בערב הושענא רבא ראיתי את שלום אש מהלך יחידי ברחובה של ירושלים. בלוריתו הכסופה הסתלסלה לצדדין ועיניו העצובות של מחבר “קדוש השם” ו“בעל התהלים” רק לעתים הביטו נכוחה. אותה שעה חשתי בצער של שקיעת דמות יקרה שפרנסה לבבות של יהודים שוחחתי בפרשה זו עם צבי וויסלבסקי. והוא הזכיר מעשה שאירע בקהילת ישראל ליברלית בברלין בימי המלחמה העולמית הראשונה. וכך היה מעשה: הקהילה ערכה בבית כנסת אחד נשף־הקראות מן התנ“ך לטובת מוסד ציבורי מלחמתי. קהל רב היה שם לאו דוקא רבנים ויראי שמים. קריינית נוצריה פתחה במזמורי תהלים. אולם לאחר כך כשביקשה לקרוא ב”ברית החדשה“, זנק החזן הליברלי לארון הקודש, ופרץ בזעקה גדולה: “שמע ישראל”! כל העדה קמה וענתה אחריו: “אחד הוא אלוהינו, אחד הוא אלוהינו”! היה זה לי רגע של קדוש השם, העיר וויסלבסקי ועבר לספר מעשה ששמעו מפי ד”ר ע. אולסבנגר: יהודים ירודים בהודו לא ידעו במשך מאות בשנים ספר עברי, אף ספר תורה לא היה בידיהם ולא היו מקיימים אלא מצוות מעטות, שעברו אליהם בירושה מדור לדור. באו אנגלים מסיונרים והגישו להם כתבי־הקודש ו“ברית החדשה” בכרך אחד. אותם יהודים לא היו יודעים לא במקרא ולא במשנה ולא בפוסקים; שרידים מועטים מבית ישראל שנתגלגלו לשם ושכחו לאט־לאט את תורתם ואת מנהגי חייהם. אך חוש נכון הדריכם לקבל רק את כתבי הקודש של ישראל.

יש ואתה תמה, מפני מה הרחיקה היהדות את פילון וקדשה את הרמב“ם, קבלה את אבן גבירול, את חסדאי קרשקש, את הרלב”ג ודחתה את שפינוזה. חוש רואה נכוחה מנחה את היהדות לקרב את ההולם לרוחה ולדחות מה שטעון דיחוי. מבחינה זו יש לדון על כל הפולמוס, שנתעורר מסביב לספר “האיש מנצרת” של אש.

כל אימת שצבי וויסלבסקי דן באיזו סוגיה הריהו מפליא בצלילות מחשבתו, ומה גם כשהדברים נוגעים לכבשונה של היהדות. אותה שעה עיניו מאירות ונוצצות בשמחה ואין הוא מרפה מן הנושא עד שיורד לעמקו. הלוכו מתון־מתון, אך בבטחה, עיניו תרות לכאן ולכאן כמבקשות ידיד ורע לפרוס בשלומו. על גורל הספר בימינו הוא סח בחרדה. לפנים – ספר ראוי לשמו היה מאורע. ואילו היום – נוטל אדם ספר ומעלעל בו, מעיף עליו מבט חטוף כרוצה לגמור את כל התורה על רגל אחת. ואנו בארץ נוהים אחרי הלעז. כל שהלעז גובר כן גדלה ההתעניינות: "צא וראה, מה מעטים עיינו במסכת של יחזקאל קויפמן ותהו על “גולה ונכר”, או על “תולדות האמונה בישראל”. איזה כושר כתיבה, איזה כוח ביטוי.

מהלך רעיונותיו של וויסלבסקי אינו תלוש מן המציאות, אינו מרחף בעולם המופשט, אלא מעורה בקרקע המציאות והוא סומך לכל סברה פרק של נסיון, שלא רק על עצמו בא ללמד – אלא על כלל גדול בחיי החברה. משנדרש לפסוק פסוקו על מהותה של חברתנו סח גם כן מעשה שהיה. – נתיתמתי בילדותי, ומיצר הייתי על שהיתומים יושבים בבית הכנסת על ספסלים מרוחקים. נתקנאתי בילדים שישבו עם אבותיהם ב“מזרח”, קנאה אחת שהיא שתים. לימים, אחר תום מלחמת העולם הראשונה, נזדמנתי שוב לעיירתי ושוב עמדתי ליד הדלת של אותו בית כנסת. אותה שעה ניגשו אלי בעלי הבתים ואמרו: “ר' יהודי, אל תבייש אותנו – עלה”. עליתי. לפתע הרגשתי כי העיקר מבית הכנסת חסר – “המזרח” נעלם. ולא שבית הכנסת עמד עני, אדרבה, היה יותר עשיר, בני אדם נתנו דעתם על הנקיון, אך העיקר “המזרח איננו” – לפי ש“כל העולם” נדחק למזרח". הנמשל: יהדות מערב אירופה. זו עשתה כל שיכלה כדי להכנס לתוך החברה האירופאית, ולא נתנו לה. וכשנכנסה שוב לא היה טעם כי “המזרח” – החברה האירופאית – כבר לא היה, בא ערב־רב.

כל שדנים על מהות תקופתנו, ימי קבוץ גלויות, אי אפשר שלא לשקוד על משנתם של בני עליה מישראל, שלא רק הציצו בפרדס של חיי החברה, אלא גם נטעו בה נטעים. וויסלבסקי עמד להעלות את דמויותיהם של בני העליה האלה בחיבורו ובראש גיאורג זימל וגומפלוביץ. האחרון ייסד את תורת הגזעים הרוחנית ובמקצת גם הפיזית. הוא שנדרש למסכת זו של מיזוג שבטים לעמים. ממנו אפשר ללמוד גם על בעיתנו, כלומר, שהכפיה של מיזוג אינה כפיה; “לא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני אלא יאמר: רוצה אני שאתה תכפה עלי”, זו אחת הבעיות החשובות ביותר של הסוציולוגיה העברית, כל מיזוג אצלנו אין משמעו הבלעה בהוייתנו ובמחשבתנו, שהעלינו מארצות אחרות. הספרות העברית החדשה, שכולה נוצרה על אדמת אשכנז לא יצאה לכלל חוקת חיים, כמו השולחן ערוך, שנתפשט בכל מקום שהיה ישוב יהודי אם כי לא היו רכבות וכל שכן לא מטוסים ורדיו. הספרות החדשה לא יצאה לכלל חוקה כזו, וזה חייב לשמש לנו גורם לחשבון אחר לגמרי של נפשנו ועליתנו בספרות החדשה, שזכינו לה.

השאלה היא מהי הקרקע המשותפת של שבטים שונים מישראל? כאן תתבהר מאליה גזירת הוייתנו לאן ומאין. יש לדבר לפי שעה בגושי־תרבות גדולים, העשויים להתקבל גם על דעת חילונים מישראל ועל דעת אלה שאינם חילונים. ראשון ספר התנ“ך, לא רק כספר העבר, אלא כספר ההווה והעתיד. או ספר האגדה, כל מקום שאנו נפתח בו, כל שבטי ישראל יהיו שותפים לו, כשם שהיו שותפים לשולחן ערוך ולמשנה תורה להרמב”ם. איש ההוויה והמשורר הגדול, שקם לישראל, ביאליק, הרגיש בדבר והניח יסוד לספר האגדה שלו. בלשונו של ביאליק היו כמה חתימות. נדרשתי רק לסוגיה החילונית ולא נדרשתי לעצם המהות. זו היא סוגיה חמורה העתידה להעשיר את ישראל מכאן ולדלדל אותה מכאן. להעשירה: עצם הזיקה, כל כמה שתעמיק הזיקה של האדם מישראל, מקורות ראשונים, היכולים להבריא את הקרקע, שתגדיל ותשגשג את התרבות העברית החדשה, כן תגדל הטרגיות של המיזוג וכן ירבו פירותיה. גם הפגישה החדשה של האומה הישראלית עם התרבות העולמית, שעיקרה גדל וצמח לא בשדה ישראל, עתידה להתגלגל בבעיה עצומה: פגישת עצמיות בעצמיות (ולא ויתור על עצמיות המזדווגת לעצמיות זרה, כדרך שעשתה ההתבוללות היהודית הרוחנית), עתידה לשמש פתח לדרמה אנושית כבירה, ואולי לטרגדיה אנושית עצומה. הטרגיות פעמים מתחילה ועוברת דרך כל האיסטדיות של היצירה. וגדול לעתים שכרה לעתיד מן ההפסד של היום. התנגשות זו כונסת בתוכה הרבה אפשרויות גדולות וחזקות, ויהי רצון שהן תהיינה לברכה לתרבות ישראל ולהמשך הוייתנו הנצחית.

