מה הוא סגנון?    🔗

שפה אחת לעם, אבל איש איש יוצר בה את לשונו־הוא, בהיותו שואב מן האוצר המילולי הכללי אמרים לפי צרכו וטעמו הוא ומרַכב פסוקים הטבועים בחותמו שלו. ולא עוד אלא שבשפת היחיד גם היא תופענה חליפות עם הגילים, עם מצב הבריאות ואפילו עם תנאי השעה. גון השפה המציין את לשון היחיד הוא הסגנון. יש מדמים כי מושג זה חל על לשון־הסופר בלבד, ולא היא: גם בדיבור הפשוט על מעשים שבכל יום יתנכר הסגנון.

החותם האישי בשפה כרוך בעצם תפקידה, בהיותה מתאמצת להגות את מצב נפשנו, את תוכן ההכרה או התודעה ברגע הנתון. תוכן זה המשתנה לרגעים מתרכב תמיד, כידוע, משלושת היסודות המתלכדים בחיי הנפש, הלא הם השכל, הרגש והרצון. עם כל רעיון, על כל מושג, ויהי האוֹבּייקטיבי ביותר, מתלוים רגשות – אם לעונג ולקורת־רוח ואם לצער ולמורת־רוח – ומתעוררות תחילות לתנועה ושאיפות לפעולה. בכל מלה מופקת נוכל לשמוע בבחירתה, בהטעמתה ובמקומה, בעויות וברמזים הדבקים בה – את הד הזעזועים, אם גלויים ואם נסתרים, שהיא באת־כוחם.

 

גורמי הסגנון    🔗

מכאן המון גורמים החולקים מאֳפי היחיד לצורות הבעתו. ראשית כל אין המציאות נתפסת ונזכרת במדה שוה אצל בני־אדם שונים. ובבואנו לתרגם אותה במלים לא נמצא את אלה קבועות לפנינו לחלוטין; את הרושם, המעשה והמושג נוכל להביע על הרוב בסימנים אחדים קרובים זה לזה ומתחרים זה בזה, כגון קול – שאון – המיה; חזק – אמיץ – עז; פרי – תולדה – תוצאה; הביט – הסתכל – צפה; הקשיב – שם לבו – פנה ב… – נתן דעתו. יש ברירה במלים, וכוחות מסובכים מכריעים את הבחירה; והוא הדין בסידור המושגים.

וגדולה הרבה מזו. בכל הבעה מילולית אין להפריד בין חלקה האוֹבּיקטיבי לסוּבּיקטיבי, שהם כאילו נאבקים זה עם זה. רגע יגבר האחד, ורגע – משנהו. לא אברים מספר יביעו, לא מערכות שרירים מסוימות, שלכאורה מצטמצמת התנועה בהן; היצור כלו יזוע, כל תפקידי הגוף והנפש יהגו, ישיחו. ומה היטיבו הקדמונים להסתכל בתופעה זו: הלב ירחש, המעים יהמו; “לבי ובשרי ירננו אל אל חי” (תהלים פ"ד ג'), “כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך” (שם ל"ה י'); “ברכי נפשי את ד' וכל קרבי את שם קדשו” (שם ק"ג א'); “קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם” (ירמיה י"ב ב').

אכן האדם כולו ירתת בהביעו. לכן, כהיות היחיד נבדל מבני־מינו בהמון סגולות המציינות את מבנה אבריו ואת תפקידיהם המרובים – הנשימה, העיכול, חיזור הדם, ההפרשה, התנועה וכו’ – על אחת כמה וכמה יצוין בהבעתו; אם ישוו כל אלה בשני אישים ישתוו גם סגנוניהם. ואפילו בו־באדם תגוּון הלשון עם חליפות־המצב; לא יביע הרעֵב כשָֹבֵע, לא יספר החרד כשָלוֹ, לא יגיד החולה כבריא ולא ישֹיחַ מר־הנפש כשמח בחלקו.

ומה עצומים פה הגורמים החיצוניים: האקלים, התקופה, החינוך, החברה, מדרגת ההשכלה, המקצוע, וכו'.

