כל כרך המופיע מ“תולדות האמונה הישראלית”, מאורע רוחני־לאומי הוא. תלמידים ומעריצים רבים חלקו כבוד לרבם באורח מקורי וקיימו בבית־החלוצות “ערב ויכוח” על הספר. ערב סגריר ירד על ירושלים. הקור היה גדול, ובאולם הלא־מוסק התכנסו מתי־מעט ובמשך כשעתיים התחממו איש ברעהו בדברי הלכה של רבם. יש שאמרו “נקבלנה”, יש שחלקו והשיגו. הצד השוה – יראת־כבוד לרוממות מפעלו הכביר של גדול חוקרי־המקרא בישראל ובעמים. שאל אחד: ילמדנו רבנו ראשיתן של “משמרות כהנים”; שאל אחר לפירושה של “גלות החל”; ואחרון עמד על משמעותו של “הסופר” בתקופת־המקרא הקדומה ובזו המאוחרת, בימי עזרא, והמשמעות במרוצת הדורות, בימי התנאים והאמוראים ועד שקיבלה דפוסה של היום.
כתום השאלות ביקש יחזקאל קויפמן שהות של דקות ספורות, כדי לשקול מה להשיב. פרש לחדר סמוך, התבודד, ואחר חזר. לכמה מהשאלות אמר כרש"י: “לא ידעתי”; לאחרות אמר: “צריך עיון”; ואילו על אלו שהשיב דן בביטחה משכנעת, בבקיאות־פלאים, רחוקה מכל אבק־התנצחות. והדברים נשמעו בנחת, בקול רפה והשרו אוירה של עולמות רחוקים, עולמות של תלמידי־חכמים, מאורות גנוזים, צנועים, שדרכיהם דרכי נועם.
אחר שיחה עם פרופ' יחזקאל קויפמן הרהרתי בסגולתם של אישי הרוח לעורר, בלי משים תחושת חירות לכל הבא במחיצתם, בניגוד לרבי־השררה המקיפים אותך בסייגי־״דיסטאנס“. חזרתי ושניתי במסתו הנפלאה של ד”ר צבי וויסלבסקי על האיש המעמיק בכבשונה של היהדות, שהרים משא_איתנים כ“תולדות האמונה הישראלית”: “איש שמוחו פתוח לארבע רוחות העולם, לקליטה ולספיגה של מציאות רוויה דעת ורוח, ושל דעת ורוח גדושות מציאות של ממש, ולבו בית גנזים ליופי ולנאצל, לטוב וטהרה – טהרת הגיון וטהרת מוסר”. חזרתי והעליתי לעיני רוחי את דמות האיש, התלמיד־חכם בעל מאור פנים, גלוי לב, האיש שאסר מלחמה נמרצת על האסכולה של וולהויזן בחקר התנ"ך, שניסתה לראות אמונת־היחוד הישראלית “כאחת מתופעות החיים הדתיים של עמי המזרח, כמחוברת בשרשיה לדתות עמי המזרח הקדמונים”. יחזקאל קויפמן קיבל מן האסכולה הנחות ביקורתיות, אבל דחה השקפתה על תולדות הספרות המקראית, וביחוד על מהותה וראשית האמונה הישראלית: “האמונה הישראלית נתפסת כאן כיצירה מקורית של האומה הישראלית. יצירה זו שונה היא בהחלט מכל מה שיצר רוח האדם בעולם האלילי כולו. המונותיאיזמוס הישראלי לא נולד כרעיון ‘תיאולוגי’, שהגוהו וטיפחוהו יחידים או אסכולות, ואין הוא רעיון, שהובע במקראות אלו ואלו, בשכבה ספרותית זו או זו, אלא היא אידיאה יסודית של תרבות לאומית הטבועה בכל גילויי היצירה הישראלית כולה ומראשיתה. לא אידיאה שסיגלו לה באופן מלאכותי לתכלית מעשית גבישי יצירה אלילית, אלא – סגנון ראשוני של תרבות לאומית. האמונה הישראלית נתפסת כאן כיצירת־בראשית – של עם ישראל, כעולם בפני עצמו, יחיד ומיוחד ללא דוגמא ודמיון” (מן הפתיחה לכרך א').
