משחר נעוריו צמחו לו כנפים להגביה עוף; לדרוך על במתי עולם, לדלג מפסגה לפסגה באוירה של חופש ועצמאות. בן תשע ונפשו חדורה רוח התנ“ך, רוח אשר לא נכלאה ב”חדר", לא נערמו עליה תלי־תלים של פלפול ודרוש, של הזיה; אלא תפיסה פשוטה ואנושית בריאה, נשגבה ונעלה: “כי דברה תורה בלשון בני־אדם”. את המקרא ראה לא כתורה קפואה ומאובנת, אלא כרוח חיה ותוססת אשר במעמקיה סואנים איתני־אנוש, גאון ישראל, החדורה פיוטיות ומלאכת מחשבת, שהחיים המתרוננים בקרבה והכוחות הפועלים בה – יפים הם גם היום ומחר. אולי, כאן צפון אותו מקור לכוחות הנפשיים העצומים הגלומים בחייו; מכאן הראיה היהודית־האנושית הלוהטת באש־חזון; מכאן עוז הרוח להסתער על מדברות לוב וסהרה, על מרחבי ימים, על הרי ישראל ולהניע גלגלי היסטוריה ישראלים; להעלות מנבכי חיינו אוצרות תרבות עבריים־עתיקים המבשרים התחדשות, פריחה.

מצאתי אותו יום את הפרופ' נחום סלושץ, יושב בבית קפה ברחוב בן יהודה בירושלים וגומע בנחת מספל הקפה שלפניו. ישב וגבו הישיר, דבורו־רתת ורעד, אך עד מהרה כובש ומלבב, ושיחתו קולחת כמעיין המתגבר. “בראש חודש כסלו מלאו לי שמונים וחמש שנה”, אמר, כשבת־צחוק זורחת על פניו השזורים קוים נמרצים ומחוטבים. "גיבור אינני, מבחינה פיזית, הוסיף. אף־על־פי־כן, ראה פלא, מגיעים עד גבורות, ולאחר גבורות. לא חשבתי שאזכה לאריכות ימים כל־כך … על אף זאת, ראה, למדינה עברית הגעתי… "

אותה שעה כאילו נפתחו לפני שערי־חסד־זכרונותיו, והאיש העלה אותם אחד לאחד. מה נפלאים הם ישישים אלה הנזכרים בפרטי־הפרטים מקורות חייהם. יליד ליטא (עיירת סמורגון), בן למשפחה יהודית המעורה עמוקות ביהדות ולבה פתוח לרחשי התחיה. ראש המשפחה ר' דוד שלמה סלושץ, חניך ישיבת וולוז’ין וממקורבי מבשרי התנועה הציונית, פינסקר ולילנבלום, וכל הסובב אותם. ואותה התסיסה הציונית, בראשית ניצניה, מכה גלים בלב המשפחה, והיא כולה שואפת אוירה של התחיה, חופש עצמאות רוחנית. “המגיד” ו“הצפירה”, ספרות ההשכלה, הוגיה ומשורריה היו בני בית קבועים, כל רעיון נעלה נקלט בנפש הנער והופך לחלק מהוויתו. דמיונו משתלהב למקרא “מסעות ישראל” לבנימין השני, על חיי היהודים בארצות קדם, נדחי ישראל בהרי כורדיסטאן וארצות נידחות אחרות. פרצו הפרעות באודיסה (תרנ"ב) ותנועת התחיה מנסרת מכל עבר. חיבת ציון, ביל“ו, הדים חזקים עולים משאר־הישוב בארץ ישראל, מאותו קומץ ישובים, עם בן־יהודה ועתוניו “הצבי” ו”האור“. ב”ספרית ראשונים" אנו מוצאים תאור על העלם נחום סלושץ באותה תקופה: בן שש־עשרה נמנה נחום כחבר ועד ספרית “בני ציון” – שאחד העם, שרתוק האב, ואחרים נמנו בין חבריו – והתחיל מתערב בעניני חיבת ציון והספרות; הוא היה מזכירו של החוקר דוד כהנא שעל ידו התקרב לספרות המדעית של העבר, אבל נפשו של הנער שאפה להיאחז בארץ ישראל. בתרנ“א, לאחר שנוסדה רחובות על ידי חברת “מנוחה ונחלה”, עלה בידו לאגוד אגודה של מתנחלים אמידים ובאביב תרנ”א נשלח על ידי החברים בחברת סוחר מאודיסה לתור את הארץ ולמצוא אחיזה, ולבנות כפר עברי… בחג השבועות של אותה שנה הגיע נחום סלושץ לחוף יפו, כבא־כוח חובבי ציון, בעיצומה של תנועת העליה שהקיפה את ה“חובבים” ברוסיה, אשר זאב טיומקין עמד בראשה. אבל בעודנו עושה כה וכה, והנה פרץ משבר פנימי בקרב העסקנים (אשר אגודת “בני משה” נשאה הרבה באחריותו ובפרט לאחר שדחפה מקרבה את מיכל פינס). ובסוף הקיץ באו על העולים גזרות המלכות ופגעים שונים: איסור העליה מטעם הרשות יחד עם הגזרה על רכישת קרקעות אירעו בלוית התפשטות מגפה של קדחת בקרב העולים… קמה בהלה כללית והאגודות המרובות שנוסדו ברוסיה לתכלית רכישת קרקעות נתבטלו. לזה גרמו גם המאמרים “אמת מארץ ישראל” ל“אחד העם”, וההתחרות בין העסקנים שנהפכו לסרסורים. האכזבה הזאת השאירה מרירות בלבו הצעיר הרגיש מטבעו. בכל זאת החליט בדעתו להשאר בארץ. הוא בילה את הקיץ וראשית החורף בראשון לציון, וביקש להתמכר לעבודת השדה והכרמים. אך חולשת גופו מנעה זאת ממנו. בחורף התרנ“ב שב נחום סלושץ לאודיסה מלא רוגז על אכזבתו האישית, ויותר מזה על המשבר בישוב שעברו עליו שנות יאוש וסכנה. היה מרבה בקריאה, מצא ענין בבעיות הזמן ובבעיות כלליות והרבה לפרסם מפרי רוחו בעתונות העברית והלועזית של הימים ההם.”

