בעית המבטא העברי    🔗

לא על הלשון לבדה יחיה האדם, אבל אך עליה בלבד יחיה כאדם. בה יהגה את המתרחש בקרבו, יביע את רשמיו הנקלטים מן החוץ ומפנימו כדי לספק הכרח גופני ונפשי. “ועצור במלין מי יוכל” (איוב ד' ב'). בה יגיד לזולתו את חפצו, צרכיו ותביעותיו לכל הקפם ובה יִיצַר את המושגים, יארוג את מחשבתו ויציע את רעיונותיו בהגיון או ירצם. תפקידי הלשון האלה יופקו בדיבור, והכתב יופיע אך כבא־כוחו בעת שהמרחק במקום או בזמן יפריענו מפּעול. לרגעים נדבר ורק לפרקים נכתוֹב. השיחה לנפש היא כנשימה לחומר החי. על הדיבור נחיה. בהעצרו תרבה הסכנה ובהנטלו תחל הגסיסה.

ודבּר הוא הָגה קודם לכל, כהיות הכתב והכתיב לשפת העין כן המילול והביטוא לשפת האוזן. מן הכותב יידרש לרשום כל אות בצורתה הקבועה המַבדלת אותה מן הדומות לה ולהציג כל מלה כפי המקובל לבלתי חסר מה, ועל המדבר להפיק הגָיים ותנועות מובחנים היטב ולבלתי הַבְלַע כלום. אולם בלשון הראוּת אנו נוהגים בכל חומר הדין, כתב מטושטש ירגיזנו ואף נמאן לקראו. כי יכתוב מי: שיבה (שבעה) תישה (תשעה) שמו (שמעו), אַמנָאֶל (המנהל) יעורר בנו רגשי חמלה אף אם נבין את כתבו; ואילו בדיבור נוהגת ותרנות לאין גבול. אמנם בשיחה מרובים המסייעים להבנת המסיח: רמזיו, עויות פניו, מבטו וחליפות קולו או הטעמתו ואפילו מַצגי גופו. כל אלה ימלאו אחרי המלים ופעמים אף יקדימו לבארן. ברם מצד שני, המלים הכתובות מאריכות לנגדנו ומובדלות הן זו מזו בריוַח קל ונוכל לעיין בהן שוב כדי לברר את האות הסתומה ולנחש את הנעדרת; בעוד אשר בדיבור יתמלטו המלים חבורות חבורות ללא הפסק ויתעופפו מבלי שוב.

אפס כי חרף ותרנותנו, הַפסד יפסיד המתרפה בדיבורו. המִבטא משפיע גם הוא – ויהי שלא מדעת – על גורל השיחה ועל פעולת השיעור, ההרצאה והנאום מכל שכן. ולעומת המזלזל, כפלים ייהנה המבטא צחות; שכרו בצדו כמביע בהיותו מרגיש את תנועות ביטואו ושומע את עצמו, וכמגיד בראותו כי יובן על נקלה.

ובמצבנו אנו עוד ערך נוסף לצחות המבטא. שפתנו אך החלה לפרוץ בהמונים הרחבים ועלינו להקל את חדירותה. ולפנינו רבבות אחים שטרם אומנה אזנם לתפוס את הפסוק העברי בדיבור שוטף, אולם אם נבטאנו כראוי ובמהירות ממותנת – 100 מלים לדקה במקום 150 – ייקלט ויובן. תפיסת פסוקים קלים בחנות וברחוב, באוטו ובמסעדה תרבה לסייע את העולה ברכישת השפה, תעודדנו להוסיף לקח בלשון ותפעל לטובה גם על מצב רוחו בסביבה החדשה.

בקיצור: המבטא הוא חומר למבנה הדיבור, הדיבור הוא הוא הלשון והלשון היא יסוד היסודות לחיי הנפש.

מעתה תושג סיבת התנכרותנו לשאלת המבטא העברי: דל ערך הדיבור בעינינו. מאות בשנים שלט הספר והכתב בעברית המתה למחצה, ולא בדור אחד תחזור שפת הקול ותכבוש את מקום כבודה בלשון. אף בקרב אדוקי העברית וחוקריה בארץ עוד תחָשב השפה המדוברת כטפל שפל דרגה לגבי הכתובה.

