישים, החיים עדיין במרחקים? אלא שסבורני, כי גם שמירת השבת והנחת תפילין צורך נפשי לאדם מישראל, ממהות חייו”. פרופ' השל הוא מן הדמויות הבודדות של הדור, המחפש להחזיר לאיש ישראל את החוויה הדתית, אשר במרכזים רבים ומטעמים שונים נסתלפה דרכה. חיפוש זה כורח הוא לידיעת טעם קיומנו ויעודנו בדור שאירעו לו שלושה דברים העומדים ברומו של העיון – השואה, המדינה ושידוד המערכות – שהם הם גופי תורה ובני־אדם תוהים בהם. “לפעמים מרגישים כאילו נסוכה עלינו רוח תרדמה, ותהי לנו חזות הכל, כדברי הספר החתום. בני־אדם נותנים דופי בכל ואומרים: אין בבנין הארץ כל גדולה ופלא. כל המפרש את תולדות ישראל על פי הפשט עושה אותן פלסתר. מבחינה מעשית, על פי השכל וההגיון, לא היתה תקוה לשאיפת הציונים. השאיפה הציונית לא היתה אלא אגדה או חלום, ולדעת אנשי־השכל – אין למדים מן האגדה, ודברי חלומות לא מעלין ולא מורידין… אלא מה שלא יעשה השכל יעשה החזון.”
בוקר. חמה של שלהי־אב בערה כאש אוכלה. תר פרופ' השל פינה מצלה בגן הבית שבירכתי ירושלים והיה כמשיח צערו עם עצמו על "שיהודים הבאים מכאן לאמריקה אינם רואים ענין להתקרב אל חכמי ישראל ולסופריו.
תלמידים מישראל השוהים שם מתרחקים מן הציבור היהודי, פרט לבודדים. אלה מבקשים יותר אחר אמריקה מאשר אחר יהדות אמריקה".
אמרתי להמתיק נימת העצב שבדבריו: “אל נכון מצויים חכמי־ישראל שבאמריקה בקשרי אגרות ומכתבים עם חכמי ישראל וסופריו, ועתונים וספרים הבאים מן הארץ תחליפין הם לגרש את הבדידות”.
הפטיר איש שיחי: “אדם כמותי מתקשה בחליפת מכתבים, וכשאני לעצמי הריני רוכש ספרים עברים לרוב המופיעים בישראל”. אלא שאף בכך אינו רואה קורטוב של נחמה, לפי שאפשרויות רבות גנוזות למען הפצת הספר העברי ולמען תרבות ישראל באמריקה – ואין עושים.
רגע שתק. נתן בי עיניו הטובות, רחומות ונוגות, ואחר העיר בנחת, ודבריו השרו אוירה של רגיעה והשקט והתמזגו באיוושת הרוח: “יקרים לי בני ירושלים. יודעים הם לקרב, להשרות אינטימיות, אף בפגישה ראשונה”. וכאורג מחדש הגיגים, שנקטעו מחמת ענין של מה בכך, הוסיף ואמר: “אל נכון תשמח מאוד לשמוע שזיקת יהודי ארצות־הברית לישראל עמוקה היא עד מאוד, יותר מכפי שאפשר לשער, נכס נפשי זה מן השרידים שנותרו, מאחדים כל שכבות העם”.
–ומה הפלא? – אמרתי – יהדות זו מתערטלת מכל ערכי היהדות, ולא נותר לה עתה אלא היאחזות בישראל כבתקותם האחרונה.
– ולא היא – אמר פרופ' השל – לזיקה זו משמעות עמוקה יותר. ישראל יקרה ליהודי ארה"ב מאוד, והם רואים בה ערך גורלי מקודש, להוציא אותם מעטים שונאי־ציון. תקומתה של ישראל – תקומת העם כולו היא. אותה זיקה רגשית היא, אמוציונאלית, אלא שלא על רגשות בלבד יחיה האדם. כשם שחובת ישראל להשפיע על הגולה כן חובת יהודי הגולה להשפיע על המדינה. על יהודי הגולה לא רק לקבל, אלא אף לתת. לא יכון בדק־הבית בתפוצות בלי התקשרות בארץ־ישראל, בלי אוירה דארץ־ישראל. וחובות היחיד בתפוצות – משמע לא רק לתת, אלא גם לקבל השראה מציון, אמונה מציון.