בבואו לפריס היה לתלמידם של אופרט ודירנבורג, מגדולי המזרחנים בימים ההם. הם עודדו את העברי הצעיר לכתוב על תולדות הספרות העברית החדשה. ספרו הראשון של סלושץ בצרפתית “התחיה העברית” (תורגם לעברית על יד המחבר ויצא לאור ע"י “תושיה”) הכה גלים בין אנשי המערב ואנשי ההשכלה היהודים. מכס נורדוי כתב שני מאמרי הערכה ב“פושיטע צייטונג”, הביע את התרשמותו העמוקה מקיומה של הספרות, וביכולתו של המחבר לחשוף את פרשת תחיתה של הספרות העברית. כהמשך לספר זה בא הספר השני בצרפתית “השירה העברית החדשה” (עד דוד שמעוני). פרופ' סלושץ היה גם הראשון שתרגם לפני כארבעים וחמש שנה את הנובילות של מופסאן וכתב ספר על אמיל זולא (“תושיה”).

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נמצא נ. סלושץ במרכז הפעילות הציונית הפוליטית. חללי הצרפתים כבר עברו את המיליון הראשון. היו דרושים חיילים, בלבו של סלושץ עולה רעיון הגדוד העברי, חלף הכרת צרפת בשאיפות היהודיות. לסלושץ נודעה השפעה רבה בצמרת הממשלה הצרפתית, אך המלאכה אינה קלה. הוא הציע שצרפת תכריז על מדינה יהודית, והציונות תעשה למען גיוסה של יהדות אמריקה למלחמה. בזה גם יביאו לידי התערבותה הפעילה של אמריקה. משנתמנה טרדיה לנציב העליון לעניני מלחמה, ביקר בארצות הברית, סלושץ מצליח לקיים פגישה בין בראנדיס לטרדיה. המאורעות והמלחמה מקרבים יותר ויותר את אמריקה למלחמה עד שהיא מצטרפת למעצמות הברית. אמריקה מכריזה על גיוסם של שני מיליוני חיילים, ובכללם הגדוד העברי אשר בין מתגייסיו נמנו דוד בן גוריון וי. בן צבי. בסוף המלחמה, בימי ועידת השלום בפריס, נשלח סלושץ על ידי ברנדיס כנציג ציוני אמריקה לועידת השלום.

בשנת 1906 נתמנה מרצה לספרות עברית בסורבון. זו הפעם הראשונה שיהודי מרצה על במה אקדמאית זרה על הספרות ומכהן מעל דוכן נכבד זה שש־עשרה שנה. הוא קושר קשרים הדוקים עם חברת “כל ישראל חברים”, בלבו עודם שמורים התאורים ממסעות בנימין השני. סלושץ שומע על נדחי ישראל בארץ לוב, ומדי שנה הוא מקדיש חדשים רבים למסעותיו.

