בטרמינולוגיה הציונית ידוע הביטוּי ‘נקודות התישבות’, ואכן היוּ אלה נקוּדות. הן היוּ מתחילות בתריסר אנשים או תריסר ומחצה. דגניה ב', שהייתי אחד ממייסדיה, התחילה ב־22 בחורים ו־2 בחורות. עכשיו אנחנוּ מיישבים ישובים בני מאה משפחות. גם לזרוע החלוצית נדרש עתה עם ראשיתה מספר אנשים גדול יותר מאשר לפני שנים. מן האניות ומן המחנות ומן העיירות מן ‘הקמפים’, מעולם ומלואו הבאנו יהוּדים לארץ, הוצאנו אותם לחיק הטבע הישראלי, להרים ולגבעות, לגאיות ולמישורים, ובעיקר להרים. הלכנו אתם לגליל הריק, שהיוּ בו כפרים נטושים. מילאנו כפר אחרי כפר. התחלנו לשבוע נחת כאשר יהוּדי, לאחר כל מה שעבר עליו, דבק בקרקע המולדת ובטבעה, הרחק מן העיר. החילונו לסלול שבילים ודרכים, לתת מדריכים למתישבים, להביא אליהם חברים וחברות מן הוותיקים בהתישבות הלאומית, כדי שישהו אתם חודש, חדשיים, מחצית השנה בכמה מקומות הריהם שוהים זו השנה השניה. ראינו שהניצוץ שכה רצינו ללבותו מתחיל מהבהב. ניבט משהו חדש.

עתה עומדים בפני שנה חדשה. גם 130 הישובים החדשים שקמו הם כטיפה בים השממה. ראוי הדבר, שכל אחד מאתנו יראה עתה את ישראל לארכה ולרחבה. גם בעיני המטפלים בהתישבות זה שנים לא נגלתה הארץ תמיד. בעברך עכשיו את ישראל ובראותך אותה בכל מערומיה, אתה נוכח לדעת שגם 130 ישובים חדשים אינם הישג גדול. ומצד שני – העליה. היא תרבה בוודאי, אם כי אנחנוּ יודעים, שאי־פה ואי־שם יש לה תחום כלשהוּ, וזוהי אולי הידיעה המרה ביותר שניתן לאיש מישראל להגות בה בימים אלה. על פי איזו אינרציה אתה מדבר על מיליונים, גם אם ידעתי שאין מיליונים רבים נכונים לנו בעשר השנים הקרובות – ודווקא בעשר השנים הקרובות הם נדרשים לנו. לפי שעה, באים יהוּדים בהמונים. סבורים היינוּ כי יבואו השנה 150.000 יהוּדים. אנחנוּ ממשיכים דרכנו, ומתכננים תכנית לשנת תש"י.

תכניתנו הראשונה היתה – יישובן של 10.000 יחידות־משק, הווי אומר בתי־אב. משפחות. אני מונה את כל המונחים האלה יחד, לפי שהחומר האנושי שלנו מעורב הוא. בקבוצות צעירות אינך מרגיש לפי שעה ב’משפחות', ואתה מדבר על יחידות־משק. אבל את הרוב המכריע של אנשי המחנות הולם המונח: בתי־אב ומשפחות.

שנת־התקציב הציונית נפתחת באוקטובר. אנחנו רוצים ליישב במשך שנה 17.000 יחידות־משק ולהקים 150 ישובים חדשים; נוסף על כך,להעביר עוד כמה אלפי יחידות להתישבות הקיימת, בין נוער ובין חיילים משוחררים; מתחילה גם זרימה מן המחנות להתישבות הקיימת, המושבית והקיבוצית. במשך שלושת חדשי השנה העלינו קרוב ל־40 ישובים חדשים. עוד מעט ונקבל כלחם חוקנו את הידיעה המופיעה בעתון מדי שבוע: עלו פה ועלו שם. אנחנו חדלים להתפעל. לפנים, כשהיוּ עולים בשיראל לאיזה ישוב, היוּ עורכים חגיגה וכל המוסדות היוּ נוסעים למקום. כיום אין לנו פנאי לנסוע לכל ישוב חדש. 150 ישובים לשנה פירושם: ישוב חדש כל יומיים; אין כל אפשרות להגיע לכל מקום. ואין זה מן הנמנע, שבשנת תש"י נצטרך להעלות יותר ישובים מן המיכסה שקבענו לעצמנו.

אנסה להסביר כיצד נעשית המלאכה. כאשר דיברנו על 17,000 יחידות־משק או יחידות־אדם, ניסינו גם לשרטט לעצמנו סכימה כספית, שכן אין הדבר נעשה במאמר־פה. מצב הקרנות הוא כזה, שעדיין לא מילאנו את הבטחתנו לגבי כל הישובים שהעלינו בימי ‘חומה ומגדל’, לרבות 13 הישובים הצעירים שהעלינום ערב המלחמה בנגב. ‘הטלנו’ אותם לנגב, והם מלאו את תפקידם עם הצבא ובתוך הצבא. לא קיימנו את הבטחותינו לגביהם במשך 8–10 שנים, ואנחנו חייבים להמציא להם אמצעים לפיתוח משקם. אמרנו, שעלינו לקפוץ קפיצת נחשון, ועם זאת ידענו וזכרנו, שיש מעמסה המכבידה על הכנפיים. אינך יכול לנתר קדימה, בלי לבסס את הקודם. בסכימה הכספית על הנחוץ לנו בתש“י ליישובן של 17 אלף יחידות־משק או משפחות, ולגמר התחייבותנו לגבי הישובים הקודמים, כדי שיוכלו להתפתח ולקלוט עובדים נוספים – הגענו לסכום, שנראה לנוּ פעם אגדי, והרי כאן רק זרוע אחת של פעולת הנהלת הסוכנות היהוֹּדית; הגענו לסכום של 28 מיליון ל”י – ולא נבהלנו. והנה מתברר, שאנחנוּ מתגברים והולכים.

ניסינו לרכז מסביב לתכנית כמה אלמנטים, שלפני היות המדינה לא היוּ שותפים לנו בפעולתנו. התרגלנו לכך שיש לנו מדינה. וכאילו שכחנו באילו תנאים עשינו פעם התישבוּת: בחוסר קרקע ובחוסר מים ובחוסר דרכים וכבישים, בצמצומים פה ובקשיים שם. היינו מייסדים ישובים על בסיס ‘פרספקטיבה’. היינו אומרים למתישבים: אמנם יש כאן שטח של 200–300 דונם בלבד, ואתם צריכים שטח של 2,000 דונם, אבל אין דבר – ב’פרספקטיבה' נרכוש אותו. והפרספקטיבה נמשכה 12–14 שנה. אתם זקוקים למים רבים – הרי אנו מקווים שיהיוּ מים. כשהתחלנוּ כבר להגיע פה ושם למים, חקקו השלטונות חוק, האוסר העברת מים מאיזור לאיזור. אולי צדקו השלטונות פה ושם, אך אנו חשבנו, שזה נועד רק להציק לנוּ.

והנה אנחנו חיים ופועלים במדינת ישראל, ובעצם אנו חיים בתקופה של מהפכה אגרארית יסודית בארץ, אם כי אין כותבים על כך בעתונים, לפי שהיא נעשית יום יום. לפנינו שטח של 20 מיליון דונם, שאנחנו מיישבים אותם התישבות עובדת שאין עמה ניצול. אינני יודע אם רבות הארצות בימינו, בהן נעשית פעולה דומה. בפשטות כזו ובשקט כזה. הממשלה מנסה לקבל על עצמה עול של בנין בתים לעולים. באנו ואמרנו: כולנו מעונינים לפזר את היהוּדים באזורי ישראל, ואתם מוכנים להשקיע כסף בבתים. אל־נא תבנו את הבתים בתל־אביב או ליד תל־אביב או בין נהריה ובין גדרה; תנו לנו את הכסף שאתם מוכנים להשקיע בבניית קורת גג של משפחת־עולים היוצאת מן המחנה; אנו נשיג כסף מקרן היסוד ומהקרן־הקיימת וכספים אחרים, ונעביר את היהוּדים לדרום ולנגב, לגליל המערבי, לפרוזדורים. הדברים נתקבלוּ על דעתה של מדינת ישראל, ולא נאלצנו לעמול הרבה כדי להסבירם. אמרנו: יש עוד אֶלמנט אחד חשוב, מכריע. אם לא נעשה פעולת פיזור והיאחזות בקרקע במשך 3–5 השנים הללו של עליה, באשר הכרח הוא להוציא את היהוּדים מהמחנות ולתת קורת־גג לראשם, נפסיד, אולי, את הגורם הפינאנסי הזה כי היהוּדים ישקיעוּ את הכסף ברמת־גן וברחובות וישבו באשר ישבו. אנחנו מדברים על 17 אלף יחידות־משק ועל בתים ליחידות־משק אלה, והרי את הבית אנחנוּ בונים קטן כל כך וקבצני כל כך…

דובר אצלנו על בלוקונים. אני קורא לזה בית־ראשית או ראשית־בית – של 24 ממ"ר, לא גבוה ביותר ולא מטויח ביותר ולא מסויד ביותר, ואף־על־פי־כן בית. 400–500 לירה מוכפלות ב־17 אלף, הרי זה סכום של 6–8 מיליון לירה. אנחנו מצרפים את כספי הממשלה ושל קרן־היסוד ושל הקרן־הקיימת ושל מפעלי־השקעה אחרים ושל המוסדות המייבים, והסכוּם מתקרב ל־28 מיליון לירה, הוא ישוקע בביסוס ההתישבות הקיימת ובהעלאת 17 אלף משפחות חדשות על הקרקע.

איני רוצה שתטעו בדברי ולא תהיו שותפים לנו למעמסה הגדולה הצפויה לנו. 28 מיליון זהו באמת סכוּם גדול. אבל יישוב משפחה יהוּדית על הקרקע עולה 2,500 ל“י (בלי ערך הקרקע) בקירוב. אם בתש”ט העלינו כ־10.000 משפחה, ועכשיו אנחנו מדברים על העלאת 15–17 אלף משפחה לחקלאות, הרי שהדבר כרוך בסכומי ענק. בשנה הראשונה יכולים אנחנו להשקיע קרוב ל־250 ל“י, מחוּץ להשקעה בבית, ועם שווי הבית – סכום של 750 ל”י, כלומר פחות משליש של ההשקעה הכוללת. התקציב הציוני יצטרך להיות כביר ועצום, כדי שנוכל לעמוד בהתחייבויות כלפי התפתחות המשק, בנינו ופיתוחו. אם אינך מפתח משק, לא יהיה לו קיום; אם לא יהיה לו קיום, יחזור איש־המשק אל לשכת־העבודה או אל הציבור. עם זאת אמרנו: לפי שהמחנות מתמלאים במהירות ומתרוקנים בקושי – יש לחשוש, שבחדשי החורף, כשהבנייה מתקדמת בקושי, יתחיל המספר לעלות שוב; ואם בשנה החדשה יעלו עוד 150 אלף יהודים, תעמוד לפנינו שוב השאלה: מה תהיה הסטרוקטורה של הישוב? מה תהיה חלוקת האוכלוסיה? איך יימשך כיבושה של הארץ? והמסקנה היא, שיש הכרח לקפוץ קפיצת נחשון. אתה חייב לנתר על פני התהום ולעשות מאמצים הגדולים מכוחו של העם הזה. עלינו למהר ולהוציא אנשים מהמחנות ולפזרם מהר ברחבי הדרום והנגב; ואחר־כך ניאלץ ודאי לשאת עומס גדול, שכן יידרשו לנו אמצעים כבירים.

הממשלה החליטה לבנותהשנה 20 אלף בית, מזה קרוב 11 אלף בהתישבות. אנחנו תובעים מהממשלה ש’תקפוץ' ל־50 אלף בית השנה, המחצית מזה בהתישבות החקלאית, כדי שלא יצטופפו בערים ובעיירות. אני מתחיל כאותו יהוּדי, שקצה החבל כבר בידו ועתה הוא חסר את הפרה בשביל החבל…יש לנו בית, שהממשלה רוצה לתתו, וכיוון שכך רוצים אנחנו לעשות התישבות, והקרנות והעם היהוּדי חייבים לתת הכסף.

היו לפנים בארץ כאלף כפרים ערביים. הארץ היתה מעובדת באופן אכסטנסיבי, ואילו בכל מקום שאנחנו נכנסים דרושה אינטנסיפיקאציה. לפני שנה ניצבה לפני מטרה, – להגיע לאלף כפרים יהוּדיים אם נעלה השנה 150 ישובים נוספים על הקרקע, נגיע ל־700 ישוּבים חקלאיים. עתה אני מתחיל להרחיק את המטרה. מרחב אין אנו חסרים. אחנו מהווים מיעוט בגליל. ביקשנו את אנשינו במחלקה להתישבות להכין רשימה, היכן יהיוּ 150 הישובים החדשים, שאנחנו רוצים להקים השנה, ומתברר, שבגליל יתקעו השנה יתד 60 ישובים. 60 ישובים היו לפנים חלומה של הציונוּת, חלומם של קונגרסים לדור שלם.

ועתה על ה’פרוזדור'. עוד לא נקבעו גבולותיו. זהו מושג שיצרנו בעצמנו, ויש פלוגתות על גבולותיו. בדרך־כלל כולל הפרוזדור שטח של 400,000 דונם, בקירוב. לפנים היו פה כארבעים כפרים ערביים. מן המפורסמות מה היה שם רכושנו בחקלאות. אצבעות יד אחת הספיקו כדי מניית ישובינו שם. זכורים הוויכוחים בציונות על קרית־ענבים. היו שראוּ בהקמת הישוּב הזה כשלון גדול. היוּ וועדות ציוניות שטענו כך. עברו שנים וקרית־ענבים ומעלה החמשה ונוה־אילן ורמת־רחל עשו שליחות מיוחדת. זכורים החיפושים וההתלבטויות שלנו בקרקע ירושלים וסלעיה. הישובים שמניתי היו כל רכושנו בסביבה. מיום קום המדינה הקימונו בפרוזדור 25–26 ישובים חקלאים חדשים. האוכלוסיה החקלאית שלנו שם מונה 5.000–6.000 נפש, והאוכלוסיה הערבית– כאלפיים. בשעתו היו שם 30 אלף ערבים. הפרוזדור תובע פעולה התישבוּתית. ועדה מיוחדת של אנשי־מקצוע מניחה, שאפשר ליישב בשטח הזה עוד כמספר הזה – 20–30 ישובים חקלאיים.

אין צורך במומחיות כדי להבין שהחקלאוּת כאן אינה קלה. ירושלים הרים סביב לה, והפרוזדור – חלק גדול של ההרים בו ועלינו לאכלסו. הפרוזדור והבירה יהווּ אי־פעם את ירושלים רבתי. עתה, בלחץ הצרכים המדיניים, אנחנו מתחילים לבקש דרכים ונתיבות ולהבין, כי לא די בהעלאת אנשים ובהעלאת ישובים ובתקיעת יתדות. אפילו בבניין בתים יפים, לא די, אם עדיין האדמה אינה נענית. יש להניח, שכל השטח הזה בהרי ירושלים היה פעם מעובד עד אפס מקום, מדורג ומתוכנן, מיוער ונטוע, ואכן, במקומות בהם לא ניתן לשטפונות ולגשמים לסחוף את השכבה העליונה של הקרקע ולהניח סלעים ערומים, אנו רואים מטעים מכל המינים.

על אחת הגבעות בהרי עין־כרם אנחנו בונים ישוב של עולי יוגוסלביה: בית־זית. כדאי לבקרו. כל 25 ישובי הפרוזדור על 6 אלפי הנפשות שבהם רובם עדיין נתונים בראשית התפתחותם. להוציא אחדים, כגון קרית־ענבים ובמידה מסוימת מעלה־החמשה. כיום נראה לנו, שאפשר להגיע כדי אלפי משפחות שייעגנו בקרקע ההרים. שם אין אמנם אדמה שחורה וניר ארוך, ואין מקום שבו יעבור טראקטור בקלות, אבל אני רואה שם סדן כביר להשקעת מרץ וכשרון ושכל יהוּדי. קרית־ענבים ומעלה־החמשה, ובמידה מסוימת נוה־אילן, נותנים לנו יסוד להאמין ולקוות, שנוכל להחיות גם שטח זה המשתרע על 400,000 דונם. כיום ניתן לעיבוד ולגידול מטעים כרבע מהשטח הזה בלבד. שאר השטח זקוק להרבה זיעת־אדם ושכל־אדם ובמידת היכולת – גם לטכניקה. לאחר הכל לא יחיו הישובים הללו על החקלאות בלבד. עלינו לראות את המרחב הזה בירושלים רבתי, שיש בה מלאכה וחרושת וחקלאות ויערנות וקייטנות, וכל המתקשר לכך. שכן גם אותם 30 אלף הערבים שהיוּ שם בכפרים, לא התפרנסוּ על החקלאות בלבד. גם המתיישבים שלנו יחיוּ לא על החקלאות בלבד אלא גם על פרנסות אחרות, הקשוּרות בירושלים ובתל־אביב ובהתפתחות כל הארץ. הרי ירושלים עשויים לשמש ספקים של אבן־וסיד וחצץ לכל מלאכת הבנין. ואולי נגיע גם למלאכות־בית זעירות שונות.

החומר האנושי מסתגל בלא קושי רב ומתאים עצמו לכל מיני מלאכות־יד ולכל מיני פרנסות הקשוּרות לסביבתו..

ענין המים מצטייר לפנינו אחרת מהמצוי כיום. אין כוונתי לצינור שכבר הונח או לצינור שיונח. עלינו להשקות אלפים ורבבות דונמים, כי המטעים המובחרים בסביבות ירושלים, משתבחים ומוסיפים בתוספת מים קטנה. קרית־ענבים היתה משלמת מחירים אגדתיים בעד תוספת מים למטעיה. יש מחשבות על סכרים, על אגמים, ועל קידוחים (משהו כבר עשינו) במעמקי האדמה ובמעמקי הסלעים. לא כל מי הגשמים מתנקזים לים, ובחלקם הם נספגים בתהומות הרי ירושלים.

על פי תכנון ירושלים וסביבתה, מסתבר שהרטוב עשויה להיות עיר. אנשי הבטחון טוענים, שירושלים זקוקה מאד לכך, שבמרחק מסוים בינה ובין רמלה תיבנה עיר. אכן יש יסוד לכך שהר־טוב תהיה עיר, לפי שיש בה בסיס לתעשיה, והוא בית־חרושת גדול למלט. כשיש היאחזות חקלאית כלשהי בקרקע ומטעים ואחד או שני מפעלי־חרושת גדולים,הרי זה משמש בסיס לפיתוחה של עיר.

אין אני מניח שאוכלוסיית הפרוזדור תוכל לעלות במספרה על אוכלוסיית ירושלים, אך נראה הדבר שאפשר יהיה להביאה במספר שנים לא־קטן כדי 40,000–50,000 נפש. יהיוּ שם כ־5 אלפים משפחות חקלאיות, בין 15–20 אלף נפש, ועליהן יתוספו העוסקים בכל המלאכות ותושבי הר־טוב העיר. מובן, שזהו מכלול בעיות של תיכנון ושל כוח אדם ושל אמצעים גדולים.

לפרוזדור נביא מים מן הירקון. כאשר נוליכם לנגב. בעצם יש לנו שלוש קומות, שלושה שלבים בתכניתנו להשקיית הארץ. האחד הוא הצינור ה’הרפתקני‘, הציוני, שהנחנוהו לפני המלחמה כדי להוכיח לגויים שאפשר להוליך מים לנגב. הצינור, שהוא בן 6 אינץ’ בלבד, הציל לנו את הנגב, הציל אותם 13 ישובים מצמא והחזיק את הצבא. המצרים היו מפוצצים את הצינור, ואנשינו היו יוצאים שוב ושוב עם פלוגה מזוינת וממלאים את הבריכות. כך התנהלה שם המלחמה. זהו עדיין הצינור בו תלויים כל ישובי הנגב, המקבלים ממנו את מימיהם המועטים. אלא שאנו נתונים כבר בעצם הנחת הצינור הגדול, שקטרו 22 אינץ' הדומה לצינור העולה מחולדה לירושלים, והוא עשוּי לספק 14–15 מיליון ממ“ע מים ובתיכנון רחוק יותר – 40–50 מיליון ממ”ע מים. עלינו לרתום את הירקון, כדי להביא את מימיו לנגב, ובעברם סמוך לבסיס הרחב של המשולש נוכל לשאוב מהם, אם לא יתגלו בינתים מים בקידוחים. בינתיים ביצענו קידוח מוצלח בכפר־אוריה, קידוח בעל עבר עשיר בהיסטוריה הציונית. לי עצמי ניתנה פעם הזכוּת לעבוד בכפר־אוריה. היה שם מעין קטן בלבד. לא העלינו על דעתנו, שאפשר לקדוח בסביבה ההיא ולמצוא מים.

ואם נמצאו מים בקידוחים בכפר־אוריה, למה לא נמצאים גם בדרך להר־טוב או בהרי ירושלים? אך עד שיתגלוּ מים אלה ועד שנמצא שיטות לבניית סכרים – כי דבר זה טעוּן לימוּד וחקירה מרובים – יעמדו מים מן הירקון ומן הצינורות השונים לעזרת החקלאוּת של הפרוזדור.

ניתן את דעתנו על כך, שלא להחמיץ את ההזדמנוּת ולא להניח לזמן לחמוק מידינו, בלי לעשות מלאכת־כיבוּש גדולה, בלי להשלים את מלאכת־הצבא ואת המלאכה שעשינוּ זה 40–50 שנה. שנים חלמנוּ על כך, וכאשר בא פתרונו של החלום, לא היינו מוכנים. כיוון שכבר נכנסנו לתלם הזה, אנחנו רואים בעליל, שאם נחמיץ את השנים המעטות האלה והחמצנוּ את הסיכוּי להבריא את המבנה הכלכלי של העם היהודי.

נדמה לי, שאנחנו מנסים להדביק את ההיסטוריה. לעתים אנו באים בתביעות גדולות אל העם היהודי. אולם גם אנו כבר ישוב בן מיליון נפש. יהודי ישראל חייבים מעתה, לשאת לא במעשי המדינה והממשלה בלבד, אלא גם בעול־יישובה של הארץ. במידה גדולה משעשו זאת עד כה.

1950