*

דברים אלה מביא ד“ר צבי וויסלבסקי בראשית מסתו “האצילות בישראל” שהקדישם לרבו הנערץ ברון דוד גינצבורג. טול מכאן שם הרב ומצאת דמות דיוקנו האצילה של התלמיד בימי הנעילה של חייו. כל שבא לפקוד את ד”ר צבי וויסלבסקי להשיח עמו, “להתפלל” במחיצתו, מצא הדמות המופלאה הזו מתפשטת מכל גשמיות, רואה עולם ואדם ראייה שברוחניות, פניו החיוורים הביעו כאבים ויסורים שכבשם ועצרם, שפעו והאירו באור תורה של אדם המעלה בישראל, שאהבת החכמה ואהבת הבריות השתלבו והתמזגו לאחד שבנפשו. נוחם רב שאב מכל ביקור של ידיד ורע, והיה מפליג עמו בשיחה ודן עמו בכבשנו של עולם הרוח, דרכי ספרות, מנהגי חברה, נפתולי אדם. ועיני ד“ר צבי וויסלבסקי היו מושפלות קמעא, מתוך הצניעות ומתוך הענווה, מרכין ראשו הרכנה שהבליטה יותר קומתו הזקופה התמירה, ראש יפה ומצח אציל, בזויות הפה ובעיניו עלה חיוך לבבי, משל אדם אסיר תודה לאל ולבריותיו. שיחה עמו, שקולה היתה ברמתה למסותיו; מחשבתו היתה תמיד ערוכה וסדורה, תורה שבכתב ותורה שבעל־פה ללא חציצה בינותם,זכות וטוהר בפנימיותו ובחיצוניותו, דמות בעלת תרבות עמוקת־שרשים, שליט שליטה מקיפה במכמני היהדות, ותרבות עולם, בעל זכרון מופלא. סיפר פעם: בסיימו את האוניברסיטה בברלין, עמד לפני בחינות. אמר לו הפרופסור בוחנו: “אין לי שהות לבחון אותך, סורה־נא לביתי ונקיים שיחה על כוס תה”. עשה כמבוקש וכתום השיחה פסק הפרופסור: “עברת את הבחינה”… והלא, כל ימיו נראה האיש כעומד לפני מבחן, בוחן עצמו ומחשבתו לאור ערכי־חיים מתחדשים, ביקש פתרונים למבוכת הזמן. על ציר זה סובבים חיבוריו: “ערובי רשויות” – על אישים ותורות; “חבלי תרבות” – מחקר סוציולוגי בבעיות אומה ולשון; “במזל מאדים” – הדן במשבר הרוח במלחמת העולם השניה. אף שדן על “יחידים ברשות הרבים” ולן במשנתם של סופרים ומשוררים והוגים, מקיפה – ראייתו תחומים אנושיים רחבים, מפליג אל אפקים רחוקים. כאיש הגות מקורי, עמדו לוויסלבסקי גם כליו הלשוניים העשירים והמדוייקים, שנענו לכל מושג התפתחות המחשבה המודרנית, לכל שארג והגה על חבלי עולם וחבלי אנוש. חומר ורוח, תהפוכות דור התועה ומבקש נתיב ומוצא מן המבוכה. בסידרת הרצאות באוניברסיטה העברית, שכינסן לאחר מכן בחוברת “עיון” (חוב' ד' תשי"ג), ניתח ד”ר צבי וויסלבסקי שרשי המשבר, שפקד את העולם על כל גילוייו, במדיניות, בכלכלה, בחיי ציבור, במשפט, במוסר, במדע ובהשקפת עולם ומבקש דרך התשובה אל האדם, אל היחיד ואידיאליו, אל אמונתו כמלפני “תנאי ראשון לקיומה של תרבות. כיבוש הטבע ועשייתו שימוש לצרכי בני אדם נתמלא בדורות האחרונים במידה שלא היתה בשום תרבות אחרת מוכרת וידועה”, והוא הוסיף: “כלום גם גיבושו של האדם, זה כיבוש שעליו אמרו חכמינו: איזהו גיבור הכובש את יצרו, שמו כיבוש אמיתי? כלום יש בידי הפסיכיאטריה של הסעד החברתי ובהישגיה של המלחמה בעבריינות לשמש בכהונה זו של כיבוש האדם את עצמו? ומה משמעותו של כיבוש זה, כיבושו של האדם? הווה אומר: היא השאיפה לאנושות, שבה כל פרט ופרט שולי על עצמו לעצמו. דומה שהאדם בן הדורות האחרונים, זה שהגיע לידי שיאים בהשתלטות על הטבע, על החומר, מסרב להשתלט על עצמו, והרי הוא דוחה מעל פניו כל מה שהוא יתר־טבע שבו”, והוא בוחן טיבו וטבעו של האדם על ניגודיו ולבטיו שנגזרו עליו, בהיותו נקלע והולך בכף הקלע מריבוי לאחדות ומאחדות לריבוי, מכיסופי נצח להנאות־רגע, מן היחסי והזמני החולף אל הנצחי, הגמור והמוחלט, קובע כי מתוך יהירות יתירה ראה דור זה את אמיתותיו כאמיתות עולם ואמר לכפות אותן כדת ובאמונה לכל הדורות ולכל הזמנים. “וכאן באה האנדרלמוסיה הגדולה. השאיפה הגדולה, העמוקה, הטבעית אל השלמות, אל הכולות, היא שהעבירה אותו על דעתו שלו, היא דעת התבונה ועל דעת קונו שרק לו נאה ויאה השם המוחלט”.

