“האדם דומה לכנור: אם הוא שלם בלי פגם, הריהו מנגן”.
“במה שנוגע לעצמו, יש לאדם לבכר את הנשמה לזולת – אין לוותר על הגוף, כי ‘העולם הזה’ של חברך הוא ‘העולם הבא’ שלך”,
(ר' ישראל מסלנט).
“אין בן חורין אלא מי שהצליח להגיע אל עצמו”.
(ר' יוזיל).
קליפות הרבה עוטות חיינו ברוחניות כבגשמיות. לא אחת מבקש אדם להשיר מעליו הקליפות ורבדי אבק־חיים המצטברים עליו ערימות־ערימות; מבקש אדם לטהר עצמו, לתור לו שלווה קמעא, ולהימלט מן המהומה אל היחוד עם עצמו.
עמדתי בחדרו של בית בירכתי רחוב מרכזי בירושלים. מן הקירות ניבטו תמונות מעשה־אמן, דמויות של יראים ולמדנים, שפניהם מאירים. הריהוט בחדר – צנוע: שולחן כתיבה, ספה חצי־גורן עגולה, שולחן קטן, איצטבת־ספרים. הספרים אינם מרובים. ניכרת כאן ידו של בררן ואיסטניס האומר: “לאו כל ספר זוכה להימנות עם פמליא נכבדה זו”.
שעת דמדומים. השמש שקעה, אך מבעד לאשנב עוד מבהיקה חומת ירושלים.
את האיש שביקשתי לראות, אחד משיירי תנועת המוסר, לא מצאתי אותה שעה. אך מתוך שיחה עם האשה למדתי משהו על האיש. הוא נולד בשקודביל פלך קובנה. בעודו ילד היה אביו נוהג לקחתו עמו ב“ימים נוראים” לקאלם, להתבשם מאוירת ימי־חשבון הנפש ומתורתם ותפילתם של מאורות גדולים, אדירי המוסר.
אך הנה נכנס האיש לחדר מתון־מתון בהילוכו ובדיבורו כדרכם של תלמידי־חכמים. השיחה נשתזרה במקום שנפסקה, והיו דבריה שמחים והולכים על המוסר בישראל ועל אותה תנועה מופלאה שהרעידה לבותיהם של המוני יהודים, לפני חמשים ולפני מאה שנה וששרידיה חיים עמנו היום. היה האיש מספר על הבית שהתאכסן בו עם אביו ב“ימים נוראים” בקאלם, היה זה ביתו של ראש הישיבה, בית המבהיק בנקיונו. מוקף גדר גבוהה של עץ. שקט שרר באותו הבית.
שלוש אסכולות היו בתנועת המוסר, וכל אחת ואחת הצטיינה במסירותה, בנאמנותה ובהתלהבותה. זו של קאלם, אמר, היתה מצויינת בנימוסיה, הקפידו על טהרת גופם ונקיון לבושם וביקשו להיות שלמים עם עצמם ועם הזולת. המוסר’ניק של קאלם, היה נזהר שלא להוציא מפיו דבר שאינו נאה, לכעוס או להביא את הזולת לידי רוגזה ועגמה; הוא החמיר כלפי עצמו במצוות שבין אדם לחברו. אנשי המוסר של קאלם לא ביקשו להביא תיקון לעולם. כל אחד ביקש לתקן את עצמו, את מידותיו הוא. חברותא של אמת, קשרה אותם אהדדי, ויושבי ערים אחרות היו נפגשים אחת בשנה בקאלם, ובין פגישה לפגישה עמדו בחליפת־מכתבים. ידועה היתה אסכולה אריסטוקרטית זו ביפי–רוחה. בתלמוד תורה בקאלם לא נמצא ספסל ועליו סימן של אבק. ולא רק משום זהירותם בנקיון אלא כדי שלא ידבק האבק בלבוש הזולת. הסדר והשקט מלבר ומלגו היו מסימניה של אסכולה זו. מספרים על בנו של ר' שמחה זיסל, שבא לבקר פעם את בנו, שלמד בישיבה. לא מצא את הבן. נתן האב עינו במזוודתו של הבן, ומצאה ערוכה וסדורה כהלכה. הסיק: “שלום לבן” …
שונה ממנה היתה אסכולת המוסר’ניקים מסלובודקה. הישיבה כללה ארבע מאות או חמש מאות תלמידים, שבאו מקצוי־ארץ. שיטת מוסרם היתה פסיכולוגית־פילוסופית. את כל התורה, וביחוד את מעשי האבות, העמידו לנגד עיניהם מבחינת שיפור המידות. לא בטיפול האינדיבידואלי הושם הדגש, אלא בחברותא. אף אסכולה זו שאפה לשלמות האדם עם עצמו ועם סביבתו. מצויינים היו בני ישיבת סלובודקה בפיקחותם, וכרבם, “הסבא מסלובודקה”, ר' נתן נטע צבי פינקל, ידעו לעמוד מתוך מבט ראשון על טיבו של כל אדם חדש שנקלע במחיצתם. החבורה לבשה צורה של תנועה עממית והקיפה גם “בעלי בתים”. נערים בני י“ג וי”ד, ביקשו לאמן עצמם, לא רק שלא להיכשל במאכלות אסורות, אלא אף לרחוק מאבק לשון הרע, מכעס ומגאווה. ב“ימים הנוראים” היו מטילים “קבלות” על עצמם, מעין נדרים, שלא לבוא לידי רוגזה, להימנע מכל דבר של דופי, שלא לצער חברם ועוד הרבה “קבלות” למען אשרו של האדם. וסייגים היו עושים לעצמם. אחד החליט למשל, שבהרגישו כי הוא עומד לבוא לידי כעס, יסור לביתו להחליף בגדיו… כך עסקו “בתכסיסי מלחמה” עם יצרם כדי להזדכך ולעלות במעלות השלימות. לדידם, אין אדם רשע, אלא שיצריו תקפו עליו והוא נכנע להם, עד שמוציאים אותו מן העולם.
רגע נדם האיש. שאף רוח קמעא. ניכר היה, שעדיין לא הגיע אל העיקר, אל האסכולה השלישית, שעמה נמנה הוא עצמו ושנושא דברה המובהק הוא ר' יוזיל הורביץ. אישיות מופלאה זו, שבמחיצתה עברה עליו תקופת־חיים.
“זה היה יהודי נפלא, יפה, עליז ושמח”, קרא איש שיחי מן הכתבים שבידו. “כל תנועה מתנועותיו אומרת עליצות ורעננות של נער. אף כי כבר היה בזמן ההוא בן ששים ויותר. והעינים! את העינים האלה לא אשכח לעולם. מתחת לגבות צפופות ובולטות – זוג עינים פולחות שקשה לקבוע את צבען. פעמים נראו כחולות ופעמים ירוקות; פעמים חומות ופעמים אפורות. באיזו קלות היה האיש עובר מהבעה להבעה, ממצב רוח למצב רוח… שולט היה שלטון גמור ברמ”ח איבריו. ובעל רצון כביר היה, אישיות חזקה, מקסימה ומהפנטת. זוכר אני את שיחתנו הראשונה. טיילנו ברחובה הראשי של העיר. הוא לא דיבר אתי בעניינים רוחניים כלל וכלל… שאל אותי למשל מה דעתי על הבוץ בהומל, ואם יש טראמוואי במינסק. אולם בדברים בטלים אלה, הצליח לשלב אילו הערות פסיכולוגיות מחוכמות, שהיו מכוונות להשפעה לאחר זמן. זכורני, שעבר על ידינו זוג אחד, בחור ובחורה, שניהם צעירים. הם הלכו שלובי זרוע וצחקו במלוא פיהם. הוא תפסני בזרועי ואמר לי: “הסבור אתה, שאנשים אלה מאושרים באמת? יש להם צרות צרורות”…
תנועת המוסר של ר' יוזיל, הוסיף איש־שיחי, היתה תנועה עממית־פרולטרית, מהפכנית ומקיפה. סבורה היתה, כשם שחיזוק הגוף צריך התאמנות ותירגול, כן דרך הרוח והנפש. תנועה זו נתפסה לקיצוניות רבה ומתמיהה. לשיטתם זו קראו “השתוות”. הם ניערו חצנם מכל מנהג מקובל, מדרכי “נימוס” שנראו בעיניהם כמסלפים את אמת־החיים. הם פרצו גדרות וסייגים בחברה, כדי להרגיל עצמם להשתחרר מאימת “מה יאמרו הבריות?” מה שעשו, עשו ללא רתיעה ובלבד שיגיע האדם אל עצמו: “לא הגעת אל עצמך, אינך אדון למחשבותיך ולרעיונותיך… אינך מאמין? כלום יודע אתה במה אתה מאמין. והרי כל שאתה עושה, אינו אלא מתוך פחד, כמאמר הבריות, עיני הזולת הן ההורסות את האדם”…
