י״ז בתשרי תש״ט — 20.10.1948

בנעילת מגבית ההתגייסות

זו לנו, כמדומה, הפעם הראשונה בתולדות הישוב והציונות, שמכריזים על נעילת מַגבית והפסקתה, ועושים זאת בזמן שדרושים לנו אמצעים, ואמצעים רבים, יותר מאשר בכל זמן אחר. בנעילה זו מתגלה התמורה הגדולה, ההיסטורית שחלה במצבנו: — היינו לאומה. שלטת על עצמה, שאינה זקוקה עוד לאיסוף כספים על ידי מגבית, אלא מסַפקת את צרכיה בדרך ממלכתית: מסים, ארנוניות, מלוות. אנו מסיימים המגבית — באשר עלינו לשלָב יותר גבוה בסולם קיומנו הלאומי, עלינו לשלָב של עצמאות ממלכתית.

אין זאת אומרת שמכאן ואילך נעשה הכל רק בכוח של כפיה – להיפך, במדינה ניזקק להתנדבות לא פחות מאשר לפני המדינה; ובלי הרצון הטוב, בלי המסירות, הנאמנות וההיענות החלוצית של העם — לא נרחיק לכת בכוח הכפיה הממשלתית. גם לתשלום מסים — שאפשר לגבות בכוח שוטרים ושופטים — נחוץ רצון העם. ולא רק בשטח המסים, אלא בכל שטחי החיים הממלכתיים נצליח אך ורק אם החוק וכוח הממשלה ישענו על רצון העם, והמשמעת תהיה לא משמעת כפויה, אנוסה, אלא משמעת הנובעת מהאֵמון, ההבנה והמסירות של ההמונים.

אמרתי שניזקק עכשיו לאמצעים יותר גדולים מאשר בכל זמן אחר — כי מדינה פירושה אפשרויות גדולות של עליה ומידות רחבות של התישבות. קיבוץ גלויות ובנין נשמות הארץ — זוהי המטרה הראשונית של מדינתנו, ונצטרך לכסף־תועפות למען העלות בזמן קצר המוני ישראל מהתפוצות ולמען השרישם במולדת המשוחררת — בחקלאות, בחרושת, בים, בבנין, ובכל ענפי העבודה הגופנית והרוחנית.

זוהי משימה גדולה, היסטורית, שציפו לה דורות, ושדורנו זכה שהוא יטיל משימה זו על עצמו — והלוואי שנהיה ראויים לשעה הגדולה הזאת, וכאשר זכינו לסיים פרשת השעבוד — נזכה לבצע את היעוד הגדול של הגאולה.

ואם כי לבותינו מלאים הודיה על התמורה הגדולה — אסור לנו להתעלם אף לרגע מן העובדה שהמערכה על עצמאותנו טרם נסתיימה. היתה לנו אמנם השנה הזאת שנה גדולה, שנת־פיסגה בהיסטוריה היהודית, אבל המבחן החמוּר שבו הועמדנו ב־30 לנובמבר 1947 — למחרת קבלת ההחלטה ההיסטורית באו״מ לטובת הקמת מדינה יהודית — מבחן זה טרם עבר: — עוד אנו נתקפים על ידי צבאות זרים שפלשו לארצנו ומתנַכּלים לחירותנו ולקיומנו. ואל נַשלה את עצמנו — אין הם המתנַכּלים היחידים. אנו עומדים במערכה כפולה — גם צבאית וגם מדינית, ועלינו לנצח בשתי חזיתות, כי לא החזית הצבאית כשהיא לבדה ולא החזית המדינית כשהיא לבדה תכריע בגורל ארץ־ישראל. שתי המערכות הן משולבות. אנו עומדים בתוך שני מעגלים: מעגל אחד קטן — המזרח התיכון שבו עומדים אנחנו והערבים, ומעגל אחד גדול — העולם כולו שבו פועלים כוחות עולמיים. אם כי לכאורה ארץ־ישראל נוגעת במישרין אך ורק לנו ולערבים — הרי העולם כולו מתעניין בארץ־ישראל, ואינטרסים רבי־משקל בעולם, אינטרסים פוליטיים, איסטרטגיים, כלכליים ותרבותיים נפגשים ומתרוצצים כאן. ואם טוב הדבר או רע — בקביעה הסופית (במידה שיש קביעה סופית בענינים פוליטיים) של גורל הארץ — גם יחסי הכוחות במעגל הקטן וגם יחסי הכוחות במעגל הגדול, ימַלאו תפקיד מכריע. אסור לנו בשום אופן להישען אך ורק על חזית אחת — צבאית או פוליטית. כל ראָיה ואוריינטציה חד־צדדית כזו עלולה להיות בעוכרינו. ההיסטוריה של השנה האחרונה היא מאלפת בבחינה זו — ובשנה זו היו לנו כיבושים ונצחונות גם בשטח הפוליטי וגם בשטח הצבאי, — אולי יותר מאשר באיזה זמן שהוא בהיסטוריה הארוכה של עמנו. ניצחנו תחילה באו״מ — אמנם לא ניתן לנו כל מבוקשנו, אבל עצרת האומות החליטה ברוב מכריע, וברוב זה נמצאו גם שתי המעצמות האדירות בעולם, ארצות־הברית וברית־המועצות — שתקום מדינה יהודית, ומדינה זו תקבל רוב שטחה של ארץ־ישראל המערבית, לרבות הנגב. גם עכשיו לא נזלזל בערכה הרב של החלטה זו — אבל היא נשארה על הנייר. כשקמו כוחות מסוימים במעגל הגדול ובמעגל הקטן — מצד אחד בריטניה הגדולה, ומצד שני מדינות ערב, וניסו לעשות לאַל החלטת העצרת — לא עמד להן כוחן ורצונן של האומות המאוחדות לבצע את ההחלטה, ואלמלא קם הצבא היהודי, ואלמלא הוקמה מדינת ישראל, ואלמלא היינו מוכנים ומסוגלים להגן בנשקנו על עצמאותנו — לא היה זכר ורמז להחלטת או״מ.