ביקרתי את ד“ר צבי וויסלבסקי שבועות ספורים לפני פטירתו, ושטחתי לפניו בקשת העורך להביא מברכת עטו דברים לזכר ידידו ורעו מנוער הפרופ' שמעון רבידוביץ ז”ל. ישב האיש בכורסתו והיה כאוזר שארית כוחותיו, שמא יתרחש הנס ויעמדו לו כוחות על אף חולשתו למלא הבקשה. נתגלגלה השיחה כך, שעוררתני להציע עצמי ולרשום מפיו את הדברים. אורו עיני האיש, ועד מהרה החלו דבריו שופעים ונובעים כמעיין המתגבר, והוא לא החזיק בידו כל ספר, כל פתק וכל רשימות לרענן זכרונו. דיבורו היה שקול ומדוד, שלם בנתינתו הראשונה, אמן ואדריכל, שידיו אמונות לעצב הדמות שנרקמה ועלתה תחילה במחשבתו ויצקה אותה יציקה ועשאה קבע. לפלא היה הדבר מראה האיש וגופו החלוש, שהלך ורפה מיום ליום,כאוב, ואילו מחשבתו צלולה ובהירה, העלה פרטי פרטים של זכרונות וקטעי שיחות ממחוז מכורה משותפת עם רעו ועד התחנות האחרונות של שמעון רבידוביץ בשדה המחשבה היהודית והעולמית. ההכתבה היתה בשלושה או בארבעה המשכים ובמשך שבוע אחד. מאמץ רב עשה. סיים. צפה על פניו ארשת של סיפוק וקורת רוח, כאילו מילא משאלה כמוסה, שהיתה עמו מכבר, ועתה הגיעה שעתה ונתמלאה. “מי יתן, העיר כמתפלל בקולו הרך והענוג, ואזכה לקיים נדרי גם לגבי יוצרים וסופרים ואנשי הגות אחרים, לצרפם ב”יחידים ברשות הרבים".

כאשר אירע לכמה מידידי נפשו ורעיו מנעורים, שכמהו להוראה באוניברסיטה העברית, כן אירע לד“ר צבי וויסלבסקי. אותו גורל נבו. במעמקים כססה וקננה השאיפה לזכות ולכהן בהוראה בהיכל הרוח הנישא של ישראל ולא זכה. ומאידך, נקלע אל כף הקלע: פרופיסור ישיש וזר הפציר בו לקום ולהורות באוניברסיטת ברלין, מלחמה קשה נלחם עם עצמו ונפשו עד שהחליט שלא להיענות לבקשה ולא לדרוך על אדמתה של אותה ארץ שנואה. ואת מלאכת “ההוראה” לא נטש, הוא פנה אל אותה “אוניברסיטה” הפתוחה לכל הציבור הרחב, זו שאינה יודעת כתלים ומסגרות, סייגים ופורמליות, את תורתו וכל שהגה הפיץ לכל רוח. בנדיבות. ציר דלת ביתו סבב בלא הפוגה. מכתבים והזמנות באו אליו מכל במה ספרותית והגותית לקשט את גליונותיהם מפרי עטו של ד”ר צבי וויסלבסקי. ככל שחלה וכחש הגוף, כן חזקה ונתעצמה רוחו. עוד לפני עשרות שנים אמר: “כל יום הוא מתנת אלוה לי”. כבר אז חש בימים הקשים שנכונו לו: “מיחושים לי בחלק זה של הגוף ומיחוש בחלק אחר, כמעט ובלא מתום”.

את כל חייו ראה כמתנת אלהים. אסיר תודה היה לכל יום, שזכה לחזות בזריחתה של חמה, לחיים. נדיב הרוח היה. ועברו עליו ימי מצוקה. כתב מסה על פרויד ומסרה לאיזו מערכת ואין יודע גורלה עד היום, תרגם הגיוני גתה ושלח להוצאת ספרים אחת ועד יומו האחרון ציפה וייחל למענה, והמענה לא בא. תרגם את “הקאפיטל” לקארל מרכס לעברית ושכרה של מלאכה מפרכת זו בה השקיע שלוש שנים מחייו – מצער עד לכאב.

ד"ר צבי וויסלבסקי לא נהג לקבול על גורל חיים. עשיר היה ברוח. כל שנתן והעניק בעין יפה העניק, ברחבות לב, במאור עינים:

מאור שנגנז.