ד' באייר תש"ט – 3.5.1949

שדר

שני חגי חירות לאומיים היו לעמנו עד כה. החג הקדום ביותר, חג יציאת מצרים, שאנו שומרים זה כשלושת אלפים ושלוש מאות שנה, מעולף אגדות וסיפורי־פלאים על התשועה הגדולה שנעשתה לעמנו – אחרי סבלות מרים בגלות ראשונה שבמצרים במשך ארבע מאות ושלושים שנה.

חג ראשון זה קשור בדמות הגדולה ביותר בתולדות אומתנו, בדמות הענקית של משה רבנו – הלוחם, המשחרר, המורה, המחוקק, המנהיג, המצביא, ועל הכל הנביא, גדול נביאי ישראל וראשם, אשר גם הוציא עמו מארץ העבדים, וגם נתן לו תורת חיים וצדק, וגם הביאו עד סַף הארץ היעודה.

החג הלאומי השני, חג החנוכה, המאוחר בכל חגי ישראל, אף הוא מונה כבר אלפּיים מאה וארבע־עשרה שנה, מאז ניצח יהודה המכבי את חילות היוונים־הסורים של אנטיוכ[ו]ס אפּיפנס, תחילה בבית־חורון, אחר־כך בעמַוס (על יד לטרון), בגזר, באשדוד וביבנה, ולבסוף בבית־צור אשר באדום, ולכד ושחרר את ירושלים. וביום כ"ה כסלו, מאתים ושלושים וחמש שנים לפני חורבן בית שני, טיהר וחָנַך את בית־המקדש, שטומא על־ידי היוונים־הסורים ועל ידי המתיוונים היהודים. “ויקיים יהודה ואֶחיו וכל קהל ישראל להיות ימי חנוכת המזבח נעשים במועדם שנה בשנה ימים שמונה – – – – בשמחה וגיל”, כאשר נאמר בספר מקבים א'.

זה היה לתקופה ארוכה וממושכה החג הלאומי האחרון. גדולת החשמונאים לא האריכה ימים. אחרי מות שני המלכים הגדולים מבית החשמונאים, אלכסנדר ינאי ואשתו שלומציון, פתחו בניהם במלחמת־אחים וסייעו ביודעים ושלא ביודעים להסגרת הארץ לשלטון הרומאים. כמאה שנה אחרי נצחונו הגדול של יהודה המכבי, נכנס המצביא הרומאי פומפיוס בראש לגיונותיו לירושלים, ואם כי לא דיכא לגמרי את השלטון הפנימי היהודי, הפך למעשה את ארצנו לפרובינציה רומאית, ובירושלים רדוּ מאז נציבי רומא. לא פעם ניסה העם היהודי הגאה וקשה־העורף לפרוק מעל צווארו את העול הזר; מלחמות היהודים ברומאים, שפרצו מיד אחרי מות הורדוס האדומי ולא נסתיימו גם עם חורבן הבית השני, אלא לאחר תבוסתו של בר־כוכבא, מהוות כמה מהפרקים נאדרי־הגבורה והטרגיים ביותר בהיסטוריה הצבאית העולמית. מרד היהודים דוכא באכזריות ע"י לגיונות רומא, וירושלים נפלה פעַמים, תחילה בידי טיטוס שהחריב את בית־המקדש, ואחרי מרד בר־כוכבא ורבי עקיבא – בידי אדריאנוס שניסה למחות אף את השם ירושלים וקרא לה בשם האלילי אליה קפּיטוֹלינה.

מאז ידע עמנו הרבה ימי אבל וצום, פורענות וחורבן, גזירות והשמדות, רדיפות ועלבונות – אבל פרשת החגים נחתמה מאז ועד ימינו אלה.

הוספנו לחוֹג את החגים העתיקים כּימי זכּרון לתפארת־קדומים, שעברה כאילו ללא שוב. נדמה היה ששם ישראל נמחק מספר האומות העומדות ברשות עצמן. כובשים זרים בזה אחר זה השמו נוונו, ושלטו בארץ עד שגורשו על־ידי כובש חדש; שרידי הישוב העברי במולדת נעקרו ונשמדו לאט לאט; בראשית המאה השביעית לספירת הנוצרים נלחם בפעם האחרונה צבא יהודי בארצו, בפיקודו של המצביא בנימין מטבריה, כבן־בריתו של צבא פּרס, נגד הנוגשים הביצנטים, יורשי רומא. עם כיבוש הערבים ונוסעי־הצלב, כמעט נעקר זכר ישראל בארצו, עמנו פּוּזר בין האומות – והפך לעם גולה ונודד. משנאיו מבחוץ ורבים מבניו בפנים, ראו תולדות ישראל בארצו כנחלת העבר שחָלף לבלי שוב.

אולם, נאמני ישראל המשיכו לחוג חגי־החירות הלאומיים לא רק כזכרון מימים עברו – אלא כחזון ימים יבואו, והחזון לא הכזיב. בימינו קם הדבר וַיהי. ביום הזה לפני שנה הקמנו מדינת־ישראל, והיום אנו חוגגים את חג העצמאות, החג הלאומי הראשון, שנתחדש לאחר תקופה של יותר מאלפים ומאה שנה, מאז יהודה המכבי.

על שתי זרועות נשענה גבורת־רוחם של מייסדי המדינה ולוחמיה בשנת־פלאים זו: על מפעל־חלוצים של בוני הישוב ומגיניו בשבעים השנים האחרונות, ועל אמונת־אוֹמן של עם קשה־עורף, שנשא בלבו במשך ארבעים יובלות רווּי סבל ופורענויות את חזוֹן הגאולה והתקומה. דווקא בימים השחורים ביותר בתולדות חייו הטרגיות, כששליש מבניו הועלה לגרדום על־ידי תליינים נאצים, הכריז עמנו בקול ענות גבורה על רצונו הנחרץ לחַדש ולהקים מיד את מדינת־ישראל. והמדינה הוקמה.

*

ובפרוס החג – נעמוד דום לזכר הבנים והבנות היקרים והנאמנים, שנתנו נפשם על שחרור המולדת ובטחוֹן המדינה, ונחלצו לישע עמם בלי סייג ובלי שיור, וגבורת חייהם הרוותה קוממיות ישראל, כהרווֹת מים חיים אדמה חרבה. לא במַצבות אבנים ועצים נחקוק ונשמור זכר הגבורים, אלא ברחשי הערצה וגאון שיחיו בלב האומה לעולם וַעֶד. הם העיזו ויכלו ונפלו – ותפארת מעשיהם תעמוד לעולם, ושמותיהם הברוכים יאירו לבּאים אחרינו באור הגבורה והנאמנות העזה כמוות.

ונתיחד בשעה זו גם עם ההורים השכולים, שנתנו לעמם יקר־עלומים מוּפלא זה. אין תנחומין בפינו לחיי ההוד והעוז שניספו בעודם באיבם. אבל האמהות והאבות השכולים אינם בודדים ביגונם. עם גאוּל מרכין ראשו בפני אבלם החרישי והגאה.

*

ולכל לוחמינו האמיצים, חילות היבשה, האוויר והים, כל אלה שמתוך הארץ או מתפוצות הגולה באו לשרת את עמם בצבא־ההגנה לישראל והנחילו לו נצחונות־פּאר, שחררו שטחי־מולדת מגבול הלבנון ועד מפרץ ים־סוף והרימו קרן ישראל בעולם – להם נאמר: אתם נתתם ולקחתם המַתּת המבורכת ביותר בדברי ימי־עמנו, מַתּת המשחררים. בזכרון העולמים של עם ישראל לא יגָרע חלקכם מזה של צבאות יהושע בן־נון ויהודה המכבי ואחיו, ועל עלילות צבא־ההגנה לישראל בשנה זו יסַפרו בהשתאוּת ובאהבה ניניכם ונכדיכם והדורות הרבים אשר יבואו אחריהם.

*

ואם כי לב כולנו מלא על גדותיו שבח והודיה לצוּר־ישראל – אל נתברך לשווא כאילו כבר בוּצע מפעלנו. עדיין אנו עומדים בראשית מלאכתנו. עוד רבה וקשה הדרך לפנינו, ומבחנים חמורים צפויים לנו. לא ניבהל – אבל גם לא נהיה שאננים; עודנו חוגרים, ואל נתהלל כּמפּתחים.

עמדנו במערכות צבאיות חמורות – יצאנו מכולן בשלום ובכבוד. אולם הסכנות לבטחוננו – ואף לקיומנו – לא חוסלו ולא יחלפו במהרה, ועוד שנים רבות יוטל עלינו לעמוד על המשמר ולהשקיע הרבה אמצעים ומרץ בחישול כוח התגוננותנו ביבשה, באוויר ובים. כל כיבושינו עד עכשיו יהיו לאַל אם לא נדע לעַצם בהתמדה ובעֵרות כוחנו בכמוּת ובאיכות, באימון ובציוד, במחקר ובארגון, מבלי לפגר אחרי ההתקדמות המהירה הבלתי־פוסקת, שישנה בשטח זה. אולם בטחוננו לא יִכון על כוח בלבד, אלא ישען על משטר־צדק וקידמה בבית, ועל שאיפה נאמנה לשלום ולזיקת־גומלין עם שכנינו בחוץ.

עם שלוש מדינות – מצרים, לבנון ועבר־הירדן, כבר חתמנו על הסכמי שביתת נשק, ונציגינו בלוזן מוכנים לשיחות על כריתת שלום. בהתאם לרצון הנחרץ והברור של העם בבחירות ובכנסת, לא תחסוך ממשלת ישראל כל מאמץ העלול להביא לידי שלום יציב ומכובד עם כל שכנינו. אנו מתכוונים לא בלבד לשלום פסיבי, לשלום של אי־פגיעה הדדית, אלא לשלום אַקטיבי, לשלום של עזרה הדדית וזיקת־גומלין לטובת כל המזרח התיכון – לפיתוחו הכלכלי, לקידומו הסוציאלי, להעלאת רמת־החיים של אוכלוסיו ולהגברת עצמאותם של עמיו. בעזרנו ליציבותו, התקדמותו ועצמאותו של המזרח התיכון, אנו תורמים תרומה חשובה להגברת השלום בעולם, – ואין ברכה גדולה וחשובה למדינת־ישראל מביצור השלום בעולם.

הירושה המַמאירה של האפוטרופסות הזרה, שהעיקה הרבה שנים ועודנה מעיקה על רוב ארצות המזרח התיכון, והקשיים הפנימיים – המדיניים, הסוציאליים והכלכליים – בתוך ארצות אלה, לא יקלו עלינו את המלאכה להשכין שלום בחלק זה של העולם ולקדם את התפתחותו ועצמאותו. וגם אם המערכה הצבאית נפסקה – המערכה המדינית שלנו עודנה נטושה, וסכנותיה לא מעטות. נשים מבטחנו בכוח מגינינו ובצדקת מפעלנו, אבל גם נתמיד בשאיפתנו הנאמנה לשלום – לא רק בארצנו וסביבתה, אלא בעולם כולו. נחתור בלא רתיעה לקראת יחסי־ידידות עם כל אומות העולם, במזרח ובמערב, בחמשת חלקי התבל. נוקיר עזרת כל המדינות שסייעו, במעט או בהרבה, להקמת מדינת־ישראל ולהכרתה בגויים, ובראשן: ארצות־הברית וברית־המועצות. ידנו תהא מושטה תמיד לשלום עם כל הארצות השוחרות שלום. ומתוך חירות פנימית וזיקה כל־אנושית, מתוך שמירה מעולה על עצמאותנו וריבונותנו המלאה, נעזור באמונה ובתום־לב, במידת יכלתנו הצנועה, לכל צעד המחזק את השלום בעולם, המקרב רחוקים, מבטיח זכויות האדם ושוויון העמים בעולם, ומגביר סמכותו וכושר פעולתו, יעילותו ונאמנותו הבינלאומית של ארגון האומות המאוחדות.

השנה הוטל עלינו להקים בתוך תוהו־ובוהו והריסות משטר זר ועוין – שירותים ממלכתיים, מנגנון ממשלתי, בטחון וסדר פנימי ושלטון החוק הדימוקרטי. הוטל עלינו להילחם נגד שרידי השחיתות וההרס, שהוריש לנו המשטר הזר, וכן נגד הרגלי הציבור שלנו ביחסם כלפי שלטון נכרי ועוין, שלא נשתנו במידה מספקת גם לאחר הקמת שלטון ישראל. גם מלאכה זו טרם הושלמה, ולא כל מה שנעשה תוך לחץ המלחמה וסכנת ההרס, נעשה על צד השלמות.

הושם עלינו לתת לעצמנו שופטים ושוטרים – לשפוט את העם משפט צדק. בכל ארצות הגולה, וגם זמן רב בארצנו, ראינו בשוטר ובשופט הזר – מתנכר ואויב. עם קום עצמאותנו ניתנה לנו האפשרות לעשות שופטינו ושוטרינו אנשי־אמת ושונאי־בצע, ולראות בשליחי החוק ושומריו ידידי העם הנאמנים, עוזריו ושומרי־זכויותיו, הרודפים צדק ומשליטים על כל אחד מאתנו החוקים והמצווֹת שאנו עושים לעצמנו. אחריות גודלה וקשה הוטלה במיוחד על המשטרה הצעירה בישראל. זו תמלא שליחותה בהצלחה, רק עם כל אחד מאתנו יסייע לעבודתה, ישָמע להוראותיה המוסמכות, וטובי צעירינו החלוציים יתנדבו לשירותה – מתוך הכרה, שמשטרה נקיית־כפּים, יעילה ונאמנה, היא תנאי ראשון לבטחוננו ושלומנו הפנימי, וערובה לשלטון החוק והסדר המתוקן, לשמירה על הזכויות והחובות של כל האזרחים במדינה.

*

במדינת־ישראל יושבים לא רק יהודים. יש לנו אזרחים מוסלמים ונוצרים מכל העדות, רובם הגדול ערבים. עם הקמת המדינה, לפני שנה, ביום ה' באייר, הכרזנו שמדינת־ישראל “תהא מושתתת על יסודות החירות והצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון־זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפּון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות, ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות”. בנאמנותנו הלכה למעשה לעקרונות אלה ניבחן קבל העולם וההיסטוריה. נאמנות זו תתגלה לא רק בחוקים והמשפטים אשר נעשה – אלא בהליכות חיינו יום־יום, ביחס של כל אחד ואחד מאתנו למיעוטים לגרים ולזרים היושבים בתוכנו, בהוקרה שנגלה לזכויות, לרכוש, לכבוד, לאמונות, לתרבות ולפולחן של אזרחינו ואורחינו שאינם יהודים, בשוויון המלא שנקיים ביחס אליהם בעבודה, במשק בחינוך, ברמת־החיים. כל אדם החי תחת דגל ישראל ואינו פוגע בחוקי המדינה ושלומה – נהנה מחסות המדינה וברכותיה; ועם ישראל, שזכה לחדש קוממיותו הממלכתית, לא יסבול בתוכו כל הפליה כלשהי, דתית ולאומית, או אחרת.

ארץ־ישראל, הודות למעמדה היחיד־במינו בהיסטוריה ובגיאוגרפיה העולמית, היתה תמיד משמשת תל־פיות כל־אנושי. עיני כל העולם נשואות למדינת־ישראל – אם בהוקרה וידידות ואם בחשד ואיבה. בכשרוננו להפוך את השוויון האזרחי, המדיני והחברתי במדינתנו לעובדה חיה ויציבה, באורח חיינו הישרים ובמעגלי־צדק שנפלס למדינת־ישראל, אשר ממנה יתד ופינה לכל מאוויי הדורות וכיסופיהם, ולכל תקוותינו וחזוננו לעתיד, וגם לעצם קיומנו ובטחונו של עמנו – היא יכלתנו וכשרוננו לבצע קליטת עולים וקיבוץ־גלויות.

כיסופי העליה מילאו במשך אלפי שנה את נשמת העם; העליה בנתה והקימה מדינת־ישראל; ועליה־רבתי של קיבוץ־גלויות, היא יעודה העליון, הראשוני, של המדינה ותנאי לבטחונה. לא בכוח נשק וצבא, ואף לא בתוקף אמנוֹת ובריתות־שלום־וידידות, אלא בכוח עליה מתגברת ומתרחבת ללא הפסק – כל עוד יש יהודים בגולה הרוצים ונאלצים וחפשים לעלות – נקיים בטחון מדינתנו. לא בכוח עצמנו, בכוח היהודים המעטים שהעפילו וזכו להתערות עד עכשיו בארצם – עשינו החַיל הזה, אלא בכוח האמונה הנצחית של עם ישראל בכל דורותיו, שיום הגאולה, גם אם יתמהמה, בוא יבוא, ורק בעזרת המוני ישראל בכל התפוצות בשבעים השנים האחרונת – בנינו ויצרנו, הגינונו והעפלנו; וגם נלחמנו, ניצחנו והשתחררנו.

נאמנותנו ליעוד העליון של מדינת־ישראל, תיבחן בדבר אחד מרכזי: בנאמנותנו לקליטת עולים ולקיבוץ גלויות. כושר קיומנו וכושר מעשינו – יבחנו בכשרנו לקלוט העולם ולהשרישם במדינת־ישראל: בעבודה, במשק, בשיכון, בלשון, בתרבות, – כחברים שווי־זכויות וחובות בחברתנו הממלכתית המחודשת.

ואין אנו יכולים להתפאר שכבר הוכחנו כושר זה ונאמנות זו במידה מספקת, ביחס לקליטת העליה. ביום חג גדול זה עלינו להודות על אמת עגומה ומרה זו. אנו גאים – ובצדק – על ראשית קיבוץ־גלויות ההמוני שפרצה עם הקמת המדינה ועל עליית מאתים אלף ויותר בשנה הראשונה לעצמאותנו. אולם אלפים ורבבות של עולים טרם נקלטו: לא שוכנו ולא נתערו בחיי הכלכלה.

ידענו כל השנים שאין עליה בלי התישבות – בלי יצירת מקורות פרנסה חדשים לעולים. וקיבוץ־גלויות לא יתכן בלי פיתוח מלא של יכלתה המשקית של הארץ בחקלאות, חרושת, תחבורה, בנין, ים ואוויר. הפיתוח זקוק להון־תועפות, שאין בכוחה של מדינת ישראל על כל אזרחיה ותושביה לספּק אותו – וחלקו הגדול מן ההכרח שיבוא מן החוץ. גם בשטח זה היו לנו כיבושים לא קטנים השנה – והמדינה הצעירה כבר השיג מלווה חשוב ראשון, שמעיד על האֵמון הכלכלי שהמדינה מעוררת בעולם הרחב. האחריות הראשית מוטלת על ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית לגייס האמצעים בפנים ובחוץ ולקדם ולפתח כוח קיבולו של משק הארץ לקלוט העליה הגדלה והמתרחבת. אולם יזמתן של הממשלה והסוכנות היהודית כשהן לבדן, לא תספיק. בלי היזמה המשותפת של כל החוגים הכלכליים ושל כלל האזרחים והתושבים, איש ואשה – הדבר לא יעָשה. כי המכשול הגדול והמסוכן, העושה לאל כל מאמצי הפיתוח והקליטה ומשיכת ההון – הוא יוקר החיים.

יוקר־החיים חוסם הדרך לזרימת ההון מבחוץ, מונע הרחבת התעשיה, מעכב הבנין והשיכון, כובל ההתישבות, מצמצם האכספורט, מפחית אפשרויות העבודה, מוריד רמת־החיים של השכבות העממיות, מפריע לקליטת העליה וסוגר למעשה הדרך לעליה נוספת. יוקר החיים אין להוריד בלי מאמץ קיבוצי ואישי של החקלאים, פועלי החרושת והבנין, בעלי החרושת והמלאכה, הקואופרטיבים ולשכות המסחר והאיגודים המקצועיים – כל אחד בפינתו, במקצועו, במשקו ובמשרדו. ולא נוריד יוקר־החיים על־ידי הורדת רמת־החיים, אלא במניעת בזבוז והגברת כוחות הייצור בבנין, בחקלאות, בחרושת ובכל מלאכה.

ויש אצלנו – למרות דלותנו וצרכינו המרובים – בזבוז רב, החל מהצבא וגמור במשק הפרטי של עקרת הבית. יש בזבוז רכוש ועמל, כוח־אדם וזמן ללא הכרח וללא תועלת, ויש שימוש במותרות שאינו הולם אותנו, ויש רווחים מופרזים וספסרות מחַבלת העושים שמות במשקנו ובהלך־הרוח של ציבורנו. מניעת הבזבוז והמותרות והרווחים המנופחים הוא צו חיינו. ואין איש בארץ בקרב הצבא ובקרב האזרחים – שאינו יכול ואינו חייב לעזור במניעת הבזבוז והחבלה המשקית. כל קצין מַטה וכל מפקד בצבא חייב לדאוג שלא יתבזבז חינם כוח־אדם, דלק, צמיג ורכוש צבאי, וכל אזרח ותושב יכול בחיי יום־יום לסייע למשטר צנע, שהוא חובה על מדינה העמוסה עול כבד של בטחון ועול עוד יותר כבד של קליטת עולים.

כל פרוטה אשר תחָסך במשק הצבאי, בשירותי המדינה ובמשק הפרטי, תצטרף לחשבון גדול הפותח אפשרויות נוספות לשיכון ותעסוקה בשביל עולים. אולם בזאת בלבד לא נבריא את משקנו, ולא נכשיר אפשרויות בנין ופיתוח רחבות שבהן תלוי גורל העליה. נתגבר על יוקר־החיים – רק אם נעשה מאמץ להאדיר כוחות הייצור במשקנו, ז. א. אם נתאמץ לשכלל ולצייד את התעשיה והחקלאות, הבנין וכל שאר ענפי המשק, במכונות החדישות והיעילות ביותר – ונגדיל התפוקה ופריון־העבודה.

ממדי הבנין הנדרשים על־ידי העליה הגדולה מחייבים מהפכה טכנית ואדמיניסטרטיבית בכל שיטות הבנין ואמצעיו. כל הצהרותינו והחלטותינו על קליטת עולים ושיכונם נעשות פלסתר, אם הגורמים האחראים לבנין – פועלי הבנין, הקבלנים, חברות השיכון, מייצרי חמרי בנין, אנשי הובלה, המהנדסים והמתכננים – לא יתגברו על היוקר בחמרי הבנין וההובלה ועל איטיות העבודה והתפוקה הדלה בבניה; רווחי תיווך נפרזים ומיותרים, ציוד קלוקל ומיושן, טכניקה מפגרת ועבודה מרושלת ולקויה – הם המכשולים המסוכנים ביותר של קליטת העליה ובטחון המדינה. אין כל סיבה מספקת על ששיטות הבנין אצלנו – מבחינת הטכניקה, ההנהלה והתיכנון, טיב העבודה ופריונה – יפלו מאלה של הארצות המפותחות ביותר. עלינו להגיע לשיא הבנין מבחינת המהירות, היעילות והזול. אם כל אחד מהגורמים הנוגעים בדבר יכיר שגורל העליה תלוי בו – לא יבּצר הדבר מאתנו. נגיע לשיא אך ורק על־ידי ציוד חדיש ועבודה משוכללת. כל מה שנאמר על בנין חל גם על חרושת ומלאכה אחרת. המשבר הקשה הצפוי לנו בכל שטחי חיינו מיוקר־החיים, נתגבר עליו רק אם כל אחד ידע לעשות את עבודתו ומלאכתו במכסימום יעילות ובמינימום של בזבוז והוצאה. בהתנהגות המשקית של כל איש ואשה תלוי הדבר, להקל או להכביד על קליטת העליה, להרחיב ולהאדיר את זרם העליה או, חלילה, להאיטה ולהפסיקה.

המאמץ הצבאי של השנה החולפת הציל את ישובנו ונתן לנו את המדינה גורלנו תלוי עכשיו במאמץ הכלכלי, שבו תלויים שני עמודי התווך של המדינה: עליה והתישבות.

*

שנת־פלאים זו, אולי שנת הפסגה בתולדותינו, נתנה לנו לא רק מדינה – אלא גם אדמה, שפע של אדמה ריקה ונטושה, שוממה ועזובה. בתמורות המרובות שנתחוללו בארצנו, מאז פרצה התוקפנות הערבית ב־30 לנובמבר 1947 – התמורה העמוקה ביותר היא זו שחלה בשטח הקרקעי. מדינת־ישראל עשירה עכשיו יותר באדמה להתישבות מאשר היתה ארץ־ישראל כולה תחת שלטון המנדט. ברכה גדולה ועצומה זו של שפעת אדמה, עלולה להתבזבז אם לא נצליח לחולל התישבות רבת־ממדים בתנופה חלוצית גדולה. ותיקי החקלאות שלנו לכל צורות ההתישבות – הגיעה עכשיו שעתם הגדולה: להדריך המוני העולים בעבודה האדמה, להפנותם לכפר ולהתישבות חקלאית ולעמוד בראש מפעלי פיתוח בצפון ובדרום, על חוף הים, בגבול הלבנון ובערבות הנגב. קול המדבר קורא למתישבים – לעולים ולנוער.

*

מהחלטותיה של עצרת או“ם בישיבתה ההיסטורית מיום 29 בנובמבר 1947 – שאין לקפח את זכותן המוסרית וערכן הפוליטי, אם כי לא עמד מאחריהן כל כוח ביצוע בינלאומי – החשובה ביותר היתה ההחלטה על אילת. מפרץ ים־סוף שבשטח המנדט וכל ה”הינטרלנד" שמצפונו ניתן למדינת־ישראל. החלטה זו, ככל שאר החלטות או“ם לטובתנו, לא בוּצעה על־ידי או”ם, ולא היתה קמה אלמלא רצוננו ויכלתנו. מבלי שנפחית את הוקרתנו הנאמנה לאו“ם ולמדינות שסייעו לנו בעצרת או”ם – אנחנו רשאים לציין בסיפוק את העובדה ההיסטורית, שמדינת־ישראל קמה לא בתוקף החלטות או“ם, אלא בכוח הרצון היהודי ובגבורת צבא־הגנה לישראל. ממשלת המנדט התנכרה בזדון להחלטות או”ם והפרה ביודעים ובכוונה כל אשר הוטל עליה למען הקמת המדינה היהודית. וגם שאר המדינות – ואף אלו שהצביעו לטובת הקמת מדינה יהודית – לא נקפו אצבע כשמדינות־ערב הכריזו מלחמה על החלטות או"ם ועל מדינת־ישראל. היינו נמחים מעל פני האדמה אלמלא עמד לנו כוחנו להדוף את התוקפים ולהקים ולקיים את מדינתנו.

*

עמדנו השנה במערכה משולבת, צבאית ומדינית. לעתים סייע כוחנו הצבאי לכיבושינו המדיניים, לעתים סללה המערכה המדינית דרך לצבאנו, המקרה האחרון חל על אילת. הודות להסכם שביתת הנשק עם מצרים, שחתמנו ברודוס, עלה בידי צבאנו להגיע בלי יריה אחת, ובלי שפוך טיפת דם אחת, לאילת – נזר תפארתו של הנגב, ואולי של מדינת־ישראל כולה. זהו המוצא שלנו דרך הים ליבשת המאוכלסת ביותר בעולם, ליבשת אסיה. בשליטתנו באילת אנו הארץ היחידה בעולם שאינה נזקקת לתעלת־סואץ בשביל לעבור מהים התיכון לאוקינוס ההודי.

עמנו לא ידע זמן רב להעריך חשיבות הים בימי קדם הגיע עמנו לארץ מדרום וממזרח – גם בימי יהושע בן־נון והשופטים, וגם בימי עזרא ונחמיה. שני ימי ארצנו ים־התיכון וים־סוף – נשארו בידי זרים: כנענים, פלשתים ואדוֹמים. רק שלושת מלכי יהודה: שלמה, יהושפט ועוזיהו הגיעו לזמן קצר לאילת, אבל לא החזיקו מעמד הרבה זמן. לנמל הראשון על חוף הים־התיכון ביפו הגענו רק בימי החשמונאים.

עכשיו אנו שבים לארצנו ממערב, דרך הים, ואי־אפשר שלא נכיר ערכו החיוני והמכריע של הים, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה מדינית וגם מבחינה צבאית.

באילת הוקם הצי העברי הראשון לפני כשלושת אלפים שנה, ועל־ידה, בעציון־גבר, נבנה בימי שלמה המלך בית־היציקה הראשון להתכת נחושת ממכרות פינון בערבה – אותו פינון שבו עשה משה רבנו את נחש הנחושת. ואילת זו – אם לא נזניח אותה – עתידה להיות מרכז הדייג, השיט, הטיס והחרושת במדינת־ישראל.

הנגב זהו השטח היחיד במדינה שיש בו מרחבים, והתעופה הלאומית והבינלאומית תמצא בו כר נרחב, ואילת היא הגשר הטבעי בין המרחבים האלה ביבשה ובין המרחבים העצומים הנפתחים לנו בים. לאילת יש “הינטרלנד” רחב־ידים לחקלאות, כאשר אין לשום נמל אחר בארץ. מרחב זה הוא עכשיו מדבר, וטוב שהוא כזה, אבל אין הוא מחויב להשאר מדבר. אילת היא גם שער ים־המלח, המרכז העשיר ביותר בארץ לאוצרות טבעיים, – ואילת תהיה גם מרכז של חרושת וכוח, ואולי המרכז של חרושת וכוח.

ולנוער החלוצי יש כאן יעוד גדול ואדיר. כאן יש לשלב במפעלים התישבותיים רבי־תנופה – לכל צורות ההתישבות – גם חקלאות וגם חרושת, גם דיג וגם שיט, גם נמל וגם תעופה – ועל כולם חיי תרבות רבי־גוונים ועמוקי־תוכן.

לנגב נתכנו עלילות גדולות – והוא דורש תנופה חלוצית שלא ידענו עד כה. הנגב ניתן לנו במשפט העמים, וצבא־הגנה לישראל ביצע דבר המשפט הזה. אבל רק ההתישבות ההמונית תנחיל לנו הנגב במשפט ההיסטוריה, ורק הנוער החלוצי שידע גם לבנות וגם להגן – יעשה את מלאכת ההיסטוריה שתעמוד לעד.

*

מדינת־ישראל תיכון על קליטת עליה רבתי והתישבות רבת־ממדים ואדירת תנופה חלוצית. וגבולות המדינה יוצבו לא רק בכוח הצבא ובמאמצי נציגינו המדיניים, אלא ביכלתנו היוצרת.

ביום חג זה נסקור בשמחה והודיה העלילות האדירות בעבר – ונחַשל רצוננו באמונה לקראת מאמצים חדשים בעתיד.