אכן בלשון מתחיה תסתבך בעית המבטא, הואיל וטרם אירע מאורע כזה בדברי ימי העמים. לפנינו תופעה ראשונה ויחידה במינה. כהָפֵר התישבותנו הרבה מן המקובל כחוקים בתורת הכלכלה, כן תרָאה תחית הלשון כמַמרה בדיני הפסיכולוגיה. לכן עוד תעה יתעו חובבי העברית ומרַדפי תיקונה, וגם ענין המבטא זקוק לנסיון רב־שנים ולחקר רב־צדדים אבל לפחות ננסה לפרט את השאלה לסעיפיה ולהציג נימוקים המחייבים תקנות.

 

הבדלה בין התנועות הדומות    🔗

כל תנועה נוכל להגות באפנים שונים: להאריכה, לקצרה או גם לחטפה; לבטאה במִפתח שפתים משתנה בצורתו ובמדתו; לצרף אליה תנועה אחרת ולהפיק את שתיהן כאחת, כתנועתים, כגון oi, ou, oe. כל אחת החליפות האלה מתבדלת איפוא בכמותה, באיכותה או גם בתרכיבה. ככה קיימים, למשל, בצרפתית, באנגלית ובגרמנית גונים אחדים ל־A ל־O ל־E וכו', ומקצתם מסומנים גם בכתב. אך בכוח בידול זה יכול יכלה כל שפה ליצור מלים שוות בהגייתן ודומות אף בתנועתן ובכל זאת מבודלות למדי:¹:

Herren – hören – hären; Zeuge – zeige – Ziege – Züge; Mächte – möchte; Los – Loos – los; sur – sùr; père – pair – peur; mal – màle; Patte – pate.

גם הניקוד המקובל בלשוננו מראה כי בתקופת יצירתו היו התנועות מבודלות בעברית ל־5 סוגים²:

א. ארוכות מאד אוֹ תנועתים, כגון חולם קיים, כלומר – בלתי משתנה בנטיה: אור קול, סוף;

ב. ארוכות – חולם משתנה: כֹּל, צֹרך, חֹמר;

ג. קצרות – קמץ קטן: כָּל צָרְכִּי, חָמְרִי;

ד. חטופות – חטף קמץ; אֳניה, צֳהָרים, חֳדָשִים;

ה. חטופות מאד – שוא נע: בְּנֵי (מבָּנִים, פתח חטוף מאד), פְּרי (מפֶּרִי, סגול חטוף מאד).

באחדים ממבטאינו נשתמר הבידול במקצתו בחולם ובצירה ובקמץ הגדול. במבטא הספרדי, בו לא יובדל בין תנועה ארוכה לקצרה, נתקיימו התנועות החטופות והחטופות מאד, וזוהי מעלתו היחידה מן הבחינה הנדונה. אולם המבטא הארצישראלי – אשר מרַדף בבלי דעת כאילו להקל מעל המדַבר ומתעלם מן השומע ועוד יותר מן השומעים – לא אבה אף לשארית זו, והננו מסתפקים במועט להתפאר: את כל החולמים והקמצים הקטנים נהגה כ־O בינוני, ואת כל הקמצים הגדולים והפתחים – כ־A ממוצע; כל הצֵירים והסגולים שוים בפינו כֶּן = כֵּן, הֶם = הַם; לא יאריך בֵּן נפרד מבֶּן נסמך, כאילו היתה הסמיכות אך ענין לעין, לחליפת הנקודה, ולא לפה או לאוזן כתופעה פוניטית, אפילו הצירה הקיים יבוטא כסגול: בּית, גֵר = בֶּת, גֶר. אין חפץ לנו בתנועות מבודלות, אבל שמור נשַמר את סימניהם ואת תורתם נרביץ בבית־הספר.

ככה סתמנו בעברית את מקור הברכה לבידול המלים הדומות, נשתוו המבודלים ונתרבו ההומונימים עד בלתי נשוא: מין – מִן, יִשנו (משָנֹה) – יישנו (מישן), שבי (מישב) – שבי (משָבה) בוא – בו; חָלָב – חָלַב, עָמָל – עָמַל; בנפעל לא ניכר בין העבר לבינוני, בשמענו השדה נחרש ונזרע, לא נדע אם כבר נעשו המעשים או עודם נעשים והולכים.

החטף הוא תקנה פוניטית טבעית הבאה להקל על הגית א–ה–ח–ע בהיותן מחוסרות תנועה, אולם מתוך רדיפה להקלה מביטול מיאנו לקבלו והננו מוסיפים לבטא אהְבה, אחְרי, נחְלה. אכן ל א–ע המציאו רבים קוּלה ממש; נֶמַר = נֶאֱמַר, יָמוד = יַעֲמד, נָלַיִם =

נַעֲלַיִם.

