רקע
לוי אשכול

במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, אוקטובר 1946

המעשה ההתישבותי הגדול והנועז האחרון בנגב – עלייית 12 הנקודות על הקרקע באישון לילה1 – אינו אפיזודה בלבד, ולא כפי שסבור חלק מהאופוזיציה – תוצאה של לחצה ודרישתה שייעשו מפעלי התישבות וכיבוש; וגם לא כפי שגורס חלק שני של האופוזיציה – תחליף למאבק בו נכנסה מפלגת פועלי ארץ־ישראל והאישים העומדים בראשה. לא, אין המפעל ההתישבותי בחזקת תחליף, אלא חוליה בשלשלת, אמנם חוליית־ראש, שכן לא היו לנו עד כה מפעלים כאלה, אף־על־פי שניתן למוסדות המיישבים ולמרכז החקלאי לסכם לאחר שנות המלחמה עליה של ששים ישובים ומעלה. פרשה זו תייחד לעצמה מקום בדברי ימי ההתישבות.

אכן, חוליה היא בשלשלת הנמשכת מימי ‘החורש’ בסג’רה, דרך כנרת אשר על אדמת דליקה, הדגניות, עין־חרוד ותל־יוסף, דרך נהלל וכפר־יהושע, מפעל עמק־יזרעאל; מ’השומר', כפר־גלעדי, הגדודים במלחמה המאבק של תנועת־הפועלים והיישוב כולו; מראשית כיבוש העבודה, כיבוש המעדר עד כיבושי העמק וייבוש הביצות; מראשית כיבוש כל מקצוע ועד ליכולתו הכבירה של ‘סולל־בונה’, שגם לזכותו יש לזקוף משהו בעליה הזאת, עליה באישון לילה בנגב; מנשיאת המים בפחים על הראש בישובי־הר, או הובלת מים בחביות שנים על שנים בישובים הראשונים, ועד שניתן לנו לומר דברי ישעיהו הנביא “ואפתח על שפיים מעיינוֹת מים”. וכאן, במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל יושבים באי־כוח כל חוליות השלשלת הזאת, באי־כוח המעשה החלוצי הזה במשך עשרות בשנים.

יש בנו ההרגשה כי מתרוננים בנו שלושים־ארבעים אביבים של מעשה חלוצי, מעשה כובש, מעשה קולוניזאטורי, של כוח ומרץ ונסיון כביר שנאגר. לכל מפעל יש מעין תקופת דגירה, מעין תשעת ירחי לידה – זו התקופה מפח המים ועד לצינורות הגדולים ולמיליונים ומיליארדים מטרים מעוקבים מים להשקיית מים להשקיית המדבר.

עם זאת לא נעלים עין מכך, שבאישון לילה עלינו לנגב… לוחמי הבריאגאדה חלמו על כך, שהם יהיו אולי מן הראשונים שיעלו לכבוש הנגב, אך לא באישון לילה, בהיחבא, כמעט במחתרת, בפחד ובחרדה שמא יפריעו. כי רבים המוקשים והמכשולים. אכן, חובה לחיות בידיעה ובהרגשה הזאת ואף לספר לקונגרס הציוני ולעולם, כיצד עולים עתה יהודים על אדמתם במדבר השמם, כיצד מברכים ערבים ובדואים את בואנו אליו, ובאילו תנאים אנוסים אנו לעלות לנגב.

האם נלמד מעובדה זו בוויכוח שלפני הקונגרס, ובתוך הקונגרס, מדוע יש הכרח במאבק על עצמאות מדינית? אל יאמרו לנו: הנה, זוהי הדרך. תעלו, התישבו! וַדאי, לו אפשר היה לעלות לא באישון הלילה אלא בריש־גלי, בים ובכל מקום, להעלות וליישב רבבות יהודים, לרכוש קרקעות ולבנות – כי אז רבה התקווה. אולם, לצערנו, לא הכל תלוי בנו. מצויים גורמים אחרים, עוינים.

נלמד איפוא מהחוליה המפוארת הזאת בדברי ימי התישבותנו והיאחזותנו בארץ. האם אין היא מזכירה לנו את ימי התורכים? איך עלו בחדרה? אבל אז היינו מעטים, קומץ קטן, ראשונים, בודדים בתוך עם של 16 מיליון יהודים. ואילו עתה אנו כאן 650–700 אלף יהודים, לאחר חורבן יהדות אירופה, כשבעייתנו הלאומית תובעת פתרון דחוף. כלום יכולים להמשיך כיום באותם הצעדים, באותם השלבים, באותו הקצב, באותה אדמיניסטראציה תורכית מחניקה? גדלנו, בגרנו, יצאנו מחיתולים של מפעל מתחיל, הגענו להישגים חשובים, לגרעין חזק של עצמאות יהודית. ומכאן, מנקודה כזאת, יש לצאת בצעדים אחרים, רחבים ואיתנים יותר, בקצב מהיר יותר, בזכויות מדיניות גדולות יותר, – ובלי עצמאות, בלי מדינה, לא ייעשה הדבר.

מובן, כי נעשה את כל האפשרי גם באישון־לילה, במחתרת ובמאבק. אבל נשלה את עצמנו אם נאמר: אפשר לבנות את ארץ־ישראל גם בדרך זאת. לא, חברים! מהעליה המפוארת הזאת, מהנסיון ומיכולת־הכיבוש שאגרנו, עלינו ללמוד איך להילחם ועל מה להילחם. יש בי הרגשה ציונית, כאילו אנו אורחת־גמלים טעונה כל טוב כנען החלוצית, היושבים עמוסים ודרוכים לפעולה, למפעל וכיבוש, והנה סוגרים עלינו את המדבר ושמים מכשולים על הדרך. העליה האחרונה בוצעה כמעט על שארית הקרקע שנרכשה על־ידינו. ראוי שנדע כיצד עולים עכשיו על קרקע, וטוב שתעלה בנו ההרגשה, כי הגיעה השעה לעמוד על העיקר, להילחם על הצעותינו המדיניות.

אותנו הולם המצב שביטא אותו נחמיה: ‘הבונים בחומה והנושאים בסבל עומשׂים’. וכולנו עומסים עשרות בשנים משא רב, משא מפואר, יוצר וכובש. וכאשר אומרים לנו ‘מאבק רצוף’, אני אומר לחברים: ודאי, רצוף וכולל את כל ערכי חיינו – מן ‘החורש’ מכנרת ומדגניה, מ’השומר' וכפר־גלעדי, עד היום הזה, עד העליה לנגב. מאבק רצוף תבונה, רצוף עוז, רצוף יכולת לעמוד בשער, רצוף מעשה קטן וגדול שאך ניתן לעשותו; עוד יתד ועוד יתד, ורצוף מאבק מדיני להשגת זכויות מדיניות אשר יניחו לנו את האפשרות לעלות גם לא באישון לילה!



  1. למחרת יום־הכיפורים תש"ז. באה כתגובה לתכנית מוריסון, שנתכוונה להוציא את הנגב מתחום מפעל ההתישבות של היהודים.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 55220 יצירות מאת 3395 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22233 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!