שמונת הספרים של “תולדות האמונה הישראלית” הדנים ברעיון יסודי זה משחר־שחרה של האומה עד סוף הבית השני, יש להביאם לידיעת העולם, כי המערכה היא גם מערכה כלפי חוץ. חוקרי המקרא, יהודים ולא־יהודים, שואלים לספרו. התעניינה ביחוד אוניברסיטת מאנצ’סטר (הפרופסורים רולי ומאיר ואלנשטיין). שאיפה לחוקרנו: להעלות בספר אחד תמצית הדברים למען יהיו נחלת הרבים: “אני חולם על כך, אך לפי שעה לא נמצא מי שיעשה זאת. לו יכולתי, הייתי עושה זאת בעצמי, אבל – אין יכולת”. הספר השמיני דן למן גלות בבל עד סוף תקופת פרס, שיבת ציון, זרובבל, עזרא ונחמיה, השומרונים, בנין הבית, נביאי הבית השני: חגי זכריה ומלאכי, והמכיל גם סקירה כללית על היצירה הספרותית והדתית באותה תקופה, בירור פרקי א’–ו' בדניאל ודברי הימים.
“קנאה רבה – אמר פרופסור יחזקאל קויפמן – מתמלא אני בראותי מה רבה פעולתם של הגויים בחקר המקרא, גדולה הרבה יותר משל היהודים. באנגליה, שווייצריה, ארצות־הברית, הארצות הסקנדינביות, חוקרים והוגים בספר התנ”ך, ויש חברות ואגודות המפרסמות ספרים וכתבי־עת הדנים בכל החידושים המתחדשים בספר־הספרים. גם בגרמניה עוסקים הרבה ומתוך מסירות בחקר התנ“ך ומוציאים שם לאור פירוש חדש. בארצות אלו מופיעה ספרות עשירה ומגוונת: מדעית, מדעית־תיאולוגית, תיאולוגית־מעשית. חוקרים כל תג ותג, מבקשים פתרון לכל חידה, דורשים רשומות וחמורות, מחפשים הדרכה בשאלות החיים. מה חלקנו בכל הפעילות הזאת? אין בעברית ספרות מדעית מספקת בשטח זה. נראה לי שגם הנוער הלומד אינו מוכן להקריב קרבן על מזבח מדע המקרא. איני אומר, חלילה, שאין ציבורנו מגלה ענין בתנ”ך, אדרבה, יש ענין רב בכל הנוגע לספר הספרים. צא וראה איזה קהל גדול ממלא כינוסי החברה לחקר המקרא. אולם בשטח הספרות המדעית אנו מפגרים לעומת עמים אחרים. ראה – אין לנו עד כה פירוש מדעי לתנ“ך הראוי לדרישות הזמן והמספק צרכי הנוער האקדמי. הופיעו עתה פירושים מדעיים לספרים בודדים, אבל פירוש חדש לתנ”ך כולו בשביל הנוער האקדמי אין לנו. והלא זהו צורך ראשוני.
אין אדם מישראל ממית עצמו באהלה של תורה, כשם שהוא עושה זאת בענפי מחקר אחרים. יתכן ודרושה עזרה חומרית; אין אנו מעודדים ומחזקים בעלי הכשרון על ידי מתן סטיפנדיות, שהרי לא כל אחד יכול לעמוד בצו של “פת במלח תאכל”, לומדים תנ“ך, אוהבים תנ”ך, אבל אינם מקדישים חייהם למחקר התנ"ך.
הנה נסתלק מאתנו החוקר המקראי הנודע מ. ד. קאסוטו, ופרש מן האוניברסיטה, ייבדל לחיים ארוכים, פרופ' מ. צ. סגל, מי לנו עוד כמותם? מי ימלא השורות? לא מלאנו חובתנו ולא דאגנו לבאות. אינני רואה בדור הצעיר גילויי רצון להתגבר על כל המכשולים, לעמול ולעמול, שהרי כבר אמר ישראלס: “ועניתם את נפשותיכם” – זו אמנות. וגם המדע אינו נקנה בדרך אחרת. אתה טוען לאווירה של תנ“ך ואני אומר: קיימת אווירה של תנ”ך, קיים קשר איתן לערכי התנ"ך, וגם אהבה עמוקה, אך לכלל הקרבה אין אנו מגיעים.
אשר למגילות הגנוזות? – “לא היה סיפק בידי לחקור חקירה של ממש את התגלית הגדולה הזו, מצפה אני לשעה שאתפנה לכך. אחת ידעתי, תגלית זו מוסיפה להכות גלים ומסעירה חוקרי התנ”ך כשם שלא הסעירה כל תגלית אחרת בשדה זה. אין לך קובץ מדעי הדן בשאלות התנ“ך שאינו כולל מחקרים על המגילות הגנוזות”.
