שנת תש"ח חלפה, השנה הגדולה והמכריעה בתולדות ישראל שהביאה בכנפיה נצחונות צבאיים, את הקמת המדינה, הרחבת גבולות וקיבוּץ גלויות. ליווינוה בברכה לוהטת על שפתינו. אוּלם כגודל השפע והברכה, גדולה גם הדאגה לקראת השנה החדשה. אמנם למעלה משני שלישים מבין 300,000 היהוּדים שעלו לארץ נתונים בשלב של ראשית היאחזות בה, אבל עוד רחוקה הדרך עד היותם ציבור יוצר, המצמיח חיים חדשים.

קל היה, יחסית, לקלוט, לשכן ולהשריש את רבע המיליון הראשון של העולים. היו ערים וכפרים נטושים אשר שימשוּ בסיס לקליטה. אבל קליטתם של כל מאה אלף יהוּדים נוספים תהיה קשה יותר. חסרים לנו כוחות טכניים, ובעיקר יחסרו אמצעים כספיים, הנדרשים בסכומים עצומים.

פרי פעולתנוּ ההתישבוּתית מראשית חיבת־ציון (כולל פיק"א) ועד ליסוד מדינת ישראל, מסתכם ב־350 ישובים חקלאיים, ואילו בשנה אריכתא זאת, מיסוד המדינה עד אוקטובר 1949, הגענו ל־130 ישובים חדשים. החומר האנושי בהתישבוּת החדשה בא משלושה מקורות:

עולים חדשים,

חיילים משוחררים (אף הם עולים חדשים)

ונוער ארץ־ישראלי.

גדולה זכותה של הסוכנות היהוּדית, אשר בעזרת חברים מההתישבוּת העובדת, יצאה לחפש ולפלס שבילים להוליך בהם את העולה החדש מן המחנה אל שרות המולדת, להיות עובד־אדמה שבע לחם.

לא בבת־אחת הגענו להבאת העולים החדשים בברית האדמה. רבות עמלנוּ וחתרנו עד אשר הבקענו דרך חברית ותנועתית אל יושבי המחנות.

חלק מהם התערה בכפרים הנטושים, אבל גם בהתערותם היה צורך להשקיע אמצעים מרובים, בתיקון הבתים, ברכישת אינוונטר וציוּד וכו'.

את בעיית ההתישבות החקלאית עלינו לראות כיום, בתנאי מדינת ישראל, מבחינה נוספת – הבטחת אספקה עצמית לישוב והפסקת התלות ביבוא: יבוא פירושו, כמובן, מטבע חוץ. אספקתנו העצמית בלחם מגיעה כיום כדי 10–15 אחוז מן הצריכה. הרי זו עובדה מדאיגה ביותר. בירקות ובפירות מתקרבים אנו כמעט לרוויה. אספקת החלב ותוצרתו גם היא אינה מספיקה ומחייבת את הגדלת הרפת כמה מונים. אולם התנאי העיקרי לאספקה עצמית הוא בידינו: הקרקע.

יצאנו מהמלחמה ברכוּש גדול של שטחים נרחבים ושוממים. רב המרחב – מיליונים של דונמים – המכוסים קוצים, טרשים ונגועים במכת העכברים. שטח־האדמה הראוּי לעיבוּד מיד מגיע כדי 5–6 מיליונים דונם. השאר טעון הכשרה, השבחה והתקנת השקייה. עובדה זו מעמידה לפנינו את השאלה החריפה והחמורה – ייצור אדמה.

אמנם, כיום אין מרגישים מחסור בקרקע, אבל מצוּוים אנו לעשות את חשבון קיומה הכלכלי של המדינה לעתיד, כלומר להבטיח את התנאים להוצאת לחם ומזון מן האדמה בשביל מיליונים יהודים; הדבר מחייב כבר כיום מאמץ מכוּון לייצור אדמה חדשה. אין אנו בחזקת מתחילים גם בשטח זה. די להזכיר את בית־הערבה בצפון ים־המלח, את קרית־ענבים ומעלה־החמשה וכן את נווה־אילן, הקיבוץ הצעיר שבנוהו חלוצי צרפת על צחיח־סלע.

יש צורך והכרח בעבודות הכשרת קרקע ויעור על שטח של מיליונים דונם – ואין אני כולל בזה את מחצית מדינת ישראל אשר בנגב. 4–5 מיליונים דונם אדמת הרים טעונים סיקול ודירוג. אחד מתפקידינו החיוניים הוא מלחמה בשטפונות, למען ישמשו מימי הגשמים להשקיית האדמה, במקום החורבן שהם גורמים לה על־ידי סחיפת השכבה העליונה, אשר כתוצאה מכך מקריחים ההרים והמדרונות ונחשׂפים יותר. אשר ליעור אעיר, שחשיבותו רבה לא רק מן הבחינה החקלאית־אקלימית בלבד, אלא גם מן הבחינה הפוליטית־בטחונית. בארצות גדולות וחשובות עוסקים ביעוּר לצרכי בטחון.

המרחב הגדול של מדינת ישראל מחייב אותנו לפעולה מחושבת של פיזור העולים בתחומי הישוב הקיים – והמכשיר העיקרי לכך הלא הוא יסודם של ישובים חקלאיים. אכן, אין כמעט פינה בארץ שלא חדרנו אליה. תחילה הלכנו לגבולות, ביחוּד בגליל המערבי ובגליל העליון. אחר כך התרכזנוּ בצמתי־הדרכים, בכבישים חשובים, בנקודות־משלט. עשינוּ הרבה למען יישובו של מסדרון ירושלים. מספר ניכר של ישובים־מבצרים קמו משני צדי הדרך בואכה ירושלים. אחרי־כן התחלנוּ בפעולת התישבות בדרום הארץ. החלה חדירה רצינית לנגב.

ההתישבוּת בנגב קשוּרה,כמובן, בפתרון בעיית־המים. ואכן, יחד עם התכניות להשקיית הדרום והנגב, על־ידי קידוחים מקומיים, מתכננים אנוּ הבאת מים מן הירקון והצפון, כדי להפוך את כל המשק החקלאי שלנו למשק אינטנסיבי, המפרנס מאכסימום של נפשות על מינימוֹּם של קרקע. בעוד חדשים אחדים תסתיים הנחת הצינור המערבי של הנגב, שהוא בעל קוטר המסוגל להזרים מיליונים מטרים מעוקבים של מים בשנה. עצם העובדה, שהיה בידנו להניח צינור לנגב, ולהביא לשם מים ולו גם בצמצום שימשה נימוּק חשוב, ואולי מכריע, במערכתנו המדינית בעבר, וסופה לחזק אותנו מבחינה פוליטית וכלכלית גם בעתיד.

חברת ‘מקורות’ המכשיר אשר בבעלותם של המוסדות המיישבים, הלאומיים וההסתדרותיים, כבר השקיעה סכומים גדולים בהנחת צינורות ובסידורי השקייה, בעיקר בנגב. זוהי תכנית לניצול מימי הבארות בדרום ומימי הירקון, על־ידי הנחת צינור מים בקוטר של מטר – מטר וחצי, לאורך עשרות קילומטרים. החל בשנה הבאה תובטח גם אספקת־המים לירושלים. קיימות גם תכניות־השקייה המבוססות על ניצול מימי הצפון באזורים אחרים.

נקודת־הכובד של התישבותנו בימים הקרובים הוא, כמובן, בנגב. התקדמנו כדי כך, שאנו מעלים כיום גם עולים חדשים מן המחנות לישובים חדשים בנגב. לפני שנה־שנתיים לא היינו מעיזים לחשוב על כך. מתברר, שגם בקרב העולים החדשים מצויה יכולת ויזמה, התלהבות וחריצות. אולם הנגב בכללו עדיין הוא עומד בריקנותו ובשממונו, ואנו מצוּוים למהר ולאכלס אותו ישובים חדשים. הזמַנוּ את גדולי המומחים בעולם בעניני השקייה (סאוויג' ואחרים) לעיבוד התכנית היסודית של השקיית אדמת הארץ כולה.

אנו מחפשים דרך לקידומה של חקלאותנו גם בכיוון של ריבוי וגיווּן הצמחים והגידולים, כגון סלק־סוכּר וטבק; אנו חותרים לייצר שמנים מגידולי הארץ, להשתמש בקיקיון לתוצרת ניילון ופלאסטיקה וכן להשתמש בצמחים ליצור חוטי־אריג.

שדה־פעולה חדש כמעט לחלוטין הוּא – התישבוּת מטעי הזיתים. שטחים עצומים של עצי־זית נפלו בנחלתנו. אמנם עד עתה לא נכלל עץ הזית בתכנית המשק החקלאי שלנו, אבל אין ספק שעשוּי הוא לשמש בסיס להיאחזות, לייצור, לפרנסה וגם… למטבע־חוץ. יש בידנו ליישב בשלב ראשון 3000 משפחה במטעים אלה, לבנות בתים ולהקים כפרים – ביחוּד בין רמלה ללוד ובגליל העליון. אם נלווה את המתישבים האלה במיטב כוחות־ההדרכה שלנו, סופנו רואים ברכה.

כללו של דבר: לפנינו שממות ארץ מצד אחד, והמוני יהוּדים תלושים מעבודה ומקרקע מצד שני – היאך לקשר את שממת הקרקע עם שממת האדם? איך לעשות את היהוּדי לא רק חורש בטראקטור, אלא גם אדם המכה שורש באדמה ומצמיח רוח ותרבוּת חדשה? הנה הגענו להישגים מסוימים, אולם עודנו עומדים בראשית הדרך, ויותר מבכל שעה אחרת מלווה אותנו החרדה, שמא נחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית־המהפכנית בחיי העם היהוּדי. אם המוני היהוּדים לא ייקלטו כיום בכפר ובחקלאות, מתי יחזור העם הזה לאדמתו? כל זה מחייבנו למאמצים גדולים כאשר עוד לא ידענו. זה מחייב גם את ההתישבות הקיימת על כל צורותיה למאמץ נוסף: להפריש כוחות הדרכה להתישבות החדשה, אשר ילווּ ויחיו בתוכה חדשים ואולי גם שנים אחדות. מחובת ההתישבות הקיימת להשתתף במאמץ הקליטה גם בצורה נוספת, היינו על־ידי הרחבתם של הישובים הקייימים והגדלתם על־ידי תוספת מתישבים. כאן לא יהיה צורך במדריכים נוספים, משום שהמציאות עצמה, מעשי יום־יום והנסיון שנרכש על־ידי הוותיקים, הם שידריכו ויכוונו. דבר זה ניתן לביצוע באותם האמצעים עצמם, אשר המוסדות מוציאים ממילא להחזקתם של העולים החדשים במחנות. קליטה זו תסייע גם לחישול אורגאני של סולם הדורות והגילים בהתישבוּת העובדת, ותישא ברכה מיוחדת לדור הצעיר הגדל במשקי העובדים. יום־יום מתגלים צרכים נוספים ותביעות חדשות, אבל גם דרכי־קליטה חדשות. נוכח כל אלה עלינו לדעת, מה רבים ועצומים צרכינו ומה מועטת, ביחס, העזרה המושטת על־ידי העם היהוּדי.

בשנה שחלפה הוצאנו, בממוצע, מיליון ל“י לחודש לקליטה ראשונה של העולים החדשים. בסך הכל הוצאנו, באמצעות הסוכנות היהודית, כלומר קרן־היסוד והקרן־הקיימת, 25–30 מיליון ל”י, ומזה לצרכי התישבות – 10 מיליון. והתישבות במקרה דנן פירושה: ראשית אחיזה בלבד, בעוד שתקציב ההתישבות המלא של בית־אב הוא 2000–2500 ל"י. הגענו אמנם לתקציב של מיליונים, אולם הוא כאין וכאפס לעומת הצרכים.

מן הדין שיהא ברור לכל: הדור הזה כקודמו חייב להשקיע את מלוא כוחו וחייו בעבודה ובהתישבוּת, ולגייס את כל כושר סבלו ומאמציו הקונסטרוקטיביים; אבל הוא לא יהיה לבדו, כי שותפות־אמת וברית־אמת תהיה בין המתנחלים באדמת המולדת לבין עם ישראל – והסוכנות היהוּדית, כחוליה המקשרת ביניהם. בכל עת תמיד היתה דרכנו רצופה סבל ומאמצים. וכל גל של עלייה והתישבוּת שקדם חייב למסור מלקחו ומנסיונו לבאים אחריו ולעשות הכל למען קליטתו והשרשתו, ובתקופתנו אנוּ –– יותר מאשר בכל התקופות שקדמו לנו.

תחילת 1949