דומה, שנקלעה השיחה אל חופים עלומים. עמדה השאלה בכל תוקפה; “והעליה מהתם מה יהא עליה”? אך שוב האירה מחשבתו של האיש, אמר והסביר: "הדת, הרעיון האלוהי – זהו הדבר שהיהודי המאמין מחשיב ביותר בעולמו. ואילו כיום מהי הדת האוניברסאלית, אם לא ההצלחה האישית, שהיא למעשה עבודת־אלילים מודרנית, אלילות שאינה מנחילה לאדם לא אושר ולא שלוה פנימית? אדם רודף אחר האושר, ואילו האושר בורח ממנו והלאה. לא כן מדינת ישראל ובנין הארץ. אירוע זה המתרחש כאן אינו מושתת על מושגי האלילות האמורים. שהרי ביסודו הונח הרעיון של הצלחת האומה כולה. תאמר, מה המיוחד שאני רואה בארץ? אשיב: כאדם הנאמן למסורת היהודית הייתי כל ימי שקוע בעבר העשיר, ואילו בישראל אני רואה בנין העתיד. האלילות ענינה בהווה. מכאן שכל בעית עליתם של יהודים מאמריקה תלויה בשינוי ערכין, במהפכה רוחנית פנימית. אין גם להתעלם מעובדת המציאות, שעליה לארץ־ישראל משמעה ויתור על כמה וכמה דברים חשובים לאדם, וביחוד מבחינת הסגידה לאלילות – ההצלחה האישית, הנוחיות וכיוצא באלו.
פרופ' אברהם יהושע השל הוא יליד וארשה, קנה תורה בישיבות עיר־מולדתו ופילוסופיה באוניברסיטת ברלין. חיבוריו שנתפרסמו בעברית, אנגלית, אידיש וגרמנית מקיפים י“ג ספרים, ועוד מחקרים שלו פורסמו בכתבי־עת רבים. ראש וראשון למחקריו – “חיי הרמב”ם ותורתו”, בו מפריך הפרופסור דעה מקובלת, המיוחסת ל“מורה”, לגבי שלטון השכל. אדרבה, טוען חוקרנו, הרמב“ם הרגיש במגבלות המחשבה ונסמך יותר על האינטואיציה. אחד מסודות חייו של הרמב”ם היא האמונה בהשראה נבואית. מכאן נתבקש מאליו חיבור שני – “הנבואה” ומהותה תוך חיפוש אחר המשותף והמיוחד שבתופעות שונות בחיי האדם. בפעם הראשונה עשה איש ישראל מאמץ לקבוע את תודעת הנביא כפי שהיא משתקפת במקרא, ובניגוד לדעות חוקרים, המוצאים סימוכין בין נביאי ישראל לתופעות זהות אצל אומות העולם, קובע השל שהנבואה הישראלית אין לה אח ודמיון אצל שום אומה ולשון. מחקרים רבים אחרים מייחד פרופ' השל לפילוסופיה של ימי־הבינים, ל“מקור חיים”, לאבן גבירול, לתורת ההוויה של סעדיה גאון. על יהדות מזרח אירופה פרסם מחקר בשם “לה' הארץ”, בו ניסה למצות דמותה הרוחנית של היהדות בתקופה של אלף שנים. ביצירת ספרים, קובע פרופ' השל, עלתה תקופת ספרד על תקופת אשכנז, ואילו מבחינת תרבות פנימית־רוחנית לא היתה כתקופה האשכנזית וכאן הסמיך ושילב הרב סיפור חסידי:“מעשה בבעש”ט ותלמידיו, שבאו לראות את ר' ליבר מברדיטשב ולא מצאוהו בביתו. הלכו לשוק ומצאו את ר' ליבר משוחח עם גוי. אמר הבעש“ט לתלמידיו: גוי זה אליהו הנביא הוא”. תמהו התלמידים. אמר להם: כסבורים אתם שר' ליבר זוכה לגילוי אליהו? ולא היא. אליהו זוכה לגילוי ר' ליבר. "כן אומר אני בספרי: במעמד הר סיני זכו היהודים לגילוי השכינה, ואילו בתקופת אשכנז זכתה השכינה לגילוי ישראל.