לצאת לפני חמשים שנה, יחידי, אל מדבריות לוב היה משום רומנטיקה של אבירות ישראלית נועזת. הוא חיפש יהודים השוכנים מתחת לאדמה ויהודים שוכני פסגות הרים, יהודים אשר נשתמרה בהם אותה הישראליות הקדומה מימי הבית הראשון ויהודים מימי הבית השני, למד מנהגיהם ואורח חייהם, רשם את תולדותיהם. פעמים רבות היה נתון בסכנת נפשות, ופעמיים ושלוש כבר אמר נואש לחייו ובאורח בלתי צפוי ניצל. סלושץ אינו חוקר השואב מקורות מספרים בלבד, הוא חייב לראות בעיניו: “ובתוך אוכלוסי פראי־אדם אלה נתגלו לפני קבוצים שלמים מבני ישראל עמנו אשר הוסיפו לחיות עד דורנו זה בתנאי חיי המדבר ומבואיו מקדם קדמתה; קהלות שלמות היושבות בדד בחצרות כקדם מדורות קדומים בנאות המדבר, שבטים או שרידי־שבטים המתגוררים על יד מקדש מעט קדמון כשבטי ישראל בדורות השופטים; קבוצים יושבים במערות, בבטן האדמה, כעמי החורים לפנים, שכונים באוהל הנודדים ממדבר למדבר כערבים; קהלות של הרריים המטפסים ומסתתרים בחביון סתר הרים כבני אדום לפנים. עולם יהודי שלם ומיוחד, שאם כי אינו מרובה באוכלוסיה, הנה הוא מתפשט על פני ארץ רבה; שארית שנשארה בתומתה מגלות החל רחבה אשר לפנים ונפוצה על פני כל ארצות המדבר ועד שני עברי קו המשווה ואשר עקבות תועדתה ההיסטורית ופעולתה התרבותית טרם נמחו מזכרונות הילידים יושבי הארצות”.

את תגליותיו אלה הוא מפרסם בשני ספרים “מסעות לוב” אשר כמה מפרקיו אינם רק בעלי ערך היסטורי ומדעי פולקלורי, אלא פרקי שירה. נפשו של פרופ' סלושץ מתרוננת ממציאותם של שרידי יהודים. שרידים אלה עלו תחילה מעט־מעט ועם קום המדינה גבר זרם העלאתם לארץ.

ברשותו של הפרופ' סלושץ היתה גם סמכות ממשלתית צרפתית גבוהה; הוא היה שליחו האישי של המרשאל ליוטי, נציגה הראשון של צרפת במרוקו, כובשה ומיישבה. אדם שהיה לא רק איש צבא, אלא איש רוח הוגה וסופר. במקרה של התנגדות או גלוי של אי־רצון היה ברשות היהודי סלושץ בימים ההם להכריז על הפגנת־כוח וליתן צו לאנית המשחית אשר הסיעה אותו מדי פעם לאפריקה הצפונית לשלום או למלחמה.

חקירותיו על הים נטעו בו את ההכרה שהיהודים נמנים בין העמים הקדומים ביותר אשר שטו וסחרו על פני הימים. הכתבות הפניקיות שפענח וגילה, מאשרים שצור וצדון והיהודים אינם אלא שני ענפים מגזע אחד. הים התיכון, על קסמו, עברו, התפקיד שמילא בקשרי עמים, לתרבות עמים – מצא בפרופ' סלושץ את מבטאו העברי הנאמן. אגב באחד ממסעותיו בלב ים, הרצה הפרופ' על הים התיכון. בין המאזינים היה דוד רמז ז"ל והוא שעורר את סלושץ להעלות בספר את ידיעותיו על הים. ספרו של סלושץ, ספר ראשון על הים (הוצא לאור ע"י החבל הימי לישראל) – לא איחר לבוא והוא גדוש חומר עובדתי רב־ערך על קדמוניות יורדי הים התיכון והקשר של היורדים עם סוחרי הימים. בהקדמת הספר כותב דוד רמז, בין היתר: “עמים־נינים מותר להם לעוג לעצמם, בהשכלתם העממית, עוגה צרה; לא כן עמים אבות, אשר שורשם נוגע עד מעיינות תהום רבה של הפריהיסטוריה. טיסתו הרחבה של המחבר, אשר חזה רבות במו עיניו בסיוריו המדעיים בארצות אפריקה ובחופי הים התיכון ואייו, חתירתו המקורית ולהט־רוחו עושים את “ספר הים” כלי־חפץ עממי ובן–לוויה נעים לכל המטיילים בנתיבות־ימי־קדם, היבשתיים והימיים”.