 

דוגמאות להלבשת רעיון בצורות שונות    🔗

הפשוט ברעיונות יוכל להתגלות בפנים שונים. בשבתי ביום חם בבית קרובי הנני פונה מדי צמאי אל בתו הקטנה:

“הלא תגישי לי, בתי, מן הקרים הקרים ההם!” “תואילי להגיש לי כוס מים”; “קחי נא לי, ילדתי, ספל מים”; “בבקשה מרים, מעט מים מן הכד המצוננת”; “אם תגישי לי, מרים, כוס צוננים אומר לך חן־חן כפול”; “מי ישקני כיום הזה אם לא מרים!”

ובהגדת מעשים שהיו:

“השמעת? בתחילת הלילה אחזה אש אצל שכננו פ. בסחבות אשר במטבח וכמעט היתה לדליקה, אבל ברוך השם, כיבינוה מיד”. “הידעת? אמש נפלה דליקה בבית פ., אבל הצלחנו לכבותה כרגע”; "בבית פ. אין הילדים נזהרים באש, כמעט נפלה שם דליקה אמש, ולולא מהרנו לעזרתם… "; “התבין? נורא! – הכבר הוגד לך? נס ממש! אילמלא מיהרנו אמש לכבות את האש בבית פּ., כי אז קרה אסון, חס ושלום”.

“מה תאמר למלקוש? שבע שעות רצופות זרם ולא פסק, נפלא!” “ובכן? ירד סוף סוף, לא טל כי אם יורה ממש!” “לא גשם ירד הלילה אלא עפרות־זהב, כל טפה ברכה”; “מה תגידו? נתמלאו הבורות. אך זהו מלקוש!” “עשרים וארבעה מילימטר מים בלילה אחד בסוף ניסן הוא נס מן השמים!”

 

דעת התלמוד על הסגנון האישי    🔗

הפתגם “הסגנון הוא האדם” הוא לא מליצה בעלמא כי אם עובדה פסיכו־פיסיולוגית, ותורת־הסגנון שואפת לא לעקור את מקוריות הלשון אצל היחיד, אלא לסייעהו להיטיב את סגנונו הוא, לגלות את נפשיותו האפיינית שלו. אפייניות הלשון המציגה את אישיות בעליה תעורר את לב השומע או הקורא, ואילו אמרים שגורים בפי כל ונוסחאות קצובים לא יעשו כל רושם.

והשכיל התלמוד לחוות דעה זו בפרשו (בסנהדרין פ"ט) את שיחת יהושפט ואחאב לפני עלותם על רמות גלעד להלחם בארם (מלכים א' כ"ב). מלך יהודה הזמין את חברו מלך ישראל לדרוש את דבר ד' בשאלת המלחמה, ויקבץ אחאב את נביאיו כארבע מאות איש, וכולם ניבאו פה אחד לאמר: “עלה רמות גלעד והצלח ונתן ד' ביד המלך”. אבל יהושפט שאל: “האין פה נביא לד' עוד ונדרשה מאותו?” ומוסיף הגמרא: אמר לו אחאב הרי כל הנביאים האלה לפניך? ענהו יהושפט: מקובלני מבית אבי־אבא, סגנון (=רעיון) אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד… עובדיה אמר: “זדון לבך השיאך” (עובדיה א' ג'), ירמיה¹ אמר: “תפלצתך השיא אותך זדון לבך” (ירמיה מ“ט ט”ז). ואלה, הואיל וכולם אומרים אותם הדברים, איש כחברו בדיוק, לא אמרו כלום².

מה טיפוסית המסקנה! אם בני־אדם שונים הוגים כאילו רעיונם־הם בה־בצורה ממש – סימן שהם מביעים לא את מחשבתם אלא חוזרים על פסוק שאול.

