

א 🔗
מתוך דברים בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, 27 במארס 1950
במחנות העולים בארץ מתגוררים בצפיפות גדולה קרוב ל־100 אלף נפש, מתוך כמאתים אלף שהגיעוּ לארץ מאז כינון המדינה.
מאז נתחדשו עלינו ימי ‘שיבת ציון’, היינו כחולמים. עשרות בשנים נשאנו עינינו לקיבוץ גלויות ולחידוש מלכות ישראל. דורות על דורות שקעוּ בדמינו געגוּעים להחזרת עטרת־ציוֹן ליושנה, אך משנפגשנו פנים אל פנים עם המפנה האדיר בהיסטוריה שלנוּ, היינו כאובדי־עצות.
המלחמה העולמית, המאבק עם השלטון המאנדאטוֹרי, השואה שהמיט עלינו היטלר, כל אלה מנעוּ מאתנו האפשרות להתכונן ולהכין הכלים והתכניות לקליטת המונים גדולים של שרידי שואת ישראל, השבים עייפי־נדודים לחיק מולדתם הישנה־חדשה.
לשנת 1950 צפינו לעליה של 150 אלף עולים חדשים. והנה התחוללה סערת עיראק, נגזר על כל יהודי עיראק־בבל לעזוב את ארץ מגוריהם תוך שנה אחת, והם עומדים להתוסף על אלה שהבאנו בחשבון את עלייתם השנה.
כגזבר הסוכנות היהודית, אשר עליה האחריוּת לעליה וקליטתה, חש אני את המשא הכבד והיקר בכל מוראו ומשקלו: מאה אלף נפש נמצאות כיום במחנות, ללא עבודה, ללא תעסוקה, אוכלי לחם־חסד הסוכנות היהוּדית… ודי כאב וצער. והנה עומדים להתוסף השנה עוד למעלה ממאתים אלף נפש שארץ־תקוותם נראית להם בדמות מגרש מגודר, מנוהל מלמעלה, מטופל ומטופח כמגרש צבאי, נתון לאדמיניסטראציה.
עם כל החיבה והמסירות שמשקיעים המאות הרבות של שליחי הסוכנות בטיפוּלם במחנות, בטבע הדברים שהם נתקלים בסלע קשיחות, חשדנות, רוגז־עצבים, טרוניות וקובלנות של יושבי המחנות. ואנו חשים בקשייהם ובמצוקתם. שחה נפשנו מצער ודכאון על המשבר האופף אותנו. כי הנה קרבו ובאו הימים הגדולים, וכוח אין ללדת.
בחדשים האחרונים מרבה אני לבקר במחנות־העולים וסופג את אוירת הלענה של חייהם. הדבר מחלחל בתוכי, ומכה על קדקדי, ואני מבקש מזור ומוצא. הפתרון מוכרח להימצא; הוא בתוכנו, בתוך הארץ הזאת, בתוך עמנו. יש לחצוב אותו מן המעמקים. מן העז מוכרח לצאת מתוק.
עם כל חומרת המצב העושה, לכאורה, לאַל כל בקשת פתרון, חש אני שמצוּוים אנו להוציא ביד חזקה את מחנות־הבטלה מיוון־מצולתם ולהצילם מן הדמוראליזציה שהחלה מתגלה פה ושם והעלולה לפשות ולעשות שמות בלבות האנשים. הננו עומדים מול סכנת התמוטטות מוסרית ומדינית איומה. נבצר מן הקופה הציונית לשאת בעול הכבד של הוצאת הקליטה הראשונה, של התקנת הדיוּר הארעי הראשון ושל הוצאות הסידוּר הראשון והכלכלה למשך חדשים רבים לרבבות אנשים, נשים וטף, זקנים ועוללים, המצטופפים במחנות.
עזרת הממשלה, שקיבלה על עצמה לדאוג לשיכון העולים בבנינים חדשים ובבנינים העזובים שישופצו, אינה מספיקה. כל חודש עשוּי להביא 15–20 אלף עולים חדשים. וכבר היוּ לא מעט מקרים שביום אחד באו 1000 עולים, ובמה קיבלנו את פניהם: במחנות גדורי־תיל, אהלים משומשים ופת־בג הסוכנות.