ובהניחהו את השוא הנע נהפוך הברה פתוחה לסגורה: צַדְקה = צָ–דְקָה, שַמרו = שָ־מְרוּ, סָגְרים = סֹ־גְרים, עָבְדות = עֹ־בְדות. ברם מהפכה זו פּוגמת את טעם ההדגשה: למה נרַפֶּה ב–כ–פ בפעלים כגון חָרְבָה, דָרְכָה, טָרְפָה ונדגישן בשמות חָרְבָּה, דַרְכָּה, טַרְפָּה?

 

הדגש החזק    🔗

הגה מודגש הוא הנכפל במבטא, הנהֶגה כפלים. בכתב היתדות ובלוחות עתיקים כתובה האות דגושה פעמים³. וכן יבוטא הדגש בערבית, ובטרם יכיר התינוק צורת אות ייטיב להגותו ולא יחסרנו: פַלְלְאח (פלח), חַרְרַאת (חורש, אריס), מְעַלְלִם (מורה).

כפילה זו עצם תפקידה הוא להוסיף מושג טפל, מבאר ומרחיב על המושג העיקרי המסומן בפועל או בשם; הרחבת המושג תצוין בלשון על ידי הרחבת המלה המקבילה. המוסף הפנימי (infix) שקול בעברית כנגד המוסף החיצוני הנוהג לתכלית זו בראש המלה בלשונות המערב (prefix), כפילת הגיים נוהגת בשפתנו גם בסוף המלה: ערב – ערבב, שרט – שרטט, קום – קומם, גלל – גלגל, לבן – לבנוני, אסף – אספסוף.

במבנה הפיעל, הפוּעל, ההתפעל והשמות הנגזרים מהם תציין הדגישה פעולה ממושכת, מקיפה, מוחלטת.

אכן מגוון תפקיד הדגישה ורב תוכן, אפס כי הנקודה המסכנה המסמלת אותה וחסרון כל סימן בה בספרים בלתי מנוקדים השכיחו את המסומל, את הכפילה ממש, בעברית הדוממת. אולם כיום הזה, כאשר שבנו וזכינו לעברית מופקת בשרירים חיים ונשמעת, מוכרחים אנו לחזור ולציין כל תוספת נכבדה לתוכן, למושג, במוסף הגוּי ונשמע.

את הפיעל הבא להורות חידוש רב ערך בפעולה – ופעמים אף פעולה הפוכה: שָרֵש, דַשֵּן, גַיֵּד (כרת הגידים), עַצֵּם (שבר העצמות) – הבליטה הלשון בצורה ניכרת מאד, בהגה נוסף ובשינוי תנועות, כדרכה ביתר הבנינים: נפעל, הפעיל, הפעל, התפעל. גם הרבוי לשמות יסומן על הרוב בחליפת תנועות ובהוספת ההגה –ים או –ות: פרח – פרחים, פּרי – פֵּרות. (הערבית מסתפקת בחליפת התנועות בלבד [ריבוי שבור] בֵּית – בְּיוּת, שַהר [חדש] – שֻהוּר, גָּ'בּל [הר] – גַ'בַּאל).

הנעקור מן הלשון יסוד אדיר כזה? באין דגישה לא יבודלו הבנינים אך בעתיד בלבד: יִפְקֹד, יִפָּקֵד (יִפָּקד – יִפְּפָּקד), יפקד (יפקקד), יְפַקֵד (יְפַקְקֵד), יַפְקִיד, יָפְקַד. אבל ביחוד ירפה הבידול בעבר לפיעל ולפוּעל לעומת הצורות המקבילות בקל. כל תמים השֵמע יכיר בין אָסַפְתי, לאִסַּפְתי (=אִסְסַפתי) ולאֻסְסַפתי או גָדַלְנו לגִדְדַלְנוּ, ולגֻדדַלְנו, אבל לא כל אוזן תבחין בין אָספתי לאיספתי ולאוּספתי או בין גָדַלְנו לגידלנו ולגוּדַלְנו.

בהעדר הדגישה תשתווה צורת הנסתרים בפיעל עבר לצורת הנוכחים בציווי לקל: לִקטו = לִקְקְטו. בכלל, בהעלם מוסף הדגישה תהָפך התנועה הקצרה הקודמת לו – לארוכה, ועל ידי כך יתרבה מספר ההוֹמוֹנימים להפליג גם בשמות: אָתָא – אַתָּה, אָמָה – אַמָּה, אִישָהּ – אִשָּה, עוּלָהּ (עוּל = ילד שעשועים) – עֻלָּהּ (וכן עם יתר כינויי הקנין). דָּלָה – דַּלָּה, כָּלָה – כַּלָּה, קִינָה – קִנָּהּ, מָצָה – מַצָּה.