 

כורח ההבעה    🔗

ועז צורך ההבעה. צורך גופני ונפשי כאחד. שאוף ישאף האדם להביע את רוחו, להגות מקרבו את אשר ירגיש וידַמה, לשפוך את לבו ולהשיח את מחשבתו. רגשות שלא הובעו, רעיונות שלא נהגו יעיקו על בעליהם. וכאשר יעמיק הרעיון ויגבר הרגש היצוק בו כן תחזק הדרישה להשיחנו. ומה הפליא ירמיה לתאר מצב זה: “כי מדי אדבר אזעק חמס ושוד אקרא… ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונלאיתי כלכל ולא אוכל” (ירמיה כ' ח’–ט'). ההבעה פורקת משא זה וגואלת, וכאשר ניטיב להגות ונעמיק לחלץ את העצור בקרבנו כן יוקל לנו, כן יונח וירוח.

הבעה זו לשם הגיה היא מטרה לה לעצמה, אבל יש הבעה לתכלית בלבד: כדי להגיד ולהודיע, לבקש ולתבוע, להציע ולפתות, להעיד ולקיים. האדם חי בחברה, ומרובים יחסיו לזולתו המחייבים אותו להשיח. כורח משנה זה להגייה ולהגדה הוא שיצר את השפה המתאמצת לבטא במלים את הסבך הנפשי.

עם התפתחות האדם גדלים צרכי ההבעה והולכים בשתי מגמותיה. וביום הזה מוכרח האדם להשיח באשר יפנה; במשפחה כאב וכאם, כאח וכאחות; בחיי המעשה – במלאכה, בשוק; בחברה – במסיבת רעים, בנשף, בחגיגה, באגודות לספורט; בציבור – כבוחר וכנבחר במוסדות הכלל למיניהם. אמנם ריבוי הנאומים היו לנו לזרא, ברם דוקא דברנות יתרה זו מוכיחה את העדר הכשרון להביע את עצם הרעיונות.

 

ערך הסגנון    🔗

כל אדם נצרך להבעה, אבל יש מקצועות המחייבים את בעליהם לפתח את הכשרון הנדון ביתר שאת: המטיף והעסקן, המורה והמרצה, הדיין והעורך־דין, ובמידה ידועה – כל עובדי הציבור. בין אלה ימָנה גם הפקיד למינהו: הלא הוא עומד בין המוסד לקהל ומלאכתו, כולה או מקצתה, על לשונו בשני גווניה – בעל־פה ובכתב. הסגנון הוא מעדר פיפיות לפקיד: כלפי מנהלי המוסד וכלפי הלקוחות. על הפקיד המסור לתפקידו להיות זהיר בלשונו במשאו ומתנו עם הבריות, לדבר כדי להביע, ואם טעון הסגנון לטישה כדי להאפיל על הרעיון, הלא זקוק הוא לה עוד יותר כדי לכוון את הלשון אל האמת.

 

עיקר העיקרים לתורת הסגנון    🔗

להבעה נכונה דרושים קודם כל רעיונות ברורים, ידיעה נאמנה בנושא; כאשר נעמיק לדעת כן ניטיב להגות. כל עוד נתקשה בצורת הדברים סימן שאינם מחוּורים לנו די צרכם. וכן בסידור הרעיונות ובהשתלשלותם לא שאלה מילולית לפנינו אלא ענין לשפיטה, לדיון, להגיון המחשבה.

ואל יהא סידור זה קל בעינינו. מעטים הם המשכילים היודעים להציע ענין כהלכה בהרצאה נוחה ומתוקנת³. בכל הארצות נוהגים העתונים להטיל עובדה זו על העדר ידיעה מַספקת בלשוֹן ולראות את האשמים היחידים במורי בשפה וספרותה. אכן מעוּות זה הוא פרי החינוך כולו. בירור המושגים, הדיוק במונחים, מבנה הפסוקים ועריכתם המאמר הם ענין לכל מחנך ומורה ויהי מקצועו כל שהוא.

מי שלא יבדיל, למשל, בין לחץ להעיק, שאף – נשף, סבב – הקיף, מעגל – עיגול, עיקר – שורש, בד – ענף – לא הבחין בין המעשים והמושגים האלה; ובאין הבחנה נעדרת ההבדלה והמלים הקרובות נראות כטפילים.