*
אמונת־היחוד הישראלית היא אידיאה יסודית של תרבות עממית, הרגשת עולם שלמה של אומה. האידיאה הזאת ניתנה מתן אחד, ככל אידיאה של תרבות, היא היתה אינטואיציה ראשונית חדשה".
(תולדות האמונה הישראלית).
“אין לי ביוגרפיה, יש לי רק ספרים – ביבליוגרפיה”, העיר לפנייתי פרופ' יחזקאל קויפמן, ערב אחד מערבי הסתיו. והיתה בדבריו נימה של התנצלות יותר משל סרוב. “בני אדם הרבה תמצא, הוסיף, שידם רב להם בהעלאת זכרונות מן העבר, ומשחר נעורים, ולפרטי פרטים, ושמות אנשים שפעלו באותם הימים. אה, בעלי זכרון מופלגים אלה! תמצא גם סופרים והם עוסקים כל ימיהם בכתיבת זכרונות. פליאה היא זו בעיני, כשאני לעצמי, מעולם איני מתפנה לזכרונות, ולו יהיו הדברים קצרים. תאמר דרכו של אדם להתפרק על עברו, שחלף ואינו. ניחא. עתים אני מתאווה ליטול קולמוס ולרשום אי־אלה דברים מן העבר, אך מעולם לא הגעתי לכתיבה של ממש, כך הוא. מה אעשה, והפירוש לספר שופטים דוחק, ועדיין רבה המלאכה”.
שמחה היתה לראות את פרופ' יחזקאל קויפמן ורוחו טובה עליו, לאחר שהתאושש לחלוטין מן המחלה שפקדה אותו לפני ירחים אחדים. פגה אותה ארשת של מתיחות שהיתה פרושה על פניו באותם הימים, אותו רפיון גופני ורוחני שפקדו אותו. הנה עתה חזרו אליו תוי הפנים הרכים והענוגים, השלווים, ועיניו התכולות מאירות באור תורה, וחדוות היצירה חזרה אליו כמימים ימימה. קר היה בחדר: “משאין היום הסקה, נתחמם לאורו של אדוני בזק”, העיר בהומור. ומשהחלה ברכת השיחה קולחת, פתח לפני אשנב לימי נעוריו.
פרופ' יחזקאל קויפמן נולד בדוניביץ (ליד קמינץ פודולסק) להורים חרדים. האב היה סוחר אריגים. ימי הילדות הראשונים עברו ב“חדר”, ומשבגר למד תלמוד ופוסקים בקלויז, בבוקר הוא וחברו אצל ר' יוזיפ, ובערבים היו אברכים ובעלי בתים מתכנסים בקלויז מסביב לשולחן ולומדים גמרא או מדרש. "לימים התחלתי ללמוד עברית מפי המורה פישקה קניגסברג, ברצינות ובהתלהבות. הוא היה אומר לאבא: “הוצא את בנך מן ‘החדר’ ומסור אותו לידי, בעוד שנים אחדות יכתוב ספרים”… והמורה הקנה לתלמידו דקדוק וספרות עברית חדשה וכתיבת חיבורים. “הייתי אוהב לכתוב וגם לתרגם, והמורה הרגיש בי, כנראה, נטיה לספרות”.
רציתי לדעת מה היה המאמר הראשון שכתב, והשיב: “המאמר הראשון שכתבתי היה מאמר על אחד־העם, שנתפרסם ב”השלוח'".
תמיה הייתי, אם אחד משרידי “המתמידים” ידע חיי נעורים וילדות: “ודאי שעסקו במשחקים, ובכל הדברים שנערים רגילים לעסוק בהם. אך אלה היו מן השעשועים שנעשו בהסתר מעינו של אבא. משנתגלתה משובתם “זכו” למכות. שהרי, החינוך היהודי באותם הימים לא העניק משחקים לילד. הנער העברי כבש את המשחק בעצמו. ההורים לא רצו שיסתובבו ברחובות. המשחק היה בימים ההם בלתי־ליגלי… ברור שחזרנו הביתה כשהפנים משולהבים”…
לימים עברה המשפחה לאודיסה ויחזקאל קויפמן נכנס לישיבתו של “רב צעיר”, שבה הרצו, בין היתר, ביאליק וקלוזנר. מפי קלוזנר שמע לראשונה יחזקאל קויפמן הרצאות על ביקורת המקרא החדשה. “קשה מאד לומר מה עורר אותי לכתוב את “תולדות האמונה הישראלית”, הוסיף. עוד בהיותי באודיסה מסרתי לקלוזנר מאמר על מנת שידפיסו ב”השלוח“. במאמר זה היו דברים שעוררו את התנגדותו. זכורני שבת אחת, ביקרתי את קלוזנר בביתו והתווכחנו ארוכות על אותו מאמר. קלוזנר עמד על שלו ואני עמדתי על שלי, עד שפקעה סבלנותו, והוא החזיר לי את המאמר. הייתי אז כבן שבע־עשרה או שמונה־עשרה. חלק מאותו מאמר נדפס ב”העתיד" לש“י איש הורביץ”.