יש חוסר בידול מבדח: פָּסַל פָּסַל פָּסָל = פָּסַל פַּסְסָל, פָּסָל, כָּתַב, כַּתָב, כְּתָב = גנב גנב מגנב = גָנַב גַנְנָב מִגְגַנְנָב, הגמל רוכב על חמור = הַגְגַמְמָל...; בקר נוהג בקר = בַּקְקָר נוֹהֵג בָּקָר, לנו בחדר לא לנו = לַננוּ בחדר לא לָנוּ; אכול בצל ושב בצל = אֱכֹל בָּצֵל ושֵב בַּצְצֵל, ענוני אל תענוני = עֲנוּנִי, אַל תְּעַנְנוּנִי.

באין דגישה חזקה אין טעם לדגישה הקלה בתוך המלה. מדוע דֹב – דֻבִּים ולא דֹבִים כמו טוב – טובים, רך רַכִּים ולא רַכִים, כַּף – כַּפִּי,

וְלֹא כָּפִי?

מותר לשער כי ביטול הדגישה הוא אחד הגורמים לאשר אין העברית המתחיה מנצלת למדי את הפיעל ועל אחת כמה את הפוּעל.

ביטול הדגישה מערער אחד מיסודות הלשון.

 

הבדלה בין הגיים דומים    🔗

הדרישה להגות ו–ח–ט–ע–ק שמית תופיע בשאלת המבטא כמפלצת מעוררת זרות ולעג ומאיימת להפוך את שפתנו ללעַז אסיאתי משונה. ונאצל מרגש זה על השאלה כולה מבלי להבחין בין העקר לטפל ובין אפשר לאי אפשר.

יחס הביטול אל דרישה זו בתקופת התחיה הראשונות היה כעין תגובה לגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, כמעט כל המורים – והם בני 30–40 ויותר ומחוסרי הכשרה פוניטית – עלו מן הגולה ומבטאי המערב והעברית המערבית חרותים במוחם, בלועים בדמם ומנצחים על פיהם ואזנם. נקל לשער מה היה עולה לתחית הלשון אילו היו אדוקי העברית מתעקשים לבטאה שֵמית ממש, ואילו המורה היה מתאמץ, במסירות גרונו העיף, להפיק את ההגיים המשונים לנגד תלמידיו. בזכות הביטול ניצלה השפה מצרה ועלתה למצב כבוד כיום הזה.

ברם הגיעה השעה לחזור ולעיין בשאלה בכובד־ראש. נשתנו העתים: ערך הדיבור והמבטא הולך וגדל בעולם הנאור, התקדמה הפוניטיקה עד יכלתה להקנות כל מבטא באמצעי הדרכה מדויקים להפקת התנועות הדרושות באברי ההגיה; עתה ידענו כי גם בערבית יש ממתיקים את ההגיים ה“נוראים” וכי אפשר לפשטם עוד מבלי בטל אותם; בארץ קיימים בתי־מדרש למורים, למורות ולגננות שם מתכשרים במלאכת החינוך צעירים וצעירות, רובם מבני הארץ, לומדים ערבית, ומהם גם ספרדים ותימנים.

נראה נא מה מצַדק את תחית וחטע"ק?

א. המבטא השמי המיוחד להגיים אלה חי וקיים בערבית בכל תפוצות ישמעאל, ובקריאה העברית נשתמר, מעט או הרבה, בקרב היהודים הספרדים (כחצי מיליון נפש) ובפרט בעירק, בסוריה ובצפון ארץ־ישראל, בתימן ובמצרים ובכל אפריקה הצפונית.

אך בכח מבטא זה, המעמיק לבדל הגיים אלה לדומיהם בכתּא"כּ, נוצרו והתקיימו בעברית חבורות מלים לרוב – אולי יותר מאלף⁴ אשר לולא הבידול כי אז נשתוו בהגיתן, כלומר היו להומונימים: אַת – אַט – עט (מעוט), אב – עב, אז – עז, אף – עף, אתה – אַתָּה – עַתָּה – עָטָה, מחר – מכר, סָחַר – שָֹכַר ובכל הנטיה בעבר, כָּבַר – קָבַר, התקשר – התכּשר, סִכֵּל – שִֹכֵּל וכו' וכו'.

