י' בסיוון תש"ח – 17.6.1948

בישיבה הרביעית של מועצת־המדינה הזמנית

 

א    🔗

מועצה זו מתכנסת בשבוע הראשון להפוגה. בשֶדֶר לאומה ערב ההפוגה הודעתי על הנימוקים העיקריים, שהניעו את הממשלה הזמנית לקבל את ההפוגה, ואין צורך לחזור על הדברים. מיום שהוקמה המדינה היהודית ועד ההפוגה עברו ארבעה שבועות; ארבעה שבועות אלה מהווים עלילה מופלאה וכבירה, שלא רבות כמוה בדברי־ימי ישראל – ואולי לא רק בדברי־ימי ישראל. מדינה צעירה וקטנה – המדינה הצעירה בעולם – הותקפה ביום הקמתה על־ידי חמש מדינות שכנות, ללא כל סיבה וללא כל אמתלה, וחמש השכנות הללו גדולות ממנה פי ארבעים. אומה צעירה, בת שבע מאות אלף, מותקפת על־ידי מדינות, המונות למעלה מעשרים ושבעה מיליון, והן נעזרות על־ידי מעצמה אדירה בעולם – נעזרות בנשק, בכסף, במפקדים ובכל סיוע מדיני. אין הרבה מקרים בהיסטוריה העולמית, שאחד יעמוד כנגד ארבעים בגבורה ובהצלחה כזאת.

לא אעמוד כאן על הפרשה של ארבעת השבועות הראשונים, אולם אי־אפשר שלא לעמוד – ולו גם במלים מעטות – על מערכת התפארת־והסבל של ארבעת השבועות האלה: המערכה על ירושלים.

כל העולם הנוצרי והמוסלמי טען במשך מאות בשנים, שעיר זו, אשר נתקדשה בהיסטוריה על־ידי נביאי ישראל, נעשתה לעיר־קודש גם להם. ובתוקף הטענה, שהעיר הזאת קדושה לשלוש הדתות הגדולות בעולם, הוחלט – עם הקמת המדינה היהודית בארץ – שעיר זו תהיה תחת משטר בינלאומי. והנה הורעשה עיר־הקודש במשך ארבעה שבועות על ידי כוחות המדבר המוסלמי, בעזרת תותחים ומפקדים בריטיים, הרעשה פרועה, פּראית, צינית, ואַנדאַלית ואכזרית, מתוך רמיסת כל קדשי־העיר, מתוך הריסת בתי־כנסיות, – וכל העולם הנוצרי מסתכל מתוך שתיקה. הכנסיה האנגליקאנית – שתותחי ארצה עשו את מעשי הרצח השפלים בעיר־הקודש – מסתכלת מתוך שתיקה; אף הכנסיות האחרות – ראו, שמעו והחרישו. נשכחה קדושת ירושלים, נשכחו הזכרונות המקשרים את העיר הזאת עם כל הדתות הגדולות. נמצא רק עם אחד, עם קטן ובודד, אשר למרות שהושאר מחוסר־מגן על־ידי ממשלת־המנדט ששלטה כאן – והוא הושאר מחוסר־מגן על־ידי הממשלה הזאת בכוונת זדון – רק הוא עומד מתוך יסורים לאין־שיעור, אבל גם מתוך גבורה עילאית, נגד ההרעשה הבלתי־פוסקת הזאת. וכך הוכח, למי העיר הזאת יקרה וקדושה באמת ולמי אין קדושת ירושלים אלא דבר שפתיים ריק וכוזב.

*

ובקשר למערכה זאת אציין רק מבצע צבאי אחד של צבאותינו – מבצע שלא נודע אולי בשעתו גם לציבורנו הרחב. ואף המעטים ששמעו עליו לא ידעו אולי להעריכו, שכן לא הצטיין במעשים מבריקים. אני מתכוון למבצעים של חטיבת־הצבא השביעית שלנו בחזית לטרון: בימים האחרונים לחודש מאי נשלחה החטיבה השביעית לאחת הנקודות, המשמשות צומת־דרכים במערבה של ירושלים – בחזית לטרון. לא רק העיר ירושלים הורעשה באופן אכזרי ופראי במשך שבועות, אלא נעשה גם נסיון לנתק את העיר מעל הישוב היהודי וממדינת־ישראל ולהרעיבה. המזימה השפלה הזאת כמעט הצליחה. ממשלת המנדט דאגה לכך בזמנה והוסיפה לדאוג לכך על־ידי מפקדיה בלגיון־השכירים שלה – הלגיון הערבי. החטיבה השביעית לא הצליחה בהסתערותה, לטרון לא נכבשה על ידינו – אם כי חיל־השריון של החטיבה חדר לכפר לטרון ושרף את תחנת המשטרה. אך לא היה די כוח לחיל־הרגלים שלנו להחזיק במקום. אבל נכבשו שני כפרים שאינם ידועים לרבים אפילו בשמם: בית ג’יז ובית־סוסין. עם כיבוש הכפרים האלה – עוד לפני שהקרבות על־יד לטרון הגיעו לשיאם – נדרש הפיקוד הצבאי לשלוח לא רק תגבורת בנשק ובחיילים, אלא גם מכונות־סלילה להתקין דרך שניה לירושלים. בעוד הקרבות סביב לטרון נמשכים, סללו סוללינו ומהנדסינו, תוך שמירה וחיפוי־אש של חיילינו, דרך חדשה, מקבילה לכביש הישן לירושלים. על ידי כך כבשנו לנו דרך לירושלים. אף־על־פי שלטרון נשארה בידי זרים.

מיום ההפוגה ועד היום הזה מחזיק הצבא שלנו בקו ישר, בלתי־נפסק, המוליך מראש־הניקרה בצפון ועד תל־אביב, מתל־אביב דרך נקודות הדרום: נען, חולדה, דיר־מוחַסין, קבב, בית־ג’יז, בית־סוסין ובית־מחסיר אל שער הגיא, עד לשערי ירושלים המערביים, ומשם – בקו דרומי – ישר עד לתלפיות, ובצפון – עד לסנהדריה, – מגבול הלבנון עד דרומה וצפונה של ירושלים ללא כל הפסק.

התכנסנו ביום הששי להפוגה, וזו מחייבת אותנו להיות מוכנים לשני דברים: לשלום ולמלחמה. התכונה לשלום אינה דורשת מאמצים מאתנו. אנו עם־השלום מאז ומעולם. מאז שובנו בפעם השלישית למולדתו, היו ידינו מושטות לשלום לכל תושבי הארץ ולכל שכניה בארצות הקרובות. מצדנו תינתן כל העזרה האפשרית לשליח־השלום של האומות המאוחדות. מובן מאליו – לא לשלום בכל מחיר. אולי לא יהיה זה מן החכמה, שעוד בטרם החלו השיחות ועוד בטרם ידוע אם יהיו שיחות בכלל, נקבע מראש את כל תנאינו. אולם למען חסוך זמן יקר גם לשליח האומות המאוחדות, גם לשליטי־ערב וגם לעצמנו, טוב יהיה שידע העולם, שידעו האומות המאוחדות, שידעו עמי־ערב – שאתם אין לנו כל סיכסוך – וידעו שליטיהם, שאם נכונים דברי־ההבל, אשר נתפרסמו בשם שליטים ערבים, כתנאים מוקדמים לשיחות־השלום, על ביטול מדינת־ישראל או פגיעה כלשהי בזכות המוחלטת של עליית עם־ישראל לארצו ולמדינתו – מוטב ששליח האומות לא יאבד את זמנו בשיחות בטלות.

אנו מוכנים לשלום כמדינה עצמאית, כאומה ריבונית, שציפור־הנפש של קיומה היא עליה בלתי מופרעת על־ידי כוח חיצוני כלשהו. כמדינה, כשווים, אנו מוכנים למשא־ומתן של שלום. אם יהיה זה שלום־אמת, שלום־של־שוויון, שלום שיהיה מבוסס על העיקר או על מה שצריך להיות עיקר במדיניותנו החיצונית – הדדיוּת – הרינו מוכנים לשלום כזה. אבל אין אנו יודעים, אם אמנם שליטי ערב ומדריכיהם הזרים פניהם לשלום. אין זה ברור אפילו, אם ההפוגה תימשך עשרים ושמונה ימים. כפי הנשמע, עומד הצבא הבריטי לפַנות את חיפה עוד לפני סוף החודש. איש מאתנו איננו ערב לכך – אבל יש יסוד להניח שכך עלול להיות. ויתכן שפינוי זה ישמש אות להתקפה מחודשת ופתאומית על מדינת־ישראל, ביחוד על חיפה; התקפה מהיבשה, מהים והאוויר. עלינו להיות מוכנים לקרב שיתחדש – ואם יתחדש, יתלקח ביתר שאת. עלינו להיכּון ביתר עוז, ביתר אימון, ביתר נכונות, ביתר אחריות הדדית ובכל שאר התנאים הדרושים כדי שנוכל לעמוד במלחמה הזאת ולנַצח.

מלחמה זו תכריע לא רק את גורל הארץ, כי אם גם את גורל האומה היהודית. ההפוגה מחייבת אותנו להתכונן בבת־אחת ובמלוא יכלתנו גם לשלום וגם למלחמה. ואין לנו לסמוך על שום עזרה מן החוץ. עלינו להישען על עצמנו. ואיני מוצא ביטוי קולע יותר למצב שבו אנו נמצאים מהדברים שנאמרו לפני אלפי שנה על ידי ישעיהו בן אמוץ, שבהם אסיים את פתיחתי הקצרה:

“מַדוּעַ אָדוֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדוֹרֵךְ בְּגַת? פּוּרָה דָרַכְתִּי לְבַדִי וּמֵעַמִים אֵין אִישׁ אִתִּי… כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְאוּלַי בָּאָה: וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר, וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ, וַתּוֹשַע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי”

(ישעיהו ס"ג, ב–ח).

 

ב. דברי תשובה    🔗

אני מכיר תודה לרב הגר על הערותיו. על הענין של טלית ותפילין שמעתי בפעם הראשונה. אני יכול להבטיח לו, שכל חייל הזקוק לטלית ותפילין יקבל אותם. זה מגיע לו, וימָצא לכך תקציב, כשם שיש תקציב לדברים אחרים.

*

נדמה לי, שאין יסוד לממשלה להתאונן על ביקורת לא־ידידותית. בין אם חברי־הממשלה יסכימו לכל דברי הביקורת ובין אם לא יסכימו, נדמה לי שדברי הביקורת נאמרו מתוך רצון טוב להועיל למדינה. אני בטוח, שחברי הממשלה אינם מתימרים לחשוב, שאין כלל ליקויים בעבודתם ושאין מה לתקן, ביחוד בזמן הקצר הזה ובשעה הטרופה הזאת. אף־על־פי־כן אינני יודע, אם כל דברי הביקורת הם לגמרי צודקים. דברים אחדים אנסה לבאר בקיצור.

אתחיל מהטענות של חבר המועצה ב. מינץ, שכמה מהן מזעזעות, אם נכונות הן. לא יתכן, שבתוך הצבא שלנו יכפו חייל על הכרתו ועל דתו, אבל אני מצטער, שטענות אלו לא הובאו קודם לוועדה הדתית הממונה על כך. ירשה לי החבר מינץ להעיר, שהצטערתי מאד על הטון בו נאמרו הדברים. היה הרבה מקשיחות־הלב בטון זה. סוף־סוף עברו רק ששה ימים של הפוגה, לאחר ששת חדשי מלחמה. הטענה אולי צודקת, אני מוכן לקבל אותה, אבל אינני מקבל את הקיטרוג הקשה על המפקדים. את החבר מינץ בוודאי ובוודאי מחייבת המימרה: “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”, ולהיות מפקד במלחמה הזאת אין זה מן הדברים הקלים והנעימים ביותר. לא הועמד לרשות המפקד שלנו ולרשות החייל שלנו כל מה שמדינה מתוקנת יכולה לתת. עמדנו בפני התקפה פראית ואכזרית בהרבה חזיתות. זו היתה מלחמת־דמים. אין לקטרג כך על מפקדים, צריך קצת להבין לנפשם, לדעת ללמד זכות עליהם ולא לדבר בטון כזה לא על חייל ולא על מפקד. סוף־סוף מי הם חיילים ומפקדים אלה? – כלום הלכו להילחם בעד בצע־כסף? גם הם הלכו למסור את נפשם על קידוש־השם! היו מקרים עגומים, שהכרח מר של המלחמה גרם להם. אינני רוצה להגיד בזה, שהתביעות אינן מוצדקות ואינן צריכות להתקבל במלואן; במידה האפשרית בתנאי־מלחמה, נדאג למלא אותן. אבל הטון הזה איננו הולם את הענין, לא צריך לדבר כך על אנשים העומדים במערכה.

*

הערה אחת הלכה וחזרה כמעט בדברי כל הנואמים: למה לא נקראה המועצה לדון על ההפוגה? היתה גם טענה על עצם ההפוגה, אם כי לא כל המבקרים ביקרו את הענין עצמו. שאלת ההפוגה כפי שהזכיר בצדק מר ניר לא היתה שאלה חדשה, היא הופיעה כבר מזמן, זמן רב לפני המועצה האחרונה, ולא נתגלו במועצה חילוקי־דעות; לא שמענו במועצה הקודמת חילוקי־דעות עקרוניים, אם כי היו, כמובן, ניוּאַנסים שונים. גם בדיוני הממשלה בענין זה לא היו שום חילוקי־דעות פרינציפיוניים. הרבה חברים כאן הבינו בעצמם את הקושי שיש בדיון פומבי על ענינים כאלה, שכן מה הציעו? – הציעו מועצה סגורה. מועצה סגורה פירושה, ששום דבר לא יגוּנב מכאן. גם בירור כזה אינו דמוקראטי כל־כך: במקום שלושה־עשר יהודים ידעו את הענין שלושים ושבעה. אם התכוונו באמת למועצה סגורה, היה זה רק משַווה לבירור יֶתֶר מסתורין. אילו היו חילוקי־דעות רציניים בממשלה, היה לנו יסוד לחשוש, שיהיו חילוקי־דעות עמוקים במועצה. לא אוֹמַר, שכל החברים היו בדעה אחת בנוגע לכל פרט ופרט, אבל בנוגע לגוף הענין לא היו חילוקי־דעות. הערב יבוא לפניכם תקנון המועצה. בענין זה המועצה עצמה סוּברנית והיא תחליט, מתי תתכנס וכיצד תדון. הדבר הוא בידי המועצה ולא בידי הממשלה.

אני רוצה להגיד לאלה שעירערו לא רק על הפרוצדורה כי אם על עצם הענין, שקשה לקבל את דעתם. הם סבורים שיש נזק רב בהפוגה – אין אנו מקבלים סברה זו. אמנם לא היה לנו הכרח צבאי לסדר הפוגה, אבל לא היה שום נזק צבאי בהפוגה הזאת. אינני רוצה להגיד, שלא יתכן שום נזק בכלל, אבל בתנאים הקיימים לא היה לדעתנו שום נזק צבאי בהפוגה, ומבחינה צבאית בלבד אין שום יסוד להצטער על ההפוגה. וזוהי נקודה חשובה כשדנים לגופו של דבר.

הובעו חששות שונים לגבי שיחות שהיו ושיחות שעומדות להיות. וקצת הפליגו חברים בהזכרת חטאים. הזכירו את החטא של השיחות בלונדון. אמנם זה שייך לפרשה של הנהלת הסוכנות ולא לממשלת־ישראל, אבל יש אולי איזה קשר בין שני גופים אלה. ואת חטאַי אני מזכיר: אני עבדכם נושא באחריות לא מעטה לשיחות, שהיו בלונדון אחרי הקונגרס. ואני יכול להגיד במיטב מצפוני, שלא היה שום נזק לתנועה הציונית משיחות אלו. שום דבר לא “נמכר”, ואיש מאתנו לא התרפס בפני בווין. במקרה זה הייתי אחראי אולי יותר מכל האחרים. נקראתי ללונדון ותרמתי במידה ידועה לשיחות פרטיות אלה. חברי ואנכי ידענו, שאנו עומדים לפני קרע חמור מאד עם אנגליה, והרגשנו חובה לבדוק בדיקה מעולה אם הקרע המר והטרגי הזה הוא הכרחי או שאפשר להימנע ממנו. לי, אולי פחות מלמישהו אחר, היו אילוסיות בנוגע לבווין ולמדיניותו. גם אני חשבתי שאנו עומדים בפני קרע רציני ויש לבדוק את הקרקע עוד הפעם – בשיחות ישירות, אם כי לא רשמיות. שום דבר לא “נמכר” בשיחות אלה ושום משגה לא נעשה; נתברר לנו שאחרי נסיון אחרון זה אין תקוה בלונדון זו והדלת סגורה. לא היה שום נזק בשיחות, ואין צורך לפחד מראש משיחות עם מתווך. מה פחד יש לנו לפחד מעצמנו? אני יודע שעלינו תמיד להתיחס לזרים ב“כבדהו וחשדהו”, – אבל לא לעצמנו. איננו חייבים לחשוד בעצמנו, ואיננו צריכים להפליג בפחד מפני שיחות.

ואשר למשקיפים, אמרנו: האנגלים אינם יכולים להיות בין המשקיפים, כי הם אינם צד נייטראלי, הם צד בריב הזה לא פחות מן השליטים הערביים. וטענתנו זו נתקבלה; ודאי כל אחד מאתנו מצטער, שאין בין המשקיפים שליחים של כמה אומות, שאנו מוקירים את ידידותם לענינינו; אבל המשקיפים נתמנו לא על־ידינו, אל על־ידי האומות המאוחדות. אין אנו אחראים לסידורים של האומות המאוחדות, אנחנו – לפי־שעה – גם איננו חברים בארגון האומות המאוחדות; אולם עמדנו על כך, שלא יהיו בריטים בין המשקיפים ובזאת הצלחנו.

ברור, שבהפוגה יש הגבלה, היא מגבילה אותנו, אבל היא מגבילה גם את הצד השני. ודאי יש בזאת משום פגיעה בריבונות, כשאפשר לבדוק אצלנו, אם מכניסים נשק או לא, אבל דבר זה פוגע גם בריבונות של מדינות ערב. בזמן ההפוגה יש פיקוח בינלאומי, בפיקוח בינלאומי זמני אין משום פגיעה בריבונות, יש משום פגיעה כזאת בפירושים שניתנו בעניני העליה. את הפירושים האלה לא קיבלנו, אם כי קיבלנו את ההפוגה.

*

(נכנסים אנשי ירושלים: ד“ר א. קצנלסון וד”ר א. גרנובסקי)

אני מברך את האורחים שהגיעו מירושלים. לצערי לא באו כל החברים הירושלמיים. נשלח היום אווירון מיוחד להביא את חברי־המועצה מירושלים, אולם חל קילקול בחשמל, והאווירון נתעכב. אני שמח לראות את אלה שבאו.

*

אחד מחברי־המועצה הפליט, אגב ביקורת, פסוק קשה מאד אשר אילו היה נכון, היינו צריכים להושיב את הממשלה או, לכל הפחות, את חברי הממשלה האחראים לכך, בפני משפט, אולי בפני משפט צבאי. הוא אמר, שאפשר היה לכבוש את ירושלים, ולא כבשוה מפני טעמים פוליטיים. אני מניח שהחבר שאמר זאת, ודאי שמע את הדבר ממישהו. אני רוצה להבטיחו, כי הוא שמע דברי־הבל. (ד"ר א. אלטמן: אמרתי שדרוש בירור על כך – זה היה כתוב בעתון). הייתי פעם עתונאי, ויש לי יחס כבוד לעתונאים, אבל בזמן האחרון ראינו בעתונות הרבה דברי־הבל. האמת היא אחרת: נשפך לא מעט דם יהודי על שיחרור ירושלים, וירושלים נכבשה ברובה הגדול, והיא היום בידינו. ויש להצטער צער רב כששומעים לאחר כל זה דברים, שאין להם שחר; הם רק פוגעים בכוח לוחמינו. אני שמח שלא ראיתי את העתון שפירסם דברי־הבל אלה.

חבר המועצה ויינשטיין קובל על כך, שה“הגנה” היא עדיין ארגון “בלתי־חוקי” במדינת ישראל, כי הוכר רק צבא הגנה לישראל. אני רוצה להזכיר לו, שקיבלנו חוק, הנותן תוקף לכל הצעדים של המוסדות הלאומיים בשטח ההגנה, ומוסד ה“הגנה” לא היה מעולם בלתי־חוקי כלפי מוסדותינו.

רוב השאילתות של חבר־המועצה ניר, איננו יודע עד כמה הן שייכות לסדר־היום של המועצה, במידה שהן שייכות – יצטרכו החברים האחראים לענות עליהן. אינני מציע לעשות זאת עכשיו. אינני יודע, אם נכון הדבר שמישהו פגע בצ’כוסלובאקים,¹ אבל בשמי ובשם הממשלה כולה אני מצטרף להגדרה שניתנה לצ’כוסולובאקיה, כאחת האומות והמדינות הידידותיות ביותר לעניננו מזה הרבה שנים ועד היום הזה, גם לפני התמורות וגם לאחר התמורות שחלו בה, ואין אדם בממשלה שאינו מוקיר ידידות נאמנה זו של העם הצ’כי וממשלתו אלינו. אם המעשה שסיפר חבר ניר קרה, הוא טעון, בלי שום ספק, חקירה ומסקנות מעשיות.

יש כמה חזיונות מעודדים במועצה זו. אחד מהם הוא שחבר־המועצה וילנר מהמפלגה הקומוניסטית וחבר־המועצה ויינשטיין מהמפלגה הריביזיוניסטית מתנבאים בסגנון אחד כלפי רוסיה. אבל כיוון שענין חילופי נציגים עם ברית־המועצות גרם הרבה לזות־שפתיים, יתכן ששר־החוץ יצטרך להרחיב את הדיבור על זה. מהרגע הראשון של הכרת ברית־המועצות בנו פנינו למוסקבה בדבר קביעת צירותה אצלנו ושליחת נציגינו לשם. היינו תמהים שאין תשובה משם, עד שהגיע לידינו העתון הרוסי “טרוד”, שבו נדפסה הפניה של שר־ישראל בענין זה (אני מתפלא שהחברים ויינשטיין ווילנר, הלהוטים יחד אחרי ידידות עם ברית־המועצות לא ראו את הדבר בעתון הרוסי), וכן גם התשובה של מולוטוב, שהוא מסכים לכך. באורח־פלא לא הגיעה עדיין התשובה אלינו. ואולי אין בכך משום פלא, כי הטלגראמות עוברות דרך צינור אנגלי. פנינו לממשלה הסובייטית והודענו שהתשובה לא הגיעה אלינו. אני יכול להבטיח למועצה, שאין שום איש צריך להאיץ בממשלה זו להקים ולקיים קשרי ידידות עם ברית־המועצות. העושה זאת אינו אלא מכניס תבן לעפריים.

אולם מוכרח אני להעיר, שאין זה מחכמה מדינית לשקץ מדינות אחרות מתוך ידידותנו לברית־המועצות. אנו עומדים בריב חמור מאד עם הממשלה הנוכחית של אנגליה, ואיננו עוברים על שום הזדמנות להוקיע מה שעוללה לנו ומה שנקרא על־ידי אחד הבנים הגדולים של אנגליה: “המלחמה המזוהמת של ממשלת־בווין ביהודים”. אבל אין זו חכמה רבה לשקץ את כל העולם שמחוץ לברית־המועצות ולהתקיף יומם ולילה את אמריקה. אין זאת אומרת, שאנו צריכים להיות תמימי־דעים עם כל מה שעושה איזה פקיד או משרד ממשלתי אמריקאי. יש לנו הרשות לבקר, אצל מה היא החכמה והיושר והתבונה שבשיקוץ? בנידון זה אני שמח לציין התקדמות מצד הנציג הקומוניסטי. הח' וילנר הכריז שהוא דוגל באחדות־ישראל ובאוריינטאציה על האומות המאוחדות. אבל גם הוא שוכח כנראה, שאמריקה היא חבר לא־בלתי־חשוב באומות המאוחדות, והיא עלולה למלא תפקיד לא־קטן בעיצוב גורלה של ארץ־ישראל מכמה וכמה בחינות, ואין לנו כל ענין להשניא אותה עלינו ולהשניא את עצמנו עליה. אין זאת אומרת שאנו מוכרחים לקבל כל מה שהיא אומרת; אין אנו מחויבים לקבל אפילו מה שאומר לנו ידיד נאמן, הכי־נאמן. אנו שומרים על עצמאותנו ועל דעת עצמנו. אנו חייבים להגן על האינטרסים שלנו, אבל אין אנו מעונינים להופיע כשונאים של מדינה זו או אחרת, ואיננו רוצים לעודד שנאת אחרים לנו.

אין זה ברור לגמרי, אם יהיו שיחות בינינו ובין הערבים. אולי יש אינפורמאציה חדשה לשר־החוץ, אבל כשאני לעצמי, לגמרי אינני בטוח שיהיו שיחות. התפקיד שהוטל על הרוזן ברנאדוט – התפקיד של תיווּך ועשיית־שלום בין יהודים וערבים – הייתי מתפלל שיצליח, אבל יש לי יסוד לפקפק אם יצליח ואם נגיע לידי שיחות עם הערבים. אולם לא מובן לי הטון של כמה נואמים, שכאילו לא איכפת לנו כלל, מה חושב העולם כולו ביחס אלינו, וכאילו יכולים אנו לעמוד בקשרי־מלחמה לא רק עם העולם הערבי, אלא כמעט עם שלושה רבעים של העולם כולו.

*

רבותי, אינני מקטני־אמונה בכוח היהודי. עוד לפני שנה ומעלה העירותי על הסכנה הצפויה לנו מהתקפה של צבאות מדינות ערב. אמרו לי אז כמה אנשים קרובים לי, שאני אלארמיסט; כשאמרתי אז, זמן רב לפני המלחמה הזאת, שאני בטוח, כי יש בכוחותינו לעמוד בפני התנקשות כזו, אמרו לי שאני הוזה. לא נרתעתי מפני התואר “אלארמיסט” ולא מפני התואר “הוזה”. ראיתי את הסכנה המתקרבת – והאמנתי ביכולת הגנוזה בתוכנו. שקלתי ובחנתי את הדברים וידעתי, איזה כוח נהיה אם נעשה מאמץ, ואמונתי זו לא נחלשה ולא נתערערה עד היום הזה. ששה חדשים אלה הוכיחו משהו. אולם עם כל אמונתי שהיא עכשיו אמונת כולנו, יודע אני שיש גבול לכוחנו, ועלינו לדעת זאת. אני יודע את מקור הכוח שלנו: – הוא לא ברוֹבה, אם כי אני מחשיב מאד רובה ותותח ואווירון, אבל מקור הכוח שלנו הוא לא בכלים אלה, אלא באדם. מתוך ידיעתי את האדם היהודי, האמנתי שיוכל לעמוד. אבל יש גבול גם לכוחנו אנו, ומשום כך נזהרנו במשך ששה חדשים אלה, עד כמה שיכולנו, לא להסתבך במערכה צבאית עם אנגליה. ידענו שיש לנו מערכה מדינית עם אנגליה, עמדנו בה ועוד נעמוד בה. אבל נזהרנו מהסתבך גם במערכה צבאית עמה; לא היינו בטוחים, שנוכל לעמוד גם בה. דייה לנו המערכה הצבאית עם מלכי ערב. לא היינו להוטים גם אחרי מערכה צבאית זו – שליטי ערב כפו אותה עלינו, – כשם שלא היינו להוטים אחרי מערכה מדינית עם אנגליה. בווין כפה אותה עלינו. היינו שמחים להיפטר ממערכות אלה, אילו היה זה תלוי רק בנו. ואין אנו שׂשׂים למערכות פוליטיות חדשות, שאיש לא כפה עלינו, עם כוחות אדירים בעולם. לאט לכם! נצטמצם במערכה הכפויה עלינו ונגביר את כוחנו הצבאי, הוא עוד לא הגיע לשיאו. המאמץ של הישוב עדיין רחוק מאד משיאו. וזוהי תקוותנו – עוד אפשר לנו להגדיל ולהגביר כוח, ויש מאמצים אפשריים שעוד לא עשינו. ואף־על־פי־כן – לאט לנו! אין לנו ענין להסתבך עם גורמים פוליטיים נוספים. ומה המשׂוֹשׂ הזה לקראת קרב פוליטי עם אדירי־עולם במזרח או במערב? משום־כך, חבר המועצה וילנר, יש לנו אוריינטאציה על האומות המאוחדות, ולא רק על אומות מעטות בתוך האומות המאוחדות.

איננו “נייטראליים”. העם היהודי איננו יכול להיות נייטראלי. נייטראלי הוא מי שלא איכפת לו; לנו איכפת מאד אם יהיה עולם של שלום, חירות, שוויות וצדק, או עולם של רשע, זדון, הזדיינות, שנאת־עמים, מלחמות. בעולם כזה מי יודע אם נתקיים. אנו רוצים בלב שלם בשלום עולמי. אין אנו מתיאשים, שמוכרחה לפרוץ מלחמה. גם ברית־המועצות אינה מקבלת את הדעה הזאת, היא אינה אומרת שמלחמה היא דבר בלתי־נמנע. לשם מה עלינו למהר ולהצטרף לאחד הצדדים היריבים? אנו מצטרפים לרצון־השלום, שהוא אולי העמוק ביותר בתוך כל העמים – אם לא אצל שליטיהם. מתוך רצון זה אין לנו ענין להסתכסך עם גורמים עולמיים גדולים. אנו רוצים שיבינו אותנו, ומשום־כך אנו הולכים לשיחה, ומשום־כך אנו מבארים ומסבירים בפעם המאה את עניננו – מבארים אם גם אין לנו כל בטחון, שאמנם יבינו לנו. יש לנו אמונה, שאנו מגינים על ענין צודק, לכן איננו פוחדים להופיע בשום מקום – בין ששומעים ובין שאין שומעים לנו.

אבל לא נשליך יהבנו על הסברה בלבד. עלינו לאמץ את כוחנו הצבאי. אין בטחון שהפוגה זו תסיים את המלחמה, ואנו עדיין לא גייסנו את הכוח כולו. רק חלק של הנוער שלנו עומד במערכה. בארץ הזאת אין חזית ואין עורף – כל מקום הוא חזית (רק ימים אחדים לפני ההפוגה נהרגו ילדים בלב תל־אביב בביתם). ובכל זאת עוד לא גייסנו את מלוא כוחנו. אך יחד עם המאמץ הצבאי, עם גיוס כוחנו, אמצעינו, כשרונותינו ויכלתנו החמרית, עלינו לעשות מאמץ ולרכוש אהדת כל מדינה ואומה; על־כל־פנים, לא נעשה אותן לאויבות לנו. לכן: היזהרו בדבריכם.

*

מלה אחת על הדבר היקר והרגיש ביותר: על ירושלים. אמר חבר המועצה פנקס, שנתקלקל יחס־האחוה בין יהודי ירושלים ובין יהודי מדינת־ישראל. אני יכול לתאר לעצמי את מרירותם של חברינו מירושלים, שלא יכלו להופיע כאן במשך שבועות. עוד יותר יכול אני לתאר לעצמי, מה מתרחש בלב כל יהודי בירושלים, העומד במשך שבועות בהפגזה בלתי־פוסקת וצפוי לסכנת רעב וניתוק. אולם אין שחר לקיטרוג, שירושלים נשכחה; עשרות, מאות ואלפים מטובי הנוער שלנו היו מוכנים לתת את חייהם – מאות מטובי בנינו וחיילינו ונהגינו נתנו את חייהם למען ירושלים: בתוככי ירושלים, בהרי ירושלים, בשפלה, ליד שער־הגיא, ליד לטרון – וכל אלה באו ממדינת־ישראל, מכל חלקי הארץ; זה היה אחד הגילויים האדירים ביותר במלחמה זו. לא רק הלוחמים היו מוכנים לתת את חייהם, אלא שעה לאחר שנכבשו בית־ג’יז ובית־סוסין – אם כי לא יכולנו להשתלט על לטרון – החילונו בסלילת דרך חדשה לירושלים, דרך באדמת סלעים ומדרונות קשים, על מנת להעביר אוכל, דלק ונשק לירושלים. ריכזנו את כל הג’יפּים שיכולנו להשתמש בהם כדי להחיש בדרך־הסלעים הזאת הובלת המזון האפשרי לירושלים. והמאכסימום ששלחנו בדרך זו לא היה אפילו החלק החמישי ממה שדרוש היה לירושלים. וגייסנו למטרה זו פרדות וגמלים, אבל מכיוון שחששנו שפרדות וגמלים יתפזרו לקול יריות התותחים, החלטנו לגייס סבלים לשאת את האוכל על שכמם. 1400 פועלים מתל־אביב התנדבו לשאת אוכל לירושלים תחת מטר היריות; הצבא פסל סבלים ציביליים וגייס סבלים צבאיים מזוינים, ובתוך מטר היריות העבירו בני־ישראל – ברגל, בתוך סלעי־מגור, על שכמם, כשבכל רגע חייהם בסכנה מאש האויב הקרוב – קצת אוכל לתושבי ירושלים. הלזאת יקרא ניתוק אחוות־ישראל בין מדינת־ישראל וירושלים? לדעתי זהו אחד החזיונות המופלאים ונהדרים בימינו, ואשרינו שזכינו לכך. אמנם, לא כל הישוב השתתף בדבר, אך לא כל הישוב משתתף במאמץ־המלחמה בכלל, ולאו דוקא במאמץ למען ירושלים.

לפי־שעה רק חלק של הישוב נרתם בעול. קודם־כל נרתמו החיילים, הנהגים והעובדים המייצרים את הנשק בשביל חיילינו; אותו החלק בישוב, נרתם בעול המלחמה, היה נאמן נאמנות עליונה, נאמנות של חיים ומוות. ואין הלעז ששמענו כאן מוצדק. מעולם לא היתה השבועה שנשבענו על נהרות־בבל ממשית יותר, אמיתית יותר ומחייבת יותר ממה שהיתה בימים אלה; שבועה לחיים ולמוות. ירושלים ראויה לכך, כדאית היא שנמסור עליה חיינו. ולא ניתוק היה כאן, אלא חישול ברית־דמים־ואהבה בין הנוער – חלוץ העם – לבין עיר־העולמים שלנו. ואין שום יהודי צריך להתבייש במה שאלה עשו הפעם!

*

ומלה אחת על טענה פוליטית. אחד מחברי המועצה שאל: למה אומרים אנו, שנחזיר את השטחים הכבושים? להד"ם! אין אומרים שנחזיר, ואין אומרים שלא נחזיר. לא יהיה מחכמה להודיע, שלא נחזיר את השטחים הכבושים – ולא יהיה מחכמה להודיע, שנחזיר אותם. עוד לא הגיעה השעה להודעות ממין זה. אל יתהלל חוגר כמפתח. הדבר עוד לא נגמר; לא כל מה שרצוי שיהיה בידינו הוא בידינו – ולא כל מה שבידינו, מובטח שישאר בידינו. עוד נצטרך אולי (ואני מוסיף את המלה “אולי” רק מתוך זהירות יתירה) להילחם על כל שעל אדמה שבידינו ועל כל מה שלא בידינו. יש ביכלתנו לשחרר הרבה יותר מאדמת־המולדת, אבל טרם הגיעה השעה להודיע, מה נעשה בשטחים המשוחררים.

אומרים לנו: לא די בשני העקרונות של ריבונות ועליה – יש צורך גם בעקרון של שטח. לאומרים כך אני רוצה לענות: לית מאן דפליג שהשטח הוא בר חשיבות רבה, עליונה, אבל גם חברי־המועצה שטענו טענת השטח, לא הודיעו לנו מהו השטח האולטימאטיבי. ברגע שאומות־העולם יקראו לנו וישאלו את פינו, נהיה מוכנים לכך. אם הערבים יכירו בנו, וירצו לדבר אתנו כעם מדינת־ישראל עצמאית וריבונית – לא נעמיד להם מראש שום תנאי. ואל תפחדו: אם אנשי הממשלה הזמנית אינם נאמנים די־צרכם למולדת – לא אלמן ישראל, יש אנשים אחרים. כשאני לעצמי, הריני מאמין, שכל שליח־ישראל יהיה נאמן. אבל אין קובעים תנאי־שטח כתנאי קודם לשיחה. אם יאמרו לנו: איננו יכולים לשבת אתכם, איננו מכירים בכך, שיש מדינת־ישראל; או: אתם קבוצות טירוריסטיות בארץ־ישראל (כפי שטוען אחד הפֵּחות). – לא נשב אתם; אם יאמרו לנו: הפסיקו העליה, ורק אחרי זה נשוחח אתכם, – נוותר על השיחות. אבל לא נַתנה מראש גודל השטח כתנאי לשיחה, כי פירוש הדבר למעשה, שאנו מסרבים לשבת ולדון עם הצד השני. ואסור לנו להימנע משיחות עם ערבים. לא סירבנו אפילו לבווין – שאין שום ענין היסטורי מקשר אותו לארץ־ישראל: מה לבווין ולארץ־ישראל, מה לאנגליה ולארץ־ישראל?

לא נוכל לומר באותו אופן: מה לעם הערבי ולארץ־ישראל – הם שכנינו, ועלינו לשבת אתם; עלינו לדאוג לכך, שתימצא שפה משותפת בינינו, גם אִם לא תימצא בבת־אחת. זהו גם ענינו של העולם – העולם רוצה בשלום, ובני־ישראל צריכים להקשיב לרצון זה. אויבינו מחרחרים מדנים ואומרים שמדינת־ישראל היא גורם למלחמה. אך ישנם רבים, – הם האנשים הישרים בכל העמים החרדים לשלום, ועלינו להקשיב להם קשב רב; ואם השלום דרוש לעולם – הוא דרוש לנו פי־כמה־וכמה. ודרוש שלום בחבל זה של העולם, בעולם השמי.

בראש וראשונה – בטחון; בשורה אחת עם בטחון – עצמאותנו הממלכתית. יחד עם אלה חייבת לבוא החתירה הבלתי־פוסקת, הבלתי־נלאית לברית בין העם היהודי והעם הערבי. אין הערבים עוברי־אורח בחבל־עולם זה – כאשר היה בווין; הם יושבים כאן ועלינו למצוא מסילות אליהם. אינני יודע אם נגיע עכשיו למחוז חפצנו זה, אבל לא נכביד על הדבר בהצגת תנאים־מראש, שאין בהם הכרח. שאלת השטח היא, כמובן, אחת השאלות היסודיות. אין ריבונות ואין עליה בלי אדמה, בלי שטח. זאת יודע כל תינוק. אבל אין אנו מַתנים עכשיו מראש, אם ישאר השטח של ה־29 בנובמבר או לא. כשאני לעצמי, אני מפקפק בכך. הכל נמצא שוב בכור־המַצרף, ולקראת התגבשות חדשה עלינו להתכונן מתוך נאמנות שלמה לחזון־ישראל, לזכות־ישראל, ומתוך רצון כּן ואמיתי למצוא שפה משותפת עם העולם הערבי. אין איש יכול להבטיח שנצליח, אבל עלינו להיות מוכנים לכך. איננו צריכים ליצור רושם מוטעה, שאנו מַקשים ומכבידים על חיפוש דרך לשלום.

אינני יודע, מה הן מחשבותיו ותכניותיו של הרוזן ברנאדוט, שנשלח מטעם האומות המאוחדות. אנו מכבדים את המוסד הזה, ומשום כך אנו מכבדים גם את שליחו – אם כי בדרך של “כבדהו וחשדהו”. לא נעשה שום תנועה, שעלולה להתפרש בעיני העולם כאילו פנינו רק למלחמה. חברי הממשלה הזאת, לא פחות מכל אדם אחר – מוכנים וחייבים לעשות הכל להגביר את כוח־המלחמה שלנו; ואוי לנו אם לא נעשה זאת גם בימי הפוגה; אך עלינו לעשות במלוא־הרצון גם כל מאמץ למען קירוב השלום.