בוועידה השביעית של מפלגת פועלי א"י, אוגוסט 1950
… בעוד חמש או שש שנים, יש להניח, תתכנס הוועידה השמינית של מפלגת פועלי ארץ־ישראל. מה ומי נהיה אנו אז, בימי הוועידה הבאה? בדמיוני מצטיירת התמונה הבאה: מאות צירים שנבחרו על־ידי המוני חברי המפלגה מכל מרכזי הארץ, פינותיה וירכתיה יצטרפו אלינו. אוכלוסיית הארץ תמנה שני מיליון נפש, בקירוב. גולה אחר גולה תתרוקן מיהוּדיה, וקודם כל הגלוּיות המרודות והמעונות. הסתדרות הפועלים תשאב את עצמתה ממחצית המיליון ומעלה של חבריה, אשר בידיהם יהיוּ הגיי המשק המוקם, מנופיו, מחרשותיו, צינורותיו ומשכי־הזרע שלו – עם עובד רב, המקים את קהיליית העבודה והחירות הסוציאליסטית. דברים רבים יתרחשו בנוף הארץ ושטחיה. לארכה ולרחבה של הארץ ייבנו כרבע מיליון בתים בישובים בעלי מבנה שונה.
יקומו ארבע עד חמש מאות כפרים נוספים, לאורך רשת מסועפת של כבישים. בהר ובגיא, בצפון, בדרום ובנגב. לצדי הכבישים תתמשכנה שדרות עצים מצילים. באר־שבע תהיה עיר בעלת אוכלוסיה רבה, ולצדה מגדל־גד, כורנוב ואילת. כן יקומו עוד ריכוזים עירוניים וסביבם עשרות כפרים. כאלף כפרים יהיוּ אז בארץ, ובהם רבבות עובדים ומשפחותיהם מוציאי לחם מן האדמה.
ילדים ונוער לרבבות ישוֹקוּ בכפרים האלה.
הירקון לא יזרים עוד את מימיו לים־התיכון, אלא יסוב ממסלולו וישקה את מרחבי הדרום והנגב הצפוני. החולה תיובש וישובים יוקמו בה; מעינות בית־שאן ירוכזו. מי הביצות יהיוּ מי ברכה; עשרות ומאות מיליונים ממ"ע מים יועלו מנבכי האדמה, לפי מיטב הנסיון של המהנדסים, הקודחים, הפועלים והמתישבים בארץ־ישראל.
לא ‘התישבוּת האלף’ 1 עליה הורגנו בשנים שעברו, כי אם אלף כפרים יהיוּ אז בארץ – בית־יוצר אדיר וסדן כביר לבריאת עם חדש, אשר יקים דור מושרש בקרקע, שזוף שמש מולדת, רווּי גשמיה, ספוג רוחותיה ובשׂמיה.
ובפי העם לא עוד בבל של לשונות, כי אם לשון ושיר עבריים; זמר וניגוּן עבריים יישמעו על כל הר וגיא. מוּסרו, כשרונו וגאונו של עמנו יפרחו שוב.
בשנים, האלה נצעד ודאי בצעדים מאוששים לקראת ניצול אוצרותיו של ים־המלח, ושל הכוח הרדום אשר בהפרשי הגובה בין הים התיכון ובין ים המלח. אולי כבר תיכּרה התעלה אשר תחבר את שני הימים.
ובפי העם לא עוד בבל של לשטנות, כי אם לשון ושיר עבריים; זמר וניגון עבריים יישמעו על כל הר וגיא. מוּסרו, כשרונו וגאונו של עמנו יפרחו שוב.
בשנים אלה נצעד ודאי בצעדים מאוששים לקראת ניצול אוצרותיו של ים־המלח, ושל הכוח הרדום אשר בהפרשי הגובה בין הים התיכון ובין ים המלח. אולי כבר תכרה התעלה אשר תחבר את שני הימים.
מדוּע אני עומד על כך? הנוגעים במידת מה במערכה הזאת, שהיא רק בראשיתה, יודעים, שזו מעמסה עצומה, מעמסה אדירה, עד שאתה חש כי הנה תכרע תחת כובד המשא, והמשא הלא יכבד משנה לשנה. ואנו טרם חדרוּ לתודעתנו החיים והערכים החדשים, הנוצרים והולכים בארץ.
אי הכתף, אי השליחים, אי החברים והחברות והנוער אשר ייחלצו לעשייה? אין מפלגה כשלנו יכולה להתקיים בלי שתשווה לנגד עיניה את התמונה הזאת, המלהטת באותיות־אש ומראות־אש.
אם לא נספיק להעלות בקרוב על הקרקע אלא 120 ישובים במקום 150, הרי יפול חלק מן האשמה, לפחות, על פועלי ארץ־ישראל, ובכלל זה על פועלי הבנין. הנה חסרים לנו 100 פועלי־בנין מקצועיים, והם מצויים בתל־אביב חיפה, וירושלים, ואף־על־פי־כן אין להשיגם. המהנדסים של המחלקה להתישבוּת מזהירים, לרגל התקרבוּת עונת הגשמים, ומטילים ספק אם יהיוּ עד אז גגות למתגוררים על פני השדות. ביקשתי לכנס מאה פועלים בעלי־מקצוע, כדי לנסות ולהשפיע עליהם. אומרים: שכר־העבודה של פועל מקצועי בתל־אביב הוא כך וכך. אמרתי: ניחא, אסכים לשכר זה.על כך ענו לי: גם בשכר־העבודה המופרז, בשכר ה’שחור' המקובל אצל הקבלנים, ספק אם תמצא את מאת הפועלים הללו. אמרתי בלבי: ההליכה לבנין לנקודות־הספר ולכפרי המרחב והשדות אינה נוחה, קשה לוותר על נוחיות, ולפיכך נביא מאה מומחים גויים מאיטליה. אם אברהם, יצחק ויעקב אינם רוצים לתקוע בשופר – ‘זאל דער גוי בלָזן שופר’, יתקע איוַאן בשופר; אם אין אנו יכולים לזכות במצווה – נזַכה בה את הזר. המפלגה וההסתדרוּת חייבים לדעת זאת. אפשר סימן בולט הוא לכך, כיצד חיים אנו את החיים הללו, כיצד מתכוננים אנו לקראת חמש השנים הבאות, לקראת אוכלוסייה ישראלית שמנינה שני מיליון נפש, לקראת אלף כפרים ושינוי פני הארץ.
עתים חושב אני: אולי אין העושים במלאכה מצליחים לקרב את הענין ללב הציבור, אולי אין אנו מצליחים להביא את הדבר לפני 80 אלף חברי מפלגת פועלי ארץ־ישראל ולפני 200 אלף חברי הסתדרות העובדים, – ולהמחיש לעיניהם את המתרחש והמתהווה בארץ.
אגיד מספר מילים לחברי הקבוצה, בקיבוץ ובמושב: יודע אני מה המעמסה, מה המשא הכבד הרובץ עליהם, וכיצד חרשו השנים האחרונות על גבם של אנשי הקבוצה והקיבוץ, מה עשתה בהם המלחמה, ומה עשו בהם צרכי ה’הגנה'.
כן אני יודע, כי אין עלייה זו עלייה קבוצתית. אין זה ניתן והריהו למעלה מכוחם של אנשי ההתישבות לעשות מעולים אלה אנשי קבוצה. אולם נדמה לי, כי הנעשה סוף־סוף עתה באזורי ההתישבות בהושטת עזרה לקליטה בכל צורה שהיא, אפשר היה לעשותו גם לפני שנה. בדרך זה היו חוסכים לנו אכזבה ומרירות ומונעים מן העולים סבל מיותר. נודה: היו חיפושי דרך, ונדמה לי שעלינו על דרך־המלך, וההתישבות נרתמת בעול קליטת העולים. אולם ספק, אם כוחות אלה בלבד יספיקו לנו לשנים הקרובות.
אין הישוב הקיים מספיק לקליטתם המעמיקה של העולים החדשים ולחינוכם. הם מצפים לכך, שגם ילדיהם יחנכום ויכניסום לעניני ארץ־ישראל. אולם העדר הדאגה שלנו לרבבות המשה’לך והשלמה’לך והזכריה’ים אלה שמתחת לעצי הזית בלוד וברמלה, מהו?
בתוך העליה בלום אוצר גדול למושב ולקבוצה – גם מהם תצא תורה, אולם קודם ניתן אנו להם. מדוע לא יֵצאו בנינו ובנותינו לכל כפר ולכל ישוב חדש לשנה שנתיים או שלוש? אני רואה בכך שליחות למפלגה, שליחות לאותם החלקים במפלגה אשר להם יאתה, שיש להם מה לומר ומה לתת מתוך ההכרה, הנסיון ודוגמת חייהם הם.
ונדמה לי, שאם נחיה כולנו בדריכות־אמת את השנים הבאות, כולנו מדגניה עד פועל הבנין סוג א' א', מן האיש במושב ועד לפועל בכל מקצוע אחר בעיר, יופחת סבל העולים החדשים, ולא תישארנה משפחות רבות בלי קורת־גג לראשם, בלי לשון עברית בפיהם ובלי חינוך לנוער.
זאת חייבת המפלגה לתבוע מחבריה. עליה לחתור למשטר־חיים התואם את היעוד הגדול, יעודו של עם מגשים ומקדם את מדינת העבודה, היצירה, החירות והסוציאליזם בארץ־ישראל. אכן, למען יעוד זה ראוי לעמול, להקריב, לשאת בעול קימוצים וצנע; לחיות במשטר ויתור על הרגלי נוחיות ועל צרכים שבמותרות.
המטרה קוראת לכולנו וביחוד קוראת היא לנוער. נקום ונעשה!
-
תכנית ‘התישבות האלף’ הופעלה בשנים 1928 – 1932. למעשה יישבו פחות מאלף משפחות, מחוסר אמצעים כספיים. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.