הערבוביה תרבה ביחוד בהיות ההומונימים מצויים מאד בדיבור:

אַל – עַל, אִם – עִם, אִמִּי – עִמִּי, אִמך – עִמך וכו‘, אַין – עַין, איני – עיני וכו’, עֵת – עֵט, אח – אך, קח – כּך, כּר – קר, כּרים – קרים, כּל – קול, אבד – עבד, רכב – רחב, סוחק – שוכר, טבע – תבע, טחנה – תחנה וכו' וכו'.

צרת הכתיב, אשר מעיקה על ילדינו 4–5 שנים ומבזבזת הרבה מזמנם – ילדי הספרדים והתימנים לא ידעוה, וכן אין שאלת כתיב בבית־הספר הערבי.

ב. ל–ו השמי⁵ ערך מיוחד. גלגוליו בבניני הפועל ובשמות הנגזרים מהם וחליפות תנועותיו נובעים ממבטאו המזרחי, אולם ב–ו–ב מוזרות הן מאד, אין דוגמתן בכל לשון אחרת ומציגות תופעה אי־טבעית, אי־פוניטית. קוֹם – קוּם – קַיים – קִיוּם, דוּג – דַוָג – דַיָג; ידע – התוַדע, יעד – ועד, יתר – וִתֵּר. וב־ו החיבּור: ו שמי ייהפך טבעית ל־אוּ לפני הגה חסר תנועה ולפני בומ"ף – וּתאנה וּברד וּמטר**;** אבל מה ל־ו–ב ולאוּ?

תחית ה־ו גוררת גם את תחית החולם הקיים: יִוָלֵד – נוֹלָד – תוֹלָדה, יִוָדַע – נוֹדַע – תוֹדע, יוָכח – נוֹכָח, שְוָרִים – שוֹר, חֲוָחִים – חוֹחַ.

ולא מעטים ההומונימים תולדות ו–ב: אֲבָל – עַוָל (עַוָּל), אָבָה – עָבָה – עָוָה ובנטית כל העבר, אָבְלה – עַוְלָה, עִבְרִים – עִוְרִים, עֲנָבִים – עֲנָוים, שברים – שְוָרִים; קַב – קַו, צָב – צָו, נביא – נָוִי, שָבָה – שָוָה, שָבִים – שָוִים, חָבַר – חָוַר, וכו' וכו'.

ג. ה־כ הרפה תופק בהתקרב גב הלשון אל תוך החך או הוילון עד הוָצר מעבר צר. אולם בעבור האויר הנשוף דרך המצר יחכך את קירות הלוע ואת הוילון הרכים, וחיכוך תדיר עלול לצרום את המרבדים הענוגים. פגם פיסיולוגי זה, הידוע אך לרופא הגרון ולבימן המנוסה, מתגלה לכל אוזן תמה כצרימה אי־אסתטית לשמע, ביחוד מדי השנות הכ פעמים אחדות, כגון בכינוי הקנין ך, כם – כן:⁶ "ושרץ היאור צפרדעים ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך ובבית עבדיך ובעמך ובתנוריך… " (שמות ז' כ“ח–כ”ט); “את האלהים זכורו והלחמו על אחיכם בניכם ובנותיכם נשיכם ובתיכם” (נחמיה ד' ב'). ברם צרה זו תרבה על אחת כמה וכמה במבטא הארצישראלי בו נֶהגה על הרוב גם ה–ח כ–כ, ואילו ה–ח השמי מבודל יפה מן ה–כ בהגיה ולשמע.

ד. לתחית וחטע"ק חשיבות יתירה מבחינה אסתטית המרפדת חליפות קלות מתוך בידול בצורות, בצבעים ובצלילים. במבטא תנצל שאיפה זו את גוני התנועות והגיים. לפיכך בהתרכב א – ע, ב – ו, ח – כ, ט – ת, כּ – ק עם התנועות לגוניהן יעשירו את אוצר החליפות במילול ויספיקו חומר נאמן ללשון הנופל על לשון המצוי במליצה העברית העתיקה, כדוגמאות האלה: “כֶּרֶם היה לידידי בקרן בן שמן” (ישעיה ה' א'). הסימטריה הקולנית כפולה כאן: כֶּ – קֶּ, רֶם – רֶן “ונקלה כבוד מואב… ושאָר מעט מזעָר לא כביר” (שם ט“ז י”ד) “אם תאבו ושמעתֶם… ואם תמאנו ומריתֶם” (שם א‘, י"ט–כ’); “ונדוש מואב תחתיו כהדוש מַתְבֵּן במי מַדְמֵנָה" [מַת – מַד, בֵּן – מֵנָה] (שם כ"ה י'); פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ” (שם כ“ד י”ז); “והיו עמים קוצים כסוחים ראש יִצַתו” [קצ – כּס, צ מזרחית] (שם ל“ג י”ב).