“הדבר הראשון שהפתיעני היה, שהמקרא אינו מכיר את האלילות כמות שהיא”, אמר. “גילוי זה הדהימני, ועד היום עומד אני נדהם לפני תופעה זו. הכרה זו לא נתנה לי מנוח. התחלתי להתלבט בשאלה עוד בשבתי על ספסל בית־הספר, בשעה שהתחלתי לומד את ווירגיליוס ואת אובידיוס בלטינית ובשעה שקראתי את הומרוס בתרגום רוסי. מצאתי שהחוקרים ביקשו לעקוף תופעה זו וניסו להסבירה הסבר שבדוחק. הסבריהם לא סיפקו אותי. קניתי לי ישיבת־קבע בספריה הלאומית באודיסה, התחלתי לחקור אתה הספרות האלילית. המשכתי אחר־כך בברן. עמדתי על כל תופעה ותופעה. תשובה מצאתי רק ברבות הימים”.
הוציא פרופ' קויפמן ממגרת שולחנו מחברת, שעליה הצהיבו עם רשימות בכתב־יד זעיר, אך ברור, מימי לימודיו באוניברסיטת ברן, בה למד היסטוריה ופילוסופיה, מקרא ולשונות־שם אצל קארל מרטי. באותה מחברת רשימות ראשונות, מראי מקומות וציונים ביבליוגרפים “על הנביאים” וכו', ובשולי הרשימות תאריכים: “שלהי 1916”, “ספטמבר 1916”, “אלול תרע”ו“… נתרשמתי מאד מן היסודיות ברשימות של הסטודנט הצעיר בראשית לימודיו, סגולה שהכשירה אותו לשאת במרוצת השנים כל עומס רב־פעלים, מיצוי מהותה של האמונה הישראלית, פרשה המשתרעת על פני שמונה כרכים. “מכאן כבר החלו להתרקם האידיאות הראשונות”, העיר, “לפתע ניצנץ הרעיון”… בימים ההם עמדתי על התופעה היסודית השניה המשלימה את התופעה, שהזכרתי קודם (שהמקרא אינו מכיר את האלילות כהווייתה), והיינו, שהאמונה המקראית, אף־על־פי שאינה פילוסופית־מופשטת, נצחה את המיתוס. המקרא אינו נלחם במיתולוגיה במפורש, אבל הוא לא־מיתולוגי בכל תאיו ורקמת תאיו”. מאז התחיל לבנות את היכלו לתולדות האמונה הישראלית.
והיה פרופ' יחזקאל קויפמן מסביר ומאיר כל אותה תופעה עולמית מיוחדת שבאמונת היהדות. הוא הגיע לידי הכרה, שהגורם הדתי היה הגורם המכריע בתולדות עם ישראל. זה היה היסוד שעורר אותו לכתיבת ספרו “גולה ונכר”. “משעמדתי על אופייה המיוחד של האמונה הישראלית, נתגלה לי גם סוד גורלה המיוחד של האומה הישראלית. מצאתי שבחיי האומה הישראלית נתגלה כוח דתי מיוחד שנתן צורה להוייתה ולהויית העולם, וכפה על העם הליכה בדרך מיוחדת”.
“את התפתחות האמונה הישראלית אין לתפוס”, אומר יחזקאל קויפמן בחלק א' של “תולדות האמונה הישראלית”, “כהתפתחות איטית של תורת המונותאיסמוס מתוך מין הצטברות טכנית של רעיון לרעיון, דרגות עם דרגות־ביניים, על פי סכמה מלאכותית של ‘התפתחות’ מודרגת, אלא כהתגלמות אורגנית של אידיאה יסודית. התגלמות זו היא היא התפתחותה. המונותאיזמוס בישראל היה לא דעה, השקפה, דוגמה תיאולוגית פילוסופית, אלא אידיאה יסודית של תרבות עממית, הרגשת עולם שלמה של אומה. האידיאה הזאת “נתנה” מתן אחד ככל אידיאה של תרבות”..