על שני עיקרים, אומר פרופ' השל, עומדת היהדות – על ההלכה ועל האגדה. או על הקבע ועל הכוונה. לא יכון זה בלא זה. פרישה מהלכה או מהאגדה – כמוה ככפירה. אגדה בלי הלכה, כוונה בלא קבע – כפנימיות בלא מעשה, נשמה בלא גוף. התחיה הרוחנית של ישראל תבוא מתוך יחסי–גומלין שבין ההלכה והאגדה, אגדה משמעה – לא רק ספרות, אלא גם השראה, חיי נשמות שבכל דור ודור. שתי מסילות למחשבה האנושית: דרך הביטוי ותגובת היחיד לחיי המציאות; ודרך אחרת – האמפטיה, כלומר, חדירה לתוך המציאות, אל מהות הדברים, אל מעבר הנראה לעין. כן צריך להיות יחס המחשבה היהודית ליהדות: ביטוי עצמי וחדירה אל המקורות, להבנה הפנימית. שעה ארוכה ישב הפרופסור והיה כמעיין המתגבר. משנתו סדורה בפיו, מחשבתו בהירה, גדושת הברקות, בקיאותו במכמני היהדות מפליאה, דבריו שמחים והולכים בתפיסתם הנועזת, בגילוייו החדשים בתורת היהדות. התעכב ביחוד על שני ספריו החשובים ביותר: “לא גלמוד האדם” ו“האל מבקש אחר האדם”. בראשון עושה המחבר ניתוח של התודעה האנושית, אשר שתי פנים לה – האחת הנראית, הניתנת לניסוח ולביטוי, והאחרת שהיא למעלה מן הנתפס והמוחש. אם מעמידים את הדת על הביטוי בלבד – הרי הופכת זו לדוגמה נטולת־נשמה. ואילו שאיפת האדם היא ההתעלות אל תעלומת המציאות, בחינת “למנצח לבני קורח על עלמות שיר”, או מדברי המדרש: “מעולמים הדברים שראינו, אין אנו יודעים מה ראינו”. חש אדם באותה התעלמות ואינו תופס אותה בממשות, נבצר ממנו להסבירה בדפוסי ההגדרה־ההכרה. אך זו קיימת. בראשית היה התמהון, הפלא, המסתורין שבכל הימים ובכל התקופות, ואחת הבעיות של המחשבה הישראלית היא: איך יעמוד האדם בפני פלא החיים, כיצד יתאים מעשיו למאורו של עולם?
הטראגדיה הגדולה בדת ישראל נעוצה בכך, אומר הרב, שנשתכחה נשמתה ולשונה. מכל הדתות שבעולם אין לך דת, שהיא כל כך נעלמת, וככל שייראה הדבר תמוה, בלתי־מובנת, לא ידועה ליהודים, כדת ישראל. על אף כל העושר והקדושה שביהדות שנשתמרו בספרותנו – העיקר עדיין לא בא לידי ביטוי. אפשר ללחוש עליה מפה לאוזן, להשיחה מלב אל לב, לרמוז ברמז, ברחשי אהבה, בגוון ובנעימת הדיבור. מכאן חוששני, כי ההתבוללות הרוחנית שלנו, הדרך לפרש את המורשת שלנו בקטגוריות של תרבויות זרות – עלולה לגרור שתישכח, חלילה, מישראל כל התורה שבעל־פה. כל יהודי האומר "אין לי אלא תרבות חילונית – גם תרבות לא תהיה לו. ספרות ושפה – כלים הם, ולא אורות. האם בצל יהדות שאינה אלא תרבות חילונית נחיה בגויים? מכאן שלמורשת האשכנזית שלנו ערך חיוני. כי רק בם גשר פנימי ומגע נפשי קרוב.
ספרו “האל מבקש אחר האדם” הוא בן שלושה חלקים ודן בתפיסת היהדות את האלוהות, בנבואה ובמצוות, תורת הסמליות ובקורתה, ומראה על הזהות והקרבה שבין האל לישראל וישראל לאל. ומחקרים רבים פרסם פרופ' השל בתולדות החסידות, ביחוד בדורו של הבעש"ט ותלמידיו.
אך דומה, שלא בא ר' א. י. השל לכינוס העיוני אלא כדי לחפש בפנס אחר היחיד בישראל. שהרי “כל יחיד הוא עמוד, עליו נשענת עתידה של היהדות. חייב כל יהודי לומר: בידי נתון עתיד כל האומה. כל יהודי הוא עם ישראל בזעיר־אנפין, הוא נושא בקרבו את נשמת כל האומה. אם לא נבנה את בית היחיד בישראל – לשוא נעמול בבנין האומה”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות