בוועידת איחוּד הקבוצות והקיבוצים, אוקטובר 1951
מה שלא עשה השכל והרגש התנועתי, עשה הסבל והזמן. הגענו לאיחוד, לאיחוד המאוחדים. אולם בכוּלנוּ פועמת הרגשה, שאין האיחוּד הזה כללי, לפי שאינו כולל את כל החייבים להיות מאוּחדים, את כל החיים חיי־קבוּצה, חיי־שיתוּף. כל המתרחש היום בארץ מחייבנו להיות עשירי־מעשים, כדי שיורגש מפעלנו בחיי ציבור־הפועלים, בחיי המדינה, בחיי ישראל, בחיי אותו השבט בתנועה השואף לחיים חברתיים שונים מהקיימים. ואני שואל את עצמי: כיצד נרים את המשא? או, מה הם המשאות אשר יש להרימם והם מחכים לכתף, לכתף החדשה, המאוחדת, המלוכדת. גם אם עדיין אין היא שלמה? כי אם תנוּעה זו, כמו כל תנוּעה חלוּצית אחרת, נידונה או דנה את עצמה להיות כלוּאה במסגרתה בלבד – ותהיה המסגרת קטנה או גדולה – והיא עושה רק את הנדרש לגוּפה היא, ואינה מכוונת מעשיה כלפי המוני־העם אשר ישנם בארץ ואשר עוד יבואו, אין היא קולעת למטרה. אם במציאוּת זו של חיינו, חיי עם המתכנס בארצו לחידוש חייו הלאוּמיים והצועד לקראת מהפכתו, יהיה כל זרם מסתגר בקליפתו ודואג רק לסידור עניני חייו הוא, סופו להפסיד את הזמן ואת ההזדמנוּת ההיסטורית.
אילו היינו עם היושב על אדמתו, אשר אינו נאבק על ההווה ועל העתיד, עם היושב לבטח זה דורות רבים, ובתוכנו היה קם זרם חברתי השואף לחדש דבר, והוא כובש שטח כלשהו משטחי החיים והחברה, אפשר כי היינו מסתפקים בכך. אך לא כן בתנועה החלוּצית, בתקוּפה זו בחיי העם היהוּדי. כאשר זרם חלוצי בתוכנו דן עצמו להסתגרוּת – חוששני שהוא מפסיד את מערכתו, את המערכה של העם. אנחנו יכולים לחיות ולפעול רק על במת העם כוּלו, ורק כאשר עיני העם כולו נשואות אל מעשינו, הקבוצה כבשה את כיבושיה הרבים, התגברה וצעדה קדימה, משום שנחלצה וצעדה בהתאם לצרכי העם. הקבוצה עמדה גם בראש דברים רבים שנעשו מחוץ לתחוּם הקבוצה. לא כל העליה ב' נעשתה בצורה קבוצתית, לא כל־שכן ה’מאבק' והמלחמה, אך התנועה הקיבוצית ידעה והצליחה, מוּנעת באימפולסים שלה, במרצה, ברצון־הכיבוש שלה, להתיצב בראש: בראש תנועת־הפועלים, בראש העם והארץ. ראינו בתנועה הזאת כוח מתפרץ, חלוּצי. לא יצאנו ידי חובה בדיבורים כי אם עשינו מעשי חלוצים, מעשי נחשון – והם טבעו את חותמם בישוב. עובדה זו קבעה את היחס לקבוצה, קבעה את מעמדה.
והנה נכנסנו לתקופה מהפכנית, לביטוּי הקיצוני של המהפכה בחיי ישראל, עם תקומת המדינה והמפעל הגדול, רב־הממדים, של קיבוץ הגלויות הקיימות. לא אנחנו בחרנוּ בגלויות, לא אנחנו החלטנו על צורתן והרכבן, לא אנחנו קבענו את גדלן במשך דורות. כאלה הן הגלוּיות, וזהו קיבוץ הגלוּיות, ואנו מצוּוים בהדרכתן. וכאן מבחנו של הכוח המתאחד. הוא עשוי להיות כוח מושך, כוח מדרבן, כוח צועד בראש, כוח משפיע מתוכו, מקרין מתוכו על הציבור כולו, כאשר כולנו רוצים ונכספים. הוא עשוי להיות כוח כזה על־ידי ביצוּר כיבושיה של המהפכה היהודית בארץ. המהפכה שלנו נתוּנה עתה במיצר. לא כל המיליון ורבע המיליון יהודים אשר בארץ עומדים דרוכים מאחרי הישגיה של המהפכה, מאחרי המדינה.
היו ימים והתנועה ההתישבוּתית נראתה אחרת בעיני העם ובעיני הציונוּת. היוּ אלה ימי יסוד ‘המשביר’. זוכרני איך ביטאנוֹּ את המלה ‘המשביר’ לראשונה באותה ועידה היסטורית על גדות הירדן והכנרת. גם אז היו ימי מצוּקה וחרדה לערעור הישוב הקטן. אבל הישובים הקטנים הרגישו אז, שהם הנתבעים הראשונים להציל את הישוב הקטן בארץ מחרפת רעב. מסופקני, אם נשמעוּ אז אותם הספקות, הפקפוּקים והוויכוּחים הנשמעים כיום, אם כי קנה־המידה של הטוהר המוסרי בחיי הקבוצה לא היה אז קטן מאשר היום. אבל הישובים אמרו אז: זה תפקידנו, זה יעוּדנוּ הציבוּרי, החברתי והציוני בשעה זו. אולי בזכות אותה החיטה והוויכוּח על אותן החיטים שנשלחו לישוב העירוני, רכשה התנועה הקבוצתית והתנועה החלוצית־ההתישבוּתית את אשר רכשה, את רום ערכה בעיני העם. כבשנו את ההכרה בחשיבותנו, משום שידענוּ להושיע בתקוּפות רוּח האדם החלוּצי, לוּלא הכינונוּ את הלחם לעם שהיה אז בארץ, ספק אם היינוּ עולים על הבמה ההיסטורית כפי שעלינוּ ואם היינוּ חשובים בעיני העם. כבשנו את ההכרה בחשיבוּתנוּ, משם שידענוּ להושיע בתקוּפות קשות, לנטות שכם ולסייע לפתרון.
צר לי, חברים, שהאווירה כיום שונה היא. חוששני שנחלשה ההכרה בישוּב, כי קיים כוח גדול הדרוך להיחלץ למעשי־ישע. חוששני, שמפסידים בעיני הישוב והעם את הערך שיוחס לנו באותם הימים, ימי מעשים, מפעלים והחלוציות לפעוּלה, בלי לחשב חשבונות רבים.
אם אינני טועה, הרי בימים הראשונים של דגניה וכנרת – ואני בימים ההם פועל בפתח־תקוה – כאשר הישובים המעטים והקטנים נתבעו להיות אסמי־הבר של פועלי ארץ־ישראל, של בעלי־ המלאכה והמורים –– העסיקו עבודה שכירה בזמן חדיש. ולא על כך נטוש היה אז הוויכוח, אם לזרוע הרבה או אם לזרוע בכלל, כי אם איך לספק את החיטים לישוב, באילוּ תנאים טובים יותר ומוסריים יותר לספק לאנשי העיר, לפועלים, לאינטליגנציה העירונית בימים ההם.
ואני חוזר ואומר: נזדמנה שעה רצינית, שעת־רצון, שעה חמורה מאד בחיי הארץ, בחיי הישוב, בתהליך קיבוץ הגלויות והמהפכה היהוּדית, הגוף הזה נתבע לנטות שכם למשימה לאומית כבירה, להצלת המהפכה היהוּדית בארץ־ישראל. זהו השיקוּל העליון המחייב את איש הקבוצה תוך כדי חיפוּש פתרונות לשאלה הכאובה והקשה לגבי פועל בעל הכרה סוציאליסטית: ההכרח להעסיק עבודה שכירה.
נעשו כמה נסיונות בארץ על־ידי קבוצות פועלים פרולטארים טהורים, בפתח־תקוה, להעסיק פועלים שכירים. נמצא הסדר־עבודה, שמנע מן הקבוצה האחת את אפשרות ההנאה מעודף־הערך שבעבודת הפועלים השכירים. יש כמה וכמה דרכים לכך, ויש לחפשן בתקופות־המעבר בחיי העם, הישוב, המדינה, והמפלגה, שחבריה עומדים בראש הממשלה הזאת; אוּלם אם אין מאחרי תנוּעת הקבוצה ציבור ותנוּעה, מה כוחה ומה משקלה ובמה תעשה את המלאכה?
אין לי צל של תרעומת על הקבוצה לגווניה על שלא התרחבה יותר בשנים אלה. הייתי מקורב לענין מכיר אני את טיפוס העולה, את מוצאו ואת חינוכו; אני מעיד שהדבר היה בלתי־אפשרי, שרק בדרך נס יכלו לקום מן העליה הזאת חקלאים ואנשי־קבוצה. כי מה הכשרתם להיות מבוני דגניה ועין־חרוד וממרחיביהן? איני מדבר, כמובן, על הדור השני של העולים.
בהכירנו זאת, נתבעת התנועה להתאזרות. אם חפצת־חיים היא, עליה לעלות שוב על במת המעשים ההגשמה של המהפכה היהוּדית בארץ.
התנוּעה המתאחדת חייבת למצוא דרכים כיצד להיעשות במידה רבה המשביר של הישוב, של הישוב הנגאל והנפדה. והשעה דוחקת.
הקבוצה צריכה לעשות גם לעצמה, במובן הרחב של המושג. עליה לחפש דרך להפצת תורת־חייה, להרחבת בסיסה.
הנה מצוי ברשת הישובים שהוקמו בשנים האחרונות ישוב הנקרא ‘הכפר־הירוק’. זהו משק־חווה־בית־ספר, השואף להיות מושתת על 500–600 בני נוער מהמחנות, מהישובים החדשים, מישובי־העולים ומכפרי־העבודה. זהו משק לכל דבר. ייתכן שהוא כבר מספק תוצרת לתל־אביב שאינה מועטת מתוצרתו של משק קבוצתי ותיק ממנו שלרשותו אותו שטח אדמה. תנו דעתכם על ‘הכפר הירוק’ ודומיו כי מהם עשויים לבוא חברים רבים לקבוצה. הושיטו לו יד.
מלבד כל הדברים שעושה הקבוצה, כדי לקרב ולכבוש את הדור הצעיר, הריני רואה משימה נוספת: תאמץ לה התנוּעה תריסר ישובי עולים, כדי לבנותם בזמן קצר.
לו היה כל ישוב בתנועה הקבוצתית המאוחדת מוציא ששה־שבעה אנשים, בלי יכולת משקית וחברתית, לפעולה בין העולים, אפשר והיינו מגיעים, תוך שנתיים שלוש, למחזור של אלפי נערים ונערות היוצאים להתישבות, לחיזוק התנועה הקבוצתית, זהו המעין והמקור. בכוחות משותפים ומאוחדים שיש להעלותם מקרבנו – ניתן הדבר לעשותו.
אני מזהיר את התנוּעה הקבוצתית מהסתגרות, מחיפוּש אחרי קומץ חברים וטיפוּל בנוער להשלמת הקבוצה הקיימת, כלומר מעיסוק רק בעצמנו, רק בגופנו, עם כל החשיבות הנודעת לכך. לא תהיה היענות ולא יהיה הד לדבר, אלא אם כן תטיל על עצמה הקבוצה מתקופה לתקופה – תפקידים המעלים אותה על במת חיי העם והמפנים אליה את עיני העם: הנה כאן הכוח החלוּצי, הכוח הכובש, הכוח היוצר, הכוח המשריש את העם, וממנו תקווה וישועה. רק במיזוג שתי פעולות אלו, אני רואה תקווה ועתיד לתנוּעה הקבוּצתית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.