כ“ז בניסן תש”ט – 26.4.1949

בישיבה העשרים וחמש של הכנסת הראשונה

אדוני היו"ר, חברי הכנסת. כאשר התיצבנו לפניכם בפעם הראשונה לפני כחודש וחצי, בשבעה באדר, התרענו בהתוויית תכנית פעולתנו על הקשיים העצומים והאיומים הצפויים לנו בנסיוננו הנועז לבצע בבת־אחת שלוש משימות הכרחיות הסותרות כאילו זו את זו, וכל אחת מהן כשהיא לבדה קשה כמעט מנשוא: שמירת הבטחון, קליטת העליה הגדולה וקיום רמת־חיים הוגנת.

שבעת השבועות, שעברו מאז, לא החלישו את החזות הקשה. קיבלנו מהממשלה הזמנית ירושה חמורה: החזקת כוחות־הבטחון, וזו מוסיפה להיות מעמסה כבדה על משק המדינה. אם־כי סיכויי השלום הוטבו במידה לא־קטנה – בשבועות אלה לא היו קרבות – ואולי יש להניח שהמלחמה נסתיימה, הגם שאין עוד ודאות גמורה בכך – אף־על־פי־כן היה נטל כבד זה קשה גם בשבועות אלה.

כשיכּתבו דברי־הימים של תקופה קצרה זו, ימָצא, שצבא־ההגנה לישראל לא ישב בטל גם בזמן הזה. למרות ההוצאות הבלתי־מיצערות, לא הפסיד המשק הלאומי, אלא להיפך. אולם העול הקיים של הבטחון מראה את אותותיו בכל הליכות משקנו, גם במשק הכספים וגם במשק האדם. וזה מקור ראשון למצוקה הגדולה המתבטאת ביוקר החיים. עול כבד זה לא יוקל גם כעבור הרבה־הרבה שנים.

בינתיים עולה וגואה זרם העליה. מאז קום המדינה עלו ארצה למעלה מ־210 אלף יהודים. מראשית ינואר 1949 ועד יום אתמול, בפחות מ־4 חדשים עלו ארצה למעלה מ־102 אלף עולים. העולים הם מחמישים ארצות ומעלה, מחמשת חלקי תבל. הרבה עשרות אלפים ממחנות־ריכוז בגרמניה ואוסטריה. אך עלו לא רק עקורים; באו יהודים גם מאבסטרליה, מקנדה, מדרום־אפריקה, מאמריקה הצפונית והדרומית, מהודו, מאפגניסטן, מפרס, מתורכיה, מתימן ומכל ארצות מזרח ומערב אירופה וצפון־אפריקה.

ובעוד נטל המלחמה והחזקת כוחות־הבטחון מעיק בכל כבדו על המדינה הצעירה־המיצערה, הוטל עליה לקבל ולקלוט, לשכּן ולהעסיק רבבות ומאות אלפים עולים. ולא נעלים אמת מרה זו: משימה זו נתקיימה לפי־שעה רק בחלקה. רק כ־160 אלף מהעולים שוכנו עד עכשיו, רובם בשטח הנטוש. למעלה מ־35 אלף עולים עודם יושבים בצפיפות מבהילה ומדאיגה במחנות העולים. צבא־הגנה לישראל הפריש חלק ממחנותיו לאכסון זמני של העולים, ועוד יעשה מאמצים כאלה בזמן הקרוב. אבל בכך לא תיפתר שאלת השיכון. נדרשת פעולת־בנין ענקית, בממדים שלא ידעה אותם שום ארץ אחרת.

לכך יש להוסיף, שלא כל העולים ששוכנו כבר מסודרים בעבודה. מלבד העולים הנמצאים במחנות ומוחזקים על חשבון הסוכנות היהודית, יש בין העולים המשוכנים כמה אלפים של מחוסרי־עבודה, חלקיים ומלאים. הסניגורים יכולים להתברך: ראו, כמה הגדלנו לעשות, עלו בזמן קצר כזה, ובתקופת מלחמה, למעלה מ־210 אלף עולים, וכבר שוכנו למעלה מ־75%. ורק אלפים אחדים הם מחוסרי־עבודה. ולעומתם הקטיגורים יכולים לטעון: כיצד נמשיך בעליה זאת, כאשר 53 אלף עולים מוחזקים בצפיפות ובתנאים נוראים במחנות על חשבון העם היהודי, וגם אלה שיצאו מהמחנות, יש ביניהם מחוסרי עבודה?

בלי־ספק יש להעריך את המאמץ הרב והמבורך, שהושקע בשיכון של למעלה מ־150 אלף עולים ובסידורם הראשון. על מאמץ כביר זה יש להודות בשורה ראשונה לצבא־הגנה לישראל, ובשורה שניה לסוכנות היהודית ולעובדיה הנאמנים. אך אי־אפשר להתעלם מהעובדה המחרידה והמדאיגה, שלמעלה מ־50 אלף עולים עודם מוחזקים במחנות ובתנאים לא־אנושיים. וממשלת ישראל חייבת לראות קודם־כל את החרדה והדאגה, לא לעולים ששוכנו וסודרו, אלא לאלה שלא שוכנו ולא סודרו. הדאגה חייבת לעמוד לנגד עינינו יומם ולילה ולהדריך את מנוחתנו.

*

עם כל עליה חדשה הולכת המצוקה וגוברת. ויש שבאים לידי מסקנה, שעלינו לצמצם את העליה. הממשלה שוללת מסקנה זו בכל תוקף. אין הממשלה מזלזלת בבעיות הכלכליות והחברתיות החמורות שהמצב בעליה מעורר. אך היא מאמינה, שבמאמצים מוגברים יש למצוא פתרון לשיכון, להתישבות ולפיתוח – ובמלחמה נמרצת ונחרצת ביוקר החיים, כי יוקר החיים כובל את השיכון, ההתישבות והפיתוח. בטרם ניסינו להתאים ברצינות מספיקה, במלוא כוחה של המדינה ובמלוא עזרתו של העם בגולה, את כלכלתנו לצרכי העליה, אין לנו כל זכות והצדקה מוסרית להתאים את ממדי העליה לצרכי הכלכלה האמיתיים, או המדומים. אין אנו סומכים על ניסים, ואסור לנו לסמוך על ניסים בסידור העליה. לא סמכנו על ניסים, ואסור היה לסמוך על ניסים בסידור התגוננותנו בפני התוקפנות הערבית. את המאמץ הצבאי עשינו לא לפי יכלתנו הכספית והמשקית, אלא לפי חומר הסכנה והיקפה. קצב העליה איננו פחות חיוני ומכריע מאשר התגוננותנו, אין איש יודע מה ילד יום, לא בארצות־היציאה ולא בסביבותינו. צו־החיים הראשון אומר לנו: קיבוץ־גלויות בקצב המהיר ביותר, ללא כל החמצה. לשם כך הוקמה המדינה, ורק בכוח זה תעמוד. והמאמצים הנואשים שהוטלו עלינו בשנה שעברה, לעבוד על נפשותינו בפני התוקפנות הערבית, מאמצים אלה אנחנו מצוּוים עליהם עכשיו למען קליטת עליה מהירה ומתרבה, בגדר תכנית פעולתנו הכלכלית, שמגמתה היא הכפלת הישוב במשך 4 שנים.

*

להלכה נתחלקו התפקידים בין המדינה ובין ההסתדרות הציונית. ממשלת־ישראל נותנת רשיונות־עליה, והסוכנות היהודית אחראית לקליטת העולים. למעשה אין ממשלת־ישראל ואין אזרחי ישראל יכולים ורשאים להשתחרר מעול הקליטה, גם אם ירבו אמצעי הסוכנות היהודית כהנה וכהנה, ואין הם כידוע, מרובים בהתאם למלוא הקצב של ריבוי העליה.

ואכן, אין ממשלת־ישראל רואה עצמה בת־חורין מהדאגה לקליטת העליה, וכל תושבי ישראל והעולים עצמם נתבעים לשתף פעולה עם המשלה והסוכנות היהודית במאמץ לשיכון העולים וקליטתם בעבודה, בתרבות ובמשק. דוּגמא מובהקת ומעודדת של שיתוף־פעולה זה גילו מצד אחד אנשי המושבים, ומצד שני אלפי העולים – ביזמה חלוצית בהתישבות חדשה בשטחים נטושים.

אין זה נכון, שבקרב העולים יש התנגדות כללית ומוחלטת להליכה לכפר ולעבודה חקלאית ושהם מעדיפים לחם־חסד במחנות העולים מאשר ללכת לעבוד בכפר, במושב או בקיבוץ. הנסיונות שנעשו עד עכשיו – נסיונות לא־מספיקים – בקרב העולים ואנשי גח“ל ומח”ל בצבא ללכת להתישבות חקלאית, לא נכשלו, וכמה אלפים מקרב העולים עוסקים בחריצות ומוכנים לעסוק בשיקום כפרים נטושים ובהפרחת אדמות שוממות. אך נדרש מאמץ גדול יותר מצד ותיקי החקלאים בכל צורות ההתישבות – במושבות, במושבים ובקיבוצים – ללכת למחנות־העולים, להפנותם לעבודה חקלאית ולהדריכם להתישבות חדשה. כן נדרשים פועלי הבנין ללמד לעולים מקצועות־הבנין; כי תכניות־הבנין הרחבות, שיש לבצע בתקופה הקרובה (והממשלה כולה וביחוד משרד־העבודה מטפלים עכשיו בתכניות אלו), ידרשו אלפים ורבבות של פועלי־בנין נוספים. כן נדרשת התנדבות חלוצית ממורינו, סופרינו ואנשי־הרוח להקנות לעולים בלולי־הלשון את שפתנו וערכי תרבותנו החלוציים.

תהיה בכך משום אשליה אכזרית, אם מישהו ירצה לעשות רושם כאילו קליטת העולים ושיכונם היא מלאכה קלה ומהירה. כל מה שאנו מרבים לעסוק בבעיות אלו – אנו מכירים יותר את קשייהן. ואין אני מביא היום בשורה לכנסת, שיש ביכלתנו לשכּן בזמן קצר מאות אלפי עולים ולסדרם בעבודה על נקלה. אני רק מודיע לכנסת, שהממשלה שקועה בהכנות לקליטת העולים, העסקתם ושיכונם ומשתפת פעולה בענין זה עם הסוכנות היהודית, ואנו מאמינים, למרות הקשיים הרבים – קשיים כספיים, טכניים וארגוניים – שלא יבּצר הדבר מהמדינה לקלוט עליה גדולה, אם תוגש עזרה מלאה גם מצד יהדות התפוצות.

*

השטח שבידינו ואמצעי־הטכניקה המשוכללים של זמננו, שעוד לא השתמשנו בהם כראוי עד עכשיו, מאפשרים ביצוע דברים שהיו מן הנמנע לפני שנה בלבד. אלא שדבר זה מחייב תכנון ממלכתי והתאמת כל ענפי המשק ומשרדי הממשלה לצרכי קליטת העולם. לשם כך הוקמה במשרד ראש־הממשלה לשכה לתכנון ולתיאום כלכלי, מר אליעזר הופיין וחבר הכנסת פרץ נפתלי יעזרו לראש־הממשלה בהנהלת הלשכה.

הבדיקות והבירורים, שעשינו ושאנו מוסיפים לעשות, נוטעים בלבנו תקוה מבוססת, שנוכל להתגבר על המצוקה הנוכחית, אך לא ביום אחד ולא באפס־יד, ובתנאי אחד: אם נצליח להוריד את יוקר החיים. כי הוא מסכּן ומחבּל כל סיכויי העליה והפיתוח. והמדובר הוא בהורדת יוקר־החיים ולא בהורדת רמת־החיים. ממשלת־ישראל אין בדעתה לפגוע ברמת־החיים של השכבות העממיות הרחבות וביחוד של השכבות העמלות והעובדות. להיפך. יוקר החיים נובע בעיקרו, אם כי לא כולו, ממצב המלחמה ומתנאי משק מלחמתי. כשם שהוא מאיים על העליה וההתישבות והפיתוח, מאיים הוא, בסופו של דבר, גם על הבטחון, על רמת־החיים של העובדים והשכבות העממיות. לכן מכוּונים מאמצי הממשלה בתקופה זו להורדת יוקר החיים.

את עיקר המלחמה ביוקר החיים רואה הממשלה לא באמצעים שליליים, אלא באמצעים חיוביים: העלאת כוחות הייצור במדינה, הרחבת שטחי־ההתישבות ומפעלי־החרושת, חידוש הציוד הטכני ושכלולו, הגברת התפוקה והתנובה, הגברת פריון־העבודה, השבחת התוצרת ושיפור איכותה ומשיכת הון ציבורי ופרטי מחוץ־לארץ לשם פיתוח הארץ.

גם בשטח זה – המלחמה ביוקר־החיים – אין הממשלה מבטיחה תוצאות מהירות וסנסציוניות ונצחונות קלים. אולם בתקופת־המעבר, עד שנצא למרחב, עד שיבוא ההון הרב לחידוש הציוד ולפיתוח החקלאי והחרשתי, יש הכרח גם באמצעים שליליים: בהנהגת משטר־צנע כהוראת־שעה, שיקטין את תלותנו ביבוא מן החוץ ובמטבע הזר, יפחית או יאסור לגמרי את השימוש במותרות ויאפשר לכל משפחה לקמץ בהוצאות, בלי לפגוע ברמת־החיים ובסיפוק צרכי־היסוד, החמריים והרוחניים.

ההצלחה של המלחמה ביוקר־החיים מתנה אולי יותר מכל סעיף אחר בתכניות הממשלה את קליטת העליה ובטחון המדינה. במלחמה הזאת תלוי גורל השיכון, הפיתוח, הרחבת החקלאות והחרושת, משיכת הון והשקעתו במפעלי הפיתוח, תעסוקה ועבודה לכל מבקשיה וגם רמת־החיים של העובדים והשכבות העממיות.

מלחמה זו תתנהל בכל שטחי חיינו המשקיים, והממשלה תגיש לכנסת מזמן לזמן הצעות־חוק ותכניות כלכליות למען הבראת המשק.