בקונגרס הציוני הכ"ג, 1952

הגורם הראשוני בבנין המדינה היתה העליה ההמונית. ביום קום המדינה מנה הישוב 650,000 יהודים בקירוב, ישוב קטן זה נשא בעול ייסוד המדינה ובעול מלחמת השחרור.

עם הקמת המדינה ניתנה התשוּבה ההיסטורית לבעיית־היסוד של עם ישראל: הוקם מרכז לאומי־פוליטי לעם, מקלט להמוניו בגלויות שונות. העליה רבת־הממדים שימשה ביטוּי מובהק למהפכה שחלה בחיי העם, ממחנות־הריכוז באירופה, מהגלות הדווּיה באפריקה, ממרחבי ארצות אסיה והאיסלם, בהן מאיימת על היהוּדים סכנת־הכליה, מארצות מזרח־אירופה, בהן שללה המהפכה הסוציאלית מהמוני היהוּדים את היסוד לקיומם הכלכלי ולהתפתחותם הלאומית, החלו לזרום לארץ יהוּדים במאות אלפים. במשך ארבע השנים שעברו מיום הקמת המדינה, הגיעה העליה ל־700,000 נפש והישוב הוכפל במספרו. נוסף על כך נתן הריבוּי הטבעי בתקופה זו כ־100,000 נפש; הישוב שהגיע בסוף השנה הרביעית לקיום המדינה ל־1,411,000 נפש, גדל איפוא ב־123 אחוז. המטרה שהצגנו לעצמנו עם קום המדינה להכפיל את הישוב במשך ארבע שנים – לא רק שהושגה במלואה, אלא גם עברנו עליה בעשרות אחוזים.

למדינה ניתן על־ידי כך חיזוק כמותי; לא הרי ישוב עברי של 650,000 נפש כישוב של 1,411,000 נפש. למדינה ניתן גם חיזוּק משקי. נוצר שוּק פנימי גדול בעל צרכים ובעל כושר־קליטה רב. לרשות המשק הדינאמי שלנו הועמדו ידים עובדות, משימות גדולות התיצבו לפני הכלכלה העברית. הגידול המהיר של האוכלוסיה היה לכוח דינאמי, דוחף ומדרבן ליצירה בלתי־פוסקת. עם זה יש להודות, שהעלייה הביאה שינוי יסודי במבנה הישוב מבחינת הגיל והמין, וביחוּד שוּנה מן היסוד היחס בין המפרנסים לבין התלויים, כלומר חל שינוי מכריע במבנה המקצועי של הישוב. בקרב החלוצים והעולים של העליות הקודמות היווּ הצעירים בני הגילים 15–30 למעלה מ־60%. לעומת זאת היה נמוך אחוז הגילים הגבוהים ואחוז הילדים. בעליה ההמונית אחוז הצעירים בני גיל 15–30 הוּא נמוך ומגיע בממוצע כדי 33.4 אחוז. אחוז המפרנסים בישוב שנים שקדמו למלחמת־העולם היה 39, ואילו בשנות 45–1942 עלה ל־42–45. אולם בעלייה ההמונית אחוז המפרנסים הוא בין 29–30, ומשום כך ירד אחוז המפרנסים בישוב ל־37–38. ירידה זו פוגעת קשה בכושר־הייצור של הישוב. עם זאת יש להעריך כראוּי את העובדה, שמספר המפרנסים בישוב גדל מ־200,000 בשנת 1948 ל־510,000 ב־1952.

גם לעובדה החיובית של ריבוי הילדים בעלייה ההמונית נודע ערך מיוחד, – ריבוי זה מבטיח את גידול כוחנו היצרני בעתיד.

 

השינוּי במבנה המקצועי של הישוב    🔗

גלויות שלמות עלו לארץ, גלויות שסבלו ממחסור עצום במומחים, באנשי המקצועות החפשיים ואף בפועלים מאומנים, כך, למשל, לא הביאה עמה גלות תימן רופאים, אחיות, טכנאים ומורים. הוא הדין גלות קורדיסטאן, פרס וצפון אפריקה. עובדה זו מכבידה על בנין המשק ומשמשת גורם מסייע לאינפלאציה, שכן ככל שגדל הביקוש לבעלי־מקצוע עולות תביעותיהם.

גם בתקופות שקדמו העמיד כל גל עלייה את הישוב לפני תפקידי פרודוקטיביזאציה של המוני־העולים והכשרתם לכל סוגי עבודה ומלאכה, אולם העלייה ההמונית של ארבע השנים האחרונות החמירה תפקיד זה. פרודוּקטיביזאציה של המוני העולים היא חלק במהפכה הלאומית שלנו. בלא מתן הכשרה מקצועית להמוני העולים, אין אפשרות של קליטה פרודוּקטיבית; בלא קליטה פרדוּקטיבית אין להגיע לעצמאות כלכלית, שהיא מתנאי העצמאוּת המדינית.

 

ההכרה בסלקציה של העליה    🔗

היתה זו עלייה סטיכית. לא נהגנו בה בשיטות של סלקציה. לא התנינוּ את הזכוּת לעלייה בתנאים מוקדמים. העובדה שיהוּדי רצה לעלות, היא היא שהקנתה לו את היתר הכניסה וזכות ההתאזרחות בארץ. יש לקבוע, שכמה עדות בחו"ל, ניצלו לרעה את עמדתה של מדינת ישראל לגבי זכוּת העלייה הבלתי־מוגבלת של כל יהוּדי ושלחו אחוז גדול זקנים, תשושים ובלתי מוכשרים לעבודה, שהיו למעמסה עליהן.

מקץ ארבע שנים לקיוּם המדינה הגענו למצב המחייב שינוי מסוים במדיניות זו של עלייה חפשית. כוח הקליטה של הישוב לגבי עולים שאין בידם לשאת את עצמם, הגיע לגבול שאין לעבור. את עלייתם של הלקוים בגופם יש להגביל במידת־מה, בהתאם ליכלתה של המדינה לדאוג להם.

העלייה חיבת לתת את חלקה גם למאמץ לייצור המזונות בשביל הישוב. על כן קבעה הממשלה, כי על העולים בני 15–35 להתחייב לעבוד שנתיים בחקלאות.

 

קליטת העלייה    🔗

העלייה ההמונית העמידה אותנו לפני בעיית הקליטה. הרבה פנים לבעיה זו. ראשית כל, נשקפה לנו סכנה של אוכלוסיה מצטופפת בבתי־עולים כעין גיטו של עולים בתוך הישוב הוותיק. בתקופה מסוימת הגיעה אוכלוסיה זו בבתי־העולים ל־100,000 נפש ומעלה. במרכז תשומת־לב עמדה, על כן, הדאגה להעברת העולים מבתי־העולים. הם הועברו לערים ערביות נטושות שנתחדשו כערים עבריות, לפרברים הערביים שנתרוקנו מתושביהם, למושבות העבריות, לקיבוצים ולקבוצות, למושבים ותיקים וגם למאות הישובים החקלאיים שהוקמו. לבסוף העברנו את העולים למעברות ברחבי הארץ; 678,000 נפש מן העולים נקלטו על־ידי הישוב הקיים והקימו ישובים חדשים, ורק כ־19,000 נפש (18,709) נשארו בבתי־העולים, רובם נכים או מקרים סוציאליים. הערים והמושבות קלטו כ־285,000 נפש, ההתישבות החקלאית, כ־109,000 נפש, במעברות נמצאים כ־177,000 נפש. פיזורה וקליטתה הפיסית של העלייה לא היו מצליחים בשום פנים, לולא היו מלוּוים תנועת־בנין רבת־ממדים.

 

הבנין    🔗

יצאנו מתקופת המלחמה העולמית במחסור גדול בדיור. הבנייה שהוקפאה בימי המלחמה, נתקלה בתקופה שבין שתי המלחמות בקשיים של אשראי ובמחסור בפועלי־בנין מקצועיים. על כן היתה צפיפות הדיור של הישוב גדולה גם ערב הקמת המדינה. עם העלייה ההמונית היה פתרון בעיית הבנייה תנאי מוקדם לקיומו הפרודוקטיבי של הישוב.

ללא קורת גג אין אפשרות של עבודה ויצירה. שיקמנו את הערים הערביות הנטושות, על־ידי השקעת מיליונים לירות בתיקונם, בשיפוצם ובהתאמתם של הבתים לרמת־הדיוּר של אוכלוסייה אירופית. אולם עד מהרה נתמלאו הערים הנטושות ואף הפרברים הנטושים עד אפס־מקום הסוכנות היהוּדית והמדינה נרתמו למשימה של בנייה. מיום הקמת המדינה עד סוף שנת 1951 הוקמו על־ידינו 97,408 חדר לעולים בשטח כולל של 1,930,189 מ“מ. בשנ 1951 בלבד הקימנו 59,252 חדר על שטח של 1,000,250 מ”מ. אין אנו כוללים במספר זה את רבבות היחידות של דיור זמני, כגון הפחונים והבדונים. הצלחנו להוציא רבבות של משפחות מהפחונים ולהעבירם לדיור־קבע. כמעט שחיסלנו את האהלים, אשר בהם נאלצנו לשכן בתקופות מסוימות אלפי משפחות.

לחץ צפיפות־הדיור בישוב הוותיק שהיה גדול מדי, וכן הלחץ של הריבוּי הטבעי שהתברכנו בו, חייבו את המשך הבנייה גם לישוב הוותיק. במשך ארבע השנים נבנו בישוב העברי, בסקטור הפרטי, כ־35,000 יחידות־דיור. ההשקעה בבנייה לעולים במשך השנים הללו הגיעה כדי 72 מיליון לירות בקירוב.

גם בהשקעה עצומה יש לראות את אחד הגורמים לאינפלאציה הקיימת. גם מעינינו לא נעלם, כי ריבוי השקעות בבנייה פוגע בייצור לצריכה השוטפת. ההון המושקע בבנייה חסר בסקטורים לייצור לצרכים שוטפים. הידים העובדות העסוקות בבנייה, חסרות גם הן בסקטורים אחרים של המשק. הבנייה מחייבת גם השקעות רבות בכבישים ובשירותי־ציבור. אולם לא היתה לנו ברירה, עלייה ללא בנייה יוצרת שבטים נודדים ואבק־אדם. למראה הפרברים החדשים שצצו ליד הערים הקיימות ומהווים כמעט ערים חדשות, למראה המושבות שהיו לערים ומאות הישובים החדשים של בתי־הדיוּר ובתי־המשק שבהם, מתברר, כי לולא תנוּעת הבנייה לא היינו כובשים את רחבי הארץ.

לפי כל הנתונים שבידינו צועדת מדינת ישראל בראש הארצות הדואגות לדיוּר אזרחיהן.

עדיין הצפיפוּת בערים גדולה, עדיין 175,000 איש נמצאים במעברות. עוד עלינו להקים מאות ישובים חקלאיים חדשים. הצורך בבנייה חדשה הוא עצום, אולם מצבנו הכספי החמור מטיל עלינו חובת בחינה מדוקדקת של הצרכים וקביעת שלבי־עדיפות לגבי השקעותינו. עלינו להעדיף את צרכי השיכון הדחופים ביותר, ולצמצם את הבנייה במסגרת יכולתנו לספק חמרי־בנין. הבנייה תהיה גם לעתיד אחד מענפי־המשק הפעילים ביותר, אולם אין בידנו להקציב לה את המקום המרכזי בתכניותינו כפי שעשינו בארבע השנים האחרונות. הישוב הותיק ייאלץ לוותר על סיפוק צרכיו בבניית דירות לטובת העלייה ההמונית, לטובתו של המשך מפעל קיבוּץ הגלוּיות.

 

החקלאות העברית בהתפתחוּתה    🔗

הקליטה הגיאוגראפית נתאפשרה על־ידי הבנייה רחבת־הממַדים, אינה אלא שלב ראשון במבצע הקליטה. השלב השני הוא – הקליטה הפרודוּקטיבית של העולים בענפי־המשק השונים. מקום בראש תופסת החקלאות, והיא צועדת בראש ענפי־המשק בתהליך הפיתוח והגידול.

המהפכה הלאומית שאנו נתונים בה, מצאה את ביטויה הכלכלי הבולט ביותר בהתקדמוּת המהפכנית של החקלאות העברית. השטח המעובד על־ידי יהוּדים הגיע השנה ל־3,400,000 דונם.

הרפת גדלה מ־33,576 ראש בשנת תש“ח ל־60,500 ראש בשנת תשי”א, מזה 35 אלף פרות חולבות, ובשנה הבאה שנת 1952־53 יגדל העדר ל־75 אלף ראש, מזה 40 אלף פרות חולבות. כבר השנה יהיה לאל ידנו לייצר 63 ליטר חלב בקר (כולל תוצרת־חלב) לכל נפש בישוב, ובשנה הבאה נגיע ל־95 ליטר חלב.

הלוּל הגיע בתשי"א ל־3,250,000 מטילות. ייצור הביצים הגיע ל־400 מיליון לשנה וייצור בשר־עוף ל־5,500 טון. אולם עם ההכרח להתאים את היקף הלול ליכולתה של החקלאות לספק לו את אספקתו, נצטרך לצמצם את היקפו ולהעמידו על 2,700,000 מטילות. אספקת הביצים תועמד, על כן, על 360 מיליון ביצה. הפחתה זו לא תניח לנו את האפשרות לספק 220 ביצים לנפש, כפי שתובעת תורת־התזונה, ונהיה נאלצים להסתפק ב־200 ביצה לנפש.

עצמאות הרפת והלול. חל מפנה מכריע בחקלאותנו, המבטיח עצמאות באספקה לרפת וללוּל. גידולי־המספוא משטחי־השלחין ומשטחי־הבעל, יספקו לנו בעתיד הקרוב במלואם את מנת־הבקר ואת כל הגרעינים ללוּל. יבוא המספוא יצומצם ליבוא חלבונים מן החי ולחלק של הסובין והכוספה.

הישג זה לקראת העצמאות החקלאית הוא תוצאה של הרחבת שטח הפלחה, שהגיע ל־3,050,000 דונם בשנת 1951־52. גידולי־מספוא־שלחין הגיעו לשטח של 200,000 דונם, ויגיעו ל־265,000 דונם בשנת 1952־53.

ירקות. תודות לשיתוף־פעולה בין משרד החקלאות, מחלקת ההתישבוּת של הסוכנות היהוּדית והחקלאים, הגענו בשנת 1951־52 ליבול של 210 אלף טון ירקות.

אנו עומדים להגיע לאספקה של 122 ק"ג ירקות בשנה לנפש, כלומר, לאספקה מלאה בירקות. אשר לתפוחי־אדמה, נספק כבר השנה 50 אחוז מן הצריכה.

יעור. השטח הכולל אדמות היעור בפיקוח משרד החקלאות הגיע בתשי"א ל־481 אלף דונם. הממשלה שתלה כשלושה מיליון שתילים חדשים. התקדמנו לקראת שיפור בתנאי האקלים של ארצנו, הגברנו את השמירה על מקורות המים ואת השמירה על האדמה מפני סחף. יצרנו מקורות־עושר לדור הבא אחרינו והנחנו בסיס לתעשיית עץ.

עצי פרי. אם נקבל את ההנחה, שעל ההדרים לספק 70% של צריכת הפירות, הרי שהגענו לאספקה מלאה! אולם הדרישה לגיווּן האספקה בפירות הצדקה רבה לה.

בשנת 1951־52 ניטעו ויינטעו 10.000 דונם בננות, עצי־פרי נשירים, ענבי־מאכל, זיתים ועצים סוּבטרוֹפיים, נוסף על כך – 7,000 דונם כרמי יין ו־10.000 דונם הדרים. בשנת 1952־53 יתוספו 20,000 דונם בננות, נשירים, ענבי־מאכל, זיתים, וסובטרופיים. ומלבד זה 8.000 דונם כרמי יין ו־25,000 דונם הדרים. נקווה, שמהטעים יספקו את הביקוש הרב בפירות.

גידולים תעשייתיים. לא הזנחנו את הגידולים התעשייתיים. בשנת 1952־53 יעלו השטחים המגדלים גרעיני־שמן ל־40,000 דונם, טבק וירג’יניה – לה5,000 דונם, וסלק־סוכר – ל־8,000 דונם.

חלבונים מהחי. בעיה קשה ומסובכת בעיית אספקתם של חלבונים מן החי על־ידי גידול בקר וכבשים ועל־ידי דיוג. המקור העיקרי לחלבונים השנה הוא הדיג. שטח בריכות־הדגים יגיע ל־31,000 דונם בשנת 1951־52, ול־36,000 דונם ב־1952־53 (5,000 טון ב־52–1951 ו־5,600 טון ב־53–1952). הדיג באגמים, בחופי הארץ, במרחבי היים התיכון ובימים הרחוקים הגיע ב־52–1951 ל־6,700 טון ובשנת 53–1952 אף ל־9,800 טון.

כבשים. המקור המבטיח גידול מהיר באספקה עצמית בבשר הם עדרי־הכבשים. מספר הכבשים יגיע בשנת 52–1951 ל־60,000 ראש, ובשנת 53–1952 – 95 אלף.

חלקם של החקלאים במספר הכולל של המפרנסים עלה מ־32,000 בסוף 1947 ל־70,000 בסוף שנת 1951. על אף העלייה ההמונית לא ירד אחוז החקלאים בציבור, ואף עלה. ואין אנו כוללים במנין זה את בעלי משקי־העזר, שמספרם עולה ל־30,000.

גידול היבולים והגברת האספקה החקלאית ניתנו לנו בעיקר על־ידי ההתישבות הוותיקה. גידול מספר החקלאים בישוב ומספר המפרנסים הכללי – זכותה של ההתישבוּת החדשה הם.

 

במשק הוותיק    🔗

המשק החקלאי הוותיק נלבט בימי המאנדאט בחוסר חמור של קרקע. ממשלת המאנדאט יצרה מעין גיטו יהוּדי בארץ, והמחנק הורגש ביחוד בחקלאות. עם הקמת המדינה נשמה החקלאות העברית לרווחה. כל משק פרץ את גבולו וקיבל מהמדינה את השטחים המגיעים לו, לפי מספר יחידות־המשק שלו. המשקים הסתערו על שטחים אלה, שנתנו אפשרות עבודה ויצירה לכוחות שהיוּ עצורים בהם.

מיבצע זה של עיבוד שטחים נוספים והגברת היבולים בשטחים הקודמים נתאפשר בכוח המיכון. הסוכנות היהוּדית ביססה את כל משקי ההתישבות הוותיקה שעדיין התקיימו על תקציביה. מפעל־ביסוס זה נתגשם בכספי המלווה האמריקני הראשון. על ממַדי ההתקדמוּת במיכון החקלאות אפשר לשפוט לפי המספרים דלקמן:

בשנת 1948 היוּ במשק העברי 700 טראקטורים בלבד, ואילו בתחילת תשי"א – 4,100 טראקטורים, רובם בהתישבוּת הוותיקה, למשק הוותיק והחדש הובא גם ציוּד חקלאי־מיכאני מגוון, מותאם לצרכי החקלאות העברית בארץ. בעזרתו של המיכון הזה הגיע המשק הוותיק ליבוליו הגדולים. אולם לצערנו הואט תהליך הגידול של הסקטור הותיק מחמת המחסור בידיים עובדות. סירובם של המוני העולים החדשים להצטרף למסגרת הקיבוצים והקבוצות מצד אחד, והיסוסיהם של הקיבוצים והקבוצות להשתמש בעבודה שכירה, המנוגדת לעקרונות חייהם ודרכי־יצירתם מצד שני, הביאו למחסור בידים עובדות בחקלאות הוותיקה.

כל עוד לא יימצא פתרון לשני הקשיים האלה, יש להניח שהייצור בסקטור החקלאי הוותיק יתפתח בעתיד הקרוב בקצב איטי, בניגוּד לקצב הסוער של גידול הייצור בארבע השנים האחרונות. המשק הוותיק הגיע לגבול מסוים בכושר־הייצור שלו. מדיניות של מחירי־עידוד לתוצרת חקלאית תוסיף לדרבן את המשק הזה, ואף תכוונו לטיפוח גידולים חקלאיים אשר למדינה ענין בהם כיום. אולם בדרך־כלל יש להניח, שהמשק הוותיק יגיע בשנים הקרובות למאכסימום הייצור. הערכתנו למשק הוותיק לא תהיה שלמה, אם לא נציין בזה את תפקידו המיוחד בעיבוד שטחי־הנגב הנרחבים, אשר הישובים החדשים טרם הצליחוּ להשתלט עליהם. הציווּי של כיבוש השממה מזה וההכרח להגדיל את אספקת הגרעינים מזה, הניעוּ את משרד החקלאות להציע למשקים הוותיקים לקבל על עצמם זריעת 60,000 דונם אדמה בנגב, שטח השווה כמעט לכל השטח שהיה מעובד בידי יהוּדים לפני קום המדינה.

המַשקים נרתמו בעול זה, ברכת השמיים ממעל לא חסרה גם היא השנה, ויש להניח, שהיבול המבורך של שדות הנגב יקל עלינו לקיים את הרפת ואת הלוּל ולצמצם באופן מאכסימלי את יבוא הגרעינים והמספוא לבעלי החיים.

על ההתישבוּת החדשה, שהיא פאר הישגינו בארבע השנים האחרונות, אעמוד בקיצור.

בשלב הראשון העלינו אירגוני־הכשרה מתוך ההתישבות הוותיקה למקומות־התורפה הבטחוניים בגבולות. בשלב השני העלינו את גרעיני־ההתישבוּת של החיילים המשוחררים ואת גרעיני ההתישבות שנתארגנו במחנות אירופה. כאשר נדלה המלאי האנושי־ההתישבוּתי הזה, עשינו צעד נועז ויישבנו עולים שנלקחו ישר מהמחנות, ללא הכשרה חקלאית קודמת. עיקר התנופה ההתישבותית חלה בשנת 1950, תנועת־ההתישבות הואטה ב־1951, והגיעה כמעט לקפאון במחצית הראשונה של 1952.

על ההתישבוּת הזאת נמתחה בקורת, משום שעדיין לא הגיעה לשלב של ייצור מלא, ואף לא להיקף של ייצור המניח את הדעת. ביקורת זו אינה צודקת בעיקרה, הנחנו מראש יעברו 3–4 שנים מיום עלייתו של ישוב חדש על אדמתו עד לכניסת המתישבים החדשים לשלב הייצור המלא. בשנה הראשונה עסוקים המתישבים כרגיל בהקמת בתיהם ובהכנת האינסלאציה. הנחתנו זו לא היתה רחוקה מהמציאות. חלק גדול מהמשקים שהועלו על הקרקע בשנת 1950, וכן חלק מסוים מהמשקים שעלו ב־1951 הם כיום גורם חשוב בייצור החקלאי. אולם לרגל מלחמת קוריאה לא היה בידנו לספק את הצינורות להשקיית שלושת הדונמים הראשונים למספר ניכר של ישובים, ועל כן נתעכבה השתלבותם במחזור הייצור. הדבר כבר בא על תיקונו.

ההתישבות החדשה סובלת גם ממחסור במדריכים חקלאיים וחברתיים; אמנם מספר ניכר של חברים מהמושבים הוותיקים התנדבו להדרכת המתישבים החדשים, אולם הצרכים גדולים מן ההתנדבוּת.

תחת מחרשתו של המתישב החדש נמצא היום כמיליון דונם (במדויק: 9774,291 דונם), כשליש מכל האדמה המעובדת בישראל מיליון הדוּנמים האלה מנוצלים כדלקמן:

כ־600,000 דונם תבואות־חורף 120,000 דונם תבואות־קיץ, 80,000 דונם מספוא־בעל. 40,000 דונם ירקות־בעל, 40,000 מטעים, 28,000 דונם ירקות־שלחין, 28,000 דונם מספוא־שלחין, 8,000 דונם טבק, 4,000 דונם בטנים.

בישובים החדשים – כ־6,000 פרות חולבות, כ־3,000 מבכירות ו־4,000 עגלות. הבקר הובא בעיקר מארצות־הברית, אך קנינו פרות גם בשווייץ, דניה והולנד.

בעדרי־הצאן בהתישבות החדשות כ־12,000 ראש, בהמות־עבודה כ־2,500 ראש, ו־400,000 עוף בקירוב. קורסים מיוחדים נערכים למתישבים, כדי ללמדם להשתמש כהלכה בכל המערכת החדישה של המכונות החקלאיות.

אנו מבצעים מהפכה אגרארית, תוך כדי התנחלות המונים. לעינינו מתגשם חלומם של טובי האנושות: חלוקת קרקע להמונים. מסרנו את אדמות הקרן־הקיימת ואדמות המדינה לחכירת־עולם לעובדי־ אדמה, להם ולבני־ביתם.

אשר לשיטת העיבוד: בשלוש השנים האחרונות הוכנסו להתישבות החקלאית, החדשה והחדישה בכללה, למעלה מאלף טראקטורים, כחמש מאות קומביינים, כארבע מאות מכבשים, מכונות־זריעה, גנראטורים, מנועי־דיזל, מכוני־קירור וכו'. אם נקח את שטחי־ההשקייה בהתישבות כמודד לאינטנסיפיקציה והתקדמוּת, הרי כשם שהכפלנו את שטח ההשקייה כן הוכפל מספר המתישבים החקלאיים בתקופה זו.