והיתה השיחה שמחה והולכת על מקורו של הרעיון וסוד התהוותו, והייתי מבקש לירד לעמקה של תופעה זו.
“ודאי, איש אינו יודע”, נענה פרופ' יחזקאל קויפמן. “כל אידיאה חדשה – אין אדם יודע כיצד היא באה לעולם. זהו מסוד היצירה הרוחנית, שאין אדם יכול לעמוד עליו. ודאי, שאנשי הדת יראו בזה התגלות אלוהית. ההיסטוריון מוכרח להסתפק בקביעת העובדה, שבעולם האידיאות הופיעה האידיאה המונותאיסטית, וזה אירע אצל עם אחד, עם ישראל”.
בהמשך אותו פרק, בדברים שבכתובים, קראתי על סוגיה זו: האידיאה, “היא היתה אינטואיציה ראשונית חדשה. ודאי היה גם מתן זה תלוי בתנאים היסטוריים ידועים. התגלמות האידיאה אף היא היתה תלויה בתנאים ההיסטוריים של כל תקופה. אבל בתולדות הרוח אנו מוכרחים לראות את האידיאות עצמן ואת כוח הגידול הגנוז בהן כראשית עצמאית. האידיאה המקורית היא מבחינה ידועה עילת־עצמה, שאין אנו יכולים “לבאר” אותה. היא עולה מגנזי רוח האדם, היא משתרשת בנפש האדם, ובכוחה הפנימי הוא מפרה את החיים, היא נעשית גורם בין גורמי החיים”.
הפליגה השיחה על הביאור לספר יהושע, שהופיע לא מכבר ושפרופ' יחזקאל קויפמן עמל עליו שנים הרבה. עתה, כבר סיים את המבוא לספר שופטים והוא עובד בשקידה לסיים פירושו. “שני ספרים אלה יש לראותם כחטיבה אחת”, אמר. “הם דנים באותן הבעיות. לדעתי ידע מחבר ספר שופטים את ספר יהושע והמשיך אותו. יש וטוענים, ששני הספרים האלה היוו ספר אחד. אין אני מאמין ומקבל דעה זו. מבחינת הטכסט אין שופטים ספר קשה, פרט לשירת דבורה. אבל מבחינת הבעייתיות, ההתהוות הסיפורית – זהו מן העניינים המסובכים ביותר. נהיה נאמנים יותר לאמת אם נאמר, שחוקרי התנ”ך סיבכו את הדברים ביותר, ואין לנו אלא להתיר כל אותו סבך ולהעמיד את הדברים על חזקתם הראשונה, על פשוטו של מקרא".
שאלתי אם כבר מכין חוקרנו את הספר התשיעי לתולדות האמונה.
– אמנם כן, השיב, י. קויפמן, מתבקש הספר התשיעי, שידון עד סוף הבית השני, שאז חלה תמורה עמוקה בישראל. האמונה הישראלית חדלה להיות אמונה ארצית, היא הפכה לאמונה על־ארצית, שמימית, אמונה של עולם הבא. הופיעה הנצרות. זו תופעה עולמית, שעיון היא צריכה. אלא, שלגבי תולדות האמונה הישראלית נודעת חשיבות דוקא לספרי יהושע ושופטים, להבנת ההתפתחות ההיסטורית הרוחנית הדתית של עם ישראל. יש המבקשים לטעון, כי עם ישראל נכנס לארץ־ישראל לא כעם כובש אלא שנתמזג בכנענים, ושדתו היתה מעורבת, ישראלית־כנענית. ולא היא. לאמיתו של דבר, היה עם ישראל מראשיתו עם מונותיאיסטי. מפנה זה חל עוד בימי משה. במשה ניצנץ לראשונה הרעיון; הוא שחולל את המהפכה ונטע בישראל את האמונה המונותאיסטית. המקרא נתהווה וצמח באוירה לא־אלילית.
דומה, משדן פרופ' יחזקאל קויפמן באמונה הישראלית, הוא זורח באור התנ"ך, בייחודו, ועל שגב אידיאי זה, שהנחיל ספר הספרים לישראל ולעולם, מוכן להשיח האיש ימים וימים. קורת־רוח נפרשה על פניו כתום השיחה, והיה כמתברך ומברך: “ראה, ביוגרפיה ביקשת ומצאת אידיאה”, זו נשמתה ורוח אפה של היהדות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.