עד כאן המעלות, אבל לא יחסרו גם חסרונות ולא קלים. הע' והק' מופקים בחלקי הגרון הענוגים, וההפלגה בהגייתם המזרחית עלולה לפגום באברים הרכים, ובצורה זו הם גם אי־אסתטיים. ובטרם נחַיים עלינו לחקור לתיקונם.

 

אוצר לשוננו    🔗

רגילים אנו לרנן על לשוננו: מסכנה היא, צרת מלים ודלת צורות; אי אפשר להגות בה את רעיונות דוֹרנו לכל דקותם, כי נתָקל לרגעים במושגים, אם בממש ואם במופשט, החסרים מונחים עברים. לעז זה, שהוצאנו עליה בקלות־דעת ובחפזון מחוסר הכרתנו את אוצרותיה ואת סגולות בנינה, מתהלך כאמת מקובלת בחוגי המשכילים חובביה, לכן יתרעמו רבים על הבלשנים המתרפים בגילוי הצפון בגנזי ספרותנו וביצירת מונחים חדשים.

אפס אך מעטים יודעים ונזכרים, כי בדיבור נזלזל אף ברכוש המילולי המוכן והמזומן, כי בעוט נבעט בצורות הבעה מעולות וידועות ובהגיון האפייני המציין את שפתנו; כי לא רק את הגנוז במעמקי התלמודים והמדרשים לא דלינו לצרכי השיחה העברית, כי אם גם לא שאבנו למדי מן האצור בתנ"ך; כי אפילו בסיפורי התורה, השגורים לכאורה על כל לשון, מרובים מאד האמרים שטרם זכו להתחיות.

אכן עניה מאד העברית שבפינו, כי על כן הענִינו אותה; כי את רשלנותנו המכופלת לביטוא ולדיוק במלים ובצירופיהן היא נושאת, ואת קלות יחסנו לתחיה היא סובלת. הננו לנגדה בבחינת שוטה המאבד מה שנותנים לו. בספר בראשית לבד אפשר לציין כמאה אמרים ומלים שחסרונן בדיבור מורגש מאד, כגון: “מה־בצע כי”, “מיטב ה…” (הארץ, השדה, המגרשים, הבנינים), “טוב־המראה”, “רע־התואר”, “צעק ל…” (ללחם, לעבודה, למעון), “הרים קול”, “כעת חיה”, "חי על… " (אומנותו, מסחרו, תורתו), “איש חיל”, “גמל רעה או טובה”, “נפעם”, “התל”, “נצב”, “השקיף”, “מאן”, “חבש” (בהמה לרכיבה), “בריא” (תכונת הצמח במובן: solide).

אם נתבונן אל האמרים הממלאים בדיבור את מקום מקביליהם הנשכחים, ניוכח כי על־הרוב אין התמורה שקולה בנגד הנושן הזנוּח, כי חלוקה היא מזה במשמעותה אם מעט ואם זעיר; וכי במקרים רבים לא נתמלא החסרון כל עיקר, אפס כי התרגלנו בו עד כי לא נרגישנו. למשל: “מה־בצע” הומר ב“מה התועלת”, "מה יהיה אם… ", “מה יצא מ…”; “מיטב השדה” – “החלק היותר טוב של השדה”; “טוב מראה”, “יפה תואר” – “יפה”; “הרים קול” – “צעק”; “כעת חיה” – “בעוד שנה בדיוק”; "חי על… " – “מתפרנס ב… " (כמה “חי על” נמרץ מתמורותיו!); “איש חיל” – “איש חרוץ”, “בעל מרץ”; “גמל” – “שילם”; “נפעם” – “מבולבל”; “בריא” (לגבי דומם או צמח) – “חזק”: “השקיף” – הביט”; "מאן – “לא רצה”.

ומה רבה האבדה! לא מלים חסרנו, כי אם מושגים, חדלנו מהבחין בין רעיונות או מצבי־נפש דומים זה לזה. נסוגים אנו אחור בהתפתחות הכשרון לניתוח ולהבדלה. בהפָּגם כלי המחשבה – הלשון – תלקה המחשבה עצמה. ומה מוזר הדבר כי במקצועות שונים השכילו אבותינו מלפני אלפים וחמש מאות שנה, לפחות, להבדיל ולהביע ממנו, בני המאה העשרים!

 

התקדמות העברית בעתונינו    🔗

כי נבדוק גליון של עתון עברי, החל בתנאי החתימה וכלה במודעות העמוד האחרון, כדי לבחון לא את התוכן ואף לא את הסגנון, אלא את עבריותו בלבד, נראה בו דרגות שונות לרוב.

עבריות זו אינה תכונה רוחנית נשגבה ונעלמת. אמנם, מרוכבת היא, אף מְסובכת, אבל מוחשת בכל גילויי הלשון: במלה בודדת, באמרה קצרה כבמאמר ארוך, ואפילו בהגה קל. ברם בעברית כתיקונה, בה הכל כשורה, לא תורגש סגולה זו; אך עם כל פגימה בלשון יתגלה המתוקן לעומת הקלקול.

נקדימה, שאין הכוונה לדברים השנויים במחלוקת בין המשַמרים והמטהרים מצד אחד ובין המרחיבים והמחדשים מצד שני; פה ידובר רק על יסודות הלשון, אשר הכל מודים בהם, והעובר עליהם נכון לתקן את שגיאתו. אכן, גם הקנאי במטהרים עלול לחטוא לעיקרי השפה, הואיל ומקור אחד לכל החטאים הנדונים – הלעז אשר הקדים להשתלט במחשבתנו ועודנו מוסיף להאָחז בה בכוח סביבתו וספרותו.

אל נא נלאה להוכיח ולהכריז, כי לכל דובר עברית וכותב בה מלחמה ניצחת – מקצתה בגלוי ורובה בסתרי סתרים – בלעז או בלעזים שבהם חונך והשכיל. לשוננו הראשונה – או הראשונה להשכלתנו – סוללת בנו דרכי מחשבה למושגים ולסדורם, לרעיונות ולהשתלשלותם; ומטביעה בנו צורות מסוימות לזמני הפעל, לתאריו וליחסים ההדדיים שבין הדברים.

תמידות המחשבה ואחדות הליכותיה ונטיותיה חולקות ללשוננו הראשונה יציבות עזה וכח־התנגדות עצום לכל שפה אחרת הבאה להתחרות בה ולהטות את ריתמוס ההבעה משביליו הסלולים.

קודם כל תנעל הלשון הבכירה דלת בפני הצעירה ולא תניח לבעליה להסתכל בחדש כדי להכיר את חידושיו. רבים ממשכילינו לא ראו כי, על הרוב, בהיות הנשוא קודם לנושאיו יסתגל במין ובמספר אל התכוף לו בלבד: “וילך משה ואהרן – ויבוא משה ואהרן – הוא אהרן ומשה אשר… הם המדברים אל פרעה… הוא משה ואהרן”. – לא מעטים, ומהם מחברים נכבדים, יקדימו את הנושא לנשוא אף במשפט הפותח במלת ביאור והשלמה⁷: "עד יום מותו של הנביא פעולתו היתה ידועה ונכרת בכל קורות הזמן ההוא; – “לכן התוצאות לא נשתנו”; כאילו לא קראו ולא שנו: “ואל הבקר רץ אברהם”; “למה זה צחקה שרה”, ואפילו לא: “בראשית ברא אלהים”.

הדלת המערבית נעלה בפני בני דורנו את הפתח העברי, ובמוסדותינו כתוב לאמור: הכניסה מן הדלת השניה. החיטה דחפה את החיטים, ועתונינו מביאים אותה מחוץ לארץ ובספרי־הלימוד היא נמכרת במשקל ואף נטחנת.

וטיפוסי מאד: לשונות המערב יעלימו מן העברי החדש, כי בעבר ובעתיד יכיל הנסתר את כינוי הגוף הוא ואין צורך לחזור על הכינוי: “אז יבנה יהושע מזבח… כאשר צוה משה… ויכתב שם על האבנים.. ואחרי כן קרא את כל דברי התורה” (יהושע ח' ל'). – ובימינו כותבים: “המלך היה נוח לבריות והוא התיחס בחיבה לכל דבר טוב” (=היה נוח לבריות והתיחס בחיבה…); “ילד קנה מחברת ב… כמה הוא קיבל עודף אם נתן… " (= כמה עודף קיבל אם…), פ. בא להתישב בפאריס, לפני שבועיים הוא הרצה באסיפת עם”.