 

השקייה    🔗

המפתח לפיתוח חקלאותנו הם המים. כדי להגיע לאספקת־מזונות מלאה, יש לעבד, לפי חישובנו, נוסף על שטחי־הבעל, 0,6 דונם שלחין לנפש. אם יעובדו כ־5 מיליון דונם הניתנים לעיבוד, מזה מיליון ומאתיים אלף דונם שלחין, נוכל לספק לישוב בן שני מיליון את כל הירקות, הפירות, החלב, הביצים, הסוכר, השמן, הדגים, חלק מן הבשר (15 ק"ג לנפש) ורבע מהלחם שהוא נזקק להם.

באיזו מידה התקדמנו לקראת המטרה הזאת?

עם קום המדינה עובדו בהשקייה כ־160,000 דונם, להוציא את אדמת הפרדסים. כיום הגענו ל־300,000 דונם, בקירוב. הננו עומדים להוסיף 300,000 בהשקייה בשנים 1952–1953. פעולה זו מחייבת גילוי מקורות־מים, הקמת מפעלים, תכנון וביצוּע ארצי של תכניות־השקייה, אינסטלאציה לכל ישוב וישוב.

עוד בשנת 1948 סיפקה חברת ‘מקורות’ 20 מיליון ממ“ע מים; במשך ארבע שנות קיום המדינה היא הגדילה את כושר תפוקתה פי שבעה, והיא מגיעה ל־150 מיליון ממ”ע. קווי־הצינורות שהונחו על־ידיה מגיעים ל־900,000 מטר. ההון שהושקע על־ידיה במשך ארבע השנים הללו הוּא למעלה מ־26 מיליון לירות.

 

ההשקעות בחקלאות    🔗

הישגיה העצומים של החקלאות העברית בארבע שנות קיום המדינה חייבו השקעות גדולות. הסוכנות היהוּדית השקיעה בחקלאות מאז קום המדינה ועד לסוף תשי"א סך 43,309,562 לירות, והממשלה, מתקציב־הפיתוּח שלה, 25,579,000 לירות. ההשקעות העצומות האלה נתנו פריין.

 

החקלאות ותקציבי־הפיתוח    🔗

המדינה והסוכנות היהוּדית ממשיכות בדרך של השקעת סכומים גדולים בפיתוח החקלאוּת.

מטרת מפעלנו החקלאי ברורה: עלינו להגיע בכל מחיר ובזמן הקצר ביותר לאי־תלות באספקת המזונות מבחוץ; עלינו להפנות את העולים החדשים להתישבות חקלאית; עלינו לעודד את החקלאות למאמצי־ייצור גדלים והולכים. כברת דרך גדולה עברנו עד כה. ההישגים מפוארים, אולם לא עת לנו להתבשם בהישגים אלה. עדיין עומדים לפנינו מבצעים קשים. הישגי ארבע השנים הללו ישמשו בסיס איתן להתקדמותנו בעתיד.

 

הנח"ל    🔗

מדינת ישראל חידשה בתולדות החקלאות חידוש מהפכני. היא עיצבה את צבא־הגנה לישראל כבית־יוצר של נוער חלוצי לוחם. לאלפי נערים ונערות הנמנים עם הנח“ל מקנה הצבא הכשרה חקלאית. הנח”ל הוּא גורם חלוצי חשוב בהפרחת השממה. אם כי צבא הנח“ל הוקם לפי חוק שירות־הבטחון רק לפני שנתיים בקירוב, כבר הוקמו על־ידיו 15 ישובים בדרום המערבי ובצפון המזרחי, רובם ישובי־ספר. מוקמים והולכים ישוּבים ראשונים של הנח”ל בערבה ובקצות הנגב, בקרבת אילת ועל חוף ים־המלח.

 

הגדנ"ע    🔗

גם הגדנ“ע גדודי הנוער שטרם הגיעוּ לגיל צבאי, מתחנכים לחקלאות, אם לא במסגרת הצבא הרי לידו. בחוות הגדנ”ע בבאר־אורה ובעין־יהב, מהלך 20 ק“מ צפונה מאילת, נפרשת לעיננו אגדת כיבוש השממה על־ידי הנוער. הנח”ל והגדנ"ע מחשלים חוליות חדשות בשרשרת־זהב של החלוציות העברית.