לאט לאט, אבל באינטנסיביות גוברת והולכת צומחת בי ובשלה התנגדות, עד כדי איבה, למחנה־עולים. וזועקת בי קריאה ממעמקים לפירוּק המחנות, לפריצת גדרותיהם ולהסרת המחיצות הקיימות בין יושביהם לבין תושבי הארץ הוותיקים. עלינו להפוך את כל הארץ הדום לרגליהם. עלינו להביאם לחלקי הארץ שהספקנו לבנות בדור שקדם למדינה וגם לפינות הארץ שעדיין נשארו במערומיהן ושממונן.
מאמין אני, כי המגע הבלתי־אמצעי של העולים עם שאר חלקי הישוּב יקרבם יותר למשימתנו, יקשרם למולדת, ועשוי הוא לעורר בהם תחושות נרדמות, כשרון למולדת ורצון איתן להיאחז באדמתה.
בכל הווייתי חש אני שיש להרחיב הכתף הציבורית התנועתית לקליטת העולים. יש להוציא המלאכה הזאת, שהיא בידי קומץ פקידים מסורים ונאמנים, ולהטילה בכל כובד אחריותה על הישוּב כולו, על עריו, מושבותיו, מושביו וקיבוציו. תהיה־נא פגישת אחים לכל אורך החזית ובכל מבואות החיים.
הנהלת הסוכנות היהוּדית ישבה רבות על המדוכה הזאת. קיימנו דיונים רבים וממושכים לשם חיפוּש פתרונים לבעיות הפיננסיות הקשות שתתעוררנה בחתירתנו להיחלץ מן המצוקה שהתהוותה, ולצורך הדחוף לאפשר לעליה לזרום באפיקים רצויים.
עד עתה הועלו הצעות שהיוּ בהן פתרונות למחצה, ולא היו אלא פאליאטיבים, ומעיקה ההרגשה כי הנה ביום מן הימים עלוּל הזרם לשטוף ולעבור מעל לראשנו. עלינו לבנות סכר או סכרים חזקים שיגדרוּ כל פרצה אפשרית.
ב 🔗
מתוך דברים בישיבת הנהלת הסוכנות, ב־10 באפריל 1950
בהשתתפות ראש הממשלה הח' ד. בן־גוּריון ושר האוצר אליעזר קפלן.
ישיבה מיוּחדת זו של הנהלת הסוכנות כונסה בזכוּת הבטחתי ליושב־ראש הנהלת הסוכנות להביא ‘הצעה ריבולוציונית’ לפתרון המצוקה במחנות העולים, ואני פותח דברי בהצעה: לשים קץ למחנות. לא להרחיב עוד את כוח קיבולם. להקים ברוחבי הארץ שיכוני־עולים או שכונות־עולים, ואפילו לתקופת־מעבר בלבד, שישתרעו מדן ועד באר־שבע. כל מקום במדינה המיושב יהוּדים, שיש בו התחלה של משק, יש להוסיף שיכונים לעולים. הקץ לשיטה הקיימת של המחנות לריכוז העולים. בשיטה הזאת אין הישוב הקיים קולט עליה; לא דגניה, לא עין־חרוד ולא תל־אביב אינן מקיימות מצוות הקליטה של העליה החדשה. משטר עליה, עליו התווכחנו ואותו קבענו כביכול, לקו לנו, פירושו שכל אחד מאתנו יחוּש אותו בתנאי קיוּמו ומהוי חייו הוּא. ודבר כזה טרם הוגשם בארץ.
אנו חיים בתקופה שכל רודן עויין מארצות ערב, יכול להחליט, כל אימת שירצה, לגזור גירוש על יהוּדי ארצו, שיהיו אנוסים לצאת בחפזון, ואנו נהיה מוכרחים לקבלם ולקלטם ללא אפשרות של הכנות ותכנון מוקדם. ומי אם לא מיליון היהוּדים הנמצאים כבר בארץ חייב לקבל עליו את עול הקליטה. המוסדות בלבד אין בכוחם לעשות זאת.