אבל גם מיטב ה“ידיעה” בעברית לא תצלח על רגילות עצומה כשפה הראשונה, בלתי אם היתה גם היא לרגילות איתנה בכוח הַרגָלָה מרובה וקפדנית, עד אם נקבעה אף היא כריתמוס שני להבעה, ואפילו אז עוד תוסיף צרתה להכשילה ולהטותה אל שביליה היא.

החקר לתחרות הלשונות הוכיח, שכדי לגונן את החלשה מפני התקיפה, צריך למנוע את פגישת המתחרות, את התנגשותן; כי בהופיע החזקה על יד חברתה יתעורר ריתמוסה־היא המדכא את החלש. ההתנגשות מזיקה ביחוד בהופיע המתחרות יחד בו־בענין, ובפרט בצורות מקבילות. מכאן כל המכשולים שבתרגום מלשון המערב לעברית, הואיל והמקור שלנגדנו פותח לרוחה את שערי הזכרון לפני הריתמוס השליט, וזה ילכוד כרגע את כל השבילים והמעברים הפונים אל הנושא הנדון ויוליך שבי את הגר.

מלבד העתקה ממש יש עוד תרגום שמזכרון, אם מקרוב ואם מרחוק, כגון בהרצותנו עברית דברי מחבר לועז שקראנו לפני זמן־מה או לפני ימים רבים; וכן בכתבנו עברית על ענינים שהתעמקנו בהם בלעז: מדע, מקצוע תכני, אומנות. בכל אלה תקיף הלעז מאד ומרבה להחטיא את העברית. ורבה המכשלה גם באמרות ובביטויים המצויים מאד בשפתנו הראשונה, ובכלל זה בענינים מתוך החיים שבכל יום, שספגנו מרוך ילדותנו על היותם לעצם מעצמותנו. ככה נאמר: “יחד עם זה” (вместе с тем) ונדמית לנו אמרה זו כעברית מקראית טהורה; פעמים לא נרגיש את החיקוי גם בהיותו צורם את ההגיון: “פחות או יותר” (ממה? – בעברית: מעט או הרבה – אם מעט ואם הרבה); “הנלחמים נפלו אחד אחרי השני” (נמצא כי השני נפל ראשון; עברית “זה אחר זה”).

ועוד גורם אחד מגביר מאד את כח הלעז. הנסיון והניסוי המדעי מוכיחים, כי בתחרות הנדונה מצטיין התקיף במהירות הופעתו לעומת חברו החלש. הצורה העברית הנכונה, למשל, תוכל להופיע גם היא אחרי התמלט האמרה המסולפת בכח הלעז; אבל רק מקץ רגעים מספר, לאחר דקות אחדות או גם שעה ויותר. לכן גם מבחינת העבריות עדיפה העברית שבכתב משבעל־פה.

וגם בזו שבכתב רב ההבדל בין מאמר הנכתב במתינות, בישוב הדעת, שמחברו חוזר וקורא את דבריו, מגיהם ומתקנם, ובין הנכתב בחפזון, כשהכותב אץ למלא את דרישות הרגע, ותביעות העברית הטהורה תראינה לו כלעג לרש.

מן הקודם עולה, כי הדרגות המרובות לעבריות העתון מקורן לא לבד בריבוי הסופרים והמחברים, כי אם גם בטיב הענינים. בעריכת הטלגרמות חָברו שני גורמים לפגם: התרגום והחפזון. וכן מצוי הקלקול בחדשות היום על מקרי גניבות, אסונות, אסיפות, הצגות וכו'. ומה יכביד הלעז להעיק על העורך דברי מדע או ענינים תכניים, על המבקר לספורט ולאמנות למינה.

והנה כיום הזה, מקץ שנים רבות לעמל בעמידה על משמרת העברית המחמירה מצד עורכי העתונים וחבריהם למלאכה, זכינו לראות גם את הטלגרמות ערוכות בעברית יפה; ואפילו בעידנא דריתחא, בשעת מלחמות, מהפכות ותהפוכות הדור, עת הדחיפות וההתרגשות בפרסום החדשות דוחפות את הריתמוס העברי, זכינו לקרוא מאמרי מדע בעברית למופת, והרצאה תכנית או ספורטיבית בעברית מזוקקת ומדויקת.

לנגד העובדות האלה הלא נודה, כי הפליאה העברית להתקדם מבחינת שמיותה, וכי היום כוחה עמה להתיצב לעומת הלעז פנים אל פנים ולבלתי הלָכד ברשתו; כי להתפתחותה המהירה והרדופה, עקב תביעות המעשה בארץ המתחיה, מקבילה שמירה אמיצה על רוחה וטהרתה, על הגיונה ורגישותה.