כבמסעות לוב, כן גם בספר הים, מחפש סלושץ לא רק את היהודי שבקולומבוס אלא גם את קולומבוס היהודי. בזה הוא קובע עובדה היסטורית על השרשיות בתרבות הים בקרב היהודים. זו הפעם הראשונה אנו שואפים רוח מרחבים ומאזינים ל“שירת הים” של איש המזרח התיכון: "אדם ים תיכוני כזה הוא קודם כל איש החברה, חוליה אחת בשרשרת גדולה של בני אדם שכמותו, שאינו משיג את החיים מחוץ לחבורה אשר נולד וגדל בתוכה. הפתגם: “חברותא או מיתותא” מתאים ביחוד להלך הרוח שלו ושל הדומים לו. המלט ודוקטור שטוקמאן (גיבור איבסן) הם “גיבורים בערפל” – הולכי חשכים, הנלחמים בצלמי בלהות, ואת האדם באשר הוא אדם הזקוק לאור שמש ורוח צח קודם כל אינם רואים, אינם מרגישים. לא כן גבורי האופק המזהיר של ים התיכון. יהיה שם האיש כאשר הנהו, יהיו גם דגולים מרבבה, מצויינים בשאר רוחם ונבדלים מחבריהם: שמשון או דוד, אלכסנדר או סוקרטס, חניבעל או נפוליון. כל אחד מהם הוא קודם כל בן־עירו, סביבתו, קשור לחברה שנולד בה בנימים דקות ביותר, אחד מן העם שגדלהו, וממנו לא יבדל לעולם. מרכז עולמו הוא הטבע השופע טובה לכל, המפיץ אורו על הכל. אוהב הנהו את הרחוב, חיי תענוגיו בראש חוצות העיר, הגדר, הקרת – אינן אלא מחסה ביום סגריר וגשמים ומגן מאויב מרחוק; הבית – אינו הדירה העיקרית, אלא המאסף לחיי המשפחה, ממגורה למזונות, מקלט לילה ומפלט בצרה בלבד… "

תאורים כאלה תמצא בספר הדן על הים, כאילו בשולי דברים, אגב תאוריו על דורות ראשונים, על צור גברת הימים, על קרת חדשה, גברת תרשיש, השיט בזמן פרס, יון ורומא, הספנות בימי הבינים ובכללם גלויי עולמות חדשים, ובנספחות דן המחבר על לשון הספנים בהיסטוריה, לשון הספנים בעברית ושייריה בלועזית. פרק מיוחד דן על הנמל ותפקידיו. הפרופ' סלושץ מספר פרשה מופלאה על ספן מפורסם חנא שופט קרתחדשה, אשר יצא לשם חקירת המקומות מעבר למצרי–ים המערבי עד כדי 5000 (עד סיארה ליאוני) – ויש אומרים עד כדי 7000 קילומטר – לארצות קו־המשוה ומייחד את הדבור לא רק בעניני מסחר אלא מתבונן אל מדות המרחק, אל מראות הטבע ומסתכל בחיי הבריות השונות וכותב על ספר ממראות עיניו ותוצאות חקירותיו.

תאוריו של פרופ' סלושץ מפרים ומעוררים לא רק למחשבה מדעית, יש בהן גם פיוט, הד ובת־קול מנבכי העבר המחיים ומרעננים את הנפש.

לפני שהשתקע פרופ' נ. סלושץ בארץ, ביקר בה שלוש פעמים ובכל פעם חיפש נקודות התאחזות. את כל אשר ראה ולמד, את כל אשר חקר ושנה – הוא פורש לפנינו בשפעת כוחות, בחדות חיים. רגע נדמה לי כי לפני לא יהודי גוץ, עניו וצנוע, אלא דמות יחידה במינה, דמות של “פאן עבראיסט” (כפי שכנוהו סלומון ריינק ואחרים). הרגשה שכל הכוח הזה אינו נובע אלא מכוח כוחו של “ספר־הספרים” אשר אליו נכבש האיש בכל מהותו. נסיתי להסביר את תוכן חייו על דרך זו והוא העיר: “כן, כוחו של התנ”ך כוח פלאים חבוי בו, התנ“ך הוא ספר הספרים רק משהוא משתחרר מהמתולוגיה והמסתורין שנערמו עליו. ספר הספרים הוא כשאין מקרא זה יוצא מדי פשוטו. הספר שופע ומחדיר בטחון ואמונה. אין יצירה בלי אמונה ובטחון. בימי הבית השני, כשרוח זו ירדה, אין פלא שלא היה המשך לתנ”ך. היום: חזרו אלינו ימי הבטחון והאמונה. המחשבה היהודית משתחררת והולכת מעבדות מסתורין מ“ענני דשמיא”. אין ספק, עוד יבוא היום וכל אשר אנו עושים יירשם כתמצית ויהווה המשך לתנ“ך”.

מה נרעד דבורו ומה אדיר הגיגו: “כשהלב מתמלא – הראש עובד. אני קורא לזה שכל־הלבב”.