איני מפקפק כלל בכך שכולנו רוצים בהעלאת יהודים לארץ־ישראל במספרים גדולים וגדלים, ואפילו יגרום הדבר סבל רב לכולנו. אבל כיום, למעשה, אין הישוב הקיים נושא בסבל העליה החדשה, אינו טועם את טעמה של קליטת העליה, את חבליה וחיבוטיה. כיום הסבל והדאגה הם נחלת המוסדות בלבד ולא של העם.
עלינוּ לנקוט קו של פירוק הדרגתי ומכוּון של מחנות העולחם החדשים. היוצא יֵצא, ואל ייכנס אחר במקומו. ואת היוצאים נביא על אהליהם אל כל הישובים הקיימים – דגניה, כפר־גלעדי, נהלל, עפולה, ניר־עם – ונקים עשרות ישוּבים ארעיים שכל אחד מהם יקלוט כ־1000 נפש. נחסל את השיטה של פקידות, של אדמיניסטראציה – ותהיה הטובה ביותר,ונתחיל בהקמת ישובי־עולים עצמיים. אנו עומדים בראשית הקיץ והתנאים האקלימיים הנוחים של העונה יסייעוּ לנו בעבודתנו. ואל נחכה עד אשר יבנו בתי־קבע מתוכננים בישובי־קבע. הלא גם בחורף יושבים אצלנו אנשים באוהלים. ואם לא נספיק להקים בתים ויהיה קר בחורף – יימצאו יהוּדים רחמנים שיאספו את ילדי העולים לבתיהם.
ואשר לעבודה – אני מקווה ובטוח שתימצא עבודה בסביבה; ואם תחסר – אנו, יחד עם הממשלה, נתאמץ ליצור אותה.
במקום חיי בטלה מאונס ואכילת לחם־חסד, בהיותם רחוקים ממקום המשק והעבודה, על כל הדמוראליזציה הכרוכה בהם, יעבדו העולים במקומות פזוריהם ויקבלו תשלום בעד עבודתם.
במאמץ מרוכז נוכל ליזום עבודות: נסקל שטחים, נסתום ואדיות, נייער הרים. השיטה הקיימת היום היא איומה, היא לא באה לעולם אלא כדי להרוס אותנו. אנו קשרנו את עצמנו כמו אותו ילד, בחבל למיטה, ואיננו מתירים את עצמנוּ בחשבנו כמוהו שהפכנו באמת לסוסים.
כיום יושבים במחנות עשרות אלפי אנשים, ביניהם כ־4000 רווקים היושבים אף הם באפס עבודה. הנשמע כדבר הזה שאנשים צעירים, שאינם מטופלים במשפחות, ישבוּ במחנות חדשים ויחיו חיי בטלה?
שום דבר אינו מפריע לנו להוציא את האהלים מן המחנות ולהעמידם ליד הישובים לאורך כל מפת ישראל. הם, העולים, ואנחנו, יחד נחפש עבודה בשבילם: בישובים הקיימים, בסלילת דרכים וכבישים, ובכל עבודה שתימצא ותיווצר. כל הכסף שנחסוך נוציא ליצירת עבודות; כל משפחה יהיה לה מטבח משלה; נדאג לפתיחת חנות או צרכניה שתמכור מכולת; נעודד אחריות עצמית ואיניציאטיבה אצל כל אחד. כמובן, התכנית הזאת אינה מונעת מאתנו לעשות כל הניתן לעשות, כדי לפתח מפעלים משקיים־יצרניים חדשים לקליטה פרודוקטיבית של העולים.
ובינתיים, תתקדם תכנית הבניה של הממשלה. איני חושש להסתכן ולמַשכן את הכנסותינו בעתיד, כדי לקבל עצים לבנין באשראי, גם לזמנים קצרים ובינוניים. נתאמץ עד קצה האפשרות למען הרחבת התכניות להכשרת קרקעות ויעור, ובלבד שנפרק את המחנות. אני אומר את הדברים האלה מתוך אמונה שלמה שזו הדרך שאנו צריכים ללכת בה, ואין בלתה בתקופה זו. לו היינו עושים זאת לפני שנה, לולא הרגלנו את העולים לחיי בטלה במחנה משך חדשים רבים, היינו מכבר מסיימים את הפרשה העגומה הזאת. עלינו להציע תכניתנו זאת לממשלה ולתבוע ממנה לתת יד לביצועה.
תקופתנו היא של מאורעות קאטסטרופאליים ומעשים ריבולוציוניים, והיא תובעת לחרוג משיגרה ולנקוט מידות ואמצעים הולמים. את משטר העליה ועול הקליטה יש להעמיס על כתף יותר רחבה. את העולים יש להטיל לחיק הארץ ולחיק תושביה המסודרים, ולא לבודדם, ולא להבדילם, ואז ייקלטו העולים לחיי עבודה בארץ.
אין תכנית זו באה כדי לנער מעל הסוכנות היהוּדית את האחריות לעליה החדשה ולהטיל את עולה על מישהו אחר. הכוונה היא למצוא כתף ציבורית רחבה יותר: כתף ישובית, כתף של אחים לגורל ולתקוה.
ברור הוא כי לא ביום אחד נקים כל המעברות האלה. כבר אמרתי בישיבות קודמות שאנו חסרים דברים רבים, ובעיקר אוהלים, צריפים, צינורות להעברת מי־שתיה וכן כלי־עבודה. אבל, אם נחליט לפעול בקו שהצעתי, נתגבר על המכשולים ונמלא את החסר. החתירה למטרה תדרבן אותנו ותעודד. כל יום שעובר ללא מעשה הרי הוּא חטא.
המצב כיום הוא קשה. בגבולות התקציב שלנו אנו מתקשים לכלכל אף את העולים הבאים אלינו במיכסה שקבענו לנו. ומה נעשה אם נעמוד לפני הכרח להעלות עולים מחוץ למיכסה? כיצד נדלג על פני התהום? נוכל לעשות זאת רק על־ידי פיזור העולים ושילובם המיידי במערכה הכלכלית הקיימת. אם נרכז את כל העולים בסביבות תל־אביב, נסתבך בשאלת העבודה, שלא נוכל בשום אופן למצוא לה פתרון, אך אם נפזר אותם על פני כל הארץ, נוכל להנפוך חלק מן האמצעים לכלכלה, שאנו נותנים לעולים, לשם השקעה פרודוּקטיבית.
נתחיל מיד בהגשמת התכנית להקמת שכונות־המעבר לעולים החדשים (ואולי נקרא להן ‘מעברות’), וכן בהוצאת האנשים מהמחנות1.
-
וכך ניגשנו לחסל את מחנות העולים והחילונו בפעולה ברוכה להבאת העולים במגע ישיר עם מרחבי הארץ ואנשיה. העברנו את העליה ההמונית לפסים בריאים ופרודוקטיביים והטלנו את הדאגה לקליטתה על הארץ כולה. ישוביה, מוסדותיה ותושביה.
נוף הארץ התעשר והתגוון בשכונות־אוהלים למאות, בשכונות־פחונים לאלפים, ובפרוורי בדונים וצריפונים (מבנה מיוחד – המצאת תקופת העליה המבוהלת – ספק אוהל ספק צריף־עץ, המורכב משלד של מוטות עץ דקים ועליהם מתוחים יריעות־בד מאוהלים משומשים), ובהם אלפים ורבבות עולים על נשיהם וטפם.
כל אלה הפכו לקהילות עבודה וחיים עצמיים. במרוצת השנים פינו המעברות, רובן המכריע, מקומן לשיכוני־קבע – לכפרי עולים, למושבי־עולים, לעיירות חדשות – ההופכים בהדרגה לכוורות עמל ויצירה.
גם יתר ה‘מעברות’ הם בתהליך של חיסול ומוקמים והולכים בניני־קבע לתושביהן. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות