בקרן רחוב רמב“ן בירושלים עמד ביתו של הרב אברהם חן, איש חב”ד.
בעתות של “מלווה מלכה” קראו לעונג שבת; בימי חג ומועד, בליל שמחת־תורה, עלה מן הבית זמר חסידי, זמר חרישי רווי כיסופים. בין זמר לזמר גילה הרב מסודה של תורה וייחודה של אומה, אספקלריה של עולם ואדם. “ראוי לעורר ביהדות ובעולם חברות נושאי דגל קדושת היחיד, לעורר את נפש האדם הרדומה, לבל יאבד “אחד” מישראל”…
המסובים היו בני חוגים שונים, ציבור מגוון: רבנים וישישים, חסידים ופרושים, פרחי רבנים, בחורי ישיבות, שופטים, סופרים. בפינת הבית עמד ארון הקודש. על העמוד הסמוך מונחים הטלית והתפילין במעטה של קטיפה, וספרים עומדים ממעל לארון. היה הרב שקוע בתוך עצמו ושני נרות, נתונים בפמוטי־כסף מאירים. הרבנית ישבה מנגד, ידיה היו שלובות, גמעה בנחותה מן הדברים שריחפו. הרים הרב ראשו כנושא משא… עמד השבוע בסימן של פרשת “נחמו” ובעל “למנחמי”, הסביר את המשמעות המיוחדת שבנחמת ישראל. מהותה של הנחמה היהודית אמר, שונה לחלוטין מזו של הלא־יהודית. הנחמה הלא־יהודית נאחזת ב“מה לעשות?” ו“לא יחידי וראשון אתה, אף לאחרים וגדולים אירע כך וכך”, מושגים ותפיסת חיים שהם זרים לרוח ישראל. “אמרו לעולא שילך עמם לתנחומים ואמר: מה אית ליה עם בבלאים, שהתנחומין שלהם הן חירופין וגידופין, שאומרים, מה אית למיעבד” – מה אפשר לעשות. ואילו הנחמה היהודית נשקלת בכובד צערה, לפום צערא אגרא, של “ה' ברך את אחרית איוב מראשיתו”, של “הזורעים בדמעה ברינה יקצרו”. כשמת בנו של ר' יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו. ר' אליעזר אמר: אדם הראשון היה לו בן ומת וקיבל עליו תנחומים, אף אתה קבל תנחומים. אמר ר' יוחנן, לא די שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי גם צערו של אדם הראשון וכו' עד שנכנס ר' אליעזר בן עזריה והמשיל משל הפקדון שהפקיד המלך בידי אחד משריו והיה אותו נאמן חרד על שלימות הפקדון: “אף אתה החזרת את שני הבנים בטהרתם”. “אמר לו, ר' אליעזר בני נחמתני כדרך שבני אדם מנחמים”.
גילה הרב כל אותה תעודה שבמוסר היהדות. לאחר מעשה העגל אמר משה: כה אמר ה' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו וכו'. על כך אומר תנא דבי אליהו: “מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמר הקב”ה למשה דבר זה מעולם, אלא מלבו אמר".
דמותו המופלאה של הרב חן משכה תשומת הלב לפני עשרות שנים. כל מה שפרסם טבוע בו חותם הגות מקורית, המביאים להתעוררות המחשבה ולחשבון הנפש. כתבי הרב עוררו הדים רבים בכל רחבי רוסיה. ספרו על “היהדות והדם” (נגד עלילת הדם במשפט ביילס) שנתפרסם ברוסיה עורר טובי ההוגים מבני עמנו ומחסידי אומות העולם. ב“למנחמי” הגיע הרב לשיא מצוי הגות הצער והנחמה. משופע היה הרב חן באוצרות כתבי־יד משל גדולי עמנו. “אילו נמצא אדם אשר היה מסייע בידי להשליט סדר בכל הכתבים האה”, אמר, היתה הדעה נחה ומתפנית להמשך העבודה. רגע נדמה, שהנה נתפס הרב לענינים שבחולין ומפליג בהויות העולם. עד מהרה נתלה בקוצו של רעיון, ברמז של ניגון, ותולה בו מהגיגיו ומחשבותיו.
דן הרב חן על חדש וישן, ומאליה צפה, עלתה כפורחת המחשבה למשמעותו העמוקה של החידוש, שהוא לעולם חדש. “חדשים וגם ישנים”. חדשים – אומר תנא דבי אליהו: משה וחבורתו, יהושע וחבורתו, דוד וחבורתו. ישנים: עזרא וחבורתו, הלל וחבורתו, כלומר, כל שהוא ראשון ומקורי הריהו תמיד חדש ואילו הבאים אחריו, אם כי מאוחרים ולכאורה “חדשים יותר”, הם הישנים. “יקרה היא מפנינים”, ואין פנינים אלא תחילה. המקוריות האמתית, הראשוניות הגמורה, היא בלבד המהות היסודית של הגניוס. הראשון הגמור אינו בא לעולם בדרך המלך, במסילה הישרה והכבושה, ואינו עולה בסולם המקובל. לא משושלת אבות ולא משורה של דורות שסללו לפניו הדרך, אומר הרב באחד מכתביו. הרעיון הגדול בא “בדרך אגב”, בלי כוונת המכוון. הוא הדין לגבי אישים דגולים. לא אחת אנו חוטאים למקוריות, העיר הרב, חוטאים לגבי היוצרים הראשונים, נתפסנו למיני לקוטים ולא מעיין אחד נסתם בשל כך. שהרי מים שאובים עד כמה שיהיו מרובים הם מוגבלים בכמותם ומדליחים. לא כן מעיין קטן, עד כמה שהוא קטן יש לו הטבע של האין־סוף ומטהר בכל שהוא, ואין מושחין מלכים אלא על גבי המעיין. במידה שהמעיין יותר תהומי, יותר מעוצם, בה במידה מימיו יותר זכים, נביעתו יותר טהורה. “יש הר געש היורק אש וגפרית תמיד, ויש גיגית דולפת, עציץ נקוב, ויש כד מרוסק המשיר מתוכו תמיד נוצות ומוכין. אש עצורה בעצמות האדם, יוקדת מבפנים ומתיזה ניצוצות מבחוץ, ואש זו אם היא קדושה, והעצמות שבהן היא עצורה, טהורות הן, ניצוצותיה אור ואמת, נשמה ואושר בעולם. ולעומת זאת יש כברה של מים שאובים, שאולים וגנובים, שאינה פוסקת מלטפטף ולדרדר, יש ברז פתוח המקלח תמיד, שניהם אינם אלא מטחיבים את המקום שעומדים עליו” …
פתח הרב אברהם חן מגרה אחת ואחרת, הוציא תיק אחד ומשנהו, מכתבים ומסמכים ותעודות מאישים ביהדות, כתבים שבמקור וכתבים שבתרגום, דברי סופרים ותלמידי־חכמים, אוצר בלום. מכתבים לרוב, מדובנוב, ביאליק, אחד־העם, ב. כצנלסון, בהם מכתב צנוע מאשר ברש, האומר בין היתר: “צר לי על דברים מעין אלה הנופלים בדור שאין לו אוזן ואין לו לב… כל הדברים אור ממעמקים”… ואגב העיר הרב, ועמד על משמעותו של הצדיק: “אין צדיק אלא נסתר”, ואין סולל דרך אלא בעל “האידיאה־פיקס”, בחינת שויתי לנגדי תמיד. והרב היה כמעיין המתגבר ומתרונן ומרנין מן השיחה השופעת חיות וטוען כנגד אלה הקורין דברים מן הכתב, שהרי דברים מן הכתב הם כ“מחומשים”, ואין בהם אלא מה שכתוב ואילו בשיחה בעל־פה יוצא כל העצם ומתגלית הנשמה…
הביע הרב קורת רוחו על שמצא אוזן קשבת לדבריו: “האוזן לגבי הפה כמקדח למים”, העיר. מה המקדח אינו עושה מים אך חושף מקורות מים, כן האוזן… והרי משמעות “השמע” בעברית פירושו לא רק קליטה, אלא גם הבנה. כבר מצינו אצל הרמב"ם מושג של “אזני הלב”…
*
“קום תקום מדינה יהודית. אשר בסיסה היהודי ביותר, הפנימי ביותר והקדוש ביותר הוא בזה, שהמדינה זו תהיה רק כלי שרת לאדם, ליחיד, בניגוד גמור לצורת המדינה הבלתי־יהודית, המקריבה את האדם, את היחיד לטובת המדינה”…
היינו מסובים עם הרב בשעות מלווה מלכה. קהל רב מילא את הבית. הזהיבו אחרוני נגוהות. ישב הרב בראש השולחן ופתח בניגון חסידי. עד מהרה נתלוותה כל העדה עמו והניגון התעלה ותימר אל עולמות נעלמים. בין ניגון לניגון היה הרב מוסיף ומרעיף דברי הגיגים על יחיד וציבור, אדם ואומה, על הצדיק הנסתר ועל בריותיו של הקב"ה, שחוננו בלב שהוא גם מוח, על יחיד שלא נברא אלא שכל העולם ישמש אותו. קרא הרב לאידיאל שיכלול בתוכו את כל האדם, ועיניו מאירות באורה של תורה, שהרי “אין לך בן־חורין אלא מי שעוסק בתורה”.
עמדה אותה שבת בסימן של פרשת “ויצא יעקב… ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו”. סלם כסמל, ובגמטריה “סיני”, וכדי שראשו יגיע השמימה, מן הדין שיהא תקוע בשרשו וביסודו באדמה – מוצב ארצה. כלום מלאכי אלהים צריכים כביכול לסולם? אלא בא ללמדך, מה כאן מלאכים עולים ויורדים בסולם המוצב ארצה – כן בסיני “ויתיצבו בתחתית ההר”… “וכל העם ראים את הקלות ואת הלפידים ואת קול השופר”…
התעכב הרב חן על משמעות המדרגות ביהדות, אשר שיבושן סימן לחטאת: “סדרן של מדרגות, משקל הערכין, תורת הקדימות וההכרעות, מי נדחה מפני מי ומה מפני מה – הוא הבסיס וגולת הכותרת של כל בנין היהדות, מלכות היהדות” … יסוד הסדר כאן לכל דרכי החיים… זמנים בקדשים. אפילו מחשבה בקרבן מחוץ לזמנו מפגלת, ועונשו כרת. וזמנים לחגים ולמועדים וזמני קריאת־שמע ותפילה… ואם הסיום הוא המצוי של הדבר, האקורד של הניגון, הנה ההתחלה היא הגרעין של הנטיעה, הצליל של שיר הזמר… זה אפיו המיוחד של הסולם היהודי: “גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה”, כפי שמצינו אצל אברהם. מכאן עבר הרב ועמד על המידות באהבה, זו של יעקב לרחל, דוד ויונתן וכו' ושל הקרבה עצמית, “העקדה”, במשה שקרא “מחני מספרך” ועוד עילאית ממנה, זו הבאה ליטול על עצמו עונש בעד חטאו של הזולת, כמו אצל אהרן במעשה העגל, והכל נועד לנקודה של אהבת האדם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.