מי שלא הרגיש צורך במדוע לנגד למה, ביראתי לעומת פחדתי, בהצריך מול הכריח, בדמה מפני השוה, ברגילות יען הרגל חָסר מושגים ולא מלים.

וכן נימוסי סגנון שיסודם בדרך ארץ וכבוד הבריות. נימוסים אלה תופסים מקום חשוב מאד. אפס כי אין הסגנון המנומס נקנה ברכישת מלים ואמרים מקובלים, יסודו בהרגשה מחונכת הסולדת מכל גסות ביחסים שבין אדם לחברו. עם רגישות זו תמצאנה המלים המקבילות מאליהן, ואף אם מעטות הן תפעלנה את פעולתן; אבל אם חסר היסוד הנפשי – מה בצע בפסוקים השאולים הנופלים כמשא על שומעם?

 

ערך הדקדוק לסגנון    🔗

כללי הדקדוק אף הם אינם אלא הבחנה בין מושגים שכבר הושגו בימי קדם ונמסרו מדור לדור. דובר עברית שאינו נזקק לצורות הפעולה הממושכת כגון היה אומר, הוה אומר, או לבינוני בדברו על העבר והעתיד – לא תפס את גופי המושגים הכלליים והעברים לזמן, ולשוא יתנצל אף יתפאר כי מזלזל הוא בדקדוק. המחליף שויון בשווי, פירוד בהפרדה, כניעות בהכנעה, מסירה במסירות – מערבב מושגים שהם הופכים את הרעיון או דולחים אותו עד לא יוכר, ולא תכופר לו בערות זו בהתנכרותו לדקדוקים. הנצדיק את האומר אדום לורוד בטענו כי אינו חובב את תורת האור? הנזכה באמרנו הציר הצפוני תחת הקוטב הצפוני, יען כי זה ימים רבים נוהג ביטוי זה על אף הגיאומטריה והגיאוגרפיה גם יחד? וכן עריכת המלים לפי צרכי הרעיון ונקודותיו המתבלטות יסודה בגופי הגיון שאין בר־דעת רשאי להתעלם מהם.

עת להפיץ את הדעה כי הדקדוק הוא לא גיבוב מלים בבחינת גזרות או חומרות שמקורן בקפדנות הבלשנים היתרה, אלא פרקי הגיון לאנושות כולה בצורה מגוונת לפי הגזעים והעמים. אמנם, בהתנגש בּלשון ניבים שונים חוללו בדקדוקה זרויות משונות, ברם אין אלה אלא קלקול קליל במנגנון הנפלא הצפון ביצירה העממית הנשגבה – בלשון. מנגנון זה, הקרוי דקדוק, כולו אומר בינה ושפיטה.

 

הטבת הסגנון    🔗

הַשְבֵּחַ הסגנון הוא קָנה מושגים חדשים ופִשפש בישנים כדי לעַמקם, לבררם ולהוסיף הַבחן ביניהם; התחנך מחדש על ידי הסתכלות מוגברת וקריאה מכוונת ומעכלת.

שַכלל את הסגנון הוא הוסיף דעת וחַדש את הידוע עד יכולת להרצותו ללא גמגום, לעצמך או לרעך, בסדר הטבעי, הכָּריח. הנך טרוד ואין שעתך פנויה לתורה; לכן תמעט בקריאה סתם, בשמיעת הרצאות בבחינת “ולא נודע כי באו אל קרבנה”. המרבה לבלוע לא יעכל. צמצם את קריאתך, ובספרים החשובים בעיניך, אם לפי טעמך ואם מקרבתם אל מקצועך, תתעמק כדי להפיק את תמציתם לפי תפישתך והשגתך; בעוד הענין רענן בזכרונך הרצהו, אם תתקשה בהרצאה – סימן שעודך זקוק לתוספת עיון. למד כאילו על מנת ללמד, קרא כדי למסור, עכל את אשר קיבלת והפק אותו בפנים חדשות.

בחפצך להיטיב את סגנונך תחזור ותקרא את מבחר הספרות הקלסית במקרא, בתלמוד ובמדרשים; אבל לא חזרה חטופה. כי אם קריאה בעין צופיה וערה, המסוגלת לראות הכל מחדש ולגלות בישן מראות שטרם נראו לך במעשים ובמושגים השגורים כל כך בזכרונך; ובין אלה גם מושגי הדקדוק: זמני הפעלים, חידושי בניניהם, הסמיכות בתפקידיה השונים, משקלי השמות לפי הוראתם, יצירת תארי הפועל, וצְפִיה מיוחדת למלי היחס המלוות את הפעלים. בקיצור – שוב הסתכלות המצריכה עיון במפרשים, ואשר תחדש – תרשום ותפיק.

סוף דבר: אם חפץ תחפוץ להיטיב את סגנונך ולתקנהו תיקון לא יכזב, עליך לרומם את כל עולמך הרוחני. כשרון ההבעה אינו כוח בודד ובן־חורין. הוא אך מגלה את אשר אצרו חֶבר הכוחות הנפשיים. הגבר את האצירה ויוּקל הגילוי. מבּאר מלאה נקל לשאוב. ברם הגילוי אף הוא חכמה ומלאכה כאחת הוא, וטעון אימון וחינוך.

 

היגיֶנה וסגנון    🔗

תורת הבריאות, הפורצת בימינו אל כל מקצועות החיים, לא פסחה אף על הלשון וכיום הזה תשיב חוקים לכל גלגולי השפה: איך לנשום בעת הדיבור, כיצד יופק כל הגה כדי שיובחן כראוי, באיזה קול רם, שפל או בינוני – ינאם הנואם וישחק הבימן כדי להשמע ולבלתי חבול באברי המבטא; יש היגינה לקריאה וכתיבה, לגודל הכתָב ולרוחיו, לצבעו ולצבע מצעו. יתר על כן, המדע השואף לחסוך את כוחות האדם קובע עקרונות אף לעצם הלשון, למלים ולאמרים ולסידורם, הואיל והסגנון הוא הוא המופק ביתר עמל.

כי נתקשה בהבעה. את דברי זולתנו נבין על נקלה, אבל מה יכבד עלינו להגות את מחשבתנו אנו. רבים ידמו כי ברגע הצורך יבגוד בנו הזכרון וימאן לספק את המלים הדרושות. ולא היא. בהיות לפנינו מושג או רעיון ברורים למדי יופיעו כרגע בדמותם המילולית. מקור הקשיים הוא עיבוד המחשבה, ניתוחה לרעיונות ולמושגים.

לנגדי תאנה, וחפצי להגדיר את גוון הקרום הדק שלה; כאילו ירוק אבל יש נוטה לכרתי, אף לאפור־כחלון. אולם אין הגדרה זו מספקת אותי. לא מלים אחסר, כי אם אתקשה להבחין בין הגוונים המתחרים. אין תולדותיהם ברורות למדי בדמיוני.

ראיתי מעשה והגדתיו לבני ביתי: זרק ילד אבן בתרנגולת ופצעה. זרק? אולי: ירה, קלע; ילד? – והשובב תינוק, כמעט עולל; אבן? – עתה נזכרתי: היא צרור חד; התרנגולת עודנה פרגית; בתרנגולת – ולא אל? פצעה? – מוטב: נפצעה; ובעברית ארצישראלית: ילד השליך…; מה הובלט ביותר בתנועת הילד: זריקה, יריה, קליעה או אולי השלכה פשוטה? אילו היו מושגים אלה ברורים לי כל צרכם ואילו תפסתי יפה את אפי התנועה, כי עתה השכלתי לדייק יותר. מדי בואנו לכנות מה מאשר לנגדנו – עצם או תכונה, פעולה, מצב או יחס – נַשונו אל אחד המושגים הקבועים כטיפוסים בדמיוננו; אפס כי על הרוב יציג הזכרון מושגים אחדים קרובים זה לזה ומתאימים כמעט לטיפוס המבוקש, ולפיכך יש תחרות וברירה. אמנם לא תמיד נכיר במציאות המתחרים, אבל הם קיימים, ויהי שלא מדעת. מטרידים את ההבעה, משהים אותה אף מפסיקים.

והיטיב ביאליק ז"ל לתאר תחרות זו כמסתכל בו־בעצמו: “כשאני מתחיל לכתוב נדחקות ובאות כל המלים שאין לי חפץ בהן, וכל אחת משתדלת בכל מיני אפנים להסב את תשומת לבי אליה; אבל שם… מחכה בסבלנות המלה הנכונה, והכל תלוי בזה שאותן המלים הנדחקות וקופצות בראש לא יוליכו אותי שולל” (משיחותיו, “דבר” 2804).

והנה אחת מבאות־ביתו מעידה לתומה כמה ידע אמן האמנים להבעה לעמוד בפני המושגים הדחופים: “גם סגנון שיחתו היה סגנון אמת. לא יכול היה להסתפק במלה שהיא קרובה לאמת – חשב, ביקש, פעמים מתוך התאמצות, עד שמצא את המלה המבטאה את כל האמת, ושמח לנצחון” (“דבר הפועלת”).

בכלל, כרבוֹת תרבות האדם כן ירבו מושגיו וכן ייטיב להבחין ביניהם; וחילוף: כרבות הדיוק במושגים כן תתקדם המחשבה. הסגנון המדעי מציג דוגמה מבהיקה לבהירות ההבעה מהבחנה נאמנה בין המושגים. הבחנה מעמיקה זו היא קנה־מידה להתפתחות ביחיד ובעם. בימינו ייטיב אף תלמיד בית־ספר העממי להבדיל בין מרובע – ריבוע, עיגול – מעגל, כובד – משקל, נמס – נמוג; ולא יאמר פרי לתפוח־האדמה, עוף לעטלף, אֵד לגַז. כאשר ישכיל הבוטנאי הבקי להגדיר מהרה את הצמחים המצויים והגיאולוג את אבני־ארצו, כן ימהר בן־תרבות לזהות את מעשי החיים ולהגותם כן.

כל אחד המושגים המרַככים את הרעיון הוא אבן לבנין. והאבן – ככל אשר ניטיב לגזותה, לשוות את צלעותיה וגבולותן, כן תכשר להתחבר את בנות מינה ולערוך את הנדבך. מושגים מוגדרים יפה ומסוימים ללא פקפוק חולקים למחשבה במהירות, קלות ודיוק, כלומר – חסכון בזמן ובכוח.

נזכירה שאין קלות זו הֶרגש סוביקטיבי בלבד. מאמצי הזכרון, הדמיון והשפיטה היוצרים את המחשבה המובעת זקוקים לתמורות פיסיולוגיות במרכזי־המוח ולזרימת הדם הזן את המרכזים האלה כדי להכשיר את תפקידם. וכאן פתח להיגינה לבקש חסכון.

מכאן הדרישה הנמרצת להחמיר בהגדרת כל מושג. אל נא נסמן בה־במלה שני מושגים דומים וקרובים זה לזה אבל טעונים הבדלה. אמנם יכול מונח אחד להביע מושגים שונים רחוקים זה מזה. כוס מסמן את הכלי ואת המוּכל בו, בלי עורר כל תחרות בין שני המובנים; אבל דקדקה השפה לקרוא הורים לאב ולאם כדי להבדילם משלשלת האבות. ענף עץ וענף מסחר או אמנות לא יערבבו את המחשבה, אולם אי־אפשר לכנות במונח זה – כנוהג בספרותנו – את סעיפי האילן שוני־הגיל: את הסעיף הרך נושא העלים, את הבד ואת המטה; כמו שלא יעלה על הדעת לקרוא ילד גם לנער, לבחור ולעלם.

ההיגינה מטילה חומרה זו גם מבחינה אחרת. לא מעל המביע בלבד מצוה להקל את המחשבה, כי אם מעל השומע והקורא, ועל אחת כמה תכופל החובה על המרצה והסופר. מושג מפוקפק מסכסך את תפיסת הרעיון ועלול להטעות. הנה למשל, בספרותנו ובשיחה נוהג צהוב במשמע gelb, וכיצד יובן “צהבו פני פלוני משמחה”, המצוי בתלמוד?

כמו שההיגינה התרבותית מחייבת את בן־התרבות לבטא צחות, לכתוב ברור, לשים רווחים בין חלקי הפסוק והמאמר, כן, וביתר עוז, תתבע הבדלה חמורה בין המושגים הקרובים. המחסר לשונו מדיוק חוטא לנפשו ולזולתו כאחד.

אפס כי אך לאט תשמע דרישה זו בקהל. גורל המוסר ההיגיני אחד הוא בכל ענפי החיים. מי תם יוַתר על אפרסק ורוד הלחיים ומבשר עסיס ניחוח, עד אשר יטוהר הפרי התאוה ברותחין? מי בטלן יתקלח או, לפחות, ירחץ פניו ועיניו מדי שובו בערי ארצנו מן החוץ המאווה אבק דק מן הדק את עור העובר המזיע? מרים החיים – יירגנו המורדים – וקצרים גם כשהם לעצמם, ואתם באים להוסיף על סבלנו בחומרות משונות.

כל לשון תרבות לא תחדל להגדיל את אוצרה כדי לספק, ויהי אך במסכנות, ביטויים למושגים ולגוני גוניהם, שהם מתרבים והולכים, הסתעף והתבדל, עם התקדם האדם בענפי החיים השונים. לא מאהבה למלים יתרות ולמליצות יוצר לו העם אמרים חדשים ומגוון את הישנים, כי אם מתוך מצוקת ההבעה, מתוך ההכרח להגות את מחשבתו הפורה. לשון דורנו לנגד שפת הקדמונים הוא כלשון המגודל לעומת שפת העולל.

לא אקדמאים מנקרים בדו את שפע החליפות בצורות הלשון; העם – יוצר בלי שם – המציאן ושכלל אותן. החוקרים מתאמצים רק לעַמֵק את יצירת הדורות כדי למצוא בה מדעת את אשר נגנז בה כאילו בבלי דעת, ולהוסיף בשעת הצורך במתכונתה דוקא.

היוצרים הנעלמים – היוצרי עמל אתם? למה תרבו מלים? האין התכלת כחולה? האין הורוד אדום? הלא יטע השותל? הלא יגזור הקוצר והבוצר? אם חרבה האדמה – הלא יבשה? מי יתן נאה ליפה? מה יוסיף תמים לשלם? בדברנו לפלוני הן דברנו עמו? וכי דברנו באלמוני – לא דברנו עליו? לכו נוַתרה על המותרות האלה למינם. מה קצרה, קלה ונוחה תהיה אז לשוננו!

אפס כי לחינם נטיף לחסכון. לא יהיה לנו שומע. רעב האדם להבעה, תכלה נפשו להתגלות; הגיונו המרבה לנתח את הרעיונות יבקש תרגום מקביל, ובהמָצא האמרה המדויקת תופיע כגואל.

לא מריבוי הצורות נסבול בהבעה, כי אם מחסרונן, מדלותן, על אף עשרן המדומה. הסתבכה המחשבה, הסתעפו הרעיונות, התפלגו המושגים, והכל תובע ביטוי, הב הב לאין סוף.

אמנם בימינו נלחמת כל לשון בחומרות שוא: בדקדוקי הכתיב, ביוצאים מן הכלל, בכל אשר לא יוסיף כלום לרעיון; אבל לא יעלה על הדעת לזלזל באמרה המחדשת מה במובן הדברים, המַבדלת את המושג מן הקרוב אליו, ואפילו מן הסמוך לו ממש. בנדון זה יקרה לנו כל צורה, כל גון; חובתנו לגלותם ולחקרם. אין קץ לצרכי הבעתנו, מה שהיה לעברי הקדמון כשפת יתר הוא לנו כלחם צר וכמים לחץ. המקיל בכגון אלה מדלדל את מעיני שפתנו! ועליו נאמר: “אל תגזול דל כי דל הוא”.