אולם גם יחסי הכוחות במעגל הקטן כשהם לבדם — כלומר יחסי הכוחות שבין היהודים והערבים, — לא ניתן להם להכריע כשהם לבדם את הכף. כשהתברר שהמדינה הצעירה והמצערה יכולה לעמוד בפני כל צבאות ערב, ולא עוד אלא שלא נבצר אולי ממנה למַגר את הצבאות של המדינות הערביות — באה התערבות של מועצת הבטחון, זרוע־הביצוע של האומות המאוחדות שיש לה סמכות של הטלת סאַנקציות, — וגזרה על הפוגה.

קיבלנו על עצמנו פעמיים את ההפוגה — לא מתוך חולשה צבאית; אין איש בעולם עכשיו שמייחס לנו חולשה זו — אלא מפני שאנו נאמנים לאו״מ ועלינו להיות נאמנים לאו״מ. אין עוד עם בעולם שמעונין יותר מהעם היהודי בהצלחת רעיונו ויעודו של ארגון האו״מ — הבטחת השלום והשלטת החוק בין העמים. לא רק קיומה של מדינת ישראל — עצם קיומו הפיסי של עם ישראל, קיום שארית הפליטה, תלוי אולי בהצלחה זו. המסורת המוסרית שלנו, חזון אחרית הימים של נביאינו, פיזורנו בעולם, עמדתה של ארץ־ישראל על פרשת־דרכים של כדור־הארץ — כל אלה גוזרים עלינו נאמנות לאו״מ. לא רק המוסר היהודי אלא האינטרס החיוני היהודי — האינטרס רואה הנולד שאינו מצטמצם בחיי שעה, אלא בגורל דורות, — מחייב אותנו למדיניות של או״מ. אבל או״מ, לצערנו, הוא לפי שעה אידיאל יותר ממציאות. יכלתו וכוחו אינם עולים תמיד בד בבד עם רצונו ושאיפתו.

ושוב ראינו את אזלת ידו של האו״מ — דוקא בענין ההפוגה.

לא אֶכנס עכשיו וכאן בבירור מהותה וכוונותיה של ההפוגה. אוֹמַר רק שאנו מתנגדים בכל תוקף להמשכת ההפוגה בלי סוף, כי אין אנו מאמינים שהפוגה כזו מביאה לידי שלום ויציבות וסידור הוגן ויציב של הבעיה. אולם גם בעצם שמירת ההפוגה נתגלה או״מ באזלת ידו. אציין שתי הדוגמאות המובהקות בלבד: הזרמת מים לירושלים, ומעבר חפשי לשיירות יהודיות בנגב.

לא אספר עכשיו על פרטי המערכה בנגב; היא טרם נסתיימה. אסתפק לפי שעה בציון קצר: אין אנו זקוקים עוד לעזרת או״מ, לחסדי המצרים ולהסכמתם — הדרך לנגב שוחררה על ידי צבא־הגנה לישראל, ושיירותינו חפשיות ללכת ולבוא בכל שעות היום והלילה — לכל נקודה בנגב. נדמה לי שנתהפכו היוצרות: המצרים זקוקים עכשיו לחסדי צבאנו — למען יוכלו ללכת מעזה למג׳דל, וממג׳דל לפלוג׳ה, ומפלוג׳ה לבית־ג׳וברין. במשך ימים מעטים הספיקו צבאותינו לנתק כמעט כל קווי המצרים מדרום לצפון, וממערב למזרח, ולא בלי סיבה התחנן נציג מצרים במועצת הבטחון להחיש את הפסקת האש.

צבאנו גילה פעם נוספת נאמנותו, יכלתו וכשרו הקרבי. במיוחד עלי לעמוד על התפקיד המרכזי שמילא (וממַלא) במערכה זו חיל־האוויר הזעיר שלנו. מטוסינו השתלטו מהרגע הראשון על שמי הנגב והדרום, ויומם ולילה, בלי הרף, הנחיתו מהלומותיהם הכבדות על מרכזי האויב, אשר הפרו החלטות האו״מ ומנעו בעדנו תנועה חפשית לנגב שלנו.

אם מטוסי האויב לא נראו בחמשת ימים אלה בשמי תל־אביב או חיפה — הרי זה הודות ליזמה, לכושר, להתמדה ולחריצות של טייסינו הנאמנים, מבני הארץ ומבני חו״ל, אשד הרסו כוח האוויר של האויב בנגב כמעט ברגע הראשון, וקיימו את שלטונם באוויר כל הזמן. ונכבד בעמידת דום את זכרו של גבור האוויר שלנו, שנפל חלל בשובו מאחת הטיסות הנועזות שלו בנגב — את הטייס מרדכי אַלוֹן. וכמו־כן את זכרם של גבורי חיל־הרגלים אשר מסרו נפשם על שיחרור הנגב בימים אלה.

אולם גם בימים אלה, שנשקנו גילה עוד פעם את יכלתו — ואני בטוח שהוא יגלה אותו כל זמן שידרש הדבר — עלינו לזכור שהגורם הצבאי בלבד לא יכריע, ואנו עומדים עכשיו אולי בפני מערכה פוליטית מכרעת בפאַריס.

למען נצחוננו המלא דרושים לנו שני דברים: גם גבורה וגם תבונה; גבורה צבאית ותבונה מדינית. לא מספיקה הגבורה של צבאנו הלוחם — דרושה גבורת כל העם, ואולי האימהות והאבות נדרשים לגבורה יותר גדולה מאשר הבנים. וגם התבונה נדרשת לא רק מנציגינו וממכווני מדיניותנו — אלא דרושה תבונה קולקטיבית של האומה להעריך נסיבות, אפשרויות, מצבים ותנאים, לא רק במעגל הקטן, במזרח הקרוב, ביחסים שבינינו ובין שכנינו הערבים, אלא גם במעגל הגדול, ביחסים שבין העם היהודי המפוזר בתפוצות והמרוכז במדינה — ובין הכוחות העולמיים.

אולם גם שני אלה לא יספיקו. בגבורה ובתבונה ננצח במערכה זו, אבל הנצחון שלנו אינו מטרה אלא אמצעי: גם עם הקמת שלום יציב בינינו ובין שכנינו ועם הבטחת גבולות המדינה כאשר זה יתכן בימינו — עוד רחוקים אנו ממחוז חפצנו; כי לא הקמנו מדינה בשביל 800.000 יהודי ארץ־ישראל — אלא בשביל העם היהודי כולו, וקיבוץ גלויות והכשרת הארץ בשביל קליטתם דורש מאתנו חזון — חזון רב־תוכן ועלילה של יצירה גדולה — אשר יהפוך ארץ נשַׁמה ועזובה זו למרכז עברי רב־אוכלוסין ועשיר תרבות ואדיר־אונים, שיגלם את כיסופי הגאולה של דורות בשלמותם.

ולמען עמידתנו במערכה ולמען כוננותנו לעתיד נתאזר בשלושה אלה: גבורה, תבונה, חזון.