בויכוחים בינם לבין עצמם ובהופעותיהם בשוק, אימנו את עצמם, נטעו בתוך עצמם רגש בטחון, שהוא הסימן הנעלה והנשגב של דביקות בבורא עולם. בעלי תנועת המוסר של ר' יוזיל ביקשו להיות שליטים בדעתם, לשאת ביד רמה את אמיתם להמונים. המידה השלילית ביותר, לפי דעתם, היתה רדיפת הכבוד וההתחשבות בדעת הבריות. כדי להשתחרר ממידות מגונות אלו, הקלו ראש בכל הידור חיצוני והתערבו עם ההמונים…
עלעל האיש בספר “תנועת המוסר” להרב כץ, וכמתייחד עם עצמו הוסיף מן התיאור בספר: “תלמידי נובוהרודיק התאזרו בגבורה – – הפקירו כל ענייניהם האנוכיים – – הרוחניים והחמריים, והתגייסו בכל כוחם והתלהבותם לעבודה זו. לא עמדו בפניהם כל מעצורים, לא חתו מפני כל. שמו פניהם כחלמיש, נתנו גוום ונפשם למכים ולמגדפים ונרתמו במאבק עז למען הרבצת תורה. אצו ממקום למקום, תוך סכנת דרכים וחרפת רעב, כינסו תוך מסירות נפש ילדים ונערים, יסדו ישיבות ובתי חינוך והפקירו את כל ישותם למענם”…
ר' יוזיל פיזר חילו ותורתו על פני עשרות עיירות של רוסיה. בימי מלחמת העולם הראשונה, בימי המהפכה הבולשביסטית ובימי מחלות מידבקות, עמד במרכזם של החיים היהודים. על ר' יוזיל היו אומרים: “למקום שצריך לשלוח מכתב, שלח ר' יוזיל מברק, במקום שהיה צריך מברק – היה שולח בחור־שליח; במקום שליח – היה יוצא ר' יוזיל בעצמו, ובמקום שצריך ר' יוזיל בעצמו להיות – כבר נמצא שם ר' יוזיל מכבר”…
“פעם היינו מהלכים מרוסטוב שעל נהר דון – סיפר האיש – עמדנו בראש גבעה נישאה והשקפנו על העיר: מראה מרהיב של תנועת רכב ואדם, בניינים, היכלות וגנים, והדון חוצה את העיר. תפס ר' יוזיל בזרועי, כדרכו, ואמר: ‘רואה אתה, יקירי, כשעומדים במקום נישא, נראה העולם פעוט וזעיר’” …
האיש, בעל השיחה, תלמידו של ר' יוזיל, היה ד"ר משה זילברג, שופט בית הדין העליון בירושלים.
מאליה נתבקשה גזירה שווה לימינו. התיתכן בימינו תנועה מוסרית־עממית־מהפכנית, שתשחרר את האדם מן הקליפות? העיר השופט על המשימה הנכבדה שנטל על עצמו דור התחיה במיזוג גלויות. לפנים, בעיירה ליטאית, היתה העדה מעין משפחה, וכל אדם ידע רצון זולתו לפי נדנוד עפעף, עקימת אף ומצמוץ עין. היום, מי ישא ויכלכל את קיבוצי ישראל שעלו משבעים גלויות, והביאו עמהם מנהגים שונים ומשונים. לפחות שלושה דורות דרושים עד שיקום המיזוג, על אף בית הספר וצה"ל. לא יקום מיזוג אמת, אלא אם כן יאפשרו השכלה שווה, בית ספר תיכון לכל. כיום רחוקים אנו ממצע נפשי משותף.
נטל ד"ר משה זילברג חוברת, ובה סידרת הרצאותיו על “חוק ומוסר במשפט העברי” ובפתח דבריו אני קורא: “החוק פונה אל האזרח, המוסר פונה אל האדם. זה – יוצרו מבחוץ, במרכזי השלטון, וזה – יוצרו מבפנים, במעמקי הלב; זה בא להשליט סדר, וזה בא להשקיט מצפון. תפקידו של החוק להציל את העשוק, תפקידו של המוסר להציל את העושק מידי עצמו. זה מצווה לסלק את החוב, וזה מצווה למלא את החובה. קיצורו של דבר: החוק הוא יצור סוציאלי, הרואה את הפרט באספקלריה של הכלל, המוסר הוא חוויה אישית, הרגשת חובה אינדיבידואלית, הרואה גם את הכלל במנסרת הצבעים של הפרט”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.