החקלאות קיבלה חיזוק גדול גם על־ידי מפעל עליית הנוער. מאז הוקמה המדינה נכנסו למסגרת מפעל חינוכי זה 23,388 נער ונערה. את חוק לימודיהם והכשרתם סיימו 7,409 חניכים מהם הלכו לכפר 4,709.

 

אוצרות־טבע בנגב    🔗

ארבע השנים האחרונות תירשמנה בתולדות ישראל, כתקופה בה גילינו בערבות הנגב אוצרות־טבע לא שיערנום.

החיפושים הראשונים אחרי אוצרות הטבע החלו עוד בשנת 1948. בשנת 1950 החל אגף־המדע במשרד ראש־הממשלה, חברת ‘מחצבי ישראל’, בהון רשום של מיליון לירות. החקירות שבוצעו על־ידיה גילו אוצרות עשירים של פוספאַט, נחושת, מַנגן, קאוֹלין, גפרית ועוד. מניתי רק את המרבצים אשר אין ספק באפשרות ניצולם הכלכלי. אנו מבררים את אפשרות ניצולם של עפרות־הברזל שנתגלוּ. בין אוצרות הארץ נמנים גם הכבול בחולה ופצלת־השדה ליד אילת.

הוקמה חברת־בת לחברת ‘מחצבי ישראל’ לניצול הפוספאטים לצרכי הארץ ולייצא. בהונה של חברה זו משתתפת הממשלה ב־51%, וחברת ‘דשנים וזבלים חימיים’ בחיפה ב־49%. הפוספאטים כבר מעובדים כיום ונמכרים לחקלאות. בקרוב תסופק מלוא כמות הפוספאטים הדרושה לצרכי החקלאות בארץ, ותועבר לעיבוד לסוּפורפוֹספאטים בבית־החרושת של חברת דשנים בחיפה.

החרסית עדיין אינה מנוצלת ניצול מלא. תצרוכת הארץ בחול זכוכית לבנה מגיעה ל־30–40 מאלף טון לשנה. הכמויות המצויות במכתש הגדול מספיקות לתצרוכת ואף לייצוא. מנגן נמצא בכמות 2 מיליון טון, וייתכן שיתגלו מרבצים נוספים. איכות החומר בינונית.

הנחושת איכותה אמנם בינונית (1¹/₂% –2¹/₂%), אולם היא ראוּיה לניצול תעשייתי. נחתם הסכם עם חברה בלגית, שהעמידה לרשותנו את נסיונה, ידיעתה וכוחות־העבודה שלה.

עדיין לא נסתיימה חקירת מרבצי הגפרית, אולם נראה, שהיא עתידה לסייע לנו הרבה במאמצינו להגיע למאזן־תשלומים מאוזן.

הבעיה העיקרית של ניצול המחצבים – היא ההובלה. הבעיה השניה – אספקת מים וקיום ישובים בערבה, בקרבת המכתש ואילת. יידרש מאמץ עצום מצד מדינת ישראל ומצד עם ישראל, לפיתוח האוצרות שנתגלו. משנגיע לניצולם המלא יווצר בסיס איתן לחקלאות ולתעשייה וכן לייצוא רב־ממַדים.

 

סיכוּם    🔗

המספרים שהובאו לעיל מעידים על התקדמוּת משקית בקצב שלא ידענוהו בעבר. לא בנקל נקנתה, קרבנות כספיים רבים הביא העם בתפוצות ובישראל. הננו עדים לסבל קשה של כל איש ואיש בישראל. התזונה הירודה בישוב מעידה לא רק על כך, שהמשק החקלאי מפגר אחר גידול האוכלוסיה, אלא גם על הקשיים שהוא נתקל בהם בדרכו לעצמאות כלכלית. עם של רוכלים לא יהי בן־לילה לעם של יצרנים חקלאיים. גידולו של משק חקלאי הוא תהליך אורגאני־הדרגתי ממושך.

אוּלם מול הקשיים עומדים ההישגים. בכל מקום בארץ מפכים חיי יצירה. פני הארץ משתנים מדי יום ביומו. בכל פינה מורגשת התקדמות. המפעל בארץ מתקדם